איתמר שאלתיאל

אני לא מתכוון להסביר כאן למה המאבק נגד גירוש הילדים חשוב (גילוי נאות: אני מועסק ב”ילדים ישראלים”, שמובילים את המאבק הזה). אני לא הולך לדבר על נוהל עובדת זרה בהריון, על הדלת המסתובבת, על מחנה המעצר בנתב"ג. הקישורים כאן. מי שירצה יכול לקרוא או להתווכח, אבל אני חושב שכבר מאוחר מדי לנסות לשכנע. רבים מספיק כבר השתכנעו, ולא זו הבעיה. הבעיה היא איך ממשיכים מכאן.

המאבק נגד גירוש הילדים כבר הוציא פעם 8,000 איש לרחוב; אנשים הבטיחו שהם יסתירו ילדים; אנשים נצמדו לפקחי עוז על אופניים; הם שלחו עצומות ומכתבים; והם הצליחו. הממשלה החליטה להשאיר 800 ילדים בישראל, ואת גירוש ה-400 הנותרים, אלה שאין שום סיבה לגרש, דחתה לקיץ. זה ניצחון, אבל מהסוג המתמסמס. כי ככה זה עובד כאן כאשר יש לחץ ציבורי אמיתי – מתפשרים קצת ומותחים את ביצוע הגזירות כמה שיותר. לא צריך למתוח הרבה יותר מדי, רק מספיק בשביל שמעגל החדשות ימצא נושא חדש לדבר בו, שאקטיביסטים ימצאו עוול חדש להפגין נגדו.

זה לא חייב להיות כך. המאבק הזה הוא מאבק שניתן לנצח בו, גם במספרים. 800 ילדים לא צריכים לחיות עכשיו בחרדות מבית הכלא, אפשר להוסיף להם עוד מאה, עוד מאתיים. אפשר לרשום כאן עוד ניצחון ציבורי אמיתי. ואנחנו זקוקים לנצחונות כאלה יותר מתמיד.

מחר יש הפגנה, שארגנו מספר אמהות פיליפיניות שלא מוכנות יותר לפחד מהרגע שבו יגרשו אותן ואת הילדים שלהן. זה מדהים, אם נזכרים שעד לא מזמן האמהות הללו נחשבו ל"לא חוקיות" רק משום שהביאו ילדים לעולם. ההפגנה מתחילה בעשר בבוקר בשדרות רוטשילד, ליד הבימה, בתל אביב. ככל שיגיעו יותר אנשים, כך קטן הסיכוי שהאמהות הללו יעצרו. בואו, בואו והזמינו חברים. לא רק כי זה נושא "חשוב", ולא רק בגלל שהעוול כאן צועק לשמיים. בואו כי אפשר לנצח.