הלנו או לצרינו? לצרינו
אחת הטענות המרכזיות של הבלוג הזה היא שהלכות שנאת האדם היהודיות מקובלות על רוב האורתודוקסים בישראל, או על כל פנים הם אינם מסוגלים להתגונן נגדם וייאלצו, בשעת מבחן, לבחור בצד של מקדמי ההלכות האלה מול הדמוקרטיה הישראלית. היום קיבלנו עוד הדגמה לכך.
כוחות גדולים של משטרה נכנסו הבוקר להתנחבלות יצהר, הגיעו לישיבת "עוד יוסף חי", ושלפו משם את ראש הישיבה, יצחק שפירא. שפירא זכור לרע כמי שחיבר את הלכות הריגת לא יהודים, "תורת המלך", לפני כשנה. להעמדה לדין וכליאה של חלאות מסוגו יש תקדים, זה של עידוא אלבה לפני כ-15 שנים (ודווקא לא על סמך החוק נגד גזענות: החוק הזה מתיר במפורש גזענות דתית. כהנא הצביע עבורו).
כמובן,קמה צרחה וצווחה בקרב החשודים הרגילים על כך שהמשטרה נכנסה ליצהר בכוח גדול, ולפנות בוקר. נו: יש לי ניחוש טוב מה היה קורה לצמד השוטרים שהיו נשלחים למשימה הזו. אני מניח שגם לכם. הקוזאקים, שהפכו את יצהר לבירת "תג מחיר" – היום כמעט הצליחו פלסטינים מותקפים לרסק את גולגלתו של פוגרומצ'יק שעסק בכך; יש לקוות שיצליחו יותר בעתיד – מייללים עכשיו.
אם לפני שנה, כשיצא ספרו של שפירא, קיבלנו שתיקת רבנים רועמת והתחמקות מתשובות לאורך כל הקו, תעוזתו של החמור לנסות להשליך מעל גבו את המשיח-בעיני-עצמו הוציאה את הרבנים מהבונקרים, להגנתו של שפירא. שלמה אבינר, שלפני שנה ביצע תרגילי התחמקות מרשימים, היה היום נחוש הרבה יותר: הוא הגדיר את "תורת המלך" כ"יצירה הלכתית-אקדמית, לימודית" והלכות הריגת לא יהודי שבו הפכו פתאום ל"עמדה לגיטימית" שיש "להתמודד איתה באמצעות בירור המקורות ההלכתיים".
בואו נפטר מהקשקוש האקדמי, שהרבנים משתמשים בו כדי לנסות לקושש לעצמם זכויות שלא מגיעות להם. שפירא אינו אקדמאי וחופש אקדמי רחוק ממנו. תלמיד שהיה מגיע למסקנה שהצדוקים ולא הפרושים צדקו, ושקשקושי התלמוד הם אכן קשקושים, היה נבעט מהישיבה לפני ששפירא היה מספיק לסנן "טוב שבגויים הרוג". נתמקד בדברים של אבינר: מסתבר שכשדוחקים אותו לקיר, מה שלפני שנה היה "אין דבר כזה, שדמו של גוי הוא הפקר ומותר לשפוך אותו סתם" (הדגשה שלי), כלומר לכאורה במחלוקת חמורה מצידו של אבינר, הפך לפתע ל"עמדה לגיטימית". אבינר, נזכיר, היה בין מקדמי התפיסה של הרבנות הצבאית הראשית שקבעה שלעיתים "אכזריות היא מידה טובה", ושטען שהפלסטינים הם פולשים שווי ערך לפלישתים. ההבדל בין אבינר ובין שפירא תמיד היה דק, זה של הממלכתיות; ומסתבר שכאשר הממלכה פונה נגד הרבנים, ההבדל הזה מתנדף.
כשפרצה השערוריה לפני שנה, רבני צהר – אלה המנסים להציג לציבור החילוני אורתודוקסיה עם פני אדם – התחפרו עמוק בבונקר, ולא שמעת מהם גינוי לדברים. עכשיו היו"ר שלהם, דוד סתיו דווקא מגנה – אבל את מעצרו של שפירא, שהוא לדבריו "איום ונורא". הטקסט של שפירא, מצד שני, הוא מבחינתו של סתיו משהו שאפשר להתווכח "על מידת הלגיטימיות ההלכתית" שלו.
אחרון חביב, יש לנו את שמואל אליהו, החומץ בן חומצה. הלז, שבניגוד לאנשי צהר או אבינר מעולם לא טרח להסתייג מדבריו של שפירא, יילל שהמעצר מוכיח ש"לא כולם שווים מול החוק". יש חוקים בישראל שאוסרים על הסתה לפגיעה באחרים; אליהו, שכבר נחקר בחשד לעבירה על חוק הגזענות כאשר הוציא פסק הלכה שאוסר על מכירת או השכרת דירה ללא יהודים, צריך להכיר אותם היטב. כל פעולתו הציבורית של שמואל אליהו מיועדת – כמו זו של שפירא, כמו זו של אבינר – לעקירתן של הדמוקרטיה ושל זכויות האזרח. השימוש שהוא עושה בהן הוא ציני, ומזכיר לנו עד כמה קטן ההבדל בין הרבנים שלנו לשייח'ים ולקאדים של האיסלמיסטים. הוא ודאי יודע מה היה קורה לשייח' שהיה מוציא עיון בהלכות הריגת יהודי; בואו נאמר שהרשויות לא היו לוקחות שנה לחשוב על זה.
שורה של ארגונים אורתודוקסיים-חדשים, קונסרבטיביים ורפורמיים הביעו תמיכה במעצרו של שפירא. הרבנים הציונים, מקיר לקיר, התנגדו לו ואף החלו בלגיטימציה של עמדותיו, דבר שלא עשו לפני שנה. אני חושב שאפשר לראות בדיוק מי נמצא באיזה צד. עכשיו מעניין לראות איך יגיבו הרבנים החרדים.
(יוסי גורביץ)
Pingback: Tweets that mention הלנו או לצרינו? לצרינו » החברים של ג’ורג’ -- Topsy.com()