מה עומד מאחורי הקשקשת של ערוץ 20 על “אריה נוצרי”

לפני כמה ימים געה הפיד השמאלי שלי בצחוק על “ידיעה” מופרכת שפרסם ערוץ 20 (לא אקשר אליה כדי שלא להוריד את סך הידע בעולם, אבל תוכלו למצוא אותה בקלות): פסל של אריה שנתרם לירושלים, טען כתב הערוץ, הוא בעצם אריה מיסיונרי, אף שאין עליו שום סמל נוצרי. הוא נבנה, כך הכתב, על ידי אמן שידוע בכך שהוא רוצה להפיץ את הנצרות באמצעות פסליו, והפסל הוצב, על פי ההבל, בעידוד של הקרן החדשה. שכידוע, מטרתה בעולם היא להפיץ נצרות.

כלומר, יש לנו פסל של אריה, שהוא פסל של אריה לכל דבר, הוא נראה כמו פסל של אריה, אבל בערמומיותו הוא מדיח את הילדים שמשחקים עליו לעבודה זרה.

זה המושג שחסר לנו: עבודה זרה. מכירים את האיסור על לא-יהודי לפתוח בקבוק יין, או – במקרים מסוימים – לבשל ליהודים? הוא נובע מהתקופה ההלניסטית-רומאית-ביזנטית. באותה התקופה, אנשים אכן היו מקדישים – אוטומטית ובלי מחשבה – בקבוקי יין וארוחות לאלים פגאניים. ראוי לציטוט השיר של קוואפיס על נער נוצרי בודד, מיריס, בקבוצת פגאנים:

וכן, כעת אני זוכר שני מקרים נוספים.

כשהסכנו נסכים לפוסיידון,

הוא הרחיק עצמו מעמנו והתבונן הרחק.

וכשאחד מאיתנו, בהתלהבותו, אמר:

“מי יתן וכולנו נזכה לחסדיו והגנתו

של אפולו, הגדול והנשגב”,

מיריס, מבלי שהאחרים שמעו, לחש: “כולם פרט

לי.”

השיר על מיריס מייחס את מותו לשנת 340. הכתיבה של קוואפיס עדינה ומדויקת: בשנת 340, עדיין היו הנוצרים מיעוט והפגאנים רוב, והנוצרים שרצו לבוא בקהל נזקקו לתחבולות כגון אלו של מיריס, להיות בפנים אבל להפנות מבט ברגע הנכון, לסייג את הברכה כדי שלא לעורר את כעסו של האל הנוצרי, אבל בחשאי. וכפי שמראה לנו השיר, משפחתו של מיריס היתה סובלנית משמעותית פחות.

לאסונו של המין האנושי, הקיסר קונסטנטינוס אימץ את הדת הנוצרית כ-30 שנים קודם לכן. בעקבות זאת, בעקביות ובשיטתיות, נמחק – באלימות חוקית ובהשתוללות אספסוף נוצרי – העולם הפגאני העשיר, החד, הבהיר, שהעניק לנו שכיות חמדה כה רבות.

ואיתו חלף מן העולם גם הנוהג של הקדשת בקבוקי יין ונסך מהם לאלים. נוצרים אינם עושים זאת. אבל היהדות הרבנית, מסתגרת ומפגרת כתמיד, לא טרחה לשים לב. האיסור על פתיחת יין על ידי נוכרי נשאר בתוקפו גם כשהסיבה לו עברה מהעולם.

היהדות הרבנית היתה, ועודנה, רדופה על ידי החשש מעבודה זרה – משום שרוב מוחלט של בניה נטש אותה; מי בבוז, מי בצער, אבל נטשו אותה. כל דבר שמריח זר, נראה לה כאילו הוא עומד לפתות את בניה ולהרחיק אותם. ועל כן היא אוסרת עליו – ובהתאם, פעם אחר פעם, מרחיקה מעליה את העדינים ורחבי המחשבה מבין בניה, מי שנפשם לא מוכנה להכלא בין ארבע כתלי בית המקדש.

העולם, מבחינת היהדות הרבנית, מלא שדים שתפקידם לפתות את היהודי לסטות מדתו, לעשות מעשה לא חשוב, אפילו בלתי נראה לעין, שיסיט אותו מדרך הישר אל האבדון. השדים האלה היו בה עוד לפני שהתנפחה הקבלה, שהביאה איתה עוד ועוד מהם.

מכירים את האגדה על חנה ושבעת בניה (אגדה ששרדה בצורה משמעותית הרבה יותר דווקא אצל הנוצרים)? המלך, שלא רוצה להרוג את הבן הקטן, שומט לרגליו טבעת ומבקש ממנו להרים אותה. אלא שהילד והאם רואים את כוונתו האמיתית: לגרום לילד להתכופף, ובכך להיראות כאילו הוא משתחווה. מראית העין של העבודה הזרה די בה, על פי האגדה הרבנית, שהילד יבחר במותו. כך צריכים, אומרת לנו המסורת היהודית, לנהוג יהודים טובים. לשם כך השתמרה האגדה הזו.

וכך יכולה דת רדופת חלומות זוועה להאמין שפסל של אריה, שאין בו כל סמל נוצרי, יכול לפתות יהודים לנצרות, רחמנא ליצלן. אבק של נצרות ידבק בהם – מעצם כוונתו של האמן שיצר את הפסל – אם ישחקו עם אריה הנסך הזה.

זה נלעג, מגוחך ופאתטי – וזו תפיסת העולם של המון, המון יהודים בישראל. אלו מאיתנו שנותרו חופשיים צריכים להכיר את צורת המחשבה הזו. העובדה שהיא מגוחכת ונלעגת אין משמעה שהיא לא חזקה. כרגע היא מוגבלת לקבוצה קטנה יחסית; אבל אם ינתן לה הכוח, כפי שניתן הכוח לנוצרים העתיקים, היא תאכיל אותנו לאריות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)