החברים של ג'ורג'

דברים שצריך להזכיר מדי פעם

הביצה הימנונית כמרקחה: ד”ר תומר פרסיקו (גילוי נאות: ידיד ומי שכתב בעבר בבלוג הזה) הודיע על הפסקת שיתוף פעולה שלו עם יואב שורק. האחרון תמך לאחרונה בתפיסת אדמות בירושלים תוך ניצול זונות לשם כך, ותומר הגיע למסקנה שזה קו אדום. מיד קפץ עליו רוגזו של גנב הקרקעות ומטייח השחיתויות יהודה “גילוי נאות” יפרח, שהודיע ש”מדובר בקריסת חופש הביטוי”, ועל כן הוא קורא לחרם על תומר.

טוב, אין מנוס וצריך להזכיר כמה דברים (עם תומר הסליחה על כך שאני משתמש בפרשיה הריקה הזו כעוגן).

ראשית, חופש הביטוי משמעו אך זאת: שלשלטון אין זכות לסתום את פיותיהם של מתנגדיו, ושאמירה שמעצבנת את השלטון לא תביא לסנקציה מצד השלטון. חופש הביטוי לא אומר שלא תהיה סנקציה חברתית על דבריך. אם אתה זמר כהניסט ומפיץ שנאה, לגמרי יתכן שממשלות זרות לא יתנו לך ויזה; בניגוד לממשלה שלך, הן לא חייבות לך כלום. אם אתה בריון שמשסה בריונים אחרים, אנשים הגונים לא ימכרו לך גלידה. אם אתה מלחך פנכה של ראש הממשלה, אנשים יאמרו לך מה הם חושבים עליך בפומבי. תחיו עם זה.

שנית, חופש הביטוי לא אומר שמגיעה לך במה. אם אתה גזען מזוהם, ולא משנה כמה תומכים יש לך, אנשים מכובדים – ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש – לא חייבים לך שום דבר. הם לא חייבים לתת לך לכתוב אצלם, לאפשר לך זכות תגובה, ועל אחת כמה וכמה שהם לא חייבים לעבוד איתך.

שלישית, חרם הוא צורה של מחאה ומכאן של חופש ביטוי. אני לא רוכש מוצרי התנחלויות, משום שאלה מוצרי גזל. בכך אני מביע את דעתי הן על הגזלנים, הן על המדינה שבלעדיה לא היו קיימים. הפעולות לביטול האפליה בדרום ארה”ב החלו בדיוק בכך: בחרמות. מקומות שהעדיפו במופגן לבנים גילו שהם מאבדים את הלקוחות השחורים – ולבנים שתמכו בהם. חרם, אגב, ×”×™×” כלי שהמתנחלים אחזו בו לא מעט, וזו כמובן זכותם.

הבעיה של הימין היהודי היא לא העדר בחופש ביטוי. הם גם לא תומכים גדולים מדי שלו. זו, אחרי הכל, הקבוצה שהעבירה את חוק החרם, שקובע שעל הסירוב המופגן שלי לרכוש מוצרי גזל מההתנחלויות, אפשר לתבוע אותי. עד כה אף אחד לא ניסה, וזאת כנראה משום שתומכי החוק מבינים שנסיון לאכיפתו יהיה גול עצמי מובהק. אף על פי כן, הם העבירו את החוק הזה.

יש עוד דברים שעליהם אסור לדבר בישראל. מותר לך לומר שאתה רוצה בשינוי משטר וביטול המשטר הציוני – אבל אם תאמר דבר ×›×–×”, לגמרי יתכן שעתירה תמנע ממף מלהתמודד לכנסת. יש דברים שאפשר לומר, אבל לא מדוכן הכנסת. עצם קיומו של המשטר הוא מעל לדיון. אם תקרא לאנשים לסרב לשרת בצה”ל – אני ממליץ על כך בחום, ואם עוד לא התגייסתם, ×”× ×” טקסט שרצוי שתקראו – אתה יכול למצוא את עצמך תחת חקירה ואולי גם העמדה לדין. אבל ספרו לי עוד על חופש הביטוי המפורסם בישראל.

ואה, כן. זכותם המלאה של הלוזרים מהימין לקרוא לי בוגד. זה קצת משונה כשזה מגיע מאנשים שבחרו את אורי אריאל וזאב אלקין, אבל זו זכותם. באותה המידה, זכותי לומר שמדובר בחלאות שאיבדו צלם אדם וגזענים שאדם מכובד לא יושב איתם באותו החדר.

אבל אם וכאשר אומר את זה, הם נורא ייעלבו ויאמרו שאני סותם להם את הפה. אני לא: אני רק מביע את דעתי. אבל הם כבר התרגלו שמי שמעז לעמוד על דעתו ולהזכיר שמדובר בנבלות סרוחות שמפעילות משטר אפרטהייד שמבוסס על גזל ודיכוי חייב להם התנצלות כי הוא שולל את הלגיטימיות שלהם או משהו כזה. זכותם המלאה להיעלב; זכותי המלאה לגחך עליהם. הימין לא יכול לסבול סירוב להכיר בלגיטימיות שלו, משום שהוא יודע שהוא מצורע והוא חש מחויב להעביר את המגפה הלאה: הוא לא יכול לשאת אנשים שמסרבים להדבק בה. הוא חייב שיריביו יאמרו לו שהוא בעצם לגיטימי, והוא ממש נעלב כשאומרים לו שזה לא המצב.

או, במילה קצרה אחת: זדיינו. לא לפחד כלל.

(יוסי גורביץ)