החברים של ג'ורג'

תמונות הפוגרומים של שלשום (ג') ברחבי הגדה המערבית אילצו את מערכת המשפט לדבר קצת על תג מחיר. באדיבותו של עומר כץ, קיבלתי את הצילום הזה מתוך "ידיעות" של הבוקר.

כפי שאפשר לראות, הכלי הכבד בארסנל של היועמ"ש הוא שלילת זכות בסיסית של העציר: מפגש עם עורך דין. רומזים לנו שזה בסדר, כי עושים את זה גם עם "טרוריסטים פלסטיניים."

ואז אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: למה בעצם מועילה מניעת המפגש עם עורך דין? איזו תועלת מפיק החוקר מכך שהנחקר לא יכול להתייעץ עם עורך דין? התשובה לכך פשוטה למדי: הנחקר לא יודע מה הזכויות שלו, וניתן להפעיל עליו לחץ בלתי סביר, שהופך בסופו של דבר ללחץ בלתי חוקי.

השב"×› כבר ניסה את התרגיל ×”×–×” בעבר, בפרשת חיים פרלמן. ×–×”, כזכור, נעצר על ידי השב"×› ב-2010 בחשד שרצח פלסטינים כעשור קודם לכן. פרלמן נעצר במשך חודש, כאשר בעשרת הימים הראשונים שופט שנחשב כנוח לשב"×›, אברהם טל, אוסר עליו לפגוש את עורך הדין שלו. פרלמן טען אז שעונה בחקירתו, ואין סיבה טובה שלא להאמין לו: כאן המקום להזכיר שלמרות שוועדת לנדוי מצאה – בשנות השמונים – שאנשי השב"×› שיקרו בעקביות לבתי המשפט כאשר נשאלו האם עינו עצירים, מספר המקרים שבהם מצא בית משפט ישראלי שעציר עונה הוא אפס (0). דווקא בתי המשפט הישראלים הצליחו שלא לראות את מה שיודע כל ילד, את העובדה שהפכה כבר לחלק מההומור הישראלי (בדיחת השפן שמעונה כדי שיודה שהוא דב.)

מגע עם עורך דין מסוכן למענים משתי סיבות: הוא מזכיר לנחקר שיש לו זכויות, ושאם הוא יהיה חזק הוא גם יצליח לשמור עליהן בסופו של דבר. החקירה של השב"כ נשענת על בידוד ויאוש של הנחקר, כמו גם על שיטות שהן עינויים לכל דבר, אם כי הן לא נתפסות ככאלה: כבילה ממושכת ומניעת שינה. זו האחרונה, אני לא נלאה מלהזכיר, נתפסה על ידי האינקוויזיציה ככלי החקירה המושלם: כולם נשברים בסופו של דבר.

הסיבה השניה היא שמגע עם עורך דין מאפשר לנחקר להודיע לקרובים לו מה עובר עליו, והם מסוגלים לעורר רעש תקשורתי. רעש ×›×–×” צפוי להגביר את הלחץ על השב"×› לספק לבתי המשפט ראיות – או, אם לדייק, להגביר את הלחץ על השופטים שלא לאשר את המשך המעצר בלי ראיות.

פרלמן שוחרר לאחר כחודש, כשהשב"כ מודה שבעצם לא היו לו ראיות נגדו. מה זה אומר על טל, ששימש כחותמת גומי של המשטרה החשאית הישראלית, ואישר הפרת זכויות בסיסית ביותר של חשוד מבלי לטרוח לברר אילו ראיות יש נגדו בעצם, תחליטו בעצמכם.

יש סיבה מצוינת לעובדה שהשיטה המשפטית שלנו מאפשרת לנחקר מפגש עם עורך דין: הגנה בסיסית על זכויות הנחקרים, הכרה בכך שהיכולת להרחיק אדם – במיוחד אדם "נורמטיבי," כזה שאיננו מורגל במעצרים ובחברת עבריינים – מביתו ולכלוא אותו עוד קודם למשפטו די בה, במקרים רבים, להביא להודאה. בישראל, ההודאה נחשבת ל"מלכת הראיות", והיכולת של נחקר לחזור בו מהודאה כמעט לא קיימת. אני זוכר היטב שוטר ברצועת עזה, אחרי שהבאנו בפניו מקרה משונה במיוחד, פלסטיני שעצר ג'יפ של המנהל האזרחי כדי להתוודות על פשע. השוטר נעץ בנו מבט מלא בוז, ואמר "תכניס אותי איתו לתא לשעתיים, והוא יודה גם ברצח קנדי." מה שיפה בבתי המשפט שלנו הוא שהם כנראה יקבלו את ההודאה הזו.

ובכל זאת, ברגע שחקירה הופכת למסובכת מדי, הדבר הראשון שמערכת המשפט רוצה להעיף הוא הזכויות הבסיסיות ביותר של העציר. קשה מאד לא להאמין לה אחר כך שמה שמעניין אותה הוא פחות מידע ויותר הודאה.

מהבחינה הזו, ההשוואה לנחקרים פלסטיניים – שמערכת המשפט מביאה כתקדים – חוזרת אליה כבומרנג. הנחת היסוד שלנו צריכה להיות לא זו שהמערכת רוצה שנקבל, שחקירה ללא עורך דין היא חקירה יסודית יותר, אלא ההיפך: שחקירתם של עשרות אלפי פלסטינים היתה חקירת שווא, שמטרתה סחיטת הודאה, ושהכרסום בזכויותיהם לא שיפר את "בטחון האזור," אלא רק את שיעור ההרשעות.

בכל פעם שמדובר בחקירה מסובכת, השב"כ והמשטרה נופלים על הרצפה, מתהפכים על הגב, ובוטשים ברגליהם באוויר. ככה זה, אחרי יותר מארבעים שנים בהם הארגונים האלה התרגלו שיש להם יכולת להפעיל לחץ כמעט בלתי מוגבל על נחקרים: יכולת החשיבה שלהם מתנוונת. לא במקרה, כאשר המשטרה נכשלה בשעתו במאבק בפשיעה האלימה, העלה השר לבטחון פנים צחי הנגבי את הרעיון של שימוש באמצעים מהמלחמה בטרור, כמו מעצרים מנהליים.

בשב"כ טוענים שיש פער ניכר בין המידע המודיעיני שלהם ובין היכולת שלהם להביא ראיות משפטיות. בהחלט יכול להיות. הדרישה, במקרה הזה, לא צריכה להיות לבטל את הצורך בראיות בבית המשפט או המקבילה שלה, היכולת לבודד עציר ולענות אותו עד שהוא יודה; היא צריכה להיות אימון טוב יותר של השב"כ להביא ראיות לבית המשפט.

הפעילו סוכנים – כן, זה ייקח זמן ויהיה שיעור גבוה של כשלונות. ככה זה בחיים. לא באתם ליהנות. אבל למען השם, השקיעו בסוכנים שלכם בדיוק כפי שהייתם משקיעים בסוכן שהיה אמור לחדור לתא של הג'יהאד העולמי, כי זה סוג האויב שאיתו אתם מתמודדים. הפעילו תחבולות, כמו ההיא שבה נחשף החמ"ל של תג מחיר. לכו בעקבות הכסף כדי לברר מי מממן את "תג מחיר" (הנה רמז על חשבון הבלוג: אתם יכולים להתחיל ממועצת שומרון וגרשון מסיקה), והבהירו שמימון פעולות כאלה יכאב מאד כלכלית לגופים שמספקים את המימון. אל תהססו לפעול נגד הרבנים; כעקרון מדובר בפחדנים שמשתפנים מהר מאד כשהם עצמם תחת סכנה. הכריזו על ישיבת יצהר כעל ארגון עוין והחרימו את כל הנכסים שלה – אבל תהיו ערוכים לבסס את המהלך הזה בראיות מוצקות בבית המשפט. תפסו את הבוגדים שמספקים מידע לאנשי תג מחיר מתוך הצבא, והפעילו לחץ בלתי מתון על בתי המשפט הצבאיים כדי שיזמברו אותם לתקופות כליאה ארוכות, כיאה לבוגדים. הפעילו האזנות סתר, מכשירי מעקב GPS, מיקרופונים פרבוליים, או את שלל הכלים הטכנולוגיים האחרים; בקיצור, הבינו שמדובר בפעולה ארוכת טווח נגד אויב ערמומי ומתוחכם ושזה לא ייגמר מחר, אם בכלל.

והפנימו שאת המאבק הזה צריך לנהל בגבולות החוק ובגבולות מה שמתיר משטר דמוקרטי, או שנשפוך את התינוק עם המים. ככה זה. לא מתאים לכם? החזירו את התגים שלכם. נמצא מישהו אחר.

הערה מנהלתית א': מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ואני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': עדכון מפגש בלוג: הוא ייערך ב-26 במאי, בסביבות השעה שמונה. על המקום אני עדיין עובד ומקווה לעדכן בקרוב. כ-50 איש הביעו עניין להגיע. הפורמט המתוכנן, לאור התגובות שהגיעו במייל, הוא כזה: שעה של הרצאה, ככל הנראה על ג'ורג' אורוול; כרבע שעה של דיבורים על הבלוג ועל ההיסטוריה שלו; וכשלושת רבעי השעה של תשובה לשאלות מהקהל. עדכונים נוספים יבואו בהמשך.

(יוסי גורביץ)