החברים של ג'ורג'

אנשי המנהל האזרחי פשטו השבוע על הכפר הלא מוכר סוסיא וחילקו בו צווי הריסה לכל המבנים שבו. בכך מאותת המנהל האזרחי על כוונה להחריב סופית את הכפר.

הסיפור של סוסיא הוא, כמו זה של עדי עד, מיקרוקוסמוס של הכיבוש: מבט עליו מאפשר לנו לקרוע את כל המסיכות המקובלות של "כיבוש זמני", "כיבוש נאור", או כל התפיסה שאהובה על השמאל הציוני, שמדובר בסוג של כיבוש בהיסח הדעת, תקלה מתמשכת, סוג ממאיר משהו של ה"אימפריה המקרית" של בריטניה.

ראשיתו של הסיפור ב-1986, כלומר בימים הרחוקים שלפני האינתיפאדה הראשונה, ימי ממשלת האחדות הראשונה. ראש הממשלה היה אבי ההתנחלויות, שמעון פרס. שר הבטחון היה יצחק "לשבור להם את הידיים והרגליים" רבין. עוד כמה חודשים תוקם תנועה אופטימית בשם "השנה ה-21", שמטרתה היתה לגרום לישראלים לשים לב שחמש דקות מכפר סבא, כלשון הפרסומת הפופולרית לבתים בהתנחלויות, מתנהל טיהור אתני איטי. כמובן, הם היו אנשים מנומסים ולא השתמשו במילים כאלה. באותה השנה מורה המנהל האזרחי לתושבי סוסיא, שיושבים שם לפחות מאז תחילת המאה ה-19, לעזוב את אדמותיהם – ואין עוררין על כך שהן היו שייכות להם – כדי לפנות מקום ל"אתר ארכיאולוגי." בצר להם, התושבים עברו לגור בחלקות החקלאיות, חלקם במערות, חלקם במבני עראי. לגמרי לא במקרה, ב-1983 הוקמה בסמוך התנחלות חדשה בשם סוסיא.

המנהל האזרחי החל בהליכים לגירוש התושבים מבתיהם החדשים, אבל הם התנהלו בעצלתיים. ב-2001, נרצח המתנחל מסוסיא יאיר הר סיני על ידי פלסטינים, ובתגובה ביצע הצבא פעולת תגמול בסוסיא הפלסטינית: הוא הרס את המבנים העראיים במקום וסתם את המערות. החמושים השמידו רכוש רב, סתמו בארות, הרגו בהמות ובעלי חיים אחרים. על פי עדויות תושבי סוסיא, אל החיילים התלוו לובשי אזרחית, כנראה מתנחלים מסוסיא שפיקחו על החורבן.

התושבים ערערו לבג"צ, שפסק שאין לפנות אותם מאדמתם. מצד שני, כל המבנים שהם בנו שם נחשבים לבלתי חוקיים, משום שהמנהל האזרחי סירב להוציא לסוסיא תכנית מתאר. על כן, כאמור, הם צפויים להיהרס בקרוב – כש"בקרוב" מקבל כאן את המשמעות המקובלת בדיני אדמות. זה ייקח כמה חודשים לפחות, אולי שנים, אבל המכונה המשפטית שמחפה על העוול העירום, שבלעדיה הוא לא היה מעז להציג את פרצופו, עובדת בטורים גבוהים.

אין תכנית מתאר, אה? בעקבות רצח הר סיני, מיהרו המתנחלים – שאף פעם לא פספסו את האפשרות להוון רצח טוב – להקים שורה של מאחזים בלתי חוקיים על האדמות ששימשו היסטורית את סוסיא. כמו כל המאחזים, גם למאחזים האלה אין תכנית מתאר. ובכל זאת, הם עדיין שם.

לרוב מוחלט של המבנים בקן הצרעות חוות גלעד הוצאו צווי הריסה, משום שמדובר – כמו בכל המאחזים – במשהו שאי אפשר אפילו להעמיד פנים שהוא חוקי. אין, כמובן, על מה לדבר על תכנית מתאר לחוות גלעד. זה לא הפריע לנחש בנעליים, בוגי יעלון, להודיע שהוא שוקל להכשיר את השרץ.

עזבו אתכם מחוות גלעד: עזבו אתכם ממאחזים בכלל. גם להתנחלות הדגל עפרה, זו שאליה מוזמנים שמאלנים מנומסים לבוא לעשות בה שבת, אין תכנית מתאר. הקישור של בצלם לא מוצא חן בעיניכם? אפילו הוויקיפדיה העברית, זו שהכתירה את אורית סטרוק כפעילת זכויות אדם, נאלצת להודות בזה – ומודה שחלק ניכר מאדמותיה של עפרה הן אדמות פלסטיניות פרטיות. כלומר, התנחלות הדגל בנויה על גזל.

אבל עפרה עדיין שם. היא בלתי חוקית בדיוק כמו חוות גלעד – והיא עדיין שם. כמעט ארבעים שנה היא שם. אף אחד לא מעלה על דעתו לפנות אותה. כשמאחז כמו חוות גלעד מוקם, הוא זוכה מיד להגנה מלטפת של כוחות הבטחון. משרדי הממשלה ממהרים לספק לו תשתיות. כשתושבי סוסיא הושלכו מבתיהם, לא רק שהם לא זכו לשום סיוע מהממשלה השולטת בשטח שאחראית גם עליהם, הם נאלצו להתמודד עם הבריונות של שכניהם מההתנחלות סוסיא.

והנה פניו של המשפט הישראלי בשטחים: אם לפלסטיני אין תכנית מתאר – וכדי לקבל תכנית מתאר, הוא נזקק לשרירות ליבו של הכובש שלו – אז הישוב שלו בסכנת החרבה. אם לישראלי אין תכנית מתאר – נו, לא נורא. הוא יכול לסמוך על הגנת הרשויות. ואם ארגוני זכויות אדם יצליחו לחפור את הראיות שמוכיחות שהאדמות של ההתנחלויות או המאחז גנובות, אז המדינה תנהל למענם מלחמת מאסף בבתי המשפט ובמקרה הגרוע ביותר, שר הבטחון יכריז שהוא "מכשיר" את המאחז, כלומר הופך את העוול לחוקי בהינף עט.

זו המשמעות של "שלטון החוק" בגדה המערבית: אצטלה שמיועדת להעניק מכובדות למה שהוא בעצם גזל מכוח השלטון ומשטר אפרטהייד שמבדיל בין שתי אוכלוסיות ברמה הבסיסית ביותר, ברמת הקיום ויכולת ההשרדות. הכל ללא חקיקה ראשית, כמעט בלי הצהרות חגיגיות – אלה ימשכו תשומת לב לא רצויה. הכל במסתרי הצו, במחשכי התקנה, באפלת הפקודה. חנה ארנדט דיברה על הרוצחים שמאחורי מכונת הכתיבה; ישראל העמידה מאחוריה גזלנים ומנשלים.

והמהלכים האלה לא מוגבלים לגדה המערבית. הם נמשכים, בזעיר אנפין, גם בתחומי הקו הירוק. שום דבר שקורה בגדה לא דומה לשוד הקרקעות הגדול שבוצע אחרי שתמו מעשי הטבח והגירוש של 1948 באמצעות "חוק נכסי נפקדים." מכמה וכמה בחינות, הנכבה לא הסתיימה, היא רק עברה לפאזה איטית יותר. הכנסת אישרה השבוע את חוק פראוור, שיאפשר את פינויים ללא הסכמה – או, במילים מנומסות פחות, גירושם ונישולם – של כ-40,000 בדואים. אברי גלעד נאלץ להודות השבוע שהראו לו צילומי אוויר של הבריטים, שמראים איך הנגב היה מיושב ברובו על ידי בדואים ב-1945. לבדואים היה ארכיון של רישומי הקרקע שלהם בבאר שבע; עם כיבוש הנגב ב-1948, העלימה מדינת ישראל את הארכיון הזה. ככה מבצעים גזל מסודר.

כשפונו 8,000 מתנחלים מרצועת עזה, הארץ רעשה. עומדים לגרש עכשיו 40,000 אזרחים ישראלים מבתיהם, שהמדינה עשתה הכל כדי שלא להכיר בהם, והדממה זועקת. עומדים לגרש כמה מאות אנשים שגרים, במאה ה-21, בפאקינג מערות וחושות, מרחק קילומטרים ספורים מהתנחלות ומאחזים בלתי חוקיים שנבנו על אדמתם הגזולה של המיועדים לגירוש, ושקט.

ועוד דבר אחד: אם אתם שומעים יותר מדי את הטיעון ש"מה אתם רוצים, להביא לפה את כל אפריקה," אני ממליץ בחום על הפוסט בנושא של אישתון, שמספק את המספרים הרלוונטיים ומכניס את הטענה לתיקיה הראויה לה – גזענות בזויה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)