החברים של ג'ורג'

1.8 מיליוני בני ערובה

שר הבטחון תולה את המצב ההומניטרי ברצועת עזה ב”שבויי צה”ל בידי חמאס” – שאינם קיימים

שר הבטחון, בעוונותינו אביגדור ליברמן, הצדיק אתמול (ב’) בכנסת את המשך המצור הישראלי על רצועת עזה בכך שחמאס מחזיק בשבויים ישראליים, ואמר כי עד שהם לא יבוקרו על ידי הצלב האדום, המצב ההומניטרי ברצועת עזה לא ישתפר.

זה מצריך העלאה של כמה נקודות:

א. אין כל שבויים של צה”ל בידי חמאס. יש שני הרוגים שיתכן שגופותיהם מוחזקות בידי חמאס, אורון שאול והדר גולדין. השניים הוגדרו כחללים שמקום קבורתם לא נודע, אבל לאחר לחץ של משפחותיהם שינה צה”ל את ההגדרה – מהלך שנוי במחלוקת בלשון המעטה – והגדיר אותם כחללי שרדינגר, או בלשונו “הן כחללים והן כנעדרים.” הרב הצבאי הראשי הגדיר אותם בשעתו כחללים, אבל כנראה שללחץ המשפחות ולפולחן הבשר הישראלי יש השפעה יוצאת דופן. כלי התקשורת נוטים לאחרונה לאמץ את השיח של המשפחות, על פיהן הגופות הם “הבנים.” על כל פנים, בין אם השניים חללים ובין הם נעדרים, שבויים הם לא.

עכשיו, אחת משתיים: או שאביגדור ליברמן פלט בטעות מידע מודיעיני סודי מכל סודי, והצהיר שישראל מודעת למה שהכחישה עד כה בכל תוקף, קרי שיש שבויים בידי חמאס; או שהוא משקר ובונה על כך שלתקשורת היהודית יש זכרון של חולד.

ב. ההצדקות למצור הישראלי על רצועת עזה, שנמשך בדרגות שונות של חומרה בפועל מאז ההתנתקות (כשישראל מנעה את הוצאת היבול מהרצועה בסתיו וחורף 2005), השתנו פעם אחר פעם. תחילה, הסיבה למצור הרשמי היתה עליית החמאס ברצועה; אחר כך, שבייתו של גלעד שליט; אחר כך, לא ממש ברור אבל אף אחד בישראל לא שאל, אז המשכנו את זה בכל זאת; ועכשיו, שר הבטחון מגדיר לצרכי המצור שני חללים כשבויים.

ג. ברצועת עזה חיים כ-1.8 מיליוני תושבים, שהגיל החציוני שלהם הוא 18. כלומר, חלק ניכר מהאוכלוסיה הוא בעצם ילדים. הם נמצאים תחת מצור ישראלי שהורג בהם וגורם להם מחלות כל ימי השנה. האו”ם העריך שרצועת עזה לא תהיה ראויה למגורי אדם ב-2020, שזה מעבר לפינה. התירוץ הישראלי הנוכחי הוא שני “שבויים”; כלומר, העמדה הרשמית של מדינת ישראל – כפי שהובעה על ידי שר הבטחון שלה בפרלמנט שלה – היא שמותר לה להתעלל בכ-900 אלף אזרחים ולהשתמש בהם כבני ערובה עבור כל שבוי שלה. המדיניות הישראלית, מדיניות הבידול – הפרדה בין הגדה והרצועה כדי לסכל הקמת מדינה פלסטינית – מצריכה התעללות מתמשכת ויומיומית ב-1.8 מיליוני אזרחים.

כאן המקום להזכיר שישראל מחזיקה אלפי שבויים פלסטינים, שיש לה בית קברות לגופות חללי אויב אבל שהיא כבר לא ממש יודעת מי בדיוק קבור שם כי למי אכפת, רק ערבים. אפשר רק לחשוב אילו צווחות היתה משמיעה ישראל הרשמית אם החמאס היה מצדיק פגיעה באזרחים ישראלים משום שהיא מחזיקה שבויים פלסטינים. כאן אומר את זה שר הבטחון, והאדמה לא זעה.

ד. הסיבה שהנושא של רצועת עזה בכלל עולה לדיון הוא הקריסה המהירה של השירותים שם. הדיווחים מהשטח נשמעים דומים מאד לאלה שקדמו לצוק איתן. לאף אחד בישראל לא באמת אכפת, וממשלת ישראל ממשיכה במדיניות ההתעללות ב-1.8 מיליוני בני אדם, שמתבצעת ללא שמץ של דיון ציבורי כבר עשור.

עזה תחזור לסדר היום שלנו כאשר היאוש יגבר, שוב, על הפחד, והאסירים בכלא הפתוח הגדול בעולם יטיחו שוב את גופותיהם בחומות ויירו שוב לעבר ישראל. בינתיים, מדי שבוע בערך אנחנו הורגים בהם על הגבולות או במים. מטוסי ריסוס ישראלים משמידים יבולים ברצועת עזה, בלי שלמישהו אכפת. נזכר בזה כשהכל יתפוצץ, אבל אז כרגיל נתכנס לתנוחה האהובה על הציבור, זו העוברית, ונייבב שמה כבר עשינו.

ה. יש שני ישראלים שככל הנראה אכן מוחזקים ברצועת עזה, אברה מנגיסטו והישאם א סייד. הם לא זוכים ליותר מדי תשומת לב, וכנראה שאפילו אביגדור ליברמן לא היה מעז להשתמש בהם כדי להצדיק את החזקת תושבי רצועת עזה כבני ערובה.

אף על פי כן, הם ככל הנראה עדיין שם. נתראה בגרסה הבאה של מבצע “פאלוס זקור.”

ועוד דבר אחד: ישנו טרול ימני שמתכנה שי גליק או לעתים שמאי גליק. הבוקר קיבלתי ממנו את המייל הבא, לאחר שבעבר חסמתי אותו בפייסבוק. אם תתקלו בשמו, רק שתדעו באיזה טיפוס מדובר.glick

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מצור לאין קץ

מה אפשר ללמוד מדבריו של נתניהו על האין-מדיניות של ישראל כלפי רצועת עזה

רצועת עזה, שבה חיים כ-1.8 מיליוני בני אדם, נמצאת תחת מצור (”סגר”) ישראלי מזה 11 שנים. תחילתו, לא כנהוג לחשוב, לא בחטיפת גלעד שליט אלא בעליית חמאס ברצועה, מספר חודשים קודם לכן. ואם להסתמך על דבריו של הדיקטטור הצבאי של הפלסטינים, בנימין נתניהו, המצור לא יסתיים בעתיד הנראה לעין.

נתניהו נאלץ להופיע בכנסת ולהתייחס לדו”ח המבקר על מבצע “צוק איתן.” כדי להמנע מדיון ציבורי בנושא, הביא איתו נתניהו את משרתיו הנרצעים, דוד ביטן ומיקי זוהר; הללו הקפידו להתכסח עם הורים שכולים והעימות הזה תפס את כל תשומת הלב. השטיק עבד, כמו תמיד. ובכל זאת, צריך להתייחס לנושא – שאיננו הבריונות של ביטן, האפסות של קיומו של זוהר, או הפגיעה במעמדם המקודש מדי של הורים שכולים. הנושא הוא מדיניות כלפי מיני-מדינה בגבולה הדרומי של ישראל.

במערכת הבחירות של 2009, טען נתניהו שממשלתו תפיל את משטר החמאס. זה כמובן לא קרה, ומהסיבות שהבלוג הזה מנה מזמן: אין, אמר נתניהו, למי למסור את הרצועה. שימו לב לאופציה שהוא כלל לא העלה: שליטה ישראלית ישירה ברצועת עזה. למוטט את משטר חמאס יהיה קל יחסית. שליטה ישראלית בעזה היא בלתי אפשרית – הן מבחינה צבאית והן מבחינה דיפלומטית. יותר מהכל, נתניהו לא רוצה להחזיק את רצועת עזה כשזו תקרוס.

והיא תקרוס. על פי ההערכות של האו”ם, בשנת 2020 רצועת עזה לא תהיה עוד ראויה למגורי אדם. חלק הארי מהאחריות לכך נופל על ישראל: היא שלטה ברצועת עזה בין השנים 1967-2005, והקפידה שלא לפתח אותה. זמן קצר לאחר שיצאה ממנה, היא הטילה עליה מצור. סבבי הלחימה מול רצועת עזה פגעו שוב ושוב, בזדון מכוון, בתשתיות של רצועת עזה; מדיניותה של ישראל בין סבבי הלחימה מנעה שיקום.

נתניהו, כמובן, מוליך שולל בכל מה שקשור להתדרדרות למלחמה ב-2014. הוא אומר בנשימה אחת שהוא יצא למבצע נרחב נגד התשתיות של חמאס בגדה המערבית – ובו זמנית אומר שהוא רצה להמנע ממלחמה. נזכיר: המבצע נגד החמאס בגדה נוהל בטענה של “חיפוש” אחרי שלושת החטופים שהממשלה כבר ידעה שהם נרצחים. הציבור לא עודכן על כך שנתניהו ניצל את ההזדמנות כדי להכנס בחמאס – ושהמחיר של המבצע האופורטוניסטי הזה עשוי להיות מלחמה מול רצועת עזה. הממשלה, כזכור, ניסתה להפיל את החטיפה על החמאס ברצועת עזה, עד שהתברר בשלב מאוחר מאד שמדובר בפלג שפועל בכלל מטורקיה. אם נתניהו לא רצה במלחמה, הוא לא ידע איך לבלום אותה.

דו”ח המבקר מציין שנתניהו ויעלון (לא שמעתם מהנחש בנעליים הגבוהות לאחרונה? זה לא במקרה), שעה שמידרו את שאר הקבינט וניהלו את המלחמה בינם ובין עצמם, לא בחנו שום חלופה מדינית. נתניהו טען שחלופה מדינית היא “הזיה”. זה קשקוש והונאה.

לא צריך היה לפתוח נציגות ישראלית ברצועת עזה ולקבל שגריר של החמאס בירושלים. צריך היה להגיע למודוס ויוונדי מול הנהגת החמאס. נתניהו עצמו אומר שלחמאס היתה מטרה ביציאה למלחמה – הסרת המצור מעל הרצועה. מעבר לתהיה האם לא כדאי היה שגם לישראל יהיו מטרות בלחימה, הטענה הזו של נתניהו חותרת תחת הטענה שלו. הוא לא נדרש להכיר בחמאס; הוא נדרש לתת לאוכלוסיה העזתית לחיות. לאפשר תנועה חופשית של סחורות בין הרצועה ובין העולם ותנועה כלשהי של בני אדם. זה מה שרצה חמאס; נתניהו העדיף להעלות לקורבן 73 חיילי צה”ל (ואלפי עזתים, ביניהם כ-500 ילדים, אבל אותם אף אחד לא סופר פה) כדי להמנע מכך.

יש עוד קשקוש של נתניהו שראוי לתשומת לב: הדרישה שלו לפירוז של רצועת עזה. זה לא הולך לקרות משום שזה לא יכול לקרות. אף גוף לוחם לא הוריד את נשקו בלי ערובות, וישראל מסרבת לספק כאלה. החמאס יודע שהדבר היחיד שמונע מישראל להשתולל בעזה כאוות נפשה הוא החשש מתגובה שלו – זעומה ככל שתהיה. מעבר לשאלת הגאווה, מה יגן על החמאס מפני רצח של מנהיגיו על ידי ישראל, אם לא יהיה לו נשק? האם נתניהו יהיה מוכן לפרז את דרום ישראל כמחווה של רצון טוב עובר חמאס? הרעיון הזה נראה לכם מגוחך? הוא מגוחך כמו פירוז הרצועה.

שימו לב, אזרחי ישראל: המשך המצור על רצועת עזה שווה לממשלה שלכם 73 חיילים כל כמה שנים. מה המטרה? לכאורה, אין מטרה הגיונית. נתניהו הרי אוהב לדבר מדי פעם על כך שכלכלה יוצרת שלום. אז למה הוא לא מניח לכלכלה העזתית לפרוח? נניח עכשיו לשאלה של יבוא לעזה – נניח שנמל בעזה מצריך פיקוח. מדוע ממשלת ישראל עושה הכל, כולל שקרים בשם הבטחון, כדי למנוע יצוא מעזה? רגע, למה בעצם לא מנהלת הממשלה שום דיון על המדיניות כלפי רצועת עזה – והיא לא מנהלת דיון כזה מאז שנת 2009?

יש לכך שלוש סיבות עיקריות. קודם כל, זרועות הבטחון ובהתאם הממשלה התאהבו ברעיון של “כיסוח דשא”: שאין בעצם בעיה מדינית, יש רק בעיה של זרועות בטחון עוינות שמדי פעם צוברות כוח ואז צריך להוריד להן את הראש. זו תפיסה צבאית במהותה: כזו שמשמרת עימות, לא פותרת אותו. שנית, משום שאין מחיר ציבורי על המדיניות מול רצועת עזה. אף ממשלה לא תיפול בגלל שהיא גררה את המדינה לעוד מלחמה ששיתקה חצי ממנה במשך חודשיים. כל זמן שצה”ל יוכל להרוג יותר ילדים פלסטינים משהוא יאבד לוחמים, ובלהרוג ילדים צה”ל ממש טוב, הציבור לא יתלונן יותר מדי. כשאין מחיר על העדר מדיניות, התוצאה היא העדר מדיניות.

ושלישית, ישנה המטרה הסמויה של המשך המצור: להבדיל בין רצועת עזה ובין הגדה המערבית, שני החלקים של המדינה הפלסטינית המיועדת. מדיניות הבידול, כפי שקרא לה צה”ל, לא מובילה לפתרון מול רצועת עזה – הרעיון שמצרים תקח מחדש אחריות על הרצועה צריך היה להביא לכליאת הגנרלים שהזו אותו, כי הם בעליל מעשנים חומרים אסורים בעודם במדים – אבל היא לכאורה מורידה את הלחץ הדמוגרפי על ישראל, היא מרגילה את העולם לקיומם של שני חלקים של פלסטין, והיא מאפשרת לישראל להמשיך את הכיבוש של רצועת עזה בעודה מעמידה פנים שאין כזה. זו העמדת פנים שפועלת רק כלפי אוכלוסייתה-שלה, כמובן, כי העולם לא מכיר בסיום הכיבוש ברצועה משום שזה רק שינה צורה. בקצרה, כרגיל, המטרה היא שימור ההתנחלויות בגדה המערבית על ידי העלאת מסך עשן כביכול אין בעיה דמוגרפית – עזה הרי, לכאורה, לא נספרת.

אבל יש 1.8 מיליוני עזתים, הם לא הולכים לשום מקום, והם חיים באזור ששועט לקראת אסון הומניטרי. ההחלטה של הרשות הפלסטינית להפסיק לממן את החשמל ברצועה (אגב, שמתם לב שהטענה שישראל מממנת את החשמל שם היא שקר מוחלט?) צפויה לדרדר את המשבר הזה מהר יותר. מה שאומר שיש לגמרי סיכוי שעוד חודשיים נהיה בעוד סיבוב מול הרצועה.

אלו מכם שצפויים לעלות ברולטה של ההרוגים, אותם כמה עשרות ישראלים שהממשלה מוכנה להקריב כדי שנמשיך לא לדבר על הרצועה, מתבקשים לעשות משהו במהירות.

ומילה אחת אחרונה: מדיניות המצור של ישראל על רצועת עזה היא פשע מלחמה שגובל בפשע נגד האנושות. מצור הוא כלי צבאי שיש לו מטרה: השגת הכרעה. ההנחה היא שלתושבים יהיה ממש רע אבל זה ייגמר תוך זמן קצר. המצור על עזה נמשך 11 שנים עד כה, ונתניהו הבהיר שככל שזה נוגע לו, הוא מתכוון להשאיר את האוכלוסיה העזתית תחת מצור כל עוד הוא יכול – ושאין לו כל כוונה להכריע את המערכה, כי המחיר של הכרעה יהיה גבוה מדי. גם את זה צריך לזכור, ולקוות שיגיעו ימי שפוט השופטים בעגלא ובזמן קריב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)