החברים של ג'ורג'

מעשה בחומר סודי

מה שווה ה”חומר הסודי” שמדינת הבטחון מגישה לבתי המשפט: דוגמא מהשבוע האחרון

בתחילת השבוע נערך בבג”ץ הדיון בעתירתה של משפחת יעקוב אלקיאען, שנורה למוות על ידי חמושי משטרת ישראל באום אל חיראן לפני כשבוע וחצי, בדרישה לאפשר לה לקבור את המנוח ללא הגבלות. המשטרה החזיקה את גופתו של אלקיאען וסירבה לשחרר אותה לקבורה אלא בתנאים מגבילים מאד. כשנערך הדיון, טענה המדינה שיש לה ראיות בדמות “חומר סודי” על סכנה לציבור שצפויה להתממש אם יאפשרו לקבור את אלקיאען לאור יום וללא הגבלת מספר המשתתפים. לרוע מזלה של המדינה, הקליפה הפורמלית של אזרחותו של אל קיאען עמדה בדרכה: אי אפשר להגיש “חומר סודי” כנגד אזרח ישראלי אלא בהסכמת בא כוחו.

ולמרות שהשופטים הפעילו לחץ בלתי מתון על בא כוח המשפחה, עו”ד חסן ג’בארין מעדאלה, תוך השמעת איומים שאם לא יסכים לאפשר להם – ורק להם; “חומר סודי” מוגש במעמד צד אחד בלבד – הוא מסתכן בכך שהם ידחו את העתירה כולה, ג’בארין עמד במבחן היטב ולא נכנע. אנחנו לא חיים במשטר צבאי, אמר לבית המשפט, אין מקום לחומר סודי.

בצר להם, נאלצו השופטים להכריע בעתירה מבלי שיוכלו לברוח אל חיקו הנוח של “המידע הסודי.” השופט עמית נאלץ “להזכיר את המובן מאליו. ההלוויה נערכת בנגב, בשטח ישראל; משפחתו של המנוח משתייכת לעדה הבדואית, שבניה הם אזרחי ישראל שומרי חוק וחלקם אף משרתים בכוחות הבטחון.” השופט סולברג, שתמיד מקבל את עמדת מערכת הבטחון, קבע בדעת מיעוט שאי אפשר לערוך ביקורת שיפוטית על החלטות כוחות הבטחון מבלי לעיין ב”חומר הסודי.”

למחרת נערכה ההלוויה. למרות התנכלויות של המשטרה, שהציבה מחסומים ואילצה – בין השאר – את ח”כ איימן עודה להגיע להלוויה בדרכים עוקפות, ולמרות התנהלות שנראה דומה מאד לחטיפה (שלושה פעילים נעצרו לאחר שרכב של כוחות הבטחון בלם את רכבם, הם נעלמו לכמה זמן והיה צורך בהגשת צו הביאס קורפוס לפני שהם שוחררו מ”שיחה” עם השב”כ), הגיעו להלוויה אלפי אנשים. היא התנהלה ללא כל אלימות. איש לא נפגע.

כך שאנחנו יכולים לראות, במבחן חי, מה שווה ה”חומר סודי” של כוחות הבטחון. אילו הוא היה מוגש לשופטים, הם היו נבהלים – כנדרש, זו מהותו – מרוחות הרפאים שהיו עולות ממנו: בדלי איומים, זנבות מעשנים של סכנות, אדי פרעות, רמיזות לפוגרום עם נגיעות פאניקה. אילו היה מוגש ה”חומר הסודי”, סביר להניח שהמדינה הקניבלית היהודית במזרח התיכון היתה ממשיכה להחזיק בגופתו של אלקיאען.

אבל עו”ד חסן ג’בארין הציל את כבודו של הצדק הישראלי מעוד כתם על כותנתו המרובבת, והכריח את השופטים להכריע על פי דין גלוי, לא על פי פחד נסתר; הוא אילץ את השופטים לחשוף את השדים שבתיבת “החומר הסודי” לאור יום – וראה זה פלא, הם התפוגגו כולם.

אמור מעתה: מהו “חומר סודי”? ספק-מידע ספק-הונאה, שמטרתו לצבוע את דעתם של השופטים על ידי רמיזות שאין כל אפשרות להפריך ואין כל אפשרות להתמודד איתן. אלה הקביים של מדינת הבטחון בבואה להסתיר את העובדה שאין לה ראיות. ראיה, כשמה כן היא: דבר הנראה, דבר שניתן להפוך בו ולדון בו.

זכרו את זה, בפעם הבאה שהמשטרה או השב”כ או הצבא יבואו עם “חומר סודי.” זכרו את המקרה של אלקיאען. לצפות שגם השופטים יזכרו אותו, זה כנראה יותר מדי.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אינסטינקט המוחבראת

הטרור האיסלמי דוחף מדינות מערביות להפוך לאויב הבסיסי של הטרור האיסלמי: מדינת המוחבראת. הבעיה היא שבתוך כל מדינה חופשית יש מדינת מוחבראת שרוצה להיוולד

ג’ון ברנן, ראש הסי.איי.איי. שלא הצליח אפילו לשמור על המיילים שלו, הטיל השבוע את האחריות על הפיגועים בפאריס על מדליף-העל אדוארד סנודן. לדברי ברנן, העובדה שהחשיפות של סנודן הובילו לצמצום תכנית המעקב של ה-NSA כלפי אזרחים אמריקאים היא פגיעה במלחמה בטרור והיא שצמצמה את היכולת של שירותי המודיעין להלחם בארגוני טרור איסלמיים. סכנה קשורה שעליה מתריעים ברנן ודומיו היא שסנודן העלה את המודעות להצפנה, ובכך נתן כלים לארגוני הטרור.

ואם אתה ניזון מהתקשורת הממוסדת, אתה אשכרה יכול להאמין לבולשיט הזה.

עובדה א’: תכנית המעקב של ה-NSA לא בלמה ולו מתקפת טרור אחת. זו לא אמירה שלי: זו אמירה של ועדת חקירה של הממשל האמריקאי. כלומר, במשך יותר מעשור ביצעה ה-NSA הפרות רבתי של החוקה האמריקאית וריגלה אחרי מיליוני אזרחים, בלי שום תועלת בטחונית ובעלות של מיליארדים.

עובדה ב’: השבוע נמצא בזירת אחת הפיגועים הטלפון של אחד המתאבדים. היה בו סמס שאמר בפשטות “קדימה, מתחילים.” הטלפון לא היה נעול והמסרון לא היה מוצפן.

עובדה ג’: טרוריסטים מודעים לאפשרות של הצפנה מזמן, אל קאעדה עשתה בכך נסיונות עוד קודם לפיגועי ה-11 בספטמבר. והממשלה האמריקאית ניסתה להלחם באפשרות של הצפנה זמינה מימי PGP של פיל צימרמן בשנות התשעים המוקדמות. אז האויב היה פשע מאורגן וסוחרי סמים; היום הוא טרוריסטים וסוחרי פורנו ילדים.

עובדה ד’: ה-NSA סובלת מעודף מידע ובמקביל מחוסר יכולת לזהות את המידע שהיא צריכה. דוגמא שנחשפה לאחרונה היא שאנליסט ב-NSA הופתע לגלות שהסוכנות מחזיקה ב”מכרה זהב” של מידע על בכירים בחברת הנפט של ונצואלה. המידע פשוט למה לעזאזל צריכה ה-NSA להתעסק בחברת הנפט של ונצואלה כשיש לה ארגונים כמו דאע”ש על הראש? כי הוא אוספת הכל, על כולם, בכל מקום. בלסנן היא פחות מוצלחת.

עובדה ה’: השבוע הכריזה ממשלת ישראל, בצו, על התנועה האיסלמית כעל תנועה בלתי חוקית. רגע, איך זה קשור?

הנה.

[…]

הטרור האיסלמי המודרני – כדי למצוא טרור איסלמי מאורגן לא מודרני, אנחנו צריכים לחזור אל החשאשינים – הוא תגובה לכשלונות המודרנה בעולם המערבי. האחים המוסלמים הבחינו בשלב מוקדם בכך שהמדינה הלאומית הערבית לא מסוגלת לעמוד בהבטחות שלה, ושבמקביל היא עוסקת בדיכוי רחב היקף. מימי סייד קוטב (Sayyd Qutb, פעיל בעיקר בשנות החמישים והשישים, הוצא להורג ע”י משטר נאצר) והלאה, הטרור האיסלמי בונה את עצמו קודם כל נגד מדינת המוחבראת הערבית. התפיסה הבסיסית שעיצב קוטב היא שהמדינות הערביות הן בעצם מדינות ג’הליה, מדינות שחזרו לתקופת הבערות הפרה-איסלמית, משום שהן תובעות מן המוסלמי נאמנות לא לאל אלא לאדם. מדינת המוחבראת היתה ידועה לשמצה בכך שהיא יכולה להגיע לכל אדם, בכל מקום; ואף על פי כן, היא תמיד נאלצה לחיות על כידונים. ככל שהתעצם כשלון הלאומיות הערבית, עלה כוחן של התנועות האיסלמיות – גם ובעיקר כאשר הן דוכאו בכוח. אפילו מדינת מוחבראת מודרנית, נטולת כל מעצורים, לא יכולה להתמודד בהצלחה עם התקוממות עממית. אבל, כמובן, הטרור האיסלמי סיפק בתורו גם את הלגיטימציה למדינת המוחבראת: תראו עם מה אנחנו צריכים להתמודד, אין כלים אחרים.

כאשר הטרור האיסלמי פונה למדינות העולם החופשי – ונניח עכשיו לשאלה של המניעים של פיגועים כאלה, שנעים בין רצון לנקמה ורצון להרתעה (ככל שאפשר להפריד בין השניים) ובין זעם ותסכול פשוט – הוא מדרבן את מדינות העולם החופשי להפוך למדינות מוחבראת: פחות חירויות, יותר מעקב, יותר סמכויות לגופים במדינה שפועלים בפועל מחוץ לחוק, ועל כן, בהכרח, יותר התנגשויות בין מדינת החוק ובין מדינת המוחבראת. ובזמנים של טרור, הדחף הציבורי הוא להכנע מצד אחד לפחד ומצד שני לאנשים שמבטיחים הבטחות שווא על כך שאם ניתן להם לכרסם עוד קצת בחירויות שלנו, יהיה לנו יותר בטחון.

הבעיה היא שככל שבודקים את הטענה הזו, אין בה ממש. ה-NSA, כפי שראינו, לא בלמה ולו התקפת טרור אחת למרות הוצאות אינספור וכרסום מסיבי בחירויות הפרט. היא עקבה בפועל אחרי כל האמריקאים. היא לא הצליחה להגיע לאף אחת מהתקפות הטרור שאכן התרחשו בארה”ב. צרפת העבירה אחרי הפיגוע בשארלי הבדו חוקים נוקשים יותר, שאיפשרו לשירותי המודיעין הגם כך לא מרוסנים שלה יותר סמכויות, יותר מעקב. הם לא הצליחו לזהות ולבלום התקפה משולבת בשש נקודות שונות, וזו התקפה שאי אפשר לבצע אותה בלי להשאיר שובל דיגיטלי עצום. כפי שראינו, התוקפים לא השתמשו בהצפנה. המידע היה גלוי. הוא כנראה יושב באיזה שרת. אבל לא הגיעו אליו.

למה? מכמה סיבות. ראשית, ככל הנראה מחסור במתרגמים. שנית, יש פשוט יותר מדי מידע. כשהרשת שלך פרוסה רחב מדי, אתה אוסף כמויות חריגות של מידע לא רלוונטי. אתה מגדיל את הרעש על חשבון האות. התוצאה היא שהסוכנים שלך צריכים לבדוק המון מילא לא רלוונטי. כשפעם אחר פעם הם חוקרים ומגלים שהיה עשן אבל אין כלום, הם מתחילים לגלות שאננות. כשהם יגיעו לאדם שבמקרה שלו העשן העיד על בערה שעומדת להתפרץ, הם כבר היו רגילים לקבל כלום. אז הם המשיכו הלאה.

התוצאה של הכשלון הזה, כמובן, היא לא אמירה של “הגזמנו, בואו נצמצם את האיסוף שלנו ונמקד אותו” אלא דרישה לעוד איסוף. עוד איסוף שמגדיל את הרעש. עוד איסוף שמקשה על מציאת האות, עוד איסוף שמקל על טרוריסטים לבצע פיגוע, עוד כשלון שבתורו ידרבן דרישה לעוד סמכויות איסוף ועוד צמצום בחירויות וכן הלאה. תוצאת הלוואי של הטרור האיסלמי היא כרסום מתמיד במדינה החופשית על חשבון המדינה החשאית – והמדינה החשאית מעוותת את כל המושג של מדינת חוק. היא מעבירה יותר ויותר סמכויות לאנשים שלא חייבים דין וחשבון. עד שיום אחד אתה מתעורר ומגלה שכבר אי אפשר להבדיל בין החזירים ובין בני האדם.

[…]

ישראל היתה מדינת מוחבראת מראשיתה. החופש שהיא הבטיחה תמיד היה מוגבל (תקנות שעות חירום תמיד היו בתוקף), ותמיד היה מוגבל ליהודים שחשבו נכון. השב”כ של ימי בן גוריון היה גוף מפלגתי, שהראש שלו ישב בישיבות מרכז מפא”י ושאנשיו היו עסוקים בהאזנות סתר לארגונים מסוכנים כמו חירות של בגין ומפ”מ. מדינת המוחבראת הזו, כמובן, פעלה עם הרבה פחות הגבלות במגזר הערבי, שהיה תחת משטר צבאי עד דצמבר 1966, והיא התפשטה במהירות ובקלות לשטחי הכיבוש חצי שנה אחר כך. מעקב אחרי פעילים חברתיים ופעילים שהציקו לממשלה היה קיים תמיד. פעמים רבות הפרה הקדושה של הבטחון שימשה כתירוץ. אנחנו יודעים מה עושה ה-NSA, אבל לאף אחד אין מושג מה עושה הגוף המקביל בישראל ומי הוא בכלל; לאחרונה פסק בג”צ שאסור לפרסם אפילו את מספר האזנות הסתר שמבצע השב”כ. רק ב-1999, אסר בג”צ על עינויים בחקירות – ופעם אחר פעם, הוצאו צווים מיוחדים שאיפשרו עינויים “לצרכי בטחון.”

התנועה האיסלמית נמצאת על הכוונת של מדינת המוחבראת הישראלית מזה כשני עשורים. בשנת 2003, היא עצרה בקול תרועה את ראאד סלאח ובכירים אחרים בארגון, בין השאר בחשד של קשרים עם המודיעין האיראני (!) וסיוע לפיגועי טרור. זה נגמר בקול ענות חלושה עם סעיפים של העברת כספים להתאחדות בלתי מותרת. (ראוי לציין, בנושא זה, גם את מעצרה של טלי פחימה, שהתחיל במעצר מנהלי בכלל כי היא “נחושה לבצע פיגוע”, המשיך בהצהרות על ויתור על עונש מוות, ונגמר בשלוש שנות מאסר על… לא כל כך ברור בעצם.)

השבוע הוצאה כל התנועה האיסלמית, על כל ארגוניה – שחלק ניכר מהם הם ארגוני צדקה – אל מחוץ לחוק. כל אדם שעשוי להיות מקושר לפעילותה העתידית צפוי למאסר. מדינת המוחבראת שלנו טוענת שהתנועה האיסלמית קשורה לטרור, אבל לא טורחת לספק ראיות. מי צריך ראיות כשיש צו מנהלי?

אז מה קורה עכשיו? עשרות אלפי אנשים, שיש להניח שהיתה להם סיבה טובה לא להיות אוהדים גדולים מדי של המדינה הציונית גם כך, מגלים עכשיו שהפעילות שלהם אסורה ושהם כמעט הוגדרו כאויבים. אם הם רוצים לעשות את מה שעשו עד כה, הם יצטרכו לרדת למחתרת. יש להניח שמאות או אלפים מהם אכן יעשו זאת, כי איך לומר – אם אתה חבר בתנועה האיסלמית, אתה כנראה לא מתרשם יותר מדי מהסמכות המוסרית של בוגי יעלון לאסור עליך משהו.

ואם אתה כבר במחתרת, אתה מחוץ לפעילות לגיטימית. ואם המדינה היא האויב, כמה מסובך זה להשתכנע לא לתרום לאיזו עמותה מפוקפקת, לא לציין בעצב את מותו של שאהיד, לא לחלק מפות עם תמונת פלסטין השלמה או להסביר איך אורי אריאל מסכן את אל אקצה, אלא לעבור לפעילות אלימה?

ואז יש לנו מאות או אלפי אנשים שקודם היו רחוקים מפעילות טרוריסטית, ועכשיו הם קרובים אליה יותר. ועכשיו צריך לעקוב אחרי כל האנשים האלה. ועכשיו תהיה גאות בכמות הרעש לעומת כמות האות, ואנחנו נענה את האנשים הלא נכונים. כשנעשה את זה, נדרבן הן אותם והן את קרוביהם לאחוז בנשק, כי רבאק, אם כבר עינו אותך, לפחות שתהיה סיבה ואם עינו את אחיך ואי אפשר אפילו להביא את זה לבתי המשפט, אז אתה תגבה מחיר מחוץ לערוצים החוקיים. וכמובן שאי אפשר יהיה לדבר על כל זה בבתי המשפט, ועל חלק ניכר מזה בתקשורת; צווי איסור פרסום וצווי איסור פרסום על עצם צווי איסור הפרסום. ואז יהיו פיגועים, ויהיו עוד מעצרים לא ממוקדים ועוד עינויים לא ממוקדים ועוד פיגועים ועוד דרישות לעוד סמכויות, כי אלו שיש לא מספיקות.

עד שתהיה פה מדינת חוק חלושה כדי כך שאפשר יהיה לגרור אותה לאמבט ולהטביע אותה שם, בלשון האמירה החביבה על ליברטריאנים על הממשלה, והיא תהיה מיוצגת בעיקר על ידי אנשי לוחמה פסיכולוגית (hasbara, בלעז) כמו יאיר לפיד ובוז’י הרצוג. עד שעצם הדיבור על זכויות אדם ואזרח יהיה מגונה, כי מה אתה יפה נפש עכשיו, עוד שניה יכול להגיע מישהו עם סכין שמשום מה, המודיעין שלנו לא מצליח לזהות מראש.

הכת הצבאית החביבה על הכת הצבאית שלנו, זו של מצרים, כבר היתה בסרט הזה. לפני כשנתיים הוציא א-סיסי את האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק. מאז, יש גל טרור שמדינת המוחבראת שם לא מצליחה להתמודד איתו, והיא לוקחת לעצמה עוד סמכויות. מי היה מאמין.

[…]

הנחות היסוד של לוחמה א-סימטרית:

א. הכוח שלך, כשהוא מופעל בצורה לא מדויקת, הוא מכפיל כוח של האויב.

ב. האויב יעשה כמיטב יכולתו לגרור אותך לפעולה מופרזת. הפעולה המופרזת שלך מספקת לו לגיטימציה, מכרסמת בזו שלך, ומאפשרת לו לגייס.

הפתרון, והוא לא פתרון פשוט או מוחלט, הוא דה-אסקלציה: שימוש מוגבל, זהיר, מדוד בכוח. הפעלת אלימות או סמכויות כוחניות אך ורק כלפי אנשים שיש נגדם ראיות. זה מצריך אורח רוח, נחישות, ויכולת לספוג קורבנות – כי, ראו סעיף ב’, האויב יעשה הכל כדי להוציא אותך משיווי משקל.

אבל בשביל זה, צריך ערכים דמוקרטיים. צריך לומר שדמוקרטיה היא משהו ששווה להיאבק וכן, גם למות עבורו. שלא יהיו תמיד הצלחות, שאין 100% של בטחון, ואף על פי כן אנחנו לא נהפוך את עצמנו למבצר, לא נתנהל כמו יחידת ספצנאץ באפגניסטן, ושאנחנו נפעיל כוח מדויק כי כוח לא מדויק הוא עוול; הוא גוזל במקרה הטוב את החופש ובמקרה הרע את החיים של אדם חף מפשע. שאנחנו נצמצם את המגע עם האוכלוסיה הפוגעת כדי להקטין את החיכוך ובהתאם כדי להקטין את המוטיבציה של המפגעים. שההבטחות לבטחון מוחלט הן שקרים.

בישראל, שכבר החליטה לספח את הגדה, זה כנראה אבוד. למערב עוד יש סיכוי.

ועוד דבר אחד: יש אפליקציה קטנה וחיובית בשם Signal. היא זמינה לאייפון ולאנדרואיד. היא מאפשרת הצפנה קלה ומהירה בין משתמשיה. התקינו אותה, השתמשו בה, ועשו את שלכם כדי לדחוף את מדינת המוחבראת אחורה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)