הריגתו של מוצטפא תמימי על ידי חמושי צה"ל ביום שישי ממשיכה להדהד בעולם, ומכמה סיבות. הראשונה שבהן היא שלשם שינוי, יש לנו תמונה טובה שמתעדת את מה שקרה. השניה, וחשובה לא פחות, היא התנהלות כושלת במיוחד של דובר צה"ל. מיודענו מייג'ור פטר לרנר הצליח לשבור שיאים חדשים בהתנהלות בלתי מקצועית, וכתב ציוץ שעצבן עיתונאים ברחבי העולם. לרנר התייחס לתמימי כאל "מוצטפה", כאילו אכלו יחד מאותו המסטינג, קבע כעובדה – על כך מיד – שתמימי השליך אבנים על הרכב הצה"לי, וסיים בהאשתג ההיתולי #fail.

לרנר לא היה לבד. סא"ל אביטל ליבוביץ' (אתם עשויים לזכור אותה מפניני חוכמה נוסח "הם נשאו קלצ'ים, משמע הם באו מעזה") השוותה בין ההפגנה בנאבי סלאח ובין מצעד זכויות האדם, וכתבה בצדקנות ש"בנאבי סלאח היתה התפרעות בלתי חוקית כמו כל שבוע!" ההונאה המשתמעת – כביכול יש לפלסטינים בגדה זכות חוקית להפגין, אבל הם, החלאות, מוותרים עליה לטובת התפרעות – הביאה לעבדכם הנאמן את הסעיף, התוצאה היתה פוסט קצר ב-972. עוד קצין מוצלח, קפטן ברק רז, ניסה להכפיש את שמו של תמימי בטענה שהוא נכלא בעבר בשל אלימות כלפי חיילי צה"ל; ליסה גולדמן הזכירה לרז שזה לא אומר כלום, בהתחשב בכך שאחוז ההרשעה בבתי המשפט הצבאיים עומד על 99%. רז טען שזה לא הנתון, וגולדמן ירתה בחזרה שהנתון המדויק הוא 99.76%, ושהוא מתבסס על נתונים פנימיים של צה"ל. כל זה הגיע לניו יורק טיימס, לא לפני שעשה סיבוב בדיילי טלגרף ובעיתונים בריטים ואחרים. חתיכת הצלחה הסברתית, הא?

דובר צה"ל, שמכסתח בעקביות בשבועות האחרונים את הפאשלות של לרנר, טען שמדובר בחשבון הפרטי של לרנר, שהנושא נמצא בחקירה, וש"אין לראות את ההערות של לרנר כבוז לחיי אדם." קשה לראות בהן משהו אחר, ואם מייג'ור פטר לרנר משתמש בחשבון הפרטי שלו, שמשום מה מכיל את הדרגה שלו, כדי להתבטא בעקביות בנושא העבודה שלו, אז הוא מפגין חוסר מקצועיות שהיה מביא לפיטוריו מכל חברת יחצ"נות. כנראה שליחצ"ן צה"ל יש סטנדרטים אחרים, נמוכים יותר מאלה של חברות אזרחיות. לרנר עצמו נשמע המום משהו ואמר שהוא עדיין "מופתע מאד" מהזליגה של מה שכתב מטוויטר לתקשורת המסורתית, מה שבהחלט עשוי להעיד שהוא לא בתפקיד הנכון. ההתנהלות של דובר צה"ל בימים האחרונים מוכיחה שיש לו מעט מאד מתחרים בתחום הדה-לגיטימיציה של ישראל; אולי "אם תרצו" צריכים לדרוש להפסיק את המימון שלו.

לכל זה, כמובן, אין כמעט זכר בציבוריות הישראלית. מבחינת הישראלים, מדובר בערבוש שהגיע לו למות והוא כנראה השתמש בנשק להשמדה המונית כנגד החיילים. כמו שכתב איזה טוקבק שגרם לי לצחקוקים מרים, "מי שלא עושה שום דבר, לא קורה לו כלום." הטענה הזו, שתופרך על ידי כל מי שהשתתף בהפגנה בשטחים – ובעצם, על ידי כל מי שהשתתף בהפגנה שבה היה חיכוך כלשהו עם כוחות שיטור – מופרכת גם על ידי צה"ל עצמו. רס"ן מישל דהאן, סמג"ד גדוד רותם של חטיבת גבעתי, העיד לאחרונה שצה"ל מפעיל גז מדמיע ו"בואש" גם על הפגנות לא אלימות.

הישראלים משוכנעים, כמו דובר צה"ל, שתמימי השליך אבנים על הג'יפ – מה שבהחלט יכול להיות, אם כי אין לו כל ראיה. הם מאמינים, בו זמנית, בצ'יזבט החדש של צה"ל, שמופיע בקישור האחרון: שהחייל לא ראה את תמימי כי הוא ירה דרך חרך צר בדלת, ופתאום קפץ לו פלסטיני לקו האש, אחד שהוא בכלל לא ראה. עכשיו, אם חייל צה"ל מפעיל נשק בלי לזהות מטרה, דרך חרך צר שלא מאפשר לו לראות בן אדם שנמצא במרחק של לא יותר מחמישה מטרים ממנו, תוך שהוא יורה כשהקנה מחוץ לרכב, יש שתי מסקנות מכך: א. הוא מתנהג במקצועיות המצופה מחבר במיליציה של ברון סמים דרום אמריקני, לא מחייל בצבא סדיר, וב. הוא לא היה בשום סכנה מאבן שתמימי יידה, או ניסה ליידות. הוא ישב, אחרי הכל, בתוך ג'יפ משוריין, שנע במהירות ושרק סדק זערורי ממנו היה פתוח.

אבל לרוב הציבור הישראלי לא אכפת. עד כמה שזה נוגע לו, כל קש מספיק כדי לקבל את דברי דובר צה"ל. הוא בדיסוננס קוגניטיבי: מצד אחד, לא נעים – רימון גז בפרצוף של מישהו מטווח אפס ממש לא מצטלם טוב ועשוי להוציא את הצבא כמה שהוא, כלומר כבריון אכזר. זה אסור שיקרה, כי כל ביקורת על צה"ל היא, מבחינת הציבור, הכחשת שואה. על כן הטענה של צה"ל על השלכת אבנים – טענה שלא גובתה בדבר, מלבד צילום של רוגטקה – מתקבלת באנחת רווחה. אמנם, חמוש ששלחנו כשליח ציבור ירה, מטעמנו, רימון גז לפרצופו של מפגין לא חמוש, והרג אותו – אבל הוא עשוי היה להיות בסכנה.

ה"עשוי היה" – החייל לא היה בשום סכנה – הוא מה שחשוב כאן. ה"עשוי היה", בצה"לית, משמעו "החייל חש סכנה לחייו." לא היתה כל סכנה אובייקטיבית לחייו, אבל הוא חש סכנה כזו – או, על כל פנים, אמר שחש כך בתחקיר אחרי ההרג. כך, חיילים ש"חשו סכנה" ירו שמונה כדורים ברכב שעבר את המחסום-לא-מחסום שלהם, והרגו מתנחל; כך, חיילים ש"חשו סכנה" מקשיש פלסטיני לא חמוש שהתיישב במיטתו, עומאר אל קוואסמה, "השיבו אש" לעברו והרגו אותו; כך, חמושינו האמיצים מגבעתי, שנתקלו במה שחשדו שיכול להיות מטען חבלה, שלחו ילד פלסטיני לשמש כגלאי מוקשים – ויצאו מזה בשלושה חודשים על תנאי; כך, הרג חמוש צה"ל שישב בעמדה מבוטנת ביריות פלסטיני שהיה מצויד בבקבוק שתיה – מוחמד מוחמד דראגמה – שלאחר מעשה הפך ל"מבצע פיגוע" שהחמוש המשקשק וחבריו לפשע תיארו כמצויד בשבר בקבוק; כך הרגה קבוצת חמושי צה"ל שני פלסטינים בטענה שהם ניסו לבצע "ליל קלשונים" שני – ותוך יממה נסוגו מהטענה הזו לכך שהשניים ניסו לתקוף אותם בבקבוק שבור… ובמזרק.

חשוב לשים לב לשלושה אלמנטים בסדרת האירועים הזו: קודם כל, תחושת הסכנה חסרת הבסיס; שנית, השקר הקבוצתי שבא אחרי האירוע; ושלישית, העובדה שאף אחד מהחמושים האלה לא הועמד לדין ברצינות, על עבירה חמורה ממש, כמו הריגה או רצח. צה"ל, במדיניות עצימת העיניים שלו, מלמד את חייליו שהם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם – כל זמן שלא תופסת אותם התקשורת – ושהם גם יכולים לשקר לו ולצאת מזה. כפי שהזכיר לנו בצלם, לחמושי צה"ל יש היסטוריה ארוכה ומתועדת של ירי שטוח מסלול של רימוני גז כלפי מפגינים, ולפיקוד הצה"לי יש היסטוריה ארוכה של אי אכיפת הפקודות שלו-עצמו בנושא. האחד גורר את השני: צבא שלא אכפת לו מחיי האזרחים הכבושים שלו, אבל לא יכול להצהיר על זה בפומבי, יקבל ערמה של חמושים פחדנים, רשלנים ושקרנים, שמבחינתם פקודה היא לכל היותר המלצה. או, בקיצור, מיליציה של ברון סמים דרום אמריקני, רק כזו עם הרבה ציוד אלקטרוני מתוחכם וחטיבת יח"צ עם יחידת ניו מדיה.

האשם, למעשה, הוא לא הצבא. מה שמפחיד את הצבא הוא זעם המוני ותקשורתי. אם לחברה הישראלית היה אכפת ממה שהיא עושה בשטחים, צה"ל היה נראה אחרת לגמרי. אבל הציבור הישראלי מעדיף, מזה יותר מארבעים שנים, לא לדעת מה עושים בשמו ואיך נראה הכיבוש בפועל. הוא מעדיף להמשיך בעיוורון המכוון שלו, הוא מעדיף לצרוח "לה לה לה לא שומע אותך", כשמציינים את העובדה שהצבא – ששותה את דמה וחלבה של החברה – הפך בחסות הכיבוש לכנופיה, שכמו כל כנופיה מסתירה את זהותם של חבריה החשודים בפשעים.

ההתעוררות, אם וכאשר תבוא, תהיה כואבת.

ועוד דבר אחד: בנימין נתניהו הדהים אתמול (א') את השרים שלו – ביניהם לימור לבנת, שספק אם יש משהו שמסוגל באמת להדהים אותה – כשהודיע על תמיכתו בחוק המסגדים של ח"כ אנסטסיה "האקרים יגרמו לכם לשכוח את ספר תהילים" מיכאלי. החוק, שרוב השרים התנגדו לו, מיועד להפסיק את מערכות הכריזה של מסגדים. נתניהו טען שישראל "לא צריכה להיות יותר ליברלית מאירופה" – איזו ציניות – בנושא, תוך שהוא שוכח שהמסגדים בישראל היו כאן לפני הגעת הציונים. אבל זה בסדר: נתניהו ידע היטב שלחוק אין סיכוי לעבור. הוא תמך בו רק כדי להתרפס בפני בסיס המצביעים האמיתי שלו, זה של התורמים הגדולים בארה"ב. מדובר, נזכיר, באיש ש-98% מהתרומות לקמפיינים שלו מגיעות מחוץ לישראל.

(יוסי גורביץ)

בימים האחרונים יש הרבה מאד רעש סביב היוזמה של גיל קדרון, שמטרתה היא לפקוד עשרת אלפים אנשי שמאל לליכוד כדי להשפיע עליו מבפנים. עד כה הוא הצליח לשכנע, לדבריו, כ-400 אנשי שמאל להתפקד לליכוד. קדרון, שלא מסתיר את העובדה שהיוזמה שלו מושפעת מהפעילות ארוכת השנים של משה פייגלין, ניסה לשכנע אותי להצטרף. הוא לא הצליח, ואני רוצה להסביר למה.

קודם כל וחשוב מכל, משום שזו גניבת דעת. קדרון מקפיד לומר שהוא לא מסתיר את כוונתו, אבל הרעיון של השתלטות על מפלגה מצד פעילים שמתנגדים להשקפת העולם של מפלגה כדי לשנות את המדיניות שלה הוא בכל זאת גניבת דעת. כזו שמתבצעת לפי הכללים והיא חוקית לגמרי, כן, ועדיין זו הונאה. יש מספיק אי אמת בפוליטיקה הישראלית מבלי שנוסיף עליה.

שנית, יש כאן התייאשות מהפוליטיקה ונסיון ציני לעקוף אותה. אין למחנה שלנו, אומר בעצם קדרון, סיכוי להגיע לשלטון, אז במקום לעבוד קשה, לנשוך את השפתיים ולחכות שהמטוטלת תפנה שמאלה – מה שעדיין יכול לקרות – ננהג כקוקיות ונטיל את הביצים שלנו בקיניהם של אחרים. אין ספק, זה יקנה את אמונם של מצביעי ליכוד שיופתעו לגלות את אחד הנציגים שבחרו נושא נאום נלהב בעד הפסקת הבניה בהתנחלויות.

קדרון יעלה בתגובה את הטיעון שאם יפעת "שרמוטה" אלקובי, מחברי "תורת המלך", הרוצח יורם שקולניק, מנהיג נוער הגבעות מאיר ברטלר וקוקיות ימניות אחרות מצטרפים לליכוד, ודוחפים לשם אנשי ימין פסיכי מובהקים כמו ציפי חוטובלי (שמופיעה בעקביות בכנסים של אנשי כהנא, ומנצלת לרעה את תפקידה כדי לקדם את הרעיונות שלהם) וטיפוסים כמו אופיר "מק'ארתי" אקוניס, דני דנון ואחרים, אז אין להם על מה להתלונן על כמה קוקיות משמאל.

זה לא המצב. פעם זו היתה מפלגה ליברלית, או לפחות כזו שנאבקה בין האלמנטים הליברליים והלאומניים שלה. אבל זה היה מזמן, לפני שלושים שנה ויותר. היום יש עדיין שיירים ליברליים בליכוד – שלושת הקבועים רובי ריבלין, בני בגין ודן מרידור – אבל הם לא משמשים כיותר מאשר עלי תאנה. הימין הישראלי וליברליות כבר לא יכולים לחרוש יחדיו. בני בגין הבהיר את זה היטב כשפרש, אחרי בחירות 1999: הוא אמר שהוא האמין שאפשר לרבע את המעגל, גם לשלוט בארץ ישראל השלמה וגם להאמין בזכויות אדם, אבל הבוחר לא מאמין בכך, ובעט אותו. מאז הנאום ההוא של בגין חלף יותר מעשור, והתהום בין הימין הישראלי – שהוא ימין פולקיסטי, שמתבסס על תפיסה של עליונות גזעית – ובין ליברליות התרחבה עוד יותר, עד שאי אפשר עוד לגשר עליה. כמו הרבה דברים טובים בישראל, הימין הליברלי נפל קורבן לכיבוש. אי אפשר להיות ליברלי ולשלוט על עם אחר. זכויות אדם אינן נחלקות. מצביעי הליכוד היום הם מצביעי ימין מובהקים, כאלה שמריעים לדני דנון כשהוא מגדיר את רובי ריבלין כ"סייען של השמאל."

טוב, יאמרו לי כמה מתומכי קדרון, אז זה לא מוסרי. שיישרף המוסר. אנחנו נלחמים על המדינה שלנו. כל האמצעים כשרים. אני מבין את הטיעון, אבל הוא לא עובד. נתחיל מהנימוק הכספי. כדי שהשיטה של קדרון תעבוד, אפילו לשיטתו, 10,000 מצביעי שמאל צריכים להקיא לליכוד כל אחד 64 ₪ במשך שנתיים. אנחנו מדברים על 1,280,000 ₪ שילכו מהשמאל, שסובל ממחסור חמור בכספים, לליכוד. אם האנשים הטובים האלה יתחייבו לתת את הכסף למטרות שהם באמת מאמינים בהן, הוא ישיג תוצאות טובות הרבה יותר.

הלאה. שיטת הבחירות בליכוד מאפשרת למועמדים לחלק את "רשימות החיסול" המפורסמות, שמטרתן לוודא שהמתפקדים שלהם לא מצביעים לאיש הלא נכון. במקרה של רשימת-קוקיה משמאל, אפשר להניח בוודאות שכל המועמדים יורו לאנשיהם להצביע נגדה. כך שהסיכויים שהיא אכן תצליח להכניס מישהו לרשימה קלושים, וגם אם כן – תמיד יש את בית הדין של התנועה, שיכול לפסול מועמדים.

ואם כבר פרקטיקה, אז בואו נדבר על הנזק שייגרם לשמאל מכך שהליכוד יוכל לנפנף בנסיון החדירה הזה לשורותיו כהוכחה לכך ש"הם מ פ ח ד י ם" ממנו עד כדי כך שהם נגררים לפעולות הונאה. דמגוג מוצלח ירוץ עם המהלך הזה למרחקים ארוכים. המהלך של קדרון צפוי להכשל, אבל לשמש ככלי ניגוח רטורי כנגד השמאל במשך שנים ארוכות. הנזק יהיה, אירונית, חמור יותר אם קדרון אכן יצליח.

בקיצור, קדרון ותומכיו מבקשים מאיתנו לוותר על העקרונות שלנו כדי לבצע פעולה פוליטית שסיכוייה קלושים עד אפסיים ושהנזק שצפוי ממנה עולה משמעותית על התועלת הזניחה האפשרית. אמרו לו לא. את הפוליטיקה באמצעות הונאה הבה נשאיר למי שהתמחו בה בפוליטיקה הישראלית – המתנחלים.

ועוד דבר אחד: חמוש צה"ל ירה אתמול (ו') במוצטפא תמימי בנאבי סלאח רימון גז מטווח קצר – פחות מעשרה מטרים – ופצע אותו אנושות. חגי מטר כותב כל מה שצריך לכתוב בנושא. הבוקר נפטר תמימי מפצעיו. בצה"ל טוענים, בלי ראיות עד כה, שתמימי השליך אבן על הרכב הצבאי הממוגן שהתרחק ממנו. יכול להיות. האם הנוהל של צה"ל במקרה של השלכת אבנים על רכב הוא ירי בכינון ישיר של רימון גז על מפגין? אם לא, האם הוא יעמיד את החייל לדין באשמת הריגה, אם לא רצח? כמובן שלא. מדובר רק בפלסטיני.

(יוסי גורביץ)