המצלמות של "בצלם" הראו לנו שלשום (ד') איך נראה הכיבוש בחברון מקרוב, נתנו לכל ישראלי שרצה בכך את היכולת להבין איך הוא עובד.

הסרטון הראשון (למטה) מראה לנו מתנחל עם עברית מגומגמת ומבטא רוסי בולט מטפס באמצעות סולם מבית הדסה אל גגו של פלסטיני. על הגג, דגל פלסטין. המתנחל נתקע בתיל שנמצא שם, ומנהל דיאלוג הזוי עם בעל הבית. לטענת המתנחל, המדובר ב"דגל ירדן", ומאחר שהם נמצאים "בישראל ולא בירדן," יש להסיר אותו. הדגל איננו דגל ירדן אלא דגל פלסטין, והנקיטה בשם "דגל ירדן" נראית כמו נסיון להכחיש את עצם קיומם של פלסטינים, נוסח התפיסה המקובלת בציבור הישראלי ש"אין דבר כזה, פלסטין." המתנחל טוען עוד שהבית שייך לו, שהרי הוא יהודי וארץ ישראל שייכת ליהודים; האמירה מהדהדת את הפסיקה המפורסמת של מרדכי אליהו, על פיה מותר לבזוז רכוש פלסטיני ואין בכך גזל, כי ללא-יהודים אין זכות לרכוש בארץ ישראל; מכל המצוות שבתורה, ספק אם יש חביבה על המתנחלים כמצוות הגזל הזו. ברקע, להקת הצבועים של מתנחלי בית הדסה מעודדת את הפולש.

אבל רגע, זו רק ההתחלה. כפי שאפשר לראות בסרטון השני (למטה), קבוצה של חמושי צה"ל פוסעת קוממיות, זמן קצר לאחר האירוע הראשון, אל הגג, והקצין שלה דורש מבעל הבית להסיר את הדגל. בעל הבית מסרב. אתה רוצה שהדגל יירד, הוא אומר, לקצין, תביא לי צו. הקצין מאיים לעצור אותו, ומתחילות דחיפות. בשלב הזה (דקה 08:20) פונה אחד החמושים לקצין ותוהה אם מי ששלח אותם למשימה "השתגע, אם הוא רוצה לעשות את זה מול מצלמות." הקצין חושב על זה, ויוצר קשר עם הבסיס. "יש לי פה מיליון מצלמות", הוא אומר (08:55). בסופו של דבר, החמושים עוזבים את הגג, בלי הדגלים וללא מעצרים, תוך שהם מאיימים לחזור עם צו. הם לא חוזרים, ודובר צה"ל, אחרי שהוא דופק את הראש, מודיע ש"לצבא אין מדיניות של הסרת דגלים" ושמדובר ב"יוזמה מקומית." עם זאת, דובר צה"ל נמנע מלהודיע שהחיילים המעורבים יועמדו לדין כי, נו, אר"פ (אלה רק פלסטינים.)

עכשיו, האירוע הזה הוא מופת של התנגדות אזרחית לא אלימה. בואו נפרוט לפרוטות מה בדיוק קרה כאן, סעיף אחרי סעיף:

א. מתנחל מנסה לפלוש לגג של תושב פלסטיני, בסיוע של מתנחלים אחרים.

ב. כשהוא מסתבך בתיל, מגיע חמוש צה"ל ומשחרר אותו. החמוש לא עוצר את המתנחל הפולש, למרות שהוא עד לפלישה, וכמובן שלא את המתנחלים שסייעו לו.

ג. לאחר מכן, בהנחיית המתנחלים, פורצים חמושי צה"ל לבית הפלסטיני. הם פורצים אליו ללא צו של בית משפט, וללא כל סיבה להניח שמתבצעת בו עבירה. הם נכנסים לבית ללא הסכמת בעליו ומבלי לבקש הסכמה כזו.

ד. החמושים דורשים מבעל הבית לשנות פרט בבית ללא צו המורה על כך ובעצם ללא כל סמכות חוקית. הם טוענים שחל איסור על הנפת דגלים בעיר; הם משקרים. בדקה 07:29 אפשר לראות דגל מתנוסס ללא כל הפרעה. זהו דגל ישראל, כמובן.

ה. כשבעל הבית מסרב, הם מאיימים עליו – אדם הנמצא בביתו ושלא ביצע שום עבירה – במעצר.

ו. אילו היה מתרחש מעצר כזה, הוא היה מלווה כמעט בהכרח באלימות. הנסיון ושורה של דו"חות אומרים שלאחר מעצרו, היה בעל הבית – שוב, אדם חף מפשע שנעצר במה שאמור להיות מבצרו מבלי שביצע כל עבירה – חשוף להתעללות ולהשפלה מצד החמושים. יתכן – סביר, למעשה – שאף היה מועמד לדין על איזושהי עבירה מפוברקת. ה"מעצר" הזה, מהיותו שרירותי ונטול סיבה, היה הרבה יותר חטיפה מאשר מעצר.

המעצר נמנע בזכות דבר אחד בלבד: פחדם של החמושים מנוכחות המצלמות, הקריפטונייט שלהם. אלמלא חשש הקצין מכך שיש במקום "מיליון מצלמות" (היו שם שתיים בוודאות, אבל לא סביר שהיו יותר משלוש), האלימות והמעצר השרירותי היו מתרחשים גם מתרחשים. סביר להניח שאם היו במקום מספר מצלמות קטן מספיק – אחת, נניח – כדי שהחמושים יחשבו שהם יכולים להשתלט עליהן, הם היו קודם כל מדכאים את הראיות לפשע שלהם ואחר כך מבצעים אותו. כמו חברי כנופיה, חמושי צה"ל לא חוששים לעבור על החוק; הם חוששים מתיעוד הפשע שלהם. הם יודעים שתיעוד של הפשע עשוי אשכרה לגרום לכך שלמערכת הצבאית לא תהיה ברירה אלא להעמיד אותם לדין משמעתי קל. האם המעצר היה הכרחי? אז היה צריך לבצע אותו גם אם היו במקום מצלמות. האם הוא לא היה הכרחי? אז צריך היה להמנע ממנו, גם אם לא היו בעולם מצלמות.

וכמובן, ישנה זווית האפרטהייד. מה שקורה בגדה הוא לא כיבוש במובן הקלאסי של המילה, הוא כיבוש מלווה בנסיון להוריש את היושבים בשטח על ידי הכנסת פולשים מארצם של החמושים. העבירה היחידה בתקרית, פרט לזו של החמושים, היתה זו של המתנחל שניסה לטפס על הגג. מובן מאליו שהוא לא נעצר; הוא שייך לאוכלוסה שהחוק לא נאכף כלפיה. יתר על כן, אין להעלות אפילו בדמיון נסיון של חמושים להסיר משהו מבית הדסה – נניח, כרזה מתגרה שקוראת לחיילים לסרב לשתף פעולה בפינוי מאחזים. למתנחלים עומד החוק הישראלי. כדי להכנס אליהם הביתה, צריכים החמושים צו שופט או לפחות צו מנהלי.

שמרנים קלאסיים היו מתקוממים בזעם על התקרית הזו. הם היו מצביעים על כך שהחמושים נהגו בעריצות, שהם פלשו לביתו של אדם שאמור להיות מבצרו, שהם איימו עליו באלימות ובמעצר ללא כל הצדקה או סמכות, והם היו מזכירים שמה שפועל שם, יחזור גם לכאן. אבל כמעט ואין שמרנים בישראל: כל מה שיש הוא הימין היהודי, כלומר קבוצה אתנית שחושבת שעצם האתניות שלה היא צידוק לדיכוי קבוצות אחרות.

בימין היהודי – כבר כמעט ואין ימין ישראלי; הימין היהודי ויתר על הישראליות לשמאל, הוא אך ורק יהודי – נהוג למחות, או ליתר דיוק לצווח ולקלל, כנגד המצלמות של "בצלם." יש לציין שהן עושות עבודת קודש: משקרס שלטון החוק, אם היה קיים אי פעם, הן הקו הדק שניצב בין הקלגסים ובין קורבנותיהם. ישראלים הגונים אמורים היו לברך אותן בשחרית, מנחה וערבית, על כך שבאימה שהן מטילות, הן מצילים משהו משאריות שמו הטוב של צה"ל.

אלא שנותרו מעט מאד ישראלים הגונים. כמה זמן כבר אפשר לדפוק את הראש בחומה?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)