החברים של ג'ורג'

ז’דנוביזם

מירי רגב היא קומיסר תרבות מהזן הישן. הרבה יותר ישן ממה שהיא חושבת

אחת הסערות בשבועות האחרונים היתה ההכרזה של מירי רגב, קומישרת התרבות שלנו, שיש פסול בכך שהסופר מאיר שלו לא הכניס דמויות מזרחיות ל”רומן רוסי” שלו. מגדל העמק, טענה רגב בזעם קדוש, הגנה על נהלל.

מעבר לשאלה העובדתית האם מגדל העמק מסוגלת להגן על משהו, ומעבר לעובדה המציקה – שרבים מיהרו לציין – שנהלל הוקמה 30 שנה בערך לפני מגדל העמק, יש משהו הרבה יותר בעייתי בדרישה של רגב. נניח לצורך הדיון שמגדל העמק הוקמה בימי הקיסר טיבריוס ושהיא היתה מיושבת ללא הפרעה אך ורק על ידי שיבוטים של מירי רגב (בלי פרדוקסי זמן עכשיו, בבקשה). למה לעזאזל שמאיר שלו יהיה מחויב לכתוב על המקום המשונה הזה? יש לו סיפור לספר, סיפור שמעניין אותו לכתוב, למה הוא צריך להכניס אליו דמויות מופרכות כמו מירי רגב? מאיפה בכלל מגיעה התפיסה שאיזה קומישר יכול להחליט על מה ראוי לכתוב?

מירי רגב, כמובן, לא לבד פה. לפני כשנה ומשהו פרצה שערוריה כשהמתחזה לשר החינוך, נפתלי בנט, יצא בחרון אף כנגד הספר “גדר חיה” של דורית רביניאן. בטענה שהוא מציג את חיילי צה”ל כפושעי מלחמה סאדיסטים. מאוחר יותר נאלץ בנט שהוא לא קרא את הספר. אילו קרא, היה יודע שהתיאור הזה מגיע מדמות של פלסטיני – שמה לעשות, יש לה סיבות לא רעות בכלל לראות בחמושי צה”ל פושעי מלחמה סאדיסטים.

לפני רגב ובנט, היתה לנו בעוונותינו שרת תרבות בשם לימור לבנת. משום מה, יש לאחרונה רהביליטציה של לבנת, אולי כנראה משום שבעקבות רגב הכל נראה טוב יותר. אבל יש לזכור שלבנת התחילה את הקריירה שלה בהתפרעויות בתיאטרון חיפה, שהציג הצגות שלא היו פטריוטיות מספיק לטעמה; ושהיא המשיכה אותה בסטירה לפניו של מפגין שמאל. אנחנו ממהרים לשכוח, אבל דברים כאלה אסור שיישכחו. אף אחד לא זוכר את לבנת כשרת תרבות, אם כי יש דור של בורים עלגים שהם תוצאות השנים שלה במשרד החינוך, אבל גולת הכותרת של כהונתה שם היתה הפרס ל”יצירה ציונית.” כמובן, בהתחשב בהיסטוריה של לבנת – שהעבירה כספים לעמותה ששילמה משכורת נאה לאמה בהיותה שרת החינוך – אף אחד לא יתפלא אם יסתבר שגם “פרס היצירה הציונית” הוא בעיקר מסלקה להעברת כספים לאנ”ש, אבל הוא עדיין חשוב.

הוא חשוב כי הוא שובר את מעטה השקיפות של הציונות. ישראל היא לכאורה מדינה נטולת אידיאולוגיה – עד כמה שקפיטליזם לא מרוסן איננו אידיאולוגי. אבל בפועל, כמובן, יש לה אידיאולוגיה: הציונות. המדינה קיימת כדי לקדם את הציונים ולהביט בזעף על כל השאר. הציונות, כמובן, היא יצור משנה צורה; היסוד הקבוע היחיד בו הוא שהוא איננו יכול לכלול את האוכלוסיה הילידה.

דיכוי אמנות על ידי הממסד הוא לחלוטין לא דבר חדש פה. הציונות אוהבת להתהדר בליברליות, אבל העובדות לא מתיישבות עם האידיאולוגיה. בתקופה שבה החלה לבנת להתפרע בתיאטראות, עדיין היתה צנזורה על סרטים ומחזות. לא תמיד היה צורך בצנזורה: חלק מהמחזות של חנוך לוין הורדו מהבמה באלימות פטריוטית. כשמשטר האופל של בן גוריון לא רצה שספרו של אורי אבנרי, “הצד השני של המטבע” – שתיאר את זוועות מלחמת 1948 – לא יופיע, הוא פשוט הודיע שאין די נייר להדפסתו.

אלימות פטריוטית כנגד מאמרים או אמנות שלא מצאו חן בעיני הפטריוטים בעיני עצמם תמיד היתה, בכל מקום. הדרישה שאמן יכפיף את עצמו למה שהמשטר רוצה שיכתוב היא משהו חריג בהרבה, דרישה של משטרי אופל. הידוע שבהם הוא המשטר הסובייטי, ואחד מבכירי פקידיו – אנדריי ז’דאנוב – נתן את שמו למושג “ז’דנוביזם”: הכפפת האמת האישית של הכותב לרצונו של השליט.

כמובן, לרשותו של ז’דאנוב עמדו כלים משמעותית חריפים משמעותית מאלה שעומדים בינתיים לרשותה של רגב: הוא יכול היה להגלות אנשים, לשלוח אותם למחנה ריכוז (גולאג), או אף להוציא אותם להורג. אבל הכלי הנפוץ ביותר היה דיכוי יצירה ואובדן היכולת של היוצר להתקיים. רגב כבר נמצאת על המשעול הזה, וכמעט אף אחד לא שם לב.

ככה זה כשמתרגלים.

עוד דבר אחד: הבנתי שבמגזר הערכי בעיני עצמו מזועזעים, מ ז ו ע ז ע ים, מכך שיוסי קליין כתב עליהם בהכללה. זה היה אמין יותר אלמלא היו הברנשים האלה רגילים לומר מדי בוקר “ברוך שלא עשני אשה” ו”ברוך שלא עשני גוי.” עוד על פרשת קליין, בתקווה בקרוב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)