דובר צה"ל שלח למערכות העיתונים את הטקסט הבא, שאני מביא באדיבותו של חיים לוינסון:

"להלן לו"ז סיקור ספינת הנשק:

הגעה לנמל אילת צפוייה בשבת החל מהשעה חמש.

פריקת המכולות תעשה מיד, ההערכה היא כי סיום הפריקה יהיה ביום א.

ביום ב בבוקר מתוכננת מסיבת עיתונאים עם ראש הממשלה,שר הבטחון, רמטכל ומפקד חיל הים.

חומרים יופצו על ידי דובר צהל לפי הפירוט הבא:

כניסת האנייה – יופץ במוצאי שבת לקראת מהדורות הערב.

פריקת מכולות – יופץ ביום א לקראת אחר הצהריים.

מסע"ת ביום ב באחריות משרד רוה"מ.

מסיבת העיתונאים ביום שני תהיה אחר בצהריים.ארבע וחצי, חמש."

כלומר, חגיגות האורגזמה הלאומית צפויות להמשך עד יום שלישי לפחות, כשהעיתונים ידווחו על מסיבת העיתונאים בנוסח עדות פיונגיאנג – טקסט מוכן מראש, עיתונות נרצעת, בלי שאלות קשות בשידור חי או, בעצם, בכלל – ועבדכם הנאמן מוכן להתערב שבכל זאת תהיינה כתבה או שתיים במוספי השבת, כי על הרגלים קשה לוותר.

רגע, על מה בעצם כל החגיגה? לוחמי הקומנדו הימי, מלווים במפקד החיל שלהם וגדוד צלמים, פשטו על ספינת מסחר לא חמושה בים האדום. המלחים האדיבים שלשלו לאנשי הקומנדו סולם ואלה עלו על הספינה, והשתלטו עליה ללא התנגדות. בספינה נמצאו כמה עשרות רקטות (לא טילים!) מדגם M-302, שישראל טוענת כי הם הועלו על הספינה על ידי איראן ושיועדו להגיע לרצועת עזה, אם כי בשקט כבר נשמעת הטענה שאולי בעצם המשלוח היה מיועד לסיני – אנחנו כבר מורגלים בהונאות מהסוג הזה מצד צה"ל.

כלומר, אף שהיה כאן הישג מודיעיני בעל משקל, זו פעולה צבאית נטולת סיכון. מישהו כבר ציין שפיראטים סומאלים מבצעים כמוה על בסיס יומי, רק בלי הצלמים והגנרל הנלווה, ונראה שהמחשבה הזו עברה אף במוחם של חמושי צה"ל עצמם (וזו גם דוגמא טובה לחוסר המחשבה של כתבים צבאיים).

ואף על פי כן, התקשורת הישראלית התייחסה להשתלטות על ספינת מטען לא חמושה, מעשה שבכל יום בסכסוך מזוין של ממש, כאילו היה הביאה השניה של פעולת אנטבה. יש בכך שורה של כשלים תקשורתיים.

הראשון שבהם הוא כניעה לממסד הצבאי. דובר צה"ל דוחף לגרונם של כלי התקשורת חומר רב באיכות ירודה, ואלה לא טורחים לשאול שאלות בסיסיות – כמו, למשל: רגע, אתם סגורים על מי אמור לקבל את הרקטות האלה בכלל? אתם אומרים שאיראן מאחורי המשלוח הזה; אפשר לקבל הוכחות? אתם מתייחסים לכמה עשרות רקטות כאל "שובר שוויון" – אכפת לכם להפסיק להעליב את האינטליגנציה שלי? – ובעצם עוברים לדום ומשמשים כסטנוגרפים בהפקה של דובר צה"ל.

יש לכך כמה סיבות. הראשונה שבהן, זה מה שהאספסוף הישראלי רוצה. יותר משהתקשורת רוצה לדחוף לו את הקש והגבבה האלה, האספסוף רוצה לקבל אותו. כלי תקשורת שלא ישתף פעולה עם החגיגה הזו, יאבד צופים או קוראים – וגרוע מכך, יואשם אוטומטית בחוסר שיתוף פעולה עם הצבא, כלומר בחוסר פטריוטיות. אף עורך לא רוצה שזה יקרה לו. אז הוא מכפיף את ראשו לעול של הצבא.

צה"ל, כמובן, מודע לכוחו בציבור והוא מנצל אותו כלפי התקשורת. זו האחרונה מעיזה לזנב בו רק בקצוות – דיווחים על בזבוזים וכו', אבל לא על עיקר הרציונל של קיומו ופעילותו. מבחינת הצבא, סיקור מתלהב כזה של פשיטה חסרת סכנה או חשיבות, היא הכרחית לתעמולה שלו. אחרי הכל, רוב מה שצה"ל עושה לא מצטלם טוב – רוב מה שצה"ל עושה הוא דיכוי אוכלוסיה אזרחית, ושם החיילים שלו מתייחסים למצלמות כמו לקריפטונייט. בפעמים האחרונות שצה"ל אשכרה יצא למלחמה – לבנון השניה, לבנון הראשונה – זה לא נגמר טוב. את הצילומים מ"עופרת יצוקה" הקפידו לא לשדר בישראל, כי לא נעים. אז צה"ל צריך לנפח פשיטה לא חשובה למימדים של הפשיטה על האי גרין או על אנטבה, כלומר אירועים מהימים שבהם הוא עדיין יכול היה להתגאות בצדק ביכולות שלו.

וכמובן, ישנה המרמרה. אם מלחמת לבנון הראשונה היתה אמורה, מבחינת קברניטיה, לכסות את חרפת מלחמת יום הכיפורים ולהעלות שוב את קרנו של הצבא היקר ביותר במזרח התיכון, אז כל פשיטה על ספינה לא חמושה היא הזדמנות לחיל הים, שהושפל על ידי כמה קנאים טורקים, להוכיח שהוא דווקא יודע לעלות על ספינות זרות בלי שהאנשים שלו יפלו בשבי או יצטרכו לקפוץ לים. ראינו את זה בדיווחים ההיסטריים בשעתו על השתלטות על ספינות המשטים לעזה הלא חמושות, כמו האסטל. יש להניח שגם בפעם הבאה שצה"ל ירצה לחרוג מהתקציב שלו, הוא ישתמש באירוע הזה כעילה. מעניין לציין שצה"ל לא ציין את המחיר של המבצע. יכול להיות שזה היה מוריד את מפלס ההתפעלות, ומי יודע – אולי התקשורת היתה שואלת שאלות.

המעניין הוא שצה"ל אומר שפשיטות כאלה הן דבר שגרתי. אז על מה כל הטררם? כאן אנחנו נכנסים לטריטוריה בעייתית יותר: השילוב המסוכן מאד בין מערך היח"צ של צה"ל ובין זה של לשכת ראש הממשלה. קשה מאד להשתחרר מההרגשה שהפמפום המטורף של הפשיטה השבוע נועד לסייע לנתניהו בנאומים שלו בארה"ב, ושיותר שהיה כאן עניין של בטחון לאומי היה כאן הכפפה של שיקולים מבצעיים לשיקולי hasbara. ובתוך כל האביונה הלאומית, אף אחד לא יבחן את זה לעומק.

הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון בעיני עצמה נראית יותר ויותר כמו שילוב בעייתי במיוחד בין ספארטה ובין סיבאריס. האחרונה, עיר נשכחת בדרום איטליה, היתה ידועה בעיקר בנהנתנות של תושביה ונתנה לנו את הכינוי סיבאריטי. מצד אחד, המוסד שאין בלתו הוא הצבא, וכל משאביה של המדינה מופנים אליו ואל המפעל הגדול שלו, ההשתלטות על שטחי המחיה במזרח. מצד שני, בספארטה דאגו העבדים והעם המשועבד, ההלוטים, לכל מחסורם של הספארטנים; הללו לא אמורים היו לעבוד אלא רק להתאמן לקראת מלחמה. מצד שלישי, המנהיגים הספארטנים מזכירים את המנהיגים הישראלים בשחיתותם: עם כל הדיבורים על שוויון ועל כך שכולם אוכלים אותו מרק מצחין באותו חדר אוכל, כמעט כל מנהיג ספרטאני נתפס בשחיתות. מלך אחד אנס ילדה ורצח אותה, מלך אחר נתפס כשהוא אוכל מזון מעודן בניגוד לחוק, התקציב האתונאי בימי פריקלס כלל במשך עשור סעיף "שחור" שהיה בעצם שוחד להנהגה הספרטאנית, ואחרים נתפסו במעילה – ואלה רק המנהיגים שנתפסו. מצד רביעי, הציבור הישראלי משועבד מצד אחד לצבא – הן כעובד כפיה, הן בשל העובדה שהצבא מקבל אחוז יוצא דופן מהמסים שלו – אבל, בו זמנית, רואה כיצד פעם אחר פעם מצומצמים השירותים האזרחיים, כשהתקציבים שהיו מיועדים אליהם הולכים אל הצבא ואל ההתנחלויות. מצד חמישי, מקפידים לסמם אותו בתכניות בידור, תכניות ריאליטי, תכניות בישול ושילוב של כל השלושה. וזה שילוב שלא יכול להחזיק לאורך זמן.

ומדי פעם, כשעולה חשש שהציבור מתחיל לחבר את הנקודות ועשוי להתעורר, זורקים לו איזו חגיגת יח"צ צבאית כזו, איזה נצחון נטול סכנה – רק זה היה חסר לנו, שיהיו שם אבידות. הציבור הרי רוצה מלחמה ללא מחיר. אז הנה, קח – וזכור את החגיגה הזו, את ההתרגשות השוצפת, בפעם הבאה שניקח ממך שוב עוד כמה מיליארדים, תוך שאתה במקביל שוכח שהכסף הזה יורד מהבריאות שלך, מהרווחה של שכניך, מהסעד של הוריך, מהחינוך של ילדיך, מהבטיחות ברחובותיך. יש לנו דברים טובים יותר לעשות בו, לא שאתה אמור להטריד את ראשך הפעוט בכגון אלה.

דיל?

הערה מנהלתית: אם הפוסט הזה מצא חן בעיניכם, אשמח אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, כאן.

(יוסי גורביץ)