האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, מדגים עד כמה פשעי מלחמה הם מיינסטרים בציבוריות הישראלית

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, הדגים השבוע עד כמה התמכרו החיים הציבוריים בישראל לפשעי מלחמה, או לפחות לפנטזיה עליהם. בפוסט בעמוד הפייסבוק שלו, כתב לפיד ש

”“בזמן שדם יהודים נשפך, זה לא הזמן לתקוף את הממשלה. המחבלים צריכים לדעת שהם לא יפצלו בינינו ולא ישסעו אותנו.
כשגל טרור מתרחש ברחובות שלנו, אנחנו צריכים להתייצב, קואליציה ואופזיציה כדי לתת לכוחות הביטחון את כל הכלים הנדרשים על מנת להלחם בטרור.

לכן חתמנו היום, יעקב פרי – Yaakov Perry ואני על הצעת החוק לגירוש משפחות מחבלים.

המצב הביטחוני דורש מאיתנו לנקוט בצעדים נחושים נגד המפגעים השפלים ולהשתמש בכל אמצעי ההרתעה האפשריים נגד בני משפחותיהם ששוקלים לסייע להם. הטרוריסטים צריכים לדעת שמדינת ישראל תרדוף לא רק אותם אלא גם את משפחותיהם אם ינסו לפגוע באזרחים חפים מפשע.”

נתחיל מהערה פדנטית אך קריטית. תפקידה של אופוזיציה הוא לבקר את הממשלה ולתקוף אותה. תמיד. היא רשאית לתמוך בממשלה אם היא חושבת שהיא צודקת, כמובן, אבל הכרזה על מצב חירום היא לא פטור לממשלה מביקורת. בישראל, יש לציין, חל מצב חירום ללא הפסקה מרגע הקמתה.

דמוקרטיות ידעו לבקר את הממשלה שלהן גם בזמן משברים חריפים; למעשה זה הזמן המתבקש לבקר בו את הממשלה. באמצע מלחמת העולם השניה, בינואר וביולי 1942, נאלץ צ’רצ’יל להתמודד עם שתי הצבעות אי אמון עקב כשלונותיה הרבים של ממשלתו. צ’רצ’יל לקח את הצעות אי האמון ברצינות מוחלטת. הוא לא העלה לרגע על דעתו את האפשרות לומר שאסור להדיח אותו כי דם בריטי נשפך. אחרי הכל, הוא הגיע לתפקידו לאחר שראש הממשלה הקודם, נוויל צ’מברליין, שרד הצבעת אי אמון בקושי רב ואיבד את אמון מפלגתו. וזה היה במאי 1940, תשעה חודשים אחרי תחילת המלחמה. במלחמת העולם הראשונה, שרים בריטים התפטרו כאשר איבדו את אמונם בראש ממשלתם אסקוויית’, וזה נאלץ להתפטר. הרפובליקה השלישית של צרפת החליפה חמישה ראשי ממשלות במהלך מלחמת העולם הראשונה.

וכמובן, לפיד עצמו לא חדל לבקר את הממשלה מאז שהתחיל סיבוב הדמים הנוכחי. האפס שהתגלם בבשר פשוט סומך, כהרגלו, על כך שהזכרון הציבורי קצר מזה של יתוש על ספידים, ולמרבה האימה כמו אצל מקבילו האמריקאי, דונלד טראמפ, נראה שזה עובד. לפיד הוא אישוש חי לחלק אחד של האקסיומה של לינקולן, על פיה אפשר לעבוד על חלק מהציבור כל הזמן.

ולמהות הנושא עצמו: לפיד מקדם כאן פשעי חלחמה בחקיקה. העקרון הבסיסי הוא שאיש בחטאו יישא ושאדם לא ישמש כבן ערובה לפעולותיו של אדם אחר. ישראל, כמובן, מפרה את העקרון הזה כבר 50 שנה כמעט, כשהיא מחריבה בעקביות את בתיהם משפחות חשודים בטרור. עכשיו לפיד רוצה להרחיב את הפשע לא רק להריסת בתים, אלא להגליית קרובי משפחה.

המשפט הבינלאומי אוסר על הגלייתם של המפגעים עצמם, ועל אחת כמה וכמה שהגליית בני משפחותיהם היא פשע. כמובן, לפיד עצמו הוא חשוד ותיק בפשעי מלחמה, מימי צוק איתן, והוא בונה על כך שתמיכה בפשעי מלחמה תביא לו קולות בציבור היהודי. יש כאן עוד בעיה: רוב המפגעים מגיעים משטחי הגדה המערבית. לכנסת אין סמכות על הגדה המערבית משום שהיא מעולם לא סופחה. האם שר החוץ בעיני עצמו מודע למשמעות של הכרזה של הכנסת שיש לה סמכות על הגדה, ולו על מאבק ה-hasbara, או שהוא בונה על כך שהציבור לא מבין את ההבדל ולכן זה לא משנה?

במערכה על שליחת ההנהגה הישראלית להאג, אין לפיד עומד יחידי. ההצעה שלו היא בעצם ההצעה של ישראל כץ, שהיא בעצם הדרישה של נתניהו מהיועמ”ש מנדלבליט. למה נתניהו צריך לשלוח מכתב כזה ליועמ”ש? כי הוא יודע שהדרישה שלו כל כך לא חוקית עד שאפילו סמרטוט כנוע כמו מנדלבליט לא יוכל לעמוד, ואם ינסה בכל זאת לשרת את אדוניו, ירוסק בסבירות גבוהה על ידי בג”ץ. לנתניהו וכץ, כמובן, המצב שבו בג”ץ מסרב לאשר מעט מזעיר מפשעי המלחמה שלהם הוא אידיאלי: הם יוכלו לתרץ את אוזלת ידם בכך שהשמאלנים הרשעים מבית המשפט קשרו את ידיהם. האם לפיד החל גם הוא לשחק את המשחק הזה?

כנראה שלא. זה מצריך יותר מדי ראיה קדימה. לפיד פשוט רוצה להשאר רלוונטי, והוא יודע שכדי לעשות את זה הוא צריך להאכיל את החלק הקניבלי של הציבור. זו, הרי, עיקר הבעיה עם לפיד (אחרי שהוא האריך לעצמו בחשאי את הכהונה בראשות יש עתיד, אפשר לדעתי להפטר מהפיקציה שיש שם מפלגה): הוא המלבין הגדול של הימין. כל דבר תועבה שנאמר על ידי סמוטריץ’ עם קצף על השפתיים, נאמר על ידי לפיד בשארם של דוגמן טלוויזיה, והופך ללגיטימי – לפחות עד שמקדישים לו מחשבה.

ככה גוועות דמוקרטיות: המרכז שלהן מוכר את עצמו לימין הקיצוני במחשבה שזה יביא אותו לשלטון. בדרך, לפיד מדגים את הצורך הנואש של הימין הישראלי – כמו של כל משטר עוול – לשתף כמה שיותר אזרחים בעוולות, כדי שאף אחד לא יוכל לומר אחר כך שהוא לא היה שותף למעשי הפשע.

אחרי הכל, אם יש אנשים שסירבו להשתתף בפשע, הם עוד עלולים – בבוא יום – לחשוב שיש להם לגיטימציה לשפוט את הפושעים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)