החברים של ג'ורג'

ה"ציוני הליברל" ארי שביט מאוהב במלחמה, ומבחינתו היא הגורל הישראלי ו”המצב הישראלי”

ארי שביט משמש כנביא השקר של עיתון הארץ. בעשור האחרון, הוא הקדיש כמויות בלתי נדלות של אנרגיה ומילים כדי לקדם את המלחמה כנגד איראן, כשכל שנה הופכת אצלו ל”שנת ההכרעה,” ותוך שהוא מקדם את המיתוס של בית סעוד, על “הסונים המתונים” שנאבקים מול “השיעים הרדיקליים” – מיתוס שגם עליית דאע”ש לא גרמה לשביט לסגת ממנו.

שביט משווק את עצמו כציוני ליברל. אני רוצה, באמצעות עיון בשני טקסטים שלו, להציב סימן שאלה על הטענה הזו. אני אתחיל ממאמר שפרסם שביט לאחרונה, “חמאס פוצץ לנו את הבועה.”

עיקר המאמר של שביט עוסק ביבבות על ה”שקט” שהופר, “שקט” שתושבי רצועת עזה, שלא עבר שבוע בשבע השנים האחרונות שלא חוו התקפה ישראלית, יהיו מופתעים לשמוע על קיומו. בין השאר, הוא כותב כך:

“המשמעות האסטרטגית של המתרחש היא, שהריבונות הישראלית חוללה. מדינה אשר שמיה מחוררים, והמרחב האווירי שלה חדיר, ואזרחיה יורדים למקלטים תדיר היא מדינה שיש לה בעיה. מדינה אשר אינה יודעת לשתק את האש הנורית אל מרכזי האוכלוסייה שלה במשך שלושה שבועות, היא מדינה במצוקה. מצטרפים לכך הפריצה של חומת המגן הישראלית על ידי מנהרות התקיפה וחוסר היכולת להשיג הכרעה ברורה בקרבות מגע. לעיניהם המשתאות של אויבינו וידידינו, המעצמה האזורית ישראל אינה מצליחה לגבור באופן נחרץ על ישות טרור קטנה, ענייה ונועזת.”

אם × × ×™×— לסגנון המנופח, החזרה הקבועה בשלוש צורות שונות על אותה הטענה שכבר הפכה לסימן ההיכר של שביט, נצטרך לתהות בכל זאת על מה לעזאזל מדבר שביט. “הריבונות הישראלית חוללה”? לא יודע איך להגיד לך את ×–×”, אבל משמעותה של מלחמה היא ששני הצדדים מחללים ×–×” את ריבונותו של ×–×”. ישראל מנהלת מצור על רצועת ×¢×–×” מזה שמונה שנים ומעולם לא הפסיקה את הכיבוש שם, רק הסיגה את כוחותיה לגבולות; היא כובשת את הגדה המערבית כבר יותר מ-47 שנים. כיבוש משמעו מצב של עוינות עם האוכלוסיה הכבושה. איזו ריבונות בראש שלך? כשישראל תחזור לגבולות הריבונות שלה, אפשר ×™×”×™×” לדבר על תביעה כלשהי מצידה לריבונות – אבל, עד ×›×”, ישראל סירבה אפילו לשרטט את הגבולות שלה. מדינה שאין לה גבולות, ושנמצאת תחת חשד כבד לנסיון סיפוח, תתקשה להעלות ברצינות טענה על “חילול ריבונות.” לכל אלה – המצור על ×¢×–×”, הכיבוש בגדה, הסיפוח השקט שלה – אין זכר אצל שביט.

גם התביעה להכרעה מעוררת השתאות. איפה אתה ×—×™? מתי הוכרעה מלחמה, מאז – אולי – מלחמת קוריאה, שהתיקו שהושג בה הפך לגבול של קבע? מתי לאחרונה הצליחה מעצמה כלשהי לנצח אוכלוסיה מתקוממת (הסיפור בצ’צ’ניה, נזכיר, עוד לא גמור)? אתה באמת לא מבין שטיבה של לוחמת גרילה הוא בדיוק ההמנעות מלאפשר לאויב להגיע להכרעה, מתוך הבנה שנצחונה ×™×”×™×” באמצעות התשה?

הלאה. שביט כותב ש

“המשמעות הקיומית של המתרחש היא, שאנחנו חוזרים אל המצב הישראלי. ארבעה עשורים לא נחשפנו לאיום של ממש. שלושה עשורים לא חווינו מלחמה יבשתית מלאה. השנים האחרונות היו שנים של נועם. לכן לא נזקקנו לתעצומות הנפש שלהן נזקק דור יצחק רבין, דור רועי רוטברג ודור אביגדור קהלני. לא שמרנו על המיקוד ועל הפיכחון של עידן דוד בן גוריון־לוי אשכול. לא קיימנו את המערכים הערכיים והמערכתיים הנדרשים כדי לחיות בתוך מציאות אכזרית.”

על המונח “המצב הישראלי” הוא חוזר במשפט המסיים של הטור:

“אין טעם בניסיון להיכנס לתוך עזה, שעלול להמיט אסון. אך כשהאש תחדל והבנים יחזרו הביתה, ניאלץ להישיר מבט אל הגורל הישראלי ואל המצב הישראלי.”

וזו באמת טענה מדהימה. שביט כותב ש”ארבעה עשורים לא נחשפנו לאיום של ממש. שלושה עשורים לא חווינו מלחמה יבשתית מלאה” – ואיכשהו, מצליח להתעלם מהעובדה שישראל קיימת בסך הכל 66 שנים. ארבעה עשורים – רוב שנותיה – חלפו עליה בלי “איום של ממש”; 30 שנים ללא “מלחמה יבשתית מלאה” (וכאן המקום להזכיר שמלחמת לבנון הראשונה ממש לא היתה “מלחמה יבשתית מלאה”) – אבל שביט עדיין מתעקש ש”מלחמה יבשתית מלאה” היא לא רק “המצב הישראלי” אלא אף “הגורל הישראלי.”

שביט מזכיר את רועי רוטברג. זה קנה את עיקר תהילתו מנאום ההלוויה בו ספד לו משה דיין, ששווה ציטוט:

“אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? […] דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. […] את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.”

השילוב של שמו של רוטברג לא היה מקרי. שביט נמנע מלומר במישרין מלומר “כי תשמט מאגרופנו החרב,” כי אפילו הוא לא רוצה להיראות כל כך מגוחך. ישראל היא מעצמה צבאית שמשתמשת בעזה כילד הכאפות שלה, ככלי של ממשלתה לזרוק טרף לקוליסאום הציבורי, מזה כעשור. אבל כשהוא מדבר על ה”גורל הישראלי” ו”המצב הישראלי”, לשם הוא מכוון: מדינה שחייה תמיד על נשקה, שמלחמה היא המצב הקבוע והגורל שלה.

מה מטריד את שביט? מטרידים אותו כל מה שהוא לא צבא וספרטניות חמושה, או במילותיו “האשליה שהעולם הוא סושי, נאסד”ק, ו”האח הגדול”. חברות ההזנק שלנו, האפליקציות שלנו, החברות המאושרת ב-OECD. כמעט עשור של שקט יחסי. של סבבה. בועה.”

כלומר, כל מה שבמקומות אחרים היה מכונה “הנורמליות” מכונה אצל שביט “הבועה.” הנורמליות של הליברל הציוני הזה היא מלחמה. כאן מן הראוי לעיין במאמר עתיק יותר של שביט, “יוסי וג’אגר והמלחמה הבאה”, שנכתב ב-2002. הוא עוסק בסרט “יוסי וג’אגר,” ובמידה ניכרת מקונן על הנורמליות שמפעפעת לתוך הישראליות.

שביט אומר שהדמויות בסרט הן

“חבורה שלמה של בני עשרים ישראלים, שהמכנה המשותף האמיתי שלהם הוא תאוות חיים. אלא שכמו במציאות שבחוץ כך גם בסרט, המוות סוגר על הישראלים מלאי החיוניות. בלי שיבינו מדוע, המוות מבקש אותם. ולילה לילה הם יוצאים לקראתו. ללא אידיאה וללא דגל.”

“מבלי שיבינו מדוע”? אה, לא יודע איך לומר את זה, אבל “יוסי וג’אגר” מתרחש בדרום לבנון הכבושה. המוות הוא מחיר הכיבוש, הוא מחיר הכיבוש הבלתי נמנע. אבל הרושם הוא שמה שמטריד את שביט הוא לאו דווקא “המוות מבקש אותם”, אלא יותר “ללא אידיאה וללא דגל.”

שביט ממשיך בצלילים קודרים:

“שהרי יוסי וג'אגר ואדמס ויניב וגולדי ויעלי הם אנחנו. הם מה שהלך והתהווה כאן בדור האחרון: דמוקרטיה במצור. חברה פתוחה בודדה בלב אוקיינוס של עריצות. המקום היחיד במזרח התיכון שבו גברים יכולים לאהוב גברים ונשים יכולות לאהוב נשים וליחידים וחריגים ובני מיעוטים שמורות זכויות כלשהן.

בתוך חודשים אחדים תפרוץ כאן ככל הנראה מלחמה חדשה. במלחמת השנתיים האחרונות עמדנו גם בלי שישראל תגבש סיפור משמעות מוגדר. בלי שתחליט אם מלחמתה היא מלחמת כובשים בנכבשים, או מלחמת יהודים נצורים. ואולם לקראת המלחמה הבאה חובה עלינו להגדיר את הדברים במדויק. עלינו להבין, שהפעם המבחן יהיה חד משמעי: האם ההדוניזם הדמוקרטי של יוסי וג'אגר וחבריהם והוריהם יודע להגן על עולמו; האם החברה הפתוחה בישראל מסוגלת לעמוד מול אויביה.”

כמה הערות. קודם כל, “חברה פתוחה”? אנחנו מדברים על ישראל? המדינה שבה אנשים בני דת שונה לא יכולים להנשא ×–×” עם ×–×”? המדינה שלא מכירה בזנים של יהדות ששונים מהזן האורתודוקסי? המדינה שזוכה לציון במדד חופש הדת הבינלאומי שזהה לזה של איראן ואפגניסטן, קרי אפס? המדינה שרודפת את ארגוני זכויות האדם שלה? המדינה שעצרה בחודש האחרון ×›-1,500 מפגינים – וראה ×–×” פלא, כמעט כולם היו לא יהודים? המדינה שבה הפסיקו ללמד את הצהרת זכויות האדם האוניברסלית, מחשש שהתלמידים יגלו שמותר להם לעזוב את המדינה ולהמיר את דתם? המדינה שבה, אמנם, הח”מ – כבן למעמד ומוצא פריבילגי – יכול לכתוב ככל העולה על רוחו, אבל שבה בן לקבוצה אחרת ×™×”×™×” צפוי למעצר וחקירה על הרבה, הרבה פחות? המדינה שהעבירה 13% מאדמותיה לידי קבוצה עם צ’ארטר ×’×–×¢× ×™ במוצהר, קק”ל, כדי למנוע גישה של תושבי המדינה הלא-יהודים לאדמות הללו – שאגב, הוחרמו ברובן המכריע מהם? זו החברה הפתוחה שלך? אגב, את נושא ה”גברים יכולים לאהוב גברים” לא הייתי ממליץ לבדוק מחוץ למרכז הארץ.

וכששביט מדבר על “חברה פתוחה בודדה בלב אוקיינוס של עריצות,” הוא שוכח פרט קטן: שישראל גם היא רודנות. שראש הממשלה שלה הוא הדיקטטור הצבאי של הפלסטינים. ב-2002, שבה נכתב המאמר, ישראל שלטה שליטה מלאה ברצועת עזה. כיום, השליטה שלה חלקית יותר, אבל אף עזתי לא יכול לצאת מהרצועה ללא הסכמתה של ישראל, ששולטת ברישום האוכלוסין, שרק הוא מאפשר הוצאת מסמכי נסיעה. היא, כמובן, שולטת שליטה מלאה בגדה המערבית. שם אין אפילו צל של “חברה חופשית.” אם אתם לא שומעים את טענת ה-hasbara של השנים האחרונות, על פיה “רוב הפלסטיניפ חיים באזורים שנשלטים על ידיהם,” זה נובע מכך שמבצע “שובו אחים” חיסל את האפשרות להשתמש בשקר הזה בחודשים הקרובים.

ואמנם, ה”מלחמה החדשה” ששביט דיבר עליה – כנראה עוד אחת מהערגות שלו למלחמה נגד איראן – לא התממשה, אבל המסקנה שלו נשארה ×–×”×”: ספקנות באשר ל”הדוניזם הדמוקרטי.” כלומר, ספקנות באשר לעצם האפשרות של חברה חופשית.

ה”ליברל הציוני” שביט, כפי שהוא מציג את עצמו ליהודי ארה”ב, הוא בעצם שמרן ציוני: הוא מאמין בתפיסה שגורסת שחברה חופשית בהכרח תהיה הדוניסטית, בהכרח תהיה חלשה יותר מחברת דכאניות – והוא מאמין בתפיסה של שקיעת המערב, שגורסת, משפנגלר והלאה, שהמערב איבד את יכולת הקיום שלו, שהוא איבד את ה”אמונה בעצמו”, שהוא לא יודע למה הוא קיים ואשר על כן הוא לא יכול לצאת למלחמות.

נאמר זאת כך: המערב שרד שתי מלחמות קיום אדירות, נגד הפאשיזם ונגד הקומוניזם, במהלך המאה ×”-20. המאבק נגד הקומוניזם הוכתר בנצחון בדיוק בגלל שהמערב ×”×™×” חופשי יותר והציג דוגמא טובה יותר. הספרטניות הצבאית של ברה”מ, ההעדפה הבלתי פוסקת של צרכי הצבא שלה מול צרכי האוכלוסיה, הובילה אותה לאובדנה. בעוד שברה”מ הגדירה אפילו את ספר הטלפונים של מוסקווה כסוד מדינה, ארה”ב פרסמה בשלב מסוים את המפרט המדויק של כלי הנשק הגרעיניים המוצבים בכל בסיס שלה. המודיעין של ברה”מ וגרורותיה נחל הצלחה אחרי הצלחה בחדירה לחברה החופשית – וכל ×–×” לא הועיל לה בכלום.

כשמישהו מדבר על “הדוניזם דמוקרטי,” אפשר להניח במידה של בטחון שהוא לא דמוקרט. כשמישהו מתעלם מהעבודה שישראל היא כוח כובש, לא גטו על סף השמדה, מותר לתהות על מידת החיבור שלו למציאות. כשהוא מדבר על “הגורל הישראלי” ו”המצב הישראלי” כמצב של מלחמת קבע, כשהוא מחזיר אותנו לנאום רועי רוטברג, כשהוא מתייחס לנורמליות הישראלית כאל “בועה,” כשהוא מרייר דרך קבע על מלחמה ו”שנת הכרעה” (רואים? גם אני יכול לחזור בשלוש צורות שונות על אותה הטענה עצמה!), אפשר לומר בבטחון ניכר שמדובר בנרקומן דמים, פטישיסט מלחמה, שרואה בה את הצורה העליונה ביותר של הקיום – או, במילים אחרות, אדם שתפיסות פאשיסטיות איכלו חלק ניכר מתודעתו.

וכמובן, כשמלחמת נצח היא "הגורל" והיא "המצב הישראלי," אין באמת טעם לנסות להגיע לשלום; אין טעם להוריד את המגף מצוואר האוכלוסיה הכבושה. הרי מדובר ב"גורל", משהו שנקבע מראש, שאין לו קשר לפעולות שאנו עושים או לא עושים, שהוא בלתי ניתן לשינוי.

לזה קוראים היום “ליברל ציוני.”

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)