החברים של ג'ורג'

הימין היהודי שב ועושה את מה שהוא מתמחה בו: ריקוד על הדם. פוסט שני בפרויקט 300

לפני כעשרה ימים יצאה שלי דדון מביתה בעפולה לראיון עבודה במגדל העמק, אליו היא לא הגיעה. גופתה נמצאה כמה שעות אחר כך בחניון במגדל העמק. וזה כל מה שאנחנו יודעים על הנושא בינתיים. הפרשה נמצאת תחת צו איסור פרסום.

המשטרה והשב”כ, שחוקרים את הרצח, אומרים שהם לא יודעים האם המניע לרצח הוא לאומני או פלילי. ×–×” לא הפריע לימין היהודי לצאת ממאורתו ולספח את דדון, בטרם הושלמה החקירה, לרשימת הנרצחים על ידי פלסטינים. ראש האחים היהודים, השר נפתלי בנט, מיהר לבקר את משפחת דדון ביקור ניחומים ובאותה הנשימה לדרוש מראש הממשלה שלא לשחרר רוצחים – כאילו שזה עומד על הפרק. בנט הוסיף ש”הגיע הזמן שהיהודים יפסיקו לפחד מהרוצחים ושהרוצחים יפחדו מהיהודים.” יופי של תקבולת: יהודים =/= רוצחים, מדובר בשני הפכים.

כידוע, רוב מקרי הרצח בישראל מתבצעים על ידי יהודים, מה שלא מפתיע בהתחשב בכך שהם רוב מוחלט של האוכלוסיה. מקרי הרצח, יש לציין, הם ברובם המכריע פליליים. העובדה שמישהו הוא יהודי לגמרי לא אומרת שהוא לא רוצח – במיוחד אם הוא אח יהודי. שליח הציבור של האחים היהודים, יגאל עמיר, רצח ראש ממשלה. יש גם רבים אחרים, ומי כבנט יודע זאת: אחד מיועציו של בנט, נתן נתנזון, הוא מחבל יהודי בדימוס.

מכאן הניכוס של דדון על ידי הימין היהודי הושלם. מותר לשער שהניכוס של דדון ×”×™×” קל כל כך, למרות שזהותו של הרוצח לא ידועה, משום שהיא אשה צעירה. הימין היהודי רוכב כאן על הדימוי הקבוע של הזר המאיים, האונס, הרוצח נשים. כן, ×–×” דימוי קו קלוקס קלאני – כמו חלק ניכר מעולם הדימויים של הימין היהודי. וכמו אצל החברים חובשי הברדסים מהדרום, העובדות לא באמת משחקות תפקיד. כמו כן, צריך לעמוד על כך שלא היו הפגנות המוניות אחרי שבעל יהודי כשר רצח את אשתו במגדל העמק, לא הרחק מהמקום שבו נמצאה גופתה של דדון; חיסול פלילי של סתם גבר באותה העיירה, גם הוא לא הוציא את הימין היהודי לרחובות; וגם לא “סתם” ירי פלילי בגבר. כשהימין רוקד על הדם, הוא נוהג לומר שאכפת לו מהקורבנות; אבל אכפת לו רק מסוג מסוים מאד של קורבנות. (אני רוצה להודות לפליטת מגדל העמק שסיפקה לי את הקישורים האלה.)

בסוף השבוע היתה התפרעות של אספסוף יהודי בעפולה, כשבין השאר הוא צר על מסעדה שבה ישבו מספר פלסטינים וגורם נזק לרכוש של פלסטינים. התפיסה שדדון נרצחה על ידי פלסטינים כבר הפכה לנחלת הכלל, עוד לפני שלמשטרה יש עצור או חשוד או משהו. חשוב לציין שגם אם בסופו של דבר יסתבר שהפשע ×”×™×” לאומני, הקפיצה למסקנות לא התבססה על מידע. היא התבססה על תחושה – ועל פמפום מכוון של התחושה הזו.

מובן למה נוח למשפחת דדון לחשוב שמדובר בפיגוע. הבת שלהם הופכת באחת מסתם סטטיסטיקה של פשיעה פלילית למישהי שנפלה, גם אם לא ברצונה, על הגנת העם והמולדת. זה ודאי מנחם הרבה יותר, עד כמה שנחמה אפשרית.

אבל מובן גם למה הימין היהודי, במיוחד בנט, מיהר לרוץ עם הסיפור ×”×–×” לפני שהתברר על מה הוא בכלל. ×›×™ כשאנחנו מדברים על דדון – למרות שאנחנו לא יודעים כלום – אנחנו לא מדברים על היודו-נאצים מהגבעות, שהיו יותר מדי בכותרות לאחרונה. כשאנחנו מדברים על דדון, אנחנו לא מדברים על כך ש-44% מתושבי יצהר נעדרו מהצבעה על השאלה האם מותר לפגוע בחיילי צה”ל. כשאנחנו מדברים על דדון, אנחנו לא צריכים לשאול את עצמנו מי שותל את ערוגות הרעל שמהן יוצאים העשבים השוטים, ומי מקפיד לטפח אותן.

טוב לבנט ולאחים שיש רצח לא מפוענח של צעירה יהודיה. בלעדיו, הם היו במצוקת יח”צ. עכשיו, סוף סוף נמצא להם קצת דם לרקוד עליו.

הערה מנהלתית: זה היה הפוסט השני בסדרת פרויקט 300, במסגרתו אני אכתוב במשך חודש פוסט בן 300 מילה או יותר. ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)