החברים של ג'ורג'

21 באוגוסט 2010

גוויעתה של "יהדות הנביאים"

פעם, לא כל כך מזמן, כשהיה צורך להצדיק את גזילת הארץ מילידיה – גזל שהתרחש בעיקרו לא בסערת הקרבות של 1947-1948 אלא בשנים הארוכות והמיוסרות שלאחר מכן – רווחה כאן אידיאולוגיה שניתן לכנות אותה, בקצרה, "יהדות הנביאים". התפיסה שלה היתה התנתקות מוחלטת כמעט מהיהדות כפי שהיתה, ופניה עורגת אל היהדות "המקורית", כפי שהמחזיקים בה תפסו אותה: יהדות של צדק ויושר, כפי שהיא מתבטאת בחלקים מסוימים בתנ"ך. מחלקים אחרים בתנ"ך, כאלה שמדברים על רצח עם, אונס שבויות, טבח מאמינים של אלים אחרים, פסוקים מזעזעים כמו "בת בבל השדודה, אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו, אשרי שיאחז וינפץ עולליך אל הסלע" – הם העדיפו להתעלם.

כמובן, זו היתה יהדות מפוברקת של סוף המאה ה-19. מעולם לא היתה יהדות אותנטית כזו. היהדות האותנטית – זו שיהודים לאורך כל הדורות העדיפו, במספרים גדולים, לנטוש – היתה היהדות הרבנית. אחרי הכל, היא זו שקבעה אילו ספרים ייכנסו לתנ"ך ואלו יוגדרו כ"ספרים חיצוניים" (שלא לדבר על אלו שיוגדרו כ"עוון גליונים"), והיא ביססה את עצמה על הבדלה מהמין האנושי (חוקי כשרות, למשל) ושנאתו. אבל הלאומיות היהודית המתעוררת היתה צריכה להיאחז במשהו שאיכשהו יכול היה להתחזות למוסריות לגיטימית. אחרי הכל, אי אפשר לבסס את הטענה (השקרית, כמובן) ש"היהודים המציאו את המוסר" על דיני "לא תחנם".

הימים האחרונים מראים עד כמה חסרת שורשים היתה התפיסה של "יהדות הנביאים". היהודים האמיתיים, אלי ישי ויחידת עוז על "וביערת הרע מקרבך" שלה, מסירים במהירות כל אצטלה של אנושיות. כשישי אמר ש"נגמר הטיול", זו לא היתה פליטת פה: זו היתה אמירה מכוונת, שמטרתה לעודד את קהל הבית שלו. באדם אחר אפשר היה לחשוד שמדובר בניצול ציני ומרושע של שנאת האדם של היהודים האורתודוקסים לגריפת קולות בקלפי, אבל במקרה של ישי, תוכו כברו: הוא באמת שונא אדם. הוא באמת מתענג על מסע הנקמה הקטן שלו נגד ההיסטוריה היהודית. הקולות בקלפי הם בונוס נחמד, אבל ישי היה מתעלל בהם גם אם לא היה בכך רווח פוליטי (הפסד פוליטי היה כנראה גורם לו להסס – הוא פוליטיקאי, אחרי הכל).

פעם, לפני שנות דור, היו אנשים שבאמת האמינו באידיאולוגיית הנביאים. מנחם בגין הורה על קליטתם של 66 פליטים ויאטנמים שנמשו מהים, ושאף מדינה אחרת לא רצתה לקבל. בנו, בני בגין, יתפטר מראשות תנועת ימין ב-1999 כשהוא אומר שאין עוד ימין בישראל שמתחייב גם לשמירה על השטחים וגם לזכויות אדם. היום, מצד שני, רוב הציבור היהודי בישראל נמצא עמוק בימין הדתי – במובנו הרחב יותר, קרי ימין ששורשיו הם דתיים – והרעיון של זכויות אדם זר לו. ישנה קבוצה בשם "רבנים למען זכויות אדם"; מתוך החיוב אתה שומע את השלילה, כמו ב"יהודים למען ישוע". רוב רובם של הרבנים, שלא לדבר על הצאן הקדוש, אינו תומך בזכויות אדם. הם תומכים בזכויות היהודי.

אם היה כאן ציבור ניכר שאכן האמין ביהדות הנביאים, אפשר היה לנהל מול אלי ישי ועוזריו מערכה מרתקת. אפשר היה לגייס את "בכל דור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" כנגדם, כפי שעשתה היטב עלמה זוהר:

גם אני חיפשתי כֹח להציל מה שאפשר,

לא היה לאן לברוח – דמי היה מותר,

אות קין, אות קין – אנשים נופלים לברכיים.

והם דופקים לך בדלת, הם בוכים בכי תמרורים.

אל תאמר "מה לי עם אלה, אלה אנשים שחורים":

כי בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים,

שלא ישכח איך ברח, הוכה, הושפל, נרצח. איך צעק לשמיים.

אפשר היה להשתמש ב"לא תשנא מצרי, כי גר היית בארצו", בשלל איסורים תנ"כיים להונות את הגר ולפגוע בו, באיסור התנ"כי המרשים להסגיר "עבד אל אדוניו, אשר יינצל אליך מעם אדוניו", בקריאה להניח לגר " עמך יישב, בקרבת מקום אשר יבחר, באחד בשעריך, בטוב לו".

בישראל של היהדות האמיתית, לא זו שלא היתה ולא נבראה ואפילו משל לא היתה, 67% מהיהודים שנשאלו בנושא תמכו בגירוש, וככל שהיו יהודיים יותר, כך עלתה תמיכתם בו. 100% (!) מהחרדים, 85% מהדתיים הלאומנים ו-56% מה"יהודים המסורתיים" (אלה שרגשי האשמה שלהם על כך שהם נוהגים בשבת מחזקים את הלאומנות הדתית שלהם) התנגדו לאזרוח הזרים – לכאורה בניגוד למסורת שלהם עצמה ובעצם בהרמוניה שלמה איתה.

מי שרצה לראות מה עמדת המסורת היהודית ביחס ללא-יהודים, יכול היה לראות אותה השבוע, כשמאות רבנים התכנסו כדי לתמוך מוראלית בכותבי "תורת המלך", שמתירה שפיכת דמם של לא יהודים ללא משפט ואזהרה, וגם את רצח ילדיהם "אם יש חשש שיגדלו להיות רשעים כהוריהם". יואל בן נון כותב נגדם בדם ליבו, אולי המאמר האמיץ ביותר של מי שכבר התריע נגד קיצוני הרבנים, אבל קריאה בין השיטין מראה שגם לשיטתו, הדבר היחיד שמונע הלכתית את חיסולם של אפיקורסים ממוצא יהודי – כן, כן – היא הוראה של החזון איש שאין לדון בנושא, והוא מתלונן מרה על כך שרבני "תורת המלך" מתעלמים ממנה. אבל ביהדות אין אפיפיור, וכל רב רשאי לפסוק כרצונו.

ואיפה נמצאים רוב הרבנים, ואיפה נמצא הצאן הקדוש, אנחנו כבר יודעים.

הערה מנהלתית: אני יוצא לחופשה לשבוע, ועל כן לא אעדכן את הבלוג בשבוע הקרוב. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לאנשים שתרמו לאחרונה לקרן הטבק והאלכוהול. נתראה שוב, אם יעמוד לי הכוח, בשבת הבאה.

(יוסי גורביץ)

17 באוגוסט 2010

פוסט אורח: ביקור באל פאריסייה

בשבועות האחרונים פתחנו אני ומוקס, אחי, אתר חדש בשם אפרטהייד ווטש, שמרכז פגיעות בזכויות אדם בישראל ובשטחים הכבושים. העבודה על האתר רבה, ובין השאר היא דורשת מאיתנו לעבור על הרבה מאוד ידיעות, מהרבה מאוד מקורות, לבדוק ולאמת אותן, ולעקוב אחרי התפתחותם של המקרים בשטח. אתמול בשתיים בלילה, מוקס ואני עברנו על שטף הידיעות בטוויטר בחיפוש אחר פריטים הולמים. "הם יהרסו שוב את אל פאריסייה מחר בבוקר", הוא אומר. את מה? אני מקיץ, אבל לא מוצא דבר להאחז בו בשלל ההריסות. אתה זוכר, הוא אומר, הכפר בבקעה שכבר הושמד פעמיים, הבוקר הם שוב קיבלו צווי הריסה.

אני קורא את הידיעה. אבל לא כתוב כלום על מחר. כן, הוא אומר, אבל תסתכל כאן, צווי הפינוי הם ל-24 שעות, והידיעה היא מהבוקר, כלומר בעוד כמה שעות הם יפונו. "זה לא אומר שהבולדוזרים לא יגיעו קודם, או אחר כך, או בכלל", אני אומר. "נכון", הוא עונה, "ובכל זאת".
אנחנו חופרים ברשימות הדיוור של הפעילים, באתרים שונים, מחפשים אם מישהו מתכנן איזשהי פעולה נגדית, אפילו משגרים איזה ציוץ באפלה, אבל כלום, לילה. העולם ישן.

אנחנו מוצאים את כל הסיבות למה לא לעשות כלום. אין לנו מושג היכן המקום. זה מקום קטן ושכוח אל. אנחנו לא יודעים אם יפנו אותם בכלל. איך הם ירגישו אם נבוא? מה נגיד להם? הם יבינו אותנו בכלל? אבל לאט לאט גובר הזעם האילם. לצאת? עכשיו? אז יצאנו אל העולם. לתעד. אושהידים עד הסוף. אנחנו מוצאים בגוגל חומר על הכפר, כולל מפה סבירה. אורזים מים, מצלמה וחטיפים, ויוצאים לארץ אחרת.

דמדומי השחר מוצאים אותנו בירידה לים המלח ומתבהרים לאורך הבקעה. בתרונות חשופים ושדות זהובים. יפה כאן בטירוף. פעם נעצור ונצלם, לא היום. אנחנו פונים לכביש תשעים ונוסעים לאורך הבקעה. לבסוף אנחנו מגיעים להתנחלות רותם. הכפר אמור להיות מולה, אבל קשה לזהות את המקום המדוייק, המבנים בתצלומי הארכיון הושמדו כבר מזמן ואין תיעוד של הנוכחיים. אנחנו ממשיכים בכביש עוד קצת, מבינים שהגזמנו, ושבים על עקבותינו.

אנחנו עוצרים ליד ילד מקומי ושואלים בערבית עילגת וֶון אל פאריסייה. אימו מסתכלת עלינו בדריכות מעל גב חמור. הוא עונה בבליל לא מובן. משהו על מים. אנחנו מוציאים את הבקבוק ונותנים לו, מנסים שוב. הוא מצביע על אימו וממשיך בערבית. אנחנו מתייאשים והוא מסתלק עם הבקבוק.מאוחר יותר יטרידו את המוקס רגשות אשמה. אָכְּל, זה מה שהוא אמר. היינו צריכים להשאיר לו את החטיפים.

אנחנו חוזרים לרותם ומוקס מזהה את המקום מהתמונה. השדות יבשו, המבנים לא אותם מבנים, אך הגבעה אותה גבעה. זה חייב להיות זה. אנחנו עולים בשביל עפר מול ההתנחלות, עוקפים את שלט הבטון המזהיר שזהו שטח אש, וחונים בשדה בור זרוע סלעים בצד הדרך, חוששים מהבולדוזרים העשויים להגיע בכל רגע. המקום שקט מאד. שקט מדי. בהתקרבות זהירה אנחנו מגלים שהוא נטוש לחלוטין. מעבר לשדות החרבים של הכפר מזמזמת משאבה הדואגת למי ההתנחלות. מדי פעם עובר רכב בכביש ומקפיץ אותי.

:  
שלט המזהיר מפני היות המקום שטח אש. ספק אם לצה"ל יש אכן כוונה להתאמן שם, בהנתן שהתנחלות יהודית נמצאת מעבר לכביש.

   
שדה מוזנח של אחת המשפחות. לא נראה שמיכל המים חובר מעולם למשאבה. כנראה מולא על ידי מכלים נגררים.

אוהלי המגורים עשויים שקים להובלת כימקלים שנתפרו יחדיו. הגללים הטריים והצמחים החיים מגלים שהמקום ננטש ביממה האחרונה. מי שגר כאן לא התנגד. הוא אסף את מטלטליו והסתלק. לפחות עד יעבור זעם.


צמחים חדשים שהובאו למקום וטרם נקלטו. נראה שהושקו ביממה האחרונה.

דיר שנהרס ולא שוקם. אבוס וצינור המוביל לשוקת שאיננה עוד עומדים במרכז השטח המפונה מסלעים

 
מריצה מיותמת עומדת בכניסה למאהל אחת המשפחות.


 
שמיכות ושטיחים ארוזים לקובייה עטופה בפלסטיק. כנראה לא היתה לתושבים אפשרות לקחת אותם איתם.

סימני ההרס ניכרים בכל מקום, נערמים שכבה על גבי שכבה. נדמה שבכל פעם מתמעט הכוח לחזור על הניסיון העקר לבנות מחדש את המקום. לאחר כשעה של שיטוט חסר מטרה התחלנו בדרכנו הביתה. חוסר האונים והתוחלת ליוו אותנו. מיהם תושבי אל פאריסייה? איפה הם עכשיו? האם הם מחכים לבולדוזרים שיסתלקו על מנת להתחיל לבנות מחדש? האם הם חופשיים? מה הם חשים?

יש משהו בשקט המלווה את התמונות שלא מרפה. על פי העליבות שהותירו מאחריהם, אלה היו אנשים שחיו בדוחק רב, ועתה גם המעט שהיה רשום על שמם נלקח מהם. ובשל מה? האם צה"ל באמת זקוק לשדותיהם לאימונים באש חיה? האם למתנחלים החיים בסמוך נמאס לראות פלאחים החיים על שקל ביום? או האם זו שרירות לב ותו לא?

בערב גילינו ציוץ מאת דובר צה"ל שבלילה הקודם נעצרו מספר פלסטינאים בבקעת הירדן. האם הם היו מאל-פאריסייה? האם מאחד מהכפרים האחרים בסביבה שסובלים מנסיונות גירוש דומים? לא ידוע. שום דיווח אודות אל פאריסייה לא הגיע לידינו מאז.

עוד תמונות כאן.

(יאיר ויזהר (מוקס) מהללאל)

9 באוגוסט 2010

פוסט אורח: על "מוסר יהודי" ומקורותיו

כשיעקב מרגי מש"ס, בהקשר לדיון סביב גורלם של ילדי העובדים הזרים, מכנה את גדעון סער ודן מרידור צפונבונים, למה הוא מתכוון? האם רק לעובדה שהם "יושבים בבתי קפה בתל-אביב", כלשונו? לא: השר מרגי מנסה לומר לנו משהו עמוק יותר. הוא מנסה לומר שמרידור וסער אינם למעשה "משלנו". שהם נטע זר, שהם נוכרים, שהם "אירופאים", "יפי נפש", "ליברלים", "שמאלנים" – כלומר אנשים קטנים, חסרי עמוד שדרה, שבראש מענייהם קשקושים כמו זכויות אדם ודמוקרטיה, כאשר מה שאמור להיות חשוב להם (לו היו יהודים אמיתיים) הוא טוהר הדם של העם וחוסן הגב של האומה.

יש חשיבות מיוחדת לגסות הרוח האחרונה של מרגי, למרות שהיא רק אחת בשרשרת ארוכה של דברי בלע שמשליכים נציגי ימין על כל מי שמריח מהשקפת עולם שחורגת מהדאגה ליהודים וליהודים בלבד (די להזכיר את “השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים” של ביבי לפני יותר מעשור או את ההגדרה העכשווית של הקרן החדשה לישראל כ"תנועת שמאל קיצונית החותרת תחת קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית" בידי רונן שובל וחבריו מ"אם תרצו").

החשיבות המיוחדת של אמירה האחרונה הזאת של מרגי טמונה בכך שהיא חושפת בצורה ברורה שלא מדובר רק בשמאל מדיני ושהעניין הוא הרבה יותר גדול מעתיד השטחים. זה לא פוליטיקה, אלא זהות. שאלת זכויות האדם, שאלת ההזדהות עם האנושות כולה, שאלת הדאגה גם לזר, לחלש, לעמידה אף על זכויותיו של האויב, הפכה אצל נציגים שונים של הימין היהודי להיות שאלת "הלנו אתה אם לצרנו". כל מי שמוכן לגלות הבנה, רחמים, סתם סימפטיה, ודאי כל מי שרואה חובה להילחם על זכויותיהם של לא-יהודים – מוגדר מיד כמוסר, רודף, בוגד, עוכר ישראל, סכין בגב.

כמה הוגים פולקיסטים חשובים

מאיפה מגיעה השנאה-המחופשת-לפטריוטיות הזו? נדמה לי שאם נבדוק את העניין נגלה שתנועת ההמונים רבת הראשים הזאת, מש"ס ועד "אם תרצו", מחב"ד ועד ליברמן, יונקת כדלק לאתנוצנטריות המשולהבת שלה הישר מהבארות הלא-ממש-צלולים של הרומנטיקה הגרמנית. למעשה, קידוח עומק רציני יראה שהעסיס שמקציף על שפתותיהם של ההיפר-פטריוטים החדשים-ישנים האלה מגיע הישר מההוגה הפרוסי החשוב יוהן גודפריד פון הרדר, שרצה בסוף המאה ה-18 לראות יותר "חשיבה גרמנית", פחות אמנות זרה (יוונית) וטען ש"מי שאיבד את הרוח הפטריוטית איבד את עצמו" – כמובן, כי בלי ה-Volk אנחנו כלום.

לכן מה שמדהים הוא שאותם פטריוטים יהודים מקוננים על דווקא רעייתם של הליברלים בשדות זרים, כאילו דאגה לזר ומוסר חברתי הם ערכים שזרים ליהדות. כל זה, כאמור, בעוד שהם עצמם מפליגים לתוך הסערה כאשר רוח הוגי הרומנטיקה הגרמנית נושבת במפרשיהם.

כדי להבין עד כמה אותה הרוח היא היא רוחם שלהם, הנה חידון קצר. בחנו את עצמכם: נסו לנחש איזה מבין המשפטים הבאים נכתבו על ידי יהודים, ואילו על ידי גרמנים:

1. "העם וכל מה שקשור בו, כולל המדינה, מפולש כולו במחשבה ורגש דתי, והוא עבורנו נושא החיים הארציים כמו גם הנצחיים."

2. "החשיבה שלנו והרגש שלנו באים לידי ביטוי בראש ובראשונה על ידי דחייה גורפת של כל מה שאפילו מתקרב לחשיבה אנגלית או מערב-אירופאית בכלל."

3. "דיקטטורה של משטר אוטוריטטיבי היא הפתרון והחלופה לדמוקרטיה הרקובה. חופשיים מאינטרסים אגואיסטים של בוחרים יוכלו [המנהיגים] להצעיד את האומה לעבר המלכות […] האידיאלית."

4. "[הדמוקרטיה היא] אווילית משום שהיא מסבכת את מוסרנו בערכים […] אשר כל ענינם הוא היסטורי נכרי בלבד, והרסנית משום שהיא עוקרת את תרבותנו מן ההתפתחות ההיסטורית הפנימית […] ושותלת אותה בקרקע של מסורת זרה."

5. "התמורות הגדולות ביותר שהתרחשו על פני הארץ לא היו יכולות לעלות על הדעת אם לא היו מקבלות השראה מתוך תשוקות נחושות ואף היסטריות, אלא רק מערכים בורגניים של שלום וסדר. […] האומה שתלך בדרך זו ראשונה היא אשר תנצח."

6. "[מוסר הלחימה צריך להיות] מוסר הפטור מכל אמביוולנטיות נוצרית-אירופאית"

נו? קשה להכריע, לא? במשפטים האלה, ובאחרים, כל ההוגים הללו מתנגדים לנטילת ערכים "זרים", המנוגדים ל"רוח האומה", ומזהירים שאימוצם יביא לחורבנה. עבור כולם אותם ערכים זרים הם ערכים ליברליים, דמוקרטיים, ברוגנים, אירופאים, ועבור כולם הערכים "האמיתיים" של האומה הם ערכים לאומניים, רגשניים, דתיים, דיקטטוריים-מלוכניים, פאשיסטים.

ולא בכדי, מפני שכל ההוגים הללו, גם אם הם במקרה יהודים, שייכים כאמור למסורת של הרומנטיקה הגרמנית, מסורת שבה עלינו לתת דרור לדחפי "הסער והפרץ" הרגשיים שלנו (משום שהם מבטאים, כמובן, את האותנטי שבנו), מסורת בה עלינו לקדש את העם, את ה-Volk שלנו (משום שהוא, כמובן, מבטא את האותנטי שבנו), ומסורת בה עלינו להתנגד לכל שיקול הגיוני או מוסרי שעומד בפני דרכם של אלה (משום שהוא מנוגד, כמובן, לביטוי האותנטי שבנו).

ולכן אין להיות מופתעים מהדמיון הרב שבדבריהם. ועתה לתוצאות האמת – אלו ההוגים שצוטטו מעלה, על פי סדר הציטוטים:

1. Friedrich Gogarten, Religion Und Volkstum, 1915

2. Werner Sombart, Händler und Helden, 1915

3. ישראל אלדד, סולם כ"ז, תשי"ב

4. שבתי בן דב, גאולת ישראל במשבר המדינה, תש"ך

5. אדולף היטלר, מיין קאמף, חלק ב', פרק 2

6. שבתי בן דב, גאולת ישראל במשבר המדינה, תש"ך

כן, רבותי, כל ההוגים הללו, והרבנים שמיד אצטט, הם תלמידים מובהקים של הרדר, שהאמין שיש להיות נאמנים ל-Volksgeist, "רוח העם", שמעניק לכל עם את אופיו וערכיו, שרק דרכו יכול העם להתעלות מעלה, ושאויביו הגדולים ביותר הם "העולם האירופאי הקר" ו"הפילוסופיה" החילונית והרציונלית. אחריו הגיע ורנר סומברט (שמצוטט לעיל), שיצא נגד הערכים הבורגניים של ה-Komfortismus, כלומר הרדיפה אחרי נוחות, המדכאת את היצר הלאומי ואת הנכונות להקריב את חייך למען האומה.

לאלו אפשר להוסיף גם את אוזוולד שפנגלר, הוגה דעות מתחילת המאה העשרים שחשב, בעקבות הרדר כמובן, שלכל עם יש "רוח" יצירתי-מוסרי משלו, שטען ש"אם מעטים יכולים לשרוד מלחמה ארוכה ללא ניוון של הנפש, אף לא אחד יכול לשרוד שלום ארוך", ואת ארנסט יונגר שראה במלחמה דרך רוחנית שמובילה להתעלות דתית ולימד שערכים בורגניים מערערים את "החוש המוסרי הגבוה". וכמובן, חשוב לציין את ניטשה, אחד מהאבות הרוחניים של אותה מסורת מפוארת.

לבסוף, היטלר עצמו התייחס ל"הומניות הסנטימנטלית הדוחה" של "השכבות הגבוהות" (כנראה אלה ששותות אספרסו), שמגלה רחמים כלפי החלשים (והנכים, והמפגרים – בנאום בנירנברג, אוגוסט 1929) ושלא מאפשרת את התקדמות גרמניה "לכיוון הנכון" (במיין קאמף, א', 10).

רומנטיקנים

ומיהם ממשיכיה המודרניים של ההגות העמוקה מני עומק הזו? כמובן: חלק מהוגי ורבני ישראל. תחילה, בציטוטים מעלה, הוגים לאומניים-פאשיסטיים כישראל אלדד ושבתי בן דב (ניתן היה בקלות להוסיף את משורר הבית אורי צבי גרינברג), וכיום ממשיכיהם הרבנים. אפשר לציין רבים, אבל כאן אביא לשם דוגמא את הרב ישראל רוזן והרב שמואל אליהו.

רוזן, שלפני שנתיים פסק שפעילי שמאל הם "מוסרים" ולפני ארבע שנים לפעולות טרור נגד תושבי ×¢×–×” ("לאפשר לצעירי שדרות, אשקלון, הנגב המערבי או 'כל בחור וטוב לנשק', להשיב מלחמה במסגרת מיליציות בלתי נשלטות") טען אז גם ×›×™ אל לו לצה"ל לחוס על תושביה הלא חמושים של רצועת ×¢×–×” ויצא נגד "עדת אינטלקטואלים [×”]מצטרפת לעולם אנטי-מוסרי ×–×”, ועוד תורמת לו מסרים בוגדניים הנועצים חרב בגב עמם." רוזן ממשיך שם ויוצא נגד "מוסר נוצרי", ודוחף לאמץ "מוסר יהודי" שמקדם "התייחסות למלחמות כמאבק בין עמים, ולא בין יחידים נושאי נשק בלבד. ובמלחמה כמו במלחמה, גם האוכלוסיה האזרחית נפגעת – זקנים נשים וטף". ובכן, טוב יעשה הרב אם ילמד שלא רק "מוסר יהודי" דוחף לראיית המלחמה כך.

או הרב שמואל אליהו, שכתב ש"'צריך לעשות מהפכה', כך אמר מתתיהו כשראה כיצד שכבה דקיקה של שלטון מושחת עושה מה שפופולארי. הולכת אחרי המעצמה הגדולה יון. מושכת את העם לתרבות של התייוונות ופועלת על פי החוק." כלומר השלטון (וברור מדבריו שם שהוא מתכוון לזמננו) מושך ל"תרבות של התייוונות" בחסות החוק, ו"צריך לעשות מהפכה", מן הסתם לא חוקית, מן הסתם כדי לכוון את המדינה לכיוון הנכון.

מקנאות לפולקיזם

הנקודה שאני רוצה להצביע עליה כאן איננה עצם הדמיון בין הרעיונות של הרבנים האלה (ואחרים) לאלה של ההוגים הגרמנים ההם (או ממשיכיהם, הנאצים). יש כמובן דמיון רב אבל יש גם כמה הבדלים חשובים. הנקודה שאני רוצה להצביע עליה היא שהרעיונות האלה, גם אם הם לדעתם או לדעתכם טובים ונכונים (לדעתי הם מטורפים ומרושעים), אינם בשום צורה "יהודיים" או "עבריים" יותר מרעיונות אחרים, הומניסטים. למעשה, כאמור, אפשר למצוא את מקורותיהם ברומנטיקה הלאומנית הגרמנית.

אבל רגע, תגידו, האם לא היו שמעון ולוי? האם לא היה פנחס? האם לא היה מתתיהו חשמונאי? ובכן גם אם היו, בואו לא נתבלבל בין מעשים של יחידים לבין משנה רעיונית מקיפה ומנומקת. בואו לא נתבלבל גם בין קנאות דתית ללאומנות גזענית. ובואו לא נתבלבל גם בין דחייתה של תרבות זרה, כובשת (הלניסטית, ע"י החשמונאים או בר-כוכבא) בשם הדת, לבין דחיית מרכיבים הומניים שנמצאים בתרבות הכללית וגם בדת היהודית, בשם הלאומיות ולמען הכיבוש. אכן, כדי שקנאות דתית ואתנוצנטריזם, שודאי קיימות ביהדות, תהפוכנה ללאומנות היפר-פטריוטית, אנטי-רציונלית ואנטי-הומניסטית, צריך את תיווכה האדיב של הרומנטיקה הגרמנית.

לכן רבותי, כשרבנים מספרים לכם שזו היהדות ה"אותנטית", שזה "מוסר יהודי", הם בעצם מוכרים לכם רומנטיציזם גרמני יד שלישית. לא ממעיינותיו הצלולים של ישראל סבא אתם שותים, אלא מהגייזרים המסריחים של הרייך. כל זה כמובן לא במודע – לרוב הרבנים אין כל השכלה כללית, והם מבינים בהיסטוריה בערך כמו שהיסטוריון ממוצע מבין בהלכה. אלא שהיסטוריון כמובן לא מתיימר להבין בהלכה, ואילו רבנים חושבים שהם יודעים הכל. הבעיה היא שגם תלמידיהם סבורים כך.

כך שכשישראל רוזן דורש לאמץ "מוסר יהודי" (קרי: קסנופובי, רגשני, אנארכי) הוא בעצם מבקש מכם לאמץ מוסר רומנטיציסטי גרמני. וכשיעקב מרגי מבטל את דעתם של אנשים שדואגים לזכויות אדם על ידי כך שהוא פוסל אותם כ"צפונבונים" (קרי: אירופאים, בורגנים, ליברלים) ש"רוממות ההומניזם בגרונם" (כלשונו) הוא בסך הכל הופך לממשיך המודרני של מסורת גרמנית ארוכה ולא מכובדת של אטביזם, פולקיזם ופטריוטיזם אלים. בימינו כמובן לא נשארו הרבה גרמנים שממשיכים את המסורת הזאת, ומעניין שאפשר לסמוך דווקא על הרבנים שלנו שישאירו אותה בחיים וישמשו דובריה הנאמנים. והם עוד אוהבים לדבר על הזדהות הקורבן עם שונאיו.

הגל האחרון של פטריוטיזם מתלהם ושנאת זרים שאופף אותנו בימים אלה מציג עצמו כיהודי, והטרגדיה היא שיש לו על מה להסתמך במקורות היהדות. אבל יש במקורות גם אי אילו ציוויים על דאגה לזולת, כולל הזולת הזר. ממילא, כאמור, מה שמקפיץ את התבשיל היהודיסטי הלאומני הזה לכדי תפיסת עולם מגובשת (שמבדילה בין סוגי מוסר, שדוחה הומניזם ורציונליות) הוא אך ורק עמידתם של ימנים ורבנים אלה, כגמדים על כתפי ענקים, על הגותם של הרומנטיקנים הפולקיסטים הגרמנים דלעיל. אלה אלוהיך ישראל.

ועם כל כך הרבה יהודים וגרמנים, אולי מתאים לסיים באמרתו של יהודי אחד, שהיה גם גרמני, שהיה גם חכם, ארנסט בלוך, שחי בשיאו של הרומנטיציזם הלאומני הגרמני וראה גם את עליית הנאציזם, ושטען ש"רק הנבלים חיים דרך אלוהיהם. אבל הישרים – אלוהים חי דרכם".

———-

כמה מהציטוטים מובאים מתוך הספרים הבאים:

  • פונדמנטליזם יהודי והר הבית, מוטי ענברי, מאגנס, תשס"×—
  • The Stillborn God: Religion, Politics and the Modern West, Mark Lila, Vintage, 2007
  • Occidentalism: A Short History of Anti-Westernism, Ian Burma & Avishai Margalit, Atlantic, 2004

הרשימה הופיעה בבלוג של תומר פרסיקו http://tomerpersico.com

(תומר פרסיקו)

« Newer Posts

Powered by WordPress