החברים של ג'ורג'

מחנה ההשמדה דולצינאה

מה קורה כשטמטום פולני פוגש בבורות מרושעת ישראלית

הפרלמנט הפולני קיבל הצעת חוק שקובעת שהאשמתה של פולין בפשעים נגד האנושות שביצעו הנאצים היא פשע שעונשו מאסר, בכלל זה עצם השימוש בביטוי “מחנות השמדה פולניים.” כמו כן, החוק גוזר מאסר על אנשים שיכחישו את רצח העם הקטן שביצעו לאומנים אוקראינים (אנשי ה-UPA) בפולנים במהלך המלחמה.

הפולנים ניצבו בפני בעיה לא פשוטה ומצאו לה את הפתרון המטומטם ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אפשר להבין ללא מאמץ איך אומה שדמה נשפך כמים על ידי הנאצים והקומוניסטים כאחד, ששני הכוחות הללו קשרו נגדה במשותף ובנפרד, תתרעם על כך שמיוחסים לה פשעים שלא בוצעו. הפולנים היו קורבנות של הנאצים והקומוניסטים. פולין לא היתה שותפה לפתרון הסופי, ובמחנות ההשמדה שעל אדמת פולין נספו אינספור פולנים. ההתייחסות המתועדת הראשונה לאושוויץ כאל מחנה השמדה (Todtlager) מופיעה בדו”ח של וויטולד פילצקי (Witold Pilecki), במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים, שהתגנב לאושוויץ כאסיר כדי לדווח על המתרחש במחנה – בתקופה שעיקר קורבנותיו היו פולנים. פילצקי, שהחליט להשאר בפולין אחרי המלחמה ולהיאבק בקומוניסטים, נרצח כ”פאשיסט” על ידי המשטר.

או, במילים קצרות יותר: זה ממש מסובך. הפולנים היו קורבנות הכיבוש הכפול של הנאצים והקומוניסטים. האנס פראנק, המושל הגנרל גוברמנט, התבדח בשלב מסוים שאם הוא היה צריך להוציא כרוז על כל הוצאה להורג של שבעה פולנים, לא היו נותרים יערות בפולין. המטרה הגרמנית, זהה לזו הקומוניסטית, היתה להשמיד את כל ההנהגה הפולנית כדי להפוך את הפולנים לעדר בהמות מבוהלות שיצייתו לכל פקודה – אידיאלית, ללא יכולת קרוא וכתוב. הפשע הבולט ביותר בתחום בוצע דווקא על ידי הסובייטים, בטבח יער קאטין שבו נרצחו כ-10,000 קצינים פולנים שבויים; כחלק ממבצע הונאה סובייטי, הואשמו הגרמנים לאחר המלחמה באחריות לטבח קאטין. המדינה הפולנית רוסקה לחלוטין; על פי הצווים הגרמניים, מעולם לא היתה מדינה פולנית. ההיסטוריון טימותי סניידר (Snyder), בספרו Black Earth, מדגים יפה מדוע השמדת המדינה היתה תנאי הכרחי להשמדת אוכלוסיה.

החוק הפולני מרסק את כל הסיבוך הזה ברגל גסה. הוא הופך את הדיון, הוויכוח והפולמוס ההיסטורי לפלילי. הוא מגיע אחרי שורה של חשיפות של פשעים שביצעו פולנים נגד יהודים, בכללם המקרה הידוע מאד של טבח ידוובנה (Jedwabne). סניידר מציין צוננות שבמקום נכח מספר גדול למדי של חמושים גרמנים, ושבלעדיהם סביר להניח שלא היה מתרחש טבח; הוא מציין שבתקופת הטבח (יולי 1941) האיינזצגרופן נהגו שיטתית להגיע בכוחות גדולים ולאלץ פולנים להשתתף במעשי טבח, בנסיון – שתוך זמן קצר הודו הגרמנים שנכשל – לבצע מעין “מיקור חוץ” של הרג היהודים לידי הפולנים. (פה יש להשוות את האירועים לאלו שבליטא, שם “מיקור החוץ” הזה הצליח בצורה פנומנלית – רוב מוחלט של יהודי ליטא הושמדו על ידי לאומנים ליטאים).

אין שום ויכוח על כך שפולנים רבים הסגירו יהודים; שרבים עוד יותר היו אדישים לגורלם

(יש ורוח מגטו בוער

הביאה גווילים משחירים

ביעף רוכבי קרוסלה

תפסום בדהירה ההוללת.

בידר את שמלות הנערות

הרוח מגטו בוער.

מחק ההמון רווי נחת.

יום אלף, עיר וורשה צוהלת.)

ואף על פי כן, שיעור הפולנים שהיו מעורבים בהשמדה היה זעום. ומספר חסידי אומות העולם הפולנים הוא הגדול מכל המדינות הכבושות. הפולנים, במידת מה, היו במצבם של אנשי היודנראט או רוב אנשי הקאפו: הם היו קודם כל קורבנות, ואם פשעו, ברובם הגדול פשעם נבע מהיותם קורבנות.

ספק, בלשון המעטה, אם ממשלת פולין הועילה לעצמה ולזכר ההיסטורי של המלחמה בחוק המטומטם הזה. אלא שלתוך הוויכוח התפרץ הבור הלאומי, יאיר לפיד, והיה לו מה לומר. למרבה חוסר המול, הוא דיבר שטויות שגובלות בהכחשת שואה.

lapid

אוי. נתחיל מההתחלה. אלא אם מישהו ימצא מחנה השמדה חדש בשם דולצינאה, אין מחנות השמדה פולנים. מחנות ההשמדה נבנו ברובם על אדמת פולין (אם כי היה מחנה השמדה גם בבלארוס, ומחנה נוסף בסרביה). אבל הם לא נבנו על ידי פולנים, והם לא אוישו על ידי פולנים. הם נבנו על ידי גרמנים ופולנים היו לעתים קרובות קורבנותיהם של המחנות.

גם הטענה שמאות אלפי יהודים נרצחו על ידי פולנים היא מגוחכת. אפילו בידוובנה, כאמור, שתוארה על ידי ההיסטוריון יאן גרוס כעיירה שהשמידה את יהודיה סתם כך, היתה נוכחות גרמנית כבדה והגרמנים הם אלה שיזמו את הטבח. רוב מוחלט של יהודי פולין הושמדו במחנות השמדה גדולים – טרבלינקה, אושוויץ, סוביבור, בלזץ, חלמנו ומיידנק – והרצח בוצע על ידי גרמנים ושבויי מלחמה. כמעט אף אחד מהם לא היה פולני.

האם הפולנים היו נטולי אשמה? ודאי שלא. הם הניחו לגרמנים לפצל אותם לנוצרים ויהודים כמעט ללא מחאה. רובם הביטו הצידה כשהיהודים רוכזו בגטאות והמשיכו להתבונן הצידה כשהיהודים הושמדו. גרוע מכך, לא מעט פולנים הרוויחו מהרצח: כל הדירות האלה שפונו כשהיהודים גורשו לגטאות נתפסו תוך זמן קצר, והרכוש נבזז. היהודים, כפי שציין יאן גרוס, היוו שליש מהמעמד הבינוני הפולני. זה היה הרבה מאד רכוש. הגרמנים ידעו להניח לפולנים לבזוז אותו – כפי שהניחו לגרמנים לבזוז את רכושם של יהודים בגרמניה. (ההיסטוריון Gotz Ali כתב ספר מועיל מאד, Hitler’s Beneficiaries, על האופן שבו הפכה המדינה הנאצית את שוד היהודים – ואחר כך, את ביזת המדינות הכבושות – לבסיס מדיניות הרווחה שלה.) וכשיהודים המומים שבו הביתה, השכנים – אחרי שש שנות זוועה חסרות תקדים – לא שמחו, בלשון המעטה, לוותר על רכוש שכבר ראו כשלהם. מכאן הדרך לחיסולם של יהודים בפולין אחרי המלחמה היתה קצרה (גרוס כותב על כך היטב ב-Fear: Anti-Semitism in Poland after Auschwitz – לא לבעלי קיבות רגישות).

וכל זה, צריך להדגיש שוב, קרה כאשר פולין נמעכה בין גרמניה ורוסיה ונכבשה על ידי שתיהן, כששני הצדדים עושים כמיטב יכולתם כדי להשמיד את ההנהגה הפולנית, עד לרמת הכומר הכפרי.

ההיסטוריה המעונה של פולין עמוסה בפשעים. הסירוב הפולני להתמודד איתם רק מוודא שבתי הקברות שלה יהיו מלאים רוחות שרודפות את החיים. אבל צריך טמטום, בורות ורשעות נדירה כדי להאשים את קורבנות הנאצים באחריות לפתרון הסופי. למזלה של ישראל, יאיר לפיד התעלה לגודל השעה.

האמירה של לפיד מטומטמת ומנוולת בערך כמו האמירה של נתניהו שהמופתי הוא האחראי לשואה. לרוע המזל, כל כך התרגלנו שיש לנו עסק עם שרלטן נבוב שכנראה שישכחו לו אותה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: מחר (א’) אתייצב בבית הדין לתביעות קטנות בכפר סבא כדי להתמודד עם תביעת ההשתקה של שי גליק, שתובע ממני 30,000 ש”ח משום שציינתי את העובדה שהוא שרץ. אנא החזיקו לי אצבעות.

(יוסי גורביץ)

איך הרעילה ה-hasbara את הימין היהודי

האמירה של נתניהו, על פיה מי שאחראי לשואה הוא גולה פלסטיני, מעידה על תהליך הצרת מחשבה ארוך בימין היהודי

ראש הממשלה נתניהו, בנאום אמש (ג’) מול הקונגרס הציוני העולמי, טען שהאחראי לשואה הוא לא אדולף היטלר, אלא אחד חאג’ אמין אל חוסייני. לדברי נתניהו, היטלר כלל לא התכוון להשמיד את היהודים, אלא רק לגרש אותם. עם זאת, אחרי ביקור של חאג’ אמין אל חוסייני, החליט היטלר על השמדה. באותה הזדמנות, זרק נתניהו פנימה עוד שקר קטן: שחוסייני היה מבוקש במשפטי נירנברג.

יש בעלי טור – אני מסתכל עליך, ארי שביט – שאוהבים לתאר את נתניהו כאדם רציני ויודע ספר. אני חושב שהבולשיט של אמש צריך להרוג סופית את האגדה הזו. כפי שכתב יפה נתאי פרץ היום, “מקפיא דם איך שנתניהו משעתק את מיתוס היהודי השקרן, הנחות, הנקלה, ששולט בעולם מאחורי הקלעים, אל הערבים.”

cthulhu

(קרדיט: גדי אלכסנדרוביץ’.)

הנה העובדות כפי שהיסטוריונים מסכימים עליהן:

א. לא ברור מתי התקבלה החלטה רשמית על מדיניות של השמדה.

ב. עם זאת, פרקטיקה של השמדה החלה עם הפלישה הנאצית לברה”מ, שתוארה מלכתחילה כמלחמת גזעים ושהטרמינולוגיה שלה ערבבה שיטתית בין קומוניסטים, יהודים וקומיסארים.

ג. במאי 1941 החלה ההקמה של האיינזצגרופן, יחידות הרצח של האס.אס. שיתלוו לצבאות הגרמניים במהלך הפלישה לשטחי ברה”מ ויבצעו שם השמדה שיטתית.

ד. מעשי רצח כאלה אכן החלו ביולי 1941. בהנחיה של היידריך למפקדי היחידות בשמיני ביולי, הוא הורה להם להתייחס ליהודים כאל “פרטיזנים.” בפועל זו היתה הסוואה של רצח המוני בלוחמה נגד בלתי סדירים. משלב מוקדם מאד, העמדת הפנים הזו נשרה והרוצחים טבחו בנשים וילדים כמו גם בגברים בגיל צבא.

ה. ב-31 ביולי, ניצל היידריך – תמיד ביורוקרט מיומן – פקודה מגרינג משנת 1939 לתכנן את “הפתרון הסופי” של השאלה היהודית, והוציא ממנו פקודה לערוך ועידה שתארגן את ההשמדה. הוועידה אמורה היתה להתכנס ב-7 בדצמבר 1941, אבל היפנים הפציצו את פרל הארבור במפתיע באותו היום, כך שהיא נדחתה ל-20 בינואר 1942 ונערכה בוואנזה. בכירים מכל זרועות המשטר הגרמני נכחו בה, אבל אף לא זר אחד; הפרוטוקולים שלה היו סודיים והשתמשו בשמות קוד (”טיפול מיוחד” במקום השמדה, למשל.)

ו. אחרי שורה של מעשי טבח, יעיד לימים גנרל האס.אס. אריך פון דם בך-זלבסקי (Von Dem Bach-Zelewski), הוא אמר להימלר – לאחר שזה, באופן חריג, נכח באחד מהם – שאנשי האס.אס. המעורבים לא יצלחו עוד לכלום; הם יהיו שברי כלי או פסיכופתים. לדבריו, ונראה שהם מגובים במסמכים נוספים, בעקבות הפגישה הזו – בספטמבר או אוקטובר 1941 – הימלר הורה על נסיונות השמדה בגז, שיסירו את הלחץ הפסיכולוגי מעל הרוצחים.

ז. באוקטובר 1941, היידריך מורה למשרד החוץ הגרמני שלא לאפשר ליהודי שנמצא בספרד להמשיך משם לארה”ב אלא לעשות מאמצים להשיבו לתחום המשטר הגרמני ולהעבירו לידי משטרת הבטחון; הוא אומר שזו מעתה המדיניות הקבועה. זה שינוי חד מהמדיניות הנאצית הדי מעורפלת עד אז, שדיברה על הגליה (שלא היתה מעשית עקב המלחמה) למדיניות של השמדה.

ח. בנובמבר 1941, נפגש המופתי הירושלמי הגולה עם היטלר, השניים הסכימו שיהודים זה דבר רע. וזו בערך כל ההשפעה של חוסייני על השואה.

כן, חאג’ אמין אל חוסייני היה בן זונה. הוא היה אנטישמי שעמדותיו הקצינו ובמהלך המלחמה הוא ככל הנראה תמך בהשמדת יהודים, או למצער – מותם לא הסב לו יותר מדי צער. יש יסוד סביר לחשוב שיחידות שהוא סייע להקים עבור הנאצים ביוגוסלביה היו מעורבות בפשעי מלחמה. בין זה ובין אחריות להשמדתם של מיליוני יהודים – השמדה שהחלה חצי שנה כמעט קודם לפגישה שלו עם היטלר, ושההחלטה עליה נפלה בתאריך לא ידוע ובהליך לא ידוע אין ולו דבר. (ואולי, תהה ההיסטוריון יגאל עילם, אולי לא היתה פקודה כלל; אולי לא היה בה צורך; אולי כל אחד מהבכירים הנאצים ידע בדיוק מה מצופה ממנו גם בלי פקודה; אולי האתוס הנאצי של “להתכוון לדעת הפיהרר”, ומצב המלחמה נטולת הכללים במזרח, איפשרו לקצינים הגרמנים לעשות מה שהם ידעו שרוצים מהם גם בלי צורך באישור.) כל זה היה קורה גם אם חאג’ אמין אל חוסייני היה נרקב בכלא בריטי באותה העת.

אשר לשקר הקטן יותר של נתניהו – כל המועמדים לדין בנירנברג היו גרמנים. חוסייני היה אז במעצר צרפתי. הבריטים דרשו את הסגרתו, כנתין בריטי ששיתף פעולה עם הנאצים; היוגוסלבים ביקשו את הסגרתו עקב פשעי מלחמה שלגמרי סביר שהוא היה מעורב בהם שם. הצרפתים דחו את שתי הבקשות – אבל ספק אם הם היו יכולים באותה הקלות לדחות בקשה של בית המשפט הבינלאומי בנירנברג.

אז למה נתניהו, שמתהדר בכך שהוא קורא היסטוריה, מגיע עם שקרים מביכים כאלה?

כי הימין היהודי התמכר ל-hasbara. הוא התמכר לצורך שלו להוציא את ישראל צודקת בכל מצב, לא משנה מה הוא. Hasbara מכוונת מטבעה אל הציבור היהודי בישראל ואל תומכי ישראל מחוצה לה. גרמניה כבר לא אויב מועיל יותר – לעזאזל, היא מחמשת את ישראל בצוללות שיכולות לשאת נשק גרעיני. הפלסטינים, מצד שני, מתעקשים על זכויותיהםץ צריך לעשות משהו בנושא ולסמא את עיניהם של היהודים בישראל. ומה טוב יותר מאשר שקר גס, שקר מדהים, שקר ענקי, שקר מוצלח דווקא משום שהוא מופרך כל כך, שבו אומר ראש הממשלה ליהודים שהם טעו – שלא היטלר הוא האויב הגדול שלהם, אלא המנהיג הלאומי הראשון של הפלסטינים?

אם השקר הזה יידבק, אפשר יהיה לעשות את הזהות הקבועה שעושים אנשי הימין בין פלסטינים ונאצים, ולטשטש את העובדה שמדובר במאבק בין ילידים ובין פולשים אירופאים מערבית של כוח מאורגן שנתמך על ידי מדינות זרות. אם הפלסטינים הם נאצים, אז ברור שאין על מה לדבר איתם. אם המנהיג הלאומי שלהם אחראי לרצח מיליוני יהודים, אז הנכבה היתה מוצדקת.

למעשה, הטיעון המובלע של נתניהו הוא הצדקה של נכבה שניה: הפלסטינים דבקים במנהיג שאחראי לרצח מיליוני יהודים, המנהיג הנוכחי שלהם הוא היורש הישיר שלו, ועל כן… נתניהו משאיר את המסקנה באוויר. האיש שהוא דחף לרשות השידור, אבישי עברי, כבר מדבר בגלוי על “נכבה עכשיו”, וינון מגל אומר ש”לא רק אינתיפאדות אפשר לספור, גם נכבות”, ומפנטז על הריגתם של 100,000 פלסטינים.

רגע, היתה נכבה? מסתבר שכמו מכחישי שואה סטנדרטיים, בימין היהודי לא היתה נכבה כל זמן שהיא משמשת כנשק תעמולתי נגדנו – אבל לגמרי היתה כזו, כשהיא יכולה לשמש כאיום על פלסטינים. זה לא קרה אבל, אומר הימין היודו-נאצי, זה מגיע להם. ועל כן זה יגיע שוב.

נתניהו צריך לאחד את הציבור היהודי למאבק שהוא מנהל נגד הפלסטינים, כי הוא יודע שאין לו פתרון. אז צריך להגביר את הפצת השנאה. וזה עובד: מי שהסתכל על המגיבים הימנים היום ברשת, יכול היה לשמוע אותם צווחים שנתניהו צודק, כי כי כי… כי המופתי הגיע לברלין חודשיים לפני ועידת ואנזה ולכן הוא אחראי עליה. אתה יכול לשמוע אותם נשבעים שהוא היה נוכח בה, ולא יעזור להביא את רשימת הנוכחים. יועז הנדל, שלא מבין למה אנשים תוקפים את נתניהו, נאלץ להודות שמדובר בקשקוש שמטרתו היא דהלגיטימציה של הפלסטינים – אבל זו מטרה הגיונית, לדעתו. כלומר, הנדל יודע שמדובר בשקר מסיבי אבל מעדיף לתקוף את חושפי השקר. כי ההגיון של ה-hasbara מעל לכל.

כל זה גורם לנתניהו להיראות, מחוץ לישראל ובעיני ישראלים שפויים, כמו מישהו שלגמרי איבד את זה. גרמניה היתה צריכה להכריז לפני המפגש של נתניהו היום עם מרקל שהיא אחראית לשואה; יש כנראה יהודים שיחשבו שזו עוד הוכחה לכך שהגרמנים אנטישמים. הדיבורים על הפלסטינים כאחראים לשואה מזיקים לישראל, לא משפרים את מעמדה.

ואף על פי כן, נתניהו ביצע חצי הכחשה, לא הכחשה, של הדברים שאמר. הוא שב ואמר שלחוסייני יש אחריות לשואה. למה? כי על פי האגדה שהימין היהודי בלע ולא נודע כי באה אל קרבו, אם רק נשכנע את עצמנו שאנחנו צודקים, הכל יהיה בסדר. אם נתאחד, ולא משנה סביב איזה שקר מופרך, אף אחד לא יוכל עלינו.

ונצטרך את האחדות הזו, כי בפעם הבאה שיגיע לפה איזה לילה וערפל, בפעם הבאה שצה”ל יצטרך לצאת למבצע גדול בגדה, בהחלט יכול להיות שצה”ל והממשלה – בלי פקודה, לא צריך פקודה, מי שצריך לדעת יודע מה מצופה ממנו – יצאו לנכבה 2.0. וכשזה יקרה, צריך שהציבור יהיה מוכן.

זה, כמובן, יגרור אותנו למלחמת נצח. אבל זה מה שיפה ב-hasbara: היא תאטום אותנו מהאמת, היא תכניס אותנו לתא תהודה שבו אנחנו שומעים רק את המיית ההתקרבנות שלנו, בעודנו מבצעים טיהור אתני קטן. הרי הם תכננו להשמיד את כולנו, הם לחשו על אוזנו של היטלר – אותו האיש, שבהשלכה שמבצע נתניהו הוא נטול כל רצון ומציית לאדם האחרון שדיבר איתו.

וחוקרי השואה שחיים פה ובעולם יתלשו שערות, כי את התהליך הזה הם מכירים כל כך טוב. אבל מי יקשיב להם: הם חושבים שהעולם לא נע סביב הציר של מלחמתה של הציונות בפלסטינים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

רוצחי הזכרון

למה צה”ל מזמין אותנו להדליק נר ליום השואה?

אתמול (ג’) קיבלתי מייל מדובר צה”ל. הוא מיועד לקהל דובר האנגלית, והוא הזמין את הקוראים להגיע מחר, יום השואה הישראלי, לאתר של צה”ל ולהדליק נר וירטואלי לזכר קורבנות השואה. בהנחה שבדובר צה”ל לא זייפו את המונה, יותר ממיליון ומאה אלף איש כבר עשו את זה.

holocaust

מעבר לתמונה שאנחנו מקבלים על הישג ידה של זרוע ה-hasbara של צה”ל – המייל הזה הגיע ליותר ממיליון בני אדם, כנראה להרבה יותר; קשה לחשוב על מאמץ פרו-פלסטיני מקביל – צריכה לעלות כאן תהיה: מה לצה”ל ולשואה?

כן, אני יודע, במבט ראשון התהיה הזו נשמעת מופרכת. אבל הבה נסתכל על העובדות. שואת יהודי אירופה התרחשה, ובכן, באירופה. היא לא התרחשה בישראל. מאחר והיא הסתיימה ב-1945, בהגדרה היא לא הופנתה כלפי אזרחי מדינת ישראל, כי לא היתה כזו. בהתאם, מאחר וצה”ל הוקם אחרי הקמת המדינה – ב-26 במאי 1948 – שום יחידה של צה”ל לא היתה מעורבת בשואה. אז דובר צה”ל רוצה, כחלק ממאמצי ה-hasbara שלו, שנזכור מה קרה לאנשים שלא היו חייליו או אזרחים שעליהם הוא ניסה להגן, בשטח שאיננו שטח מדינת ישראל, בתקופה שבה הוא כלל לא היה קיים.

האם צה”ל היה מבקש מאיתנו להתייחד עם זכר הלוחמים הקנאים שמרדו ברומאים ב-67 לספירה, או עם זכר אנשיו של בר כוכבא? כנראה שלא, או על כל פנים אם הוא יעשה זאת, זה ייראה די משונה. מצד שני, השילוב בין צה”ל ובין השואה נראה טבעי, למרות שאין שום דבר ביניהם. למה?

אחרי הכל, בהתחשב בכך שרצח העם היהודי בוצע על ידי אנשים חמושים שהחזיקו באידיאולוגיה לאומנית כלפי אנשים לא חמושים שנמנו על בני האוכלוסיה הכבושה, אנשים שישבו שם מאות שנים אבל עצם קיומם הפריע להגשמת אידיאולוגיה שדיברה על “ארץ אבות” ועל “מרחב מחיה” ועל “זכות קדמונים,” אפשר היה לחשוב שצבא שעיקר הפעולה שלו היא שליטה באוכלוסיה אזרחית כבושה ירחיק את עצמו מכל דימוי שעשוי להיות קשור. במיוחד כשההשוואה נעשית כמעט אוטומטית ביחס לצבא כיבוש. צה”ל יוכל לומר להגנתו שבוורמאכט אף אחד לא היה טורח להעמיד לדין חייל שירה בילד, גם אם הסעיף היה משהו מגוחך כמו “מעשה פזיזות ורשלנות.” אבל למה בכלל להכנס לשדה ההשוואות הזה?

מכמה סיבות. קודם כל, כי ההנחות הבסיסיות פה – שאין קשר בין צה”ל ובין השואה – הן הנחות שנובעות מתפיסת עולם אזרחית-רפובליקנית: היא מניחה שהצבא הוא מכשיר של המדינה, שהוא אחראי על אזרחי המדינה ושההיסטוריה שלו חופפת, במידה, לזו של המדינה. אבל תפיסת העולם של צה”ל שונה לגמרי: הוא לא צבא של מדינת ישראל, הוא צבא יהודי. הוא מחויב למשהו שהוא מעבר לגבולותיה ולמידותיה של מדינת ישראל. ואכן, מי שבודק את רשימת החללים הרשמיים של צה”ל, ימצא שהיא מתחילה במאה ה-19 – הרבה, הרבה שנים לפני שהוא הוקם. תפיסת העולם הרפובליקנית גוססת בישראל כולה, ומוחלפת במהירות בתפיסת עולם אתנית-פולקיסטית: שהמדינה שייכת לקבוצת דם, ושצאצאי קבוצת הדם הזו הם האדונים במדינה, כשהשאר הם במקרה הטוב נסבלים.

שנית, משום שהשואה הפכה לדת המרכזית של ישראל. או, אם לדייק, צורת זכרון ספציפית של השואה הפכה לדת המרכזית של ישראל. חלקים ניכרים מהציבור היהודי דוחים בפועל את הדת היהודית; הם לא שומרים על מצוותיה והעקרונות שלה נראים להם, בצדק, נלעגים. אבל הם צריכים להרגיש יהודים במשהו, אחרת – אבוי – יעלה השד המציק, זה שחובשי הכיפה מעלים באוב מדי פעם, וישאל אותם: למה אתה בעצם פה? חובשי הכיפה יאמרו שהם צאצאי האנשים שקיבלו הבטחה אלוהית. קשה, במאה ה-21, לקיים את הפרדיגמה הישנה של הציונות: שאין אלוהים אבל הוא הבטיח לנו את הארץ.

אז עולה פרדיגמה חדשה. היא פרדוקסלית במהותה, אבל האמונה האנושית אוהבת פרדוקסים. היא אומרת שמצד אחד, רצח העם שבוצע ביהודים לא היה עוד רצח עם, אלא אירוע היסטורי יחודי, שונה מכל מקרי רצח העם שקדמו לו ואלה שבאו אחריו, משהו ששום דבר לא היה דומה לו. כדי לשמור על עליונותה של השואה כמופת של התקרבנות, לא היססה ישראל הרשמית – למשל – להתכחש לרצח העם שביצעו הטורקים בארמנים, עד הרגע שבו היה צורך להשתמש בו כדי לנגח את הטורקים. החלק השני של הפרדיגמה אומר שבכל רגע יכולה להתרחש שואה שניה. כלומר, על פי התפיסה הזו, השואה היא בו זמנית אירוע חסר כל תקדים בהיסטוריה האנושית וכזה שיתרחש בסבירות ניכרת מחרתיים.

המטרה של דת השואה היא לשכנע את היהודים החיים בישראל שהעולם בחוץ מסוכן להם, ואת היהודים החיים בחו”ל שישראל היא המקום הבטוח ביותר עבורם. לצה”ל יש בכת הזו תפקיד חיוני. הוא המכשיר שאמור להבטיח שלא תהיה שואה שניה, על כל פנים לא בישראל.

שתי ההנחות משונות, בלשון המעטה. ישראל היא בעליל המקום המסוכן ביותר ליהודים בעולם. צה”ל הוא מכשיר מנוון: אם במלחמה הגדולה האחרונה שלו הוא היה מסוגל להתמודד בו זמנית עם הצבא הסורי והצבא המצרי, כשאלה תוקפים במפתיע בשתי חזיתות שונות, הרי שבמערכות האחרונות שלו הוא יצא לכל היותר בתיקו עם כמה ארגוני גרילה חמושים למחצה. בסיבוב האיבה האחרון מול רצועת עזה, צה”ל הצטיין ברצח אזרחים אבל לא הצליח להפסיק את האש שנורתה לעבר ישראל. שזה בעצם מה שקרה גם ב”עופרת יצוקה” ולמעשה גם במלחמת לבנון השניה.

אבל זה התפקיד שצה”ל אוהב, בדיוק בגלל שהוא פרדוקסלי. אנחנו מונעים את השואה השניה, אומר לנו צה”ל, תראו איזה מטס יפה עשינו מעל אושוויץ ואל תשאלו אותנו על הפנסיות של מפקד חיל האוויר או מה לעזאזל עושים עם כלים כאלה בזירת הגרילה שבה אנחנו מתבוססים 40 שנה. אנחנו מונעים את השואה השניה, הנאצים עוד שניה מחממים את המנועים של הפאנצרים ומגיעים לגדרה וחדרה, אז אם אתם רוצים שיהיה איזה שרמן שיבלום אותם, העבירו לנו את תקציב הבריאות שלכם בלי יותר מדי שאלות. מה שחשוב הוא החיים עצמם, לא?

וכמובן, אם הצבא הוא מה שעומד בינך ובין חופשה קצרה וכפויה בטרבלינקה, אז אי אפשר לשאול עליו שאלות. כי שאלות הן ספק וספק מחליש, והדבר האחרון שאתם רוצים מול הפאנצרים זה חולשה. ובאותה הזדמנות, אל תשאלו אותנו מה עושה הצבא ביומיום – מתחזק משטר אפרטהייד בגדה ואת הכלא הפתוח הגדול בעולם ברצועה – כי אחרי הכל, השואה נתנה לנו פטור ממוסר, לפחות עד שנגיע לשישה מיליונים.

ואל תשאלו אותנו על רבנים צבאיים שמדברים על אשרי שניפץ את עולליך אל הסלע ועל קולונלים שמדברים על “אויב מנאץ מערכות אלוהים” ועל אש ארטילרית שהמטרה שלה היא למנוע שבויים תוך הריגת עשרות אזרחים ואל תזכירו לנו שהצבא המציא את הביטוי “בגיל לחימה” כדי לציין “אזרחים בלתי מעורבים שאנחנו לא יכולים לציין ככאלה כי פאדיחה, אבל הנה, נעזור לכם להעמיד פנים שהם היו מעורבים, אתם יודעים שאתם רוצים.”

אז הדליקו נר לכבוד אנשים שלא הכרתם ושעליהם אתם לא יודעים דבר, ושמבחינתכם הם ברוב המקרים אפילו לא שם. האמת, אתם אפילו לא צריכים את זה. הנה, בנינו לכם אתר מכספי צה”ל, שבו אתם יכולים להדליק נר וירטואלי. ומחר יצעדו ה”עדים במדים” על אדמה ריבונית אחרת כדי לציין אירוע שבו לא היה הצבא שלהם מעורב, ולכמה דקות של פחד מעורב בהתעלות אפשר יהיה לשכוח מה הם בעצם עושים בעבודה שלהם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומות גדולות, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לצאת מתא הגזים

הבעיה היא לא בלימודי השואה בגנים; הבעיה היא ביום השואה עצמו. הגיע הזמן להחזיר את השואה אל ההיסטוריה, לא אל החוויה היומיומית. הערות על הציונות האייכמנית

משרד החינוך הודיע שלשום (ה’) על תכנית חדשה לילדי הגן, שתלמד אותם על השואה. כחלק ממסורת הכחשת השואה של ישראל, ההודעה על כך באה באותו היום שבו מציינים הארמנים את רצח העם שלהם, כי באותו היום לא נזקקנו לו לצרכי תעמולה נגד טורקיה.

ההודעה גררה תגובות רבות ברשת, שנעו בין זעם ולגלוג, או שילוב של השניים. הטענה הכללית היתה שאין שום סיבה שילד בגיל ארבע יצטרך לדעת על השואה, ושמדובר בנסיון לדחוף לילדים את הטראומה הלאומית לגרון בגיל בלתי סביר. אני מבין את הטיעון, אבל נראה שלשם שינוי הוא שגוי.

הפעם, כך נראה, הדרישה ללמד ילדי גן על מה עשו החמושים הגרמנים (בעיקר) בשטחים הכבושים במזרח מגיעה לא מרמת כבוד השר, אלא מן הגננות עצמן. הסיבה לכך פשוטה למדי: ילדים מגיעים לגן עם כל מיני רעיונות על יום השואה, והם מסוגלים לעורר פחדים וטראומות אצל הילדים האחרים. נוצר, על כן, הצורך לדבר עם הילדים על השואה בצורה מרככת.

הבעיה, במילים אחרות, היא לא בתכנית החדשה. הבעיה היא ביום השואה במתכונתו הישראלית, קרי הטוטאליות שלו. למעשה, כבר מזמן לא מדובר ביום השואה. קודם כל, יש עוד אחד, בינואר. הח”מ עדיין זוכר איך ישראל התנגדה ליום השואה הבינלאומי, בנימוקים שנשכחו מזמן אבל נסובו סביב נסיון לשמור את המונופול של מרד גטו וארשה (בארה”ב, אכולת הלובי הישראלי, זה הצליח – יום השואה המצוין בארה”ב מצוין ביום הזהה לזה הישראלי, כלומר על פי לוח השנה היהודי). פסטיבל-זוטא מתנהל גם סביבו.

אבל הדבר האמיתי הוא עדיין יום השואה “שלנו”, לא זה שמצוין עם שחרור אושוויץ. הוא לא יום; הוא כבר שבוע. הוא מתחיל יום אחרי שדועכים הדיווחים על המימונה, והדיווחים נמשכים גם יומיים אחר כך. עיתוני סוף השבוע שלפני ואחרי מלאים בסיפורי שואה. כלומר, הילד המסכן בן הארבע שמגיע אל הגן שלו ביום השנה להתאבדות הטקסית של קומץ צעירים להוטים ובלתי נבחרים בגטו ווארשה – התאבדות שלקחה איתה, בשם הכבוד היהודי, 50,000 יהודים והותירה אחריה 13 (כן, 13) גרמנים מתים – כבר מופצץ כמה ימים במידע, או ליתר דיוק בצללים של מידע. והוא יודע שעוד מעט תהיה צפירה איומה, שוברת שגרה, מפחידה, מלווה ביללות כלבים מבוהלים; אותה צפירה שמלווה אזעקת אמת. התוצאה היא ילדים שמגיעים כבר לגן עם טראומה, ואת הטראומה הזו צריך לרכך.

זה לא תמיד היה כך. הח”מ למד במערכת החינוך הישראלית בשנות השבעים והשמונים. השואה היתה סיפור מהבית, עטוף צללים ומעט מאד מידע, אבל אם היו טראומות – והיו – הן לא הגיעו ממשרד החינוך דווקא. יום השואה היה תחום בזמן, הלימודים עליו היו ענייניים. פעם אחת היה אפילו דיון על ההשלכות של השואה על מוסר הלחימה. זה היה לפני שהתפיסה שאומרת שמאבק ההשרדות הוא חזות הכל ובו מותר הכל הפכה לרווחת. בסוף ימי הלימודים שלי התרחש משפט דמיאניוק, והוא עורר עניין אבל לא טראומות.

סיימתי את לימודי במערכת החינוך ב-1988; בימי לא היה מקובל לשלוח את הצעירים אל מחנות ההשמדה בפולין, כי המלחמה הקרה עדיין היתה בתוקף ופולין היתה בצד השני של מסך הברזל. “מצעד החיים” הראשון נערך באותה שנה עצמה, 1988. משם הכל התדרדר, ובמהירות.

ישראל חווה בשלושת העשורים האחרונים תופעה תמוהה: ככל שהאירועים עצמם מתרחקים, ככל שהניצולים גוועים לאיטם, לקול צחוקם של נערי האוצר – ה’סבונים’ עשו את שלהם, ה’סבונים’ יכולים ללכת – התדמית שלהם קרובה יותר מתמיד, נוכחת יותר מתמיד. זה לא מקרה; זו מדיניות. ישראל הקדישה משאבים בלתי נלאים ב-25 השנים האחרונות בהפיכת אירוע היסטורי שהסתיים קודם ללידתה לאירוע חי, נושם, פועם; במידה ניכרת, לאירוע החשוב של חייהם ולאירוע המרכזי של המדינה.

ישראל, מימי בן גוריון והלאה ובהאצה ניכרת מאז שנות השמונים, נוקטת למעשה בטקטיקה של הנחלת טראומה לאנשים שלא חוו אותה. המצב הטבעי הוא דעיכתה של הטראומה. אירים עדיין מדברים על ההרעבה המכוונת של תפוחי האדמה ועל קרומוול, אבל אלה לא מרכיבים בסיסיים של זהותם. הרוסים, שאיבדו יותר מ-20 מיליונים במלחמת העולם השניה משנבגדו על ידי בעלי בריתם, כבר לא חווים אותה כטראומה לאומית. הפולנים, שאיבדו שמונה מיליונים ואחר כך ספגו את הטראומה הכפולה של כיבוש סובייטי, עושים הכל כדי להמשיך הלאה ולהשאיר את האירועים מאחוריהם. ישראל הולכת במסלול ההפוך: היא מנחילה את הטראומה לא רק לצאצאי השורדים עצמם, אלא לכל היהודים שהיא הצליחה לכנס לכאן. יהודים ממוצא מצרי וסורי רואים את עצמם כקרבנות נאצים פוטנציאליים כמעט כמו יהודים יוצאי מזרח אירופה (הטראומה אצל האחרונים, כמובן, מאליה חזקה יותר.)

למה? כי המשטר הציוני היה זקוק לכך. אחרי עשור של השתקה, שבו נדרשו ניצולי השואה לסתום את הפה ולא להפריע לממשלת בן גוריון לקבל כמה טנקים, קצת כסף, ובתמורה לתת תעודת הכשר לממשלת הנאצים בדימוס של אדנאואר ולהפיץ את הפיקציה של “גרמניה החדשה” – היא עוד לא היתה כזו – סובב המשטר את השיבר בכיוון ההפוך. הוא צד פקיד נאצי מדרג בינוני – לא, נחמה, אייכמן לא היה אדריכל הפתרון הסופי – והטיס אותו לירושלים, למשפט ראווה. אין פירוש הדבר שאייכמן היה זכאי; את ריקוד החבל שלו הוא הרוויח ביושר. אבל מצעד העדים של בן גוריון והאוזנר, לא היה לו דבר עם המשפט עצמו. למיטב זכרוני, רק אחד העדים, הסופר ק. צטניק, פגש אישית את אייכמן וגורלו הושפע ממנו ישירות – אייכמן קרע את התעודה שאמורה היתה להוציא אותו מפולין ולשלוח אותו החוצה מאירופה (למי שחושב שהוא היה בסך הכל בורג קטן שמילא פקודות – הוא אהב את העבודה שלו). כל שאר העדים היו אמורים לחנך את ישראל, למורת רוחם של השופטים. ומאחר וישראל היתה אז אוטוקרטיה קטנה ודלוחה, גם לשדר את המסר שהמשטר שינה את דעתו ועכשיו אפשר להתחיל לדבר על מה שהושתק.

למה בן גוריון היה זקוק למהלך הזה? כי היה צריך איזשהו מיתוס ציוני חדש. הישן, הסוציאליסטי, כבר עשה את שלו והיה בשלבי דעיכה מתקדמים. המיתוס החדש גורס שיהודי חי בישראל כי מחוץ לישראל יש אנטישמים; הציוני המודרני (נקרא לזרם הזה הציונת האייכמנית) נדרש להחזיק בו זמנית באמונה שהשואה היא אירוע חד פעמי, חסר תקדים, בלתי ניתן להשוואה לשום דבר – ושהאירוע החד פעמי, חסר תקדים והבלתי ניתן להשוואה הזה יכול לקרות שוב מחר בבוקר, אם לא ניתן לצה”ל את תוספת התקציב שהוא דורש.

צה”ל הוא מרכיב מרכזי בציונות האייכמנית. לא במקרה, הוא צועד פעם אחר פעם בדיוק במקומות שעצם קיומם מעיד על כך שהוא לא היה קיים. זה לא יקרה שוב, אומר לנו צה”ל, אבל רק אם תעשו בדיוק את מה שאני רוצה שתעשו. אה, ומי שמותח עלי ביקורת? הוא מכחיש שואה. בהתאם, החזון של כל ילד יהודי צריך להיות שירות בצה”ל, רצוי שירות קרבי. כן, זה אומר שהחזון של כל ילד יהודי צריך להיות כיבוש של עם אחר. מה לעשות, זו המשימה העיקרית של צה”ל ב-30 השנה האחרונות, קרי ברוב שנות קיומו. ותדעו, חיילים קטנים שלי, שכל מה שתעשו שם – ברשות או שלא ברשות, בפקודה או בהעלמת עין – יהיה בסדר, כי לנו עשו דברים גרועים יותר. העולם חייב לנו איזה שישה מיליונים, ואנחנו עדיין ביתרת זכות.

הצד ההפוך של הציונות האייכמנית מופנה אל האנשים שסיימו את שירותם הצבאי ואז גילו שאין להם אפשרות לעבודה שמכבדת את בעליה, כי זה לא באינטרס של הממשלה. יש לה דברים חשובים יותר, כמו המשך ההתיישבות במרחב המחיה במזרח. אתם רוצים ללכת מפה? במיוחד אתם, עם ההשכלה? טוב, אנחנו לא יכולים לעצור אתכם, אבל תדעו – יש זאבים שם בחוץ, ואתם כבשים. וכמובן, השואה היא תירוץ מצוין בכל דיון על מה שישראל עושה ללא יהודים. היא לא כל כך עובדת על לא-יהודים, אבל מבחינת ההשפעה על יהודים ישראלים, הציונות האייכמנית היא סיפור הצלחה מובהק. סודה בכך שהיא מתחזה כא-אידיאולוגית, היא משהו שמעמיד פנים שהוא שקוף, הגיון פשוט, כמו כלכלת השוק.

זה לא חייב להיות כך. זה למעשה לא כך בשום מקום אחר. יום השואה הישראלי הוא יום חווייתי, יום שדוחף לך זוועות דרך הגרון למעיים. אפשר לעשות את זה אחרת ואפשר להחזיר אותו למה שהיה. הפתרון פשוט למדי: במקום חוויה, מידע. מי, איפה, מתי, איך. בעיקר איך. כי התפיסה של הציונות האייכמנית היא שהשמדת עם היא משהו שקרה ויקרה רק ליהודים. דברו איתם על רואנדה, על נמיביה, על יוגוסלביה, על אוקראינה וההולודומור. הזכירו את קולימה לצד אושוויץ. הסבירו שרצח עם הוא פעולה אנושית, של בני אדם לבני אדם, לא של גויים ליהודים. החזירו, בקיצור, את השואה אל מקומה ההיסטורי. הפכו אותה לעובדה, למשהו שקרה לאנשים אחרים בזמן אחר, לא לחוויה טראומטית, משהו שכמעט חווית בעצמך ושמשננים לך שוב ושוב שבהחלט יתכן שתחווה בפועל ממש.

בראשית ימי המסעות לפולין, שהפכו בינתיים לחוויה החינוכית האולטימטיבית בישראל, נהוג היה להכניס את הצעירים לתא גזים ולסגור את הדלת. אני לא יודע אם עדיין עושים את זה ומאד מקווה שלא; על כל פנים, הגיע הזמן לפתוח את הדלת ולהוציא את ילדינו מתא הגזים המטאפורי. הגיע הזמן לעשות את מה שאפשר עם השואה – להחזיר אותה אל ההיסטוריה, להשכיח אותה, להמית אותה. היטלר כבר מת את מות הכלבים שלו; הגיע הזמן לפזר את אפרו ולהשכיח את זכרו. את ההיסטוריה נשאיר להיסטוריונים, את הטראומה נרפא.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

עוד מעט ונהיה למטאפורה

אני סקפטי מאד לגבי עדים, לגבי הזכרון האנושי. זה קרה לי מוקדם יחסית: כמו רבים מבני דורי הקשבתי באובססיביות למשפטו של הרוצח מסוביבור (והנה היד מעצמה כותבת "מטרבלינקה," ואני מרגיש בשגיאה, מגשש אחריה, מתקן אותה), ג'ון-איוון דמיאניוק, שנערך בשנות השמונים וכמעט שנשכח. אני זוכר את העדים שעלו לדוכן זה אחר זה, נשאלו אם הם מזהים את המפלצת מטרבלינקה, ואחד-אחד הם מצביעים על דמיאניוק, ולעתים הם נכנסים להיסטריה, חשים – חשים באמת – שהם חוזרים שוב לאותם הימים למראה האיש. ואני זוכר את הצעקות הבהמיות כאשר בית המשפט המחוזי דן, כשנה ומשהו לאחר מכן, את דמיאניוק למוות.

ויותר מכל אני זוכר את מאיר שמגר, בערעור, הופך את פסק הדין על פיו אחרי שהתביעה עצמה הביאה את המסמכים שזיכו את דמיאניוק: "הוואכמן ג'ון-איוון דמיאניוק יוצא זכאי מלפנינו," (והטקסט הכתוב לא יכול להכיל את הסלידה, אולי גם הסלידה העצמית, שבה הטעים שמגר את הדברים, את ההגיה שבה המשפטן כופף את ראשו בפני החוק היבש, בדיוק משום שתלייתו של אדם על פשע שלא ביצע, תליה שבהחלט תהיה מוצדקת בשל פשעים אחרים, תהפוך את השופט עצמו לפושע ולרוצח. והרי הדבר המתבקש לעשות היה להעמיד את דמיאניוק שנית לדין, הפעם על פשעיו בסוביבור, ולהוציא אותו להורג עליהם (ולמען הסר ספק: ההתנגדות שלי לעונש מוות לא חלה על עריצים ומבצעי פשעי מלחמה). אבל אי אפשר היה: דמיאניוק הוסגר בשל עבירה מסוימת, שהתרחשה במקום מסוים ובזמן מסוים. אי אפשר היה להעמיד אותו לדין על עבירה שלא בשלה הוסגר.)

אבל, מבחינתי, הדבר החשוב באותו פסק דין לא היה עליונותו הצורמת של הפורמליזם החוקי על הצדק הפשוט – עליונות צורמת שבלעדיה היו חיינו אכזריים, ברוטליים וקצרים – אלא העובדה שהעדים טעו. כולם. עד האחרון. הם עמדו, התבוננו באדם קשיש כמוהם, וניסו לענות על השאלה שאליה הכינה אותם האומה כולה במשך חודשים ושנים: הזה הרוצח? הזה האיש שבהסגרתו ובמשפטו, מה שאמור היה להיות משפט פושעי המלחמה האחרון שייערך בישראל, הושקעו מאמצים גדולים כל כך? כיצד תאמר "לא", ובמילה זו אתה אומר שהמדינה כולה טעתה, מתקרב יש מי שיאמר אל גבולות הכחשת השואה?

אבל מעבר ללחץ הפסיכולוגי הזה, ומסוכנת ממנו לאין שיעור, עומדת חמקמקותו של הזכרון האנושי. הוא משתנה באיטיות לאורך השנים, מייפה טיפה סיפורים – המוח האנושי מאוהב בסיפורים מושלמים, עם סוף הולם; לא בהכרח טוב, אבל הולם – ומעמעם בעקביות את מה שפעם היה חד וצלול. וגם מה שהיה חד וצלול, נזכיר, הוא רק מבט אחד מני רבים, מבט קצר שתופס פרט או שניים בזמן ובמרחב. התופעה הזו מוכרת בעיקר משורדי קרבות, שלעתים קרובות מספרים על הקרב שבו השתתפו סיפורים שונים מאד, לעתים סותרים זה את זה.

והזכרון של העידן האיום ביותר המתועד בהיסטוריה האנושית, שנות הדמים 1932-1946, מתפוגג.

[]

יום השואה הותקן בצורתו הנוכחית ב-1959. הוא לא היה מקובל אז על הכל: הרבנות הראשית, בנסיון נואש לטשטש את השאלה התיאולוגית שאין לה תשובה, מדוע רצח יהוה את העם הנבחר שלו (ואם אתה מקבל את התפיסה שהאל פעיל בעולם, ושהוא יודע כל, אז הוא חתום על כל רצח של ילד ועל כל נשימת גז; כולן מתרחשות בהסכמתו), ניסתה לדחוק את השואה לקרן הזווית של יום הצום הנשכח של י' בטבת, וקראה לו יום הקדיש הכללי. זה לא תפס.

אבל בשנים האחרונות מתרחש דבר מפתיע: ככל שהאירוע ההיסטורי עצמו – רציחתם של כחמישה מיליונים ושבע מאות אלפים יהודים או כאלו שנחשבו ליהודים על ידי המשטר הנאצי, משטרים ידידותיים לו (זכורים לרעה במיוחד אלה של רומניה והונגריה; במקרה של הראשונה, נאלץ הצבא הגרמני להתערב כדי להפסיק את מעשי הטבח כשאלה פגעו באספקת הנפט) ופאשיסטים ואנטישמים אחרים – מתרחק, הרי שה"זכרון" שלו מתרחב. "זכרון", כי אין לו דבר עם זכרון של ממש: מדובר בהנחלה של טראומה לדור שלא חווה אותה.

פעם היה יום שואה אחד. עכשיו יש שניים. אחרי מאבק שקט כנגד יום השואה הבינלאומי, שחל ב-27 בינואר (יום שחרור אושוויץ), מאבק שסיבתו היא החשש הישראלי שיום כזה ידלדל את חשיבותו של יום השואה "שלנו", הוא אומץ על ידי סוכני הזכרון הישראליים. מעתה, יש כתבות שואה גם בסמוך אליו.

ואם פעם כתבות כאלה היו נחלתו של ערב יום השואה, או סוף השבוע שקודם לו, הרי שבימינו הן התחילו להופיע כבר עשרה ימים קודם ליום עצמו, והנסיון מלמד שהן תמשכנה כמה ימים אחריו. במדינה מיליטריסטית כמו ישראל, שבה הצבא הוא ערך עליון וחיילים הם ילדים-קדושים, ניתן היה לצפות שגם על יום הזכרון לחללי צה"ל יעבור תהליך דומה; זה לא מתרחש.

בשנות השבעים והשמונים, אומר הזכרון שלי, הזכרון היה תחום בזמן. הוא לא נדד. לפני 25 שנים, הנסיעות הממאירות לפולין, שבהן חווים הנערים הישראלים לידה מחדש בתאי הגזים, היו שנויות במחלוקת; היום הן טקס חניכה שכמעט ואין עליו עוררין. שר האוצר החדש שלנו לא מי יודע מתעניין בגורלם של בני המעמד התחתון, אבל בשעתו הוא הזדעזע כשהתברר לו שבשל מחסור בכסף הם לא יוכלו לנסוע לפולין. ככה זה בישראל של 2013: רוצה לאכול? הממשלה לא נגד זה, אבל זה לגמרי עניינך. רוצה, או לא רוצה, לנסוע לפולין כדי לראות קרנבל זוועות? הממשלה תמהר לסייע לך.

ההסבר יכול להגיע משתי נקודות מעניינות. ראשית, הכיתה שלה סידר לפיד נסיעה לפולין, סטטיסטית יש להניח שרוב תלמידיה אינם צאצאים לניצולי השואה. רוב תושבי ישראל כיום אינם יהודים אשכנזים. גם היהודים מרוסיה חווים את האירוע ההוא אחרת; מבחינתם זו המלחמה הגדולה על המולדת. הבלוגר ולדי דבויריס העיר פעם שלו אין תסביכי שואה: סבא שלו דרס את הסבא של הגרמני עם טנק, ובזה זה נגמר. זו היתה הערה מחויכת, אבל לא נטולת עומק. אפשר היה, במינימום מאמץ, לשלב את הווטראנים של הצבא האדום שהגיעו לישראל ביום השואה; הם היו תוספת נהדרת לחלק של ה"גבורה." אבל זה לא קרה, ולא במקרה. גם המהגרים מרוסיה מתבקשים לדבר על השואה (לשלום בוגוסלבסקי, כרגיל, יש דברים מעניינים מאד לומר על זה.)

השואה היא באופן מוחלט סיפור אשכנזי. כן, מספר אלפי יהודים נרצחו על ידי הנאצים כשהם הגיעו לצפון אפריקה, ויהדות יוון ספגה מכה אנושה, אבל להוציא יוון – שם החורבן היה כמעט טוטאלי – זה לא דומה בשום צורה למה שקרה בבלארוס, פולין, אוקראינה, רוסיה, המדינות הבאלטיות ושאר ארצות הדמים. ובשנות השבעים, היתה התנגדות בקרב צעירים יוצאי ארצות האיסלם להפוך את השואה לאירוע מכונן שלהם; ספרי לימוד סיפרו בבעתה על מדריך נוער שביום השואה שמע מהנערים מהמעמד הנמוך – ולכולם היה ברור מה מוצאם – ש"למדריך יש יום שואה." אם היתה התנגדות לכפיית הנראטיב הזה, היא מעולם לא היתה קולנית ואפשר לומר בבטחה שהיא גוועה.

השואה היא זהותו הבסיסית של היהודי הישראלי, ולהיפך. להיות יהודי ישראלי פירושו להיות ניצול שואה, אם לא בפועל אז בפוטנציאל. וכמובן, הפוטנציאל גורר איתו את הפוטנציאל של אי ההשרדות. איך אמרה האתון הרשמית של צה"ל, האלוף אלעזר שטרן? בכל דור ודור צריך אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ.

מאז תחילת שנות התשעים, צה"ל עורך תרגילי סדר על אדמת פולין. הנערים והנערות שיוצאים לשם, יוצאים עם דגלי ישראל. בימים מסוימים, נדמה שנתחים מאדמת פולין נכבשים זמנית על ידי ישראל. נוכחותו של הרמטכ"ל בטקסים על אדמת פולין כבר הפכה לחלק חובה מהפעילות שלו. הנוכחי אמר היום שישראל היא הערובה לכך שהשואה לא תחזור. מותר לתהות, לאור ההצהרה הזו, אם גנץ מכיר היסטוריה צבאית. דה גול ביקר בסטאלינגרד אחרי הנצחון הסובייטי, והעיר ש"זה מדהים." בן שיחו מיהר לומר משהו על "ההתנגדות המופלאה" של הרוסים, ודה גול קטע אותו: לא, לא, התכוונתי לגרמנים. שהם הגיעו עד פה…

ישראל מעולם לא נאלצה להתמודד עם אתגר צבאי דומה. היא היתה צריכה להתמודד עם כמה צבאות מקומיים ולא מי יודע מה מאורגנים או מתקדמים טכנולוגית. את רוב שני העשורים האחרונים היא מבלה במה שבוגרי הצבא הבריטי הישן היו מזהים אינסטינקטיבית כסוג הלוחמה הקולוניאלית ששחקה את היכולת שלו להתמודד עם קרבות קונבנציונאליים של ממש.

אבל כאן, בצבא ובנוכחות שלו בפולין ובטקסי יום השואה בכלל, מתכנס הכל: השואה מקבלת נפח גדל והולך ככל שיש שצורך להאדיר את הצבא, שאמור להיות הפתרון לשואה המתקרבת. וככל שנחשפת העובדה שהצבא בעצם חותר תחת קיומה של ישראל, שהוא שותף מלא לשליטה בשטחים שהופכת את האפשרות לפתרון שתי מדינות לבלתי אפשרי; שהוא שותף פעיל לדחיפה של המתנחלים למדינה דו לאומית, מדינה שאולי תהיה יהודית אבל דמוקרטית לא תוכל להיות; שהוא שותף מלא, בעצם, להתדרדרותה של ישראל למצב שבו ההשוואה בינה ובין גרמניה הנאצית – מוצדקת או לא, ובינתיים היא לא – תהיה בלתי נמנעת; ככל שהשואה מתרחקת, והיכולת של ישראל לנצל אותה כדי לסחוט טובות הנאה או סימפטיה מהעולם מתמעטות – ככל שכל זה קורה, גבולות ה"שואה", כלומר הזכרון הסנטימנטלי שלה, התועלתני שלה, חייבים להתרחב.

והשילוב הזה בין הצבא כסממן עליון ללא-שואה, כלומר למה שעומד בין ישראל ובין שואה עתידית (ועזבו אתכם עכשיו מהסתירה המובנית בטיעון שאומר בו זמנית שאסור להשוות לשואה כי היא אירוע יחודי ושהיא עומדת לפרוץ שוב בכל רגע, אם לא נגדיל את תקציב הבטחון), מסביר גם מדוע אי אפשר למתוח ביקורת על הצבא (זו, בבסיסה, הכחשת שואה), ומדוע יום הזכרון לחללי צה"ל לא פורץ את גבולותיו; הגבולות בין צה"ל ובין ניצולי השואה מטשטשים והולכים. "זכרון" השואה יהיה דומיננטי מאד בישראל בעוד כמה שנים; במשרד הפנים כבר החליטו שמספר תעודות הזהות הביומטריות יתחיל משישה מיליונים. כולנו קורבנות.

כולנו? לא, לא. כולנו אולי חשים כקורבנות. הקורבנות הם אנשים אחרים לגמרי: ההלוטים הכבושים שלנו בגדה המערבית, פליטי החרב והרעב בגבול הדרום שכלפיהם אנחנו מתנהגים כשווייצרים במקרה הטוב וכהונגרים במקרה הרע. אבל אסור לומר את זה במיינסטרים הישראלי.

[]

כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים, תהה פעם ניטשה. הוא חשש ממצב שבו עודף ידע היסטורי משתק את מה שהוא כינה הדחף לחיים, הדחף ליצור, שהוא דחף לשבור מסגרות ודברים קיימים.

אפשר לומר שהישראלים סובלים מהרעלת "זכרון." ושוב, לא זכרון: הזכרון האמיתי של השואה, כלומר האירוע כפי שהיה, שונה משמעותית מכפי שה"זכרון" הממוסד בנה אותו. רוב גדול של היהודים שנרצחו לא היו בגיטאות ולא הגיעו למחנות ההשמדה (ורק מיעוט זעיר מתוכם הגיע למחנות הריכוז); הם רוכזו במהירות, עוד קודם להחלטה הרשמית על השמדתם, מחוץ לעיירות שלהם ונורו. באבי יאר היא האירוע המובהק, אבל היו כנראה מאות אירועים דומים. קבוצה קטנה של אנשי מיליציה, למשל, שזכתה אמנם לסיוע לוגיסטי ניכר מהכובשים הנאצים, היתה אחראית להשמדת רוב מוחלט של יהודי לטביה.

אבל זו לא תמונה נוחה. קודם כל, כמעט ואין תמונות. בורות המוות והפעולות של האיינזצגרופן תועדו הרבה פחות ממחנות ההשמדה, שנזקקו להרבה יותר סיוע לוגיסטי ובהתאם להרבה יותר אנשים, מה שאומר הרבה יותר מתעדים. גם כאן יש היררכיה: אושוויץ מתועדת היטב, אבל רוב הישראלים לא ידעו דבר על בלזץ, חלמנו, או מאלי טרוסטינץ. פשוט אין מספיק עדויות. גם טרבלינקה, מהבחינה הזו, מתעמעמת לעומת אושוויץ. שנית, אם ה"פלנטה האחרת" של אושוויץ (בקולימה כנראה שהיו חולקים על כך שזו פלנטה אחרת, אבל רוב הישראלים אינם יודעים מהי, ולמשרד החינוך נוח שלא ידעו) והמחנות האחרים נראים כיום כמשהו הזוי, בלתי נתפס מפלנטה אחרת, הרי שאזרחים מבוהלים שעומדים ליד בור וחמושים יורים בהם הם משהו שיכול לקרות בכל מקום, וגם קרה. החמוש עם הרובה מול האם המחבקת ילד היא תמונה אוניברסלית, מאד לא נעימה לחברה מיליטריסטית שחמושיה מכוונים רובים לילדים על בסיס יומי, גם אם ברוב המקרים אינם סוחטים את ההדק.

אז ישראל משעתקת, שוב ושוב, דימוי אחד מתוך השואה ובונה אותו כרוע האולטימטיבי – ובאופן נוח מאד, הוא הדימוי הרחוק ביותר מזה שהיא עצמה מייצרת במציאות. בשלב הבא, היא מקפידה שהדיון יהיה בשלב הסופי ביותר, זה של ההשמדה. מערכת החינוך הישראלית מקפידה לדלג על כל השלבים שבאמצעותם אפשר היה לקחת "אנשים רגילים" כמו גדוד המשטרה ה-101 הגרמני, ולהפוך אותם לרוצחים – רוצחים מיוסרים, אולי, יורים ובוכים אולי, אבל יורים, בוכים וממלאים פקודות. חוקרים, כמו עומר ברטוב, מצאו שככל שהמלחמה הפכה את קורבנותיה האזרחים ליותר חסרי אמצעים – מדיניות ההרעבה המכוונת של הצבא הגרמני, למשל – כך גבר בעקביות התיעוב של החיילים הגרמנים כלפי הקורבנות שלהם. הם תוארו כמזוהמים, מלוכלכים, כגנבים, כמי שיאבדו את כבודם העצמי עבור תעודה או מזון – כמובן, בעיות שלחייל הגרמני הממוצע לא היו. במידה מסוימת של סיפוק, אפשר לציין שלא מעט מהחיילים הגרמנים האלה נתקלו בדיוק באותם בעיות, ובדיוק באותו היחס, במחנות הסובייטיים אחרי המלחמה, ושרק שיעור זניח מהם שרד וחזר הביתה.

זה תהליך שעובר על כל צבא כיבוש. בצבא הגרמני הוא קרה מהר במיוחד, לאור העובדה שהיטלר במפורש – מול מחאות קלושות וקצרות של חלק מהקצונה הגרמנית – ביטל את חוקי הלחימה במזרח. אבל על כך שהשמדת אוכלוסיה יכולה להתרחש רק כתוצאה מכיבוש, או על מה שקורה לחיילי כיבוש בכלל, הס מלדבר. עדיף לדחוף את הילדים לתאי הגזים ולתת לדמיונם לצרוב את תבונתם והאמפתיה שלהם.

[]

חלק מרכזי של הזכרון הוא העובדה שבשלב מסוים הוא מתעמעם. רק כך אפשר להתגבר על טראומות. אבל ישראל מתעקשת להחזיק "זכרון" טראומתי, שרוב תושביה לא חוו מעולם, חי בתודעתם, ולהפוך אותו בפועל לתודעה הלאומית שלה.

הגיע הזמן להניח לשואה, להפסיק את הנסיון הלא טבעי להרחיב את ה"זכרון" המיוצר בעוד שהזוכרים עצמם הולכים לעולמם. צריך ללמד אותה מתוך ספרים, מתוך מסמכים, כלומר להחזיר אותה למחוזות הרציו ולא לאלה של ההיסטריה. צריך להניח לשואה לחזור ולהיות מה שהיא במקומות נורמליים: היסטוריה. משהו שקרה בזמן אחר לאנשים אחרים.

משהו שהיה ונגמר. לא אות קין שנטבע במצחך על ידי משרד החינוך שלך, בסיוע נלהב של כלי התקשורת, כדי לוודא שתהיה חמוש צייתן. ספק אם יש לקח מפלצתי יותר מהשואה, הייתי מעז לומר לקח נאצי יותר, מאשר הצורך שכולנו נהיה חיילים חזקים, נטולי סנטימנטים, שמסוגלים לפרוץ לבתיהם של אזרחים באישון לילה ולירות בחשודים ללא היסוס. ספק אם יש היפוך מפלצתי יותר מאשר התפיסה הרווחת שמי שאיננו משרת בצבא, כלומר מסרב להכפיף את מצפונו לזה של המדינה, הוא בעצם בוגד. ואף על פי כן, זה בדיוק מה שישראל הצליחה לעשות, ובאותם הנימוקים עצמם.

ואם זו לא סיבה מספקת להרהר מחדש בשינוי דרסטי של כל צורת ההסתכלות שלנו על השואה, אינני יודע מהי.

(יוסי גורביץ)

שקיעת האירועים, התרחבות הזכרון

(הפוסט הזה, שנכתב לרגל יום השואה החדש לפני כשלוש שנים, פורסם במקור ב"אחר" של רון מיברג. אני מביא אותו כאן לרגל ההתקבעות של יום שואה שני ב-27 בינואר, ובמיוחד לרגל הטענה המשונה של ג'ודי ניר מוזס שלום, על פיה כל אזכור השואה בעולם הוא תוצאה של פעילות בעלה, סילבן שלום, מהמיותרים שבשרי החוץ שלנו. – יצ"ג)

בלי החלטות רשמיות או דיונים ארוכים, התעוררה אתמול ישראל כדי לגלות שיש לה יום שואה שני. הראשון, כזכור, מצוין ביום השנה העברי למרד גטו ווארשה; השני מצוין ביום השנה הלועזי לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ על ידי הצבא האדום. פעם היה גם יום שלישי כזה, העשירי בטבת, שהרבנות הראשית הכריזה עליו כעל יום הקדיש הכללי; הוא התפוגג מזמן, שכן כל מטרתו היתה להצניע ולהשכיח את האירוע, ואיתו את השאלה התיאולוגית שאין עליה תשובה.

יום השואה החדש חמק אלינו בהחבא. במעומעם, עוד זכורה תקופה – לא כל כך רחוקה – שבה נשמעו רטינות על האו"ם הזה, שקבע לו יום משלו ולא קיבל את זה שקבעה הכנסת. זו האחרונה הרי רצתה בשעתו לקשור במאולץ את השואה עם "הגבורה".

לא עוד. מי שהסתכל על עיתוני אתמול ועל אתרי הרשת, חש כאילו קפץ קדימה בזמן, לימים שמיד לאחר פסח. ראיונות עם ניצולים; פרס משתפך בברלין; נתניהו מטריד את מנוחתם של נרצחי אושוויץ; ליברמן מטיל אימה על ההונגרים וסגנו עושה כמיטב יכולתו הצנועה שלא להשפיל את הסלובקים; אפילו מוחמד ברכה הביע זעזוע מה שראה באושוויץ. אביב בינואר.

מלחמת העולם השניה הסתיימה במאי 1945. ישראל הוקמה כמעט בדיוק שלוש שנים לאחר מכן. ובכל זאת, למקימי המדינה – אפילו הדור שכבר הותר לו לשמוע מה קרה שם, מששינה בן גוריון את מדיניותו – די היה ביום שואה אחד. לנו יש שניים. האירוע מתרחק, הניצולים האחרונים גוועים, אבל הישראלים עושים כמיטב יכולתם להגדיל את אחיזתה של השואה בחייהם.

אין פירושו של דבר, כמובן, שהישראלים ישנו את מדיניותם כלפי ניצולי השואה: ה"סבונים", כפי שכונו בבוז כשהגיעו, עשו את שלהם, והם יכולים ללכת. ממשלה אחרי ממשלה הקשיבה לנערי האוצר ונמנעה מלהעביר הקצבות לניצולים או לארגוניהם. ממשלת אולמרט העניקה להם, לאחר שקמה סערה ציבורית, תוספת חודשית – של 83 שקלים, לא פחות. לפני עשור קמה צעקה איומה על כך שהבנקים השווייצרים, שבמהלך מלחמת העולם השניה הלבינו בין השאר זהב שמקורו במחנות הריכוז, שמרו לעצמם את כספם של רבים מן הנספים, וסירבו להעביר אותו ליורשיהם. ישראל רעשה, הסנאט האמריקני פתח בחקירה, ושווייץ מצאה את עצמה על סף סנקציות. עשור לאחר מכן, בנק לאומי עדיין עושה כמיטב יכולתו לשמור על זהבם של הנרצחים, מתוך חישוב ציני שמדי יום מתים עוד כמה ניצולים, עוד כמה תובעים. הניצולים, מבחינתה של ישראל, תמיד היו אבק אדם –

בן גוריון אסף אבק

אדם – לזרוע לאויב בעיניים.

על עצמות נערים מן השואה

סללנו את הדרך העוקפת

העולה לירושלים

כפי שכתב בשעתו בנימין הרשובסקי ב"פטר הגדול". ועכשיו הגיעה שעתו של האבק להתפזר, ולא להטריד עוד את מנוחתם של אנשי הממון שלנו, אלו שבמגזר הפרטי ואלו שבקרוב יצטרפו אליהם מן המגזר הציבורי. גם על היקלטותם של ערכים הומניסטיים אין מה לדבר. ישראל יהודית ושונאת אדם יותר מכפי שהיתה אי פעם.

לא; ישראל זוכרת את השואה יותר, משום שהשואה היא נשק טקטי להשמדה הסברתית. וילמד השיעור הארמני: יוסי שריד, שעמד במוקד שערוריה כאשר כשר אוצר חינוך החליט להזכיר את השואה ההיא, זו ששימשה להיטלר כהוכחה לכך שאפשר, סיפר לאחרונה כיצד בכירים כלשהם ניסו לשכנע אותו לתקוף את טורקיה בשל שתיקתה בנושא. אלה אותם גורמים עצמם, שכאשר ידידותה של טורקיה היתה חשובה להם, ניסו – בהצלחה רשמית ניכרת – להשתיק את הנושא.

הכותרת בוויינט – שאין כמוהו לזהות את ברומטר התחושות הישראלי – אומרת את כל מה שצריך לומר: "זוכרים את השואה – תוקפים את איראן". לכאורה, ישראל מנסה לשמור את זכר הנרצחים; בפועל, היא משתמשת בהם למטרותיה הפוליטיות.

הצורך להסביר שוב ושוב מדוע לסיסמה של נתניהו, "איראן היא גרמניה והשנה היא 1938", מרתיח כל פעם מחדש; עצם השמעתה גורעת מסך הידע האנושי. ובכל זאת. גרמניה של 1938 היתה המעצמה שאין בלתה באירופה, המדינה החזקה ביותר בה; איראן היא מעצמה מקומית במזרח התיכון, לא בדיוק אותו הדבר. גרמניה השקיעה את מירב כספה בחימוש מחדש – מכאן הבחירה המפורסמת בין תותחים ובין חמאה – בעוד הוצאות הבטחון של איראן הן אפסיות. אם כבר, המדינה שמוציאה את הסכום הגדול ביותר על חימוש, לתושב, היא ישראל. בגרמניה התמוטטה האופוזיציה ללא קרב כבר במארס 1933; באיראן נערך כעת מאבק כבד בין המשטר ובין אויביו. שמעון פרס הגדיר אתמול את הסכנה הגרעינית מאיראן כסכנת השמדה; הוא נמנע מלציין שכבר יש במזרח התיכון – על פי פרסומים זרים – מעצמה גרעינית שאיננה שיעית, ושאותה מעצמה היתה נכונה לשימוש בנשק הגרעיני שלה כשעמדה על סף תבוסה במלחמה מקומית ב-1973. ההשוואה הזולה הזו איננה הכחשת שואה, אבל היא בהחלט זילות הנרצחים.

אבל מעבר לאיראן, השואה – וזו הסיבה שהישראלים דבקים בה כל כך – משמשת כתירוץ האולטימטיבי. חיילינו בגדה הם קלגסים? הם צופים בפוגרומים מצד מתנחלים באזלת יד מרוצה מעצמה? עשינו לעזה את מה שהאמריקנים לא העזו לעשות לפאלוג'ה? יותר ויותר אנחנו דומים לאויבינו, יותר ויותר מתברר שמדינת האפרטהייד הקטנה בגדה בולעת את ישראל הגדולה? בבוקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בוקר? שקט, לנו היתה שואה! והנה, עכשיו היא משמשת את כל נציגינו הרשמיים להתקפה… על דו"ח גולדשטיין. אפילו שר ההסברה – המצב חמור עד כדי כך שיש כזה – מודה שהחיבור בין שני הדברים לא טבעי, אבל בכל זאת: יום השואה משמש את ישראל לטענה שדו"ח גולדשטיין גולדסטון הוא "אנטישמיות". זה הלקח של ישראל הרשמית משחרור אושוויץ. ואם זה הכיוון הרשמי, שיזכה ודאי למחיאות כפיים מהאספסוף, אז באמת יש צורך בשני ימי שואה. אחד ודאי לא יספיק. ככל שישראל מתגאלת יותר, כך היא צריכה להיראות קורבנית יותר. כך, על כל פנים, חושבים פה.

הבעיה היא שהגויים הארורים מסרבים לקנות את זה. השטיקים הישנים – "גולגולת רצוצה לי, אב קדוש לי, תנה את שילומיהם!" – מאבדים את כוחם. לפני כמה ימים נתפס איזה בישוף פולני כשהוא אומר שישראל עושה שימוש ציני בשואה לצרכיה. האשימו אותו באנטישמיות, אלא מה. אולי הוא באמת אנטישמי; בכל זאת, הסמינרים הקתולים של פולין הם לא הקרקע הנוחה ביותר לפילושמיות. אבל כשהדברים מובאים על רקע הגרוטסקה הרשמית, הם פשוט מוכיחים את האמת העגומה שכמו שעון מקולקל, גם האנטישמים צודקים פעמיים ביום.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

רעם התופים

(למאשה מלאכי, שתמיד נשארה שם)

כשמלמדים את ההיסטוריה של עליית הרייך השלישי בבתי הספר שלנו, נוהגים להתחיל במספר נקודות מוכרות: הסכמי ורסאי שכביכול לא היו הוגנים, האינפלציה הנוראית של 1923, המשבר הכלכלי. ו-וואלה, הנה לנו היטלר. הסיפור מורכב יותר, מתחיל מוקדם יותר, וחלק ניכר ממנו מתרחש במקביל.

עד 1870, גרמניה היא בעיקרה – אם להשתמש בביטוי של מטרניך על איטליה – מושג גיאוגרפי. מספר גדול של רסיסי ממלכות עצמאיות (היינה הפטיר פעם שאי אפשר ללכת בגרמניה בלי שתדבק לך איזו מדינונת לנעל), שלא היה ביניהן קשר רב. היתה תנועה לאומית גרמנית, וכדרכן של תנועות כאלה במאה של העמים, היא רצתה לשלוט בכל השטחים שבהם ישבו גרמנים. כאן עמדה ההיסטוריה של גרמניה, ה"מסע מזרחה" שלה מימי הביניים והלאה, לרועץ לכל אירופה: גרמנים מהווים מיעוטים, לעתים מיעוטים גדולים מאד, בכל מזרח אירופה. גרמניה של ביסמארק לא כוללת את המדינה הגרמנית הגדולה השניה, הקיסרות האוסטרית. ביסמארק צריך לבנות את גרמניה המסוכסכת סביב בסיס מאחד כלשהו, והוא בוחר בזה שיש לו: הצבא והמסורת הצבאית. בפרוסיה לצבא היה מעמד איתן, חריג, עוד קודם לאיחוד גרמניה, אבל עכשיו המיליטריזם הפרוסי מתעצם והצבא הופך לחזות הכל גם במדינות הגרמניות האחרות.

היבט בעייתי נוסף של גרמניה תחת ביסמארק הוא הנסיון לכפות אחדות לאומית על ידי רמיסת מיעוטים. המקרה הידוע ביותר הוא הקולטורקאמפף, מלחמת התרבות המקורית, שבמקור נועדה לאחד את האומה מתוך שבירה של המיעוט הקתולי, שהואשם – במידה של צדק, בימים של כנסיה שמרנית ואפיפיורות שתלטנית – בכך שהוא מציית להנחיות זרות. הקתולים לא נשברו, והעובדה שאלפים מהם נכנסו לכלא רק חיזקה את נחישותם. ביסמארק נסוג. אבל זה לא היה המקרה היחיד: המדינה הגרמנית ניסתה, ובצורה הרבה יותר משולחת רסן, לשבור גם את הפולנים שבמזרחה (שלגמרי לא במקרה, היו קתולים), עליהם הפעילה פחות או יותר משטר צבאי. היא נלחמה בתנועות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות. בקצרה, המדינה הגרמנית החדשה, השברירית, שרק בשנות התשעים של המאה ה-19 ביטלה סופית את מה שנותר מברית ערי ההנזה המדיוואלית, הכירה רק במוסד-על אחד (הצבא), ומראשיתה התרגלה לרדוף קבוצות מיעוט.

ואז באה מלחמת העולם הראשונה. המלחמות של המאה ה-18 והמאה ה-19 נשענו על קוד ג'נטלמני, שהופר מדי פעם – במיוחד כאשר צבא תוקף מצא את עצמו לא מול חיילים אלא מול אזרחים עוינים – אבל זה היה לפני כוח ההרס של הנשק המודרני. קשה לשמור על תפיסה של פרט ושל זכויותיו כאשר גדודים שלמים הופכים לבשר תותחים. האבדות הקשות ביותר, בחזית המערבית, היו של הצרפתים, אבל גם הגרמנים סבלו אבדות איומות, בל יתוארו. אנחנו מכירים את הסום, את פשנדל ואת ורדאן בעיקר מהצד של בעלות הברית, אבל החיילים הגרמנים סבלו לא פחות וערך החיים בעיניהם ירד באותה המידה.

גורם מרכזי בשנאה הגרמנית להסכמי ורסאי היתה העובדה שהצבא הגרמני ניצח בחזית המזרחית. הוא אילץ את הבולשביקים, שמלחמת האזרחים היתה חשובה להם יותר, לוותר על שטחים עצומים בהסכם ברסט-ליטובסק. וכל השטחים האלה אבדו בהסכמי ורסאי. קבוצות של חיילים גרמנים, פרייקורפס, ניהלו מאבקים פראיים מאד נגד המדינות הבאלטיות, נגד פולין ונגד הסובייטים. הרבה מהם חזרו לגרמניה זועמים, חשים שהצבא והמדינה הפקירו אותם. הנאצים מיהרו לאמץ אותם לשורותיהם.

והיתה כמובן אגדת הסכין בגב. כשלודנדורף ואחרים הבינו שהמלחמה במערב אבודה, ושהצבא על סף התקוממות, הם דרשו מהפוליטיקאים של גרמניה להציל אותה בהסכם שלום כלשהו, כשהם עצמם מזיזים את הקייזר מהדרך. כשהצליחו הפוליטיקאים לקושש הסכם – לא הסכם טוב, אבל הסכם – הגנרלים מיהרו לתקוע להם סכין בגב ולהאשים אותם בכך שבגדו בצבא המנצח. ושוב, יש לזכור: רבים מהחיילים הגרמנים אכן חשבו שהם מנצחים, כי הם שירתו בחזית המזרחית ושם אכן היה נצחון. ההתקוממות הצבאית של סוף 1918 הושכחה במהירות.

מי שחזר משדות המטבחיים של מלחמת העולם הראשונה לא יכול היה להסתכל על אבדן חיי אדם כפי שהסתכלו עליהם קודם יותר. ההרג הפך מוכני, היכולת להרוג אלפי בני אדם תוך זמן קצר מאד – בקרב סום, איבדו הבריטים 60 אלף איש ואת כל הגל המסתער הראשון – הפכה לדבר סביר, כמעט יומיומי. המלחמה לא היתה אישית, לוחמים כמעט ולא ראו זה את זה: ההרג בוצע מרחוק.

במקביל, קרס ערך חיי האדם גם במזרח. הרבה לפני שנפתח מחנה הריכוז הראשון בגרמניה, ברוסיה כבר פעלו גולאגים, שהעקרון שלהם היה פשוט ואכזרי: ערך חיי אדם נמדד ביכולתו לתרום למאמץ המגויס. אדם שהשיג יותר מהמכסה הבלתי סבירה שהועמדה לו, קיבל יותר מזון ויכול היה לשרוד יותר. מי שלא עמד במכסה, קיבל כמות מזון קטנה יותר – מה שכמעט והבטיח שלא יוכל לעמוד במכסה גם ביום שלאחר מכן, מה שהבטיח את מותו. על השיטה הזו, אומרים לנו, ניצח אדם בשם נפתלי פרנקל (יליד חיפה, כמסתבר), לשעבר אסיר בגולאגים ואחר כך בכיר בנ.ק.וו.ד.. מיליונים מתו. המלחמה הפראית שניהלה ברית המועצות כנגד האיכרים שלה ("המלחמה הירוקה"), שבה מתו ככל הנראה עוד כמה מיליונים, היתה מוכרת היטב לגרמנים – שחלק מהם היו ניצוליה. הנאצים והסובייטים העריצו אלה את אלה, והשיטות של לנין וסטאלין קיבלו לגיטימציה מתוקף היותה של ברה"מ אויב כמעט מוצהר: אם הם מרשים לעצמם להתנהג כך כלפי אויבי המשטר, איך נוכל אנחנו לנהוג אחרת? אנושיות הופכת להיות מוגדרת כ"סנטימנטליות בורגנית" – ערך שיש לדחות בבוז. עלינו להיות נוקשים ולא להתייחס לסבלו של הפרט. האומה/המהפכה העולמית דורשים זאת. מוסקווה איננה מאמינה בדמעות.

הן התנועה הנאצית והן התנועה הבולשיביקית ראו בעצמן תנועות צבאיות. שתיהן השתמשו בסוגים שונים של מדים וכוחות מיוחדים שהחזיקו בסמכויות צבאיות, צבאיות למחצה, וסמכויות צבאיות מעורבות עם אזרחיות; שתיהן ראו באוכלוסיה שלהן משהו שיש לגייס ולהשתמש בו, לא אסופה של אנשים בעלי רצונות אוטונומיים. שתיהן ניהלו מלחמת השמדה נגד אלמנטים שנתפסו כ"מטמאים" את החברה. כשבאו הנאצים להשמיד את היהודים עמדו לרשותם כמה כלים: התקדים של השמדת ה"קולאקים" – המעמד המומצא של איכרים עשירים וחמסנים בברה"מ – יחד עם צבא שהורגל במשמעת נוקשה במיוחד, אוכלוסיה שהורגלה על ידי שנים ארוכות של משטר סמכותני לציית ולא לערער, תפיסה שאמרה שהמלחמה היא מלחמה לחיים ולמוות ועל כן הכל מותר בה (תוצר מובהק של מלחמת העולם הראשונה), מערכת אמונות לאומית שכבר הורגלה שמדי פעם המשטר "מטהר" איזו קבוצה לא רצויה – וכמובן, כמות גדולה מאד של אנטישמיות ממשלתית.

אבל המרכיב שבלעדיו אי אפשר היה לבצע את ההשמדה היה, בעליל, המרכיב הצבאי. העקרון שמאחורי צבא, כל צבא, הוא שהוא שובר את האדם שקיבל ומוציא אותו כחייל; כלומר, מי שמורגל לא לחשוב אלא לציית. זה הרעיון הבסיסי שמאחורי כל טירונות.

עכשיו, כל זמן שלצבא יש משמעת פלדה, והוא נלחם בצבא אחר, סביר להניח שזה ייגמר בלי יותר מדי מעשי זוועה. יהיו כאלה, כמובן: מלחמה היא שחרור החיה שבאדם. אין צבאות שלא עושים מעשי זוועה. לכן נחוצה משמעת: צבא שמוציא להורג את פושעי המלחמה שלו, או כולא אותם למאסר עולם, יקטין את מספר מעשי הזוועה שכוחותיו מבצעים. צבא שלא יעשה זאת, יגדיל אותם.

אבל כשהצבא, כל צבא, נאלץ להתמודד לא עם צבא אחר, אלא עם כוחות בלתי סדירים, אי אפשר לשמור יותר על משמעת. כל אדם נראה כמו אויב ועל כן כל אדם מקבל יחס של אויב. מקרי אכזריות קטנים הופכים יומיומיים. מפקדים מעדיפים להעלים עין כדי שיוכלו לשמור על מעמדם מול חייליהם. ההתנגדות, כמובן, מנסה להטריף את דעתם של החיילים על ידי הרג שמקורו לא מוכר ולא מובן: המטרה שלהם, במידה ניכרת, היא לגרום לחיילים לבצע מעשי זוועה. כך הם מעבירים את האוכלוסיה, שבמקרה של כיבוש חצויה לעתים קרובות ביחסה אל הכובשים, חד משמעית אל הצד שלהם. כל התעללות, כל מעשה זוועה, מצד הכובשים משרתים אותה.

תוך זמן קצר, הכובשים מתחילים להתייחס אל האוכלוסיה הכבושה כאל אנשים שאינם באמת אנשים. אחרי הכל, בסתם אנשים – אנשים מהישוב, אנשים שאתה פוגש בחופשה בבית – אי אפשר להתעלל ללא עונש. הם שומרים על מעמדם האנושי. דה הומניזציה כזו מתרחשת מעצמה, והיא זו שמאפשרת לחייל – ולאוכלוסיית הבית התומכת בו; כמעט תמיד יש כזו, כאשר התמיכה נעה בין תמיכה גלויה לנסיונות השתקה של מעשי הזוועה – להתעלל באדם אחר ללא מעצורים. אחרי הכל, הוא לא באמת בן אדם. אם הוא היה בן אדם, הוא לא היה נותן לדבר כזה לקרות לו.

מהבחינה הזו, כל צבא הוא – יודגש – פוטנציאלית צבא נאצי, וצבא כובש על אחת כמה וכמה. נקודת הפיצוץ של השואה לא היתה כיבוש פולין, אלא מבצע ברברוסה. הפקודות שנלוו לו ביטלו את חוקי המלחמה (התואנה היתה שברה"מ לא חתמה על אמנת ז'נבה, מה שנכון), והורו למפקדים לא למנוע מהחיילים פגיעה באוכלוסיה האזרחית. המטרה לא היתה היהודים – באלה היו אמורים האיינזצגרופן לטפל – אלא האוכלוסיה הסלאבית, במיוחד זו שתמכה בקומוניסטים (אם כי יש לומר שהמונח "בולשביק," "קומיסר," ו"יהודי" היו מטושטשים בתפיסה של הפקודות הללו, והיתה חפיפה גדולה ביניהם בפועל). ההחלטה על השמדת היהודים מתקבלת כנראה בספטמבר-אוקטובר 1941, אחרי ארבעה חודשים של מלחמת השמדה גזעית (שהוגדרה ככזו בפקודות הצבא) על אדמת המזרח. בתחילת ספטמבר, היידריך ואייכמן עדיין מאשרים יציאת יהודים מאירופה הכבושה – שרידיה של תפיסת היהודים מאירופה; באמצע אוקטובר בערך, היידריך אוסר על יציאת יהודים. זמן הגירוש חלף; הגיע זמן ההשמדה.

בחינה של מכתבי חיילי הוורמארכט מראה התדרדרות עקבית בהתייחסות של החיילים ליהודים (ולסלאביים כפריים, שסבלו דיספרופורציונלית יותר מעירוניים) מתחילת ברברוסה והלאה. יותר ויותר, הם נתפסים כאויב מלוכלך, מפורעש, מורעב, מתרפס, לא אנושי, כזה שרק יעשו לו טובה אם יגאלו אותו מיסוריו (וחיילים גרמנים אכן משתמשים במונח "גאולה" כדי לתאר רצח). כמובן, מה שמביא יהודים וכפריים רוסיים למצב שבו הם מלקקים את מגפיו של קצין כדי לקבל מזון, או מביא נערות כפריות לסחור בגופן כדי לקבל אישור כלשהו, הוא פעולותיהם של אותם החיילים עצמם, אבל החיילים מכירים בכך רק לעתים נדירות.

ישנה הרשעות שמגיעה מלמעלה, אבל ישנה גם רשעות מקומית, של חמושים שמגלים לפתע שהם הפכו לעבד כי ימלוך, והם יכולים להרשות לעצמם דברים שלעולם לא היו יכולים להרשות לעצמם במולדת. במקרים קיצוניים במיוחד, כשהמשמעת מתרסקת לגמרי, התוצאה היא רצח אקראי; במקרים רגילים יותר, יומיומיים למצבי כיבוש, התוצאה היא השפלה, עינויים, התעללות. וככל שהחמושים נמצאים בשטח הכבוש זמן רב יותר, הם מתנגדים יותר להחזרת עול המשמעת. קצינים שמנסים לאכוף אותה נתקלים בהתנגדות, לעתים עד סף מרד.

השחרור הקמאי הזה הוא משהו שהתרבות האנושית מנסה לכבוש, ושמחפש לו דרך פריצה. הוא חוזר ופורץ גם לאחר שנים. כשנשלחו חיילים גרמנים לבלקנים בשנות התשעים, אחרי ארבעים שנה של חינוך מחדש, גרמניה זועזעה עד עמקי נשמתה כשהתברר שחלק מהם עסקו באימוני עינויים ואונס. והבונדסוור באמת לא דומה לוורמאכט. הצבא האמריקאי גילה לחוסר שביעות רצונו שהוא מושך אליו קבוצות של ניאו נאצים. במג"ב לא יודעים כבר שנים איך להתמודד עם מתנדבים שמגלים התלהבות גדולה מדי להתעלל בפלסטינים עם גיוסם.

לבעיה הזו יש רק פתרון משביע רצון אחד: הפסקת החיכוך בין צבא ובין אוכלוסיה. אבל כאשר הדרג האחראי על הצבא אפוף בפנטזיות על שחזור הגדולה הלאומית, על חזרה לחבלי מולדת שבינתיים התיישב בהם עם אחר, כאשר האוכלוסיה לא מבינה מה בעצם פסול בכיבוש, כאשר היא חושבת שאין שום פסול בהבחנה בין בני אדם בשל מוצאם ושאסור להאשים חיילים לא משנה מה הם עושים, המטלה הזו הופכת לבלתי אפשרית.

ואז נוצרות ההשוואות מאליהן.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד הודיע שהוא ייכנס לממשלה הבאה ויהי מה. אין לו בעיה מיוחדת להכנס לממשלת נתניהו. נו, את זה כתבתי כבר לפני שלושה חודשים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לקראת שיח חדש

האמת, לא יכולתי לומר את זה יותר טוב מהסרטון הזה.

אבל בכל זאת. הבוגד אורי אריאל (האיחוד הלאומי) מצא זמן בין העברת מידע על פעולות הצבא לנוער הגבעות כדי להעלות מחדש הצעת חוק, שתאסור על שימוש בסמלים נאציים ותאסור על קריאה לאדם אחר בשם "נאצי" – או, אם לדייק (זהירות, מסמך), "המילה "נאצי" על כל הטיותיה, כינוי המתקשר לנאציזם ולמשטר הרייך השלישי בגרמניה או למי מראשיו, או מילה בעלת צליל דומה למילה נאצי על כל הטיותיה, שנעשה בה שימוש בשל דמיונה זה."

מי שיעבור על החוק, שאוסר גם על שימוש בסמלים נאציים כמו "צלב קרס או של כל דבר אחר המעיד במובהק על זיקה לנאציזם", צפוי למאסר של חצי שנה ו/או קנס שיכול להגיע עד 100,000 ₪. כלומר, אם להיות בוטים, לאורי אריאל לא נראה כל הקטע שבו מתייחסים אליו ואל שולחיו כיודו-נאצים כבר עשרים שנה, אז עכשיו הוא מציע לסתום את הפה למי שאומר את זה. הוא לא מקורי – הצעת החוק המקורית של קולט אביטל, בכנסת הקודמת – אבל אנחנו כבר לא בשנת 2007 העליזה, והיום הצעת החוק הזו זוכה לתמיכתה של הממשלה. שר המשפטים, יעקב "חוקי התורה" נאמן הצביע בעד החוק – בניגוד לעמדת משרדו-שלו. זה בסדר, המשפטנים המיושנים ההם עוד לא הבינו שהזמן שלהם חלף, שהפורמליסמוס שלהם צריך לפנות את מקומו לטוהר ולהט יהודיים, ושהנוער היהודי כבר אמר את דברו.

אופס.

כמובן, הצעת החוק מתארת את מטרתה בשמן זית זך: "למרבה הצער, תופעת השימוש בסמלים ובכינויים נאציים הולכת וגוברת בשנים האחרונות. הקלות הבלתי נסבלת בה נעשה שימוש יום-יומי במושגים אלה כחלק מהשיח הציבורי והפוליטי ותוך זלזול מופגן ברגשות ניצולי השואה וצאצאיהם, ראויה לכל גינוי. במציאות בה אנו חיים יש חשיבות לעיגון האיסורים על השימוש בסמלים מתקופת השואה והנאציזם בחקיקה, על מנת למנוע את התפשטות התופעה." אהבתי במיוחד את השימוש ב"רגשות ניצולי השואה וצאצאיהם": מרשים הסיפוח הזוחל של "רגשות הניצולים" אל צאצאיהם, ומרשים במיוחד הניצול הציני של רגשות ניצולי השואה. יצוין שאורי אריאל וחבריו לא עשו שום דבר מעולם כדי להגן על זכויותיהם של ניצולי השואה, שנרמסים תחת מגף הביורוקרטיה השחור של משרד האוצר, שפקידיו כבר ניצלו את כל מה שיכלו מאותם ניצולים אומללים, ושעכשיו מתייחסים אליהם כאל אבק אדם.

עוד אופס.

אורי אריאל, במיוחד, חצוף במיוחד כשהוא מגיע עם הצעת החוק הזו. חלק מאיתנו עשויים לזכור איך המחנה של אריאל השתמש בטלאים כתומים – לא צהובים, חס וחלילה! – על בגדיהם של ילדי גוש קטיף, ואיך אימנו ילד אומלל במיוחד להצטלם כשידיו למעלה, כמו התצלום ההוא. אז, אורי אריאל לא הציע לכלוא אותם או לקנוס אותם. הוא איים ש"אם החקיקה תימשך ככה, יהיו דברים קשים הרבה יותר." כלפי המחנה שלו, הוא היה הרבה יותר פייסני: "אני יכול להבין את המצוקה הקשה של המתיישבים, אבל אני מציע למתיישבים לשקול שנית את השימוש בסמלי שואה לצורך המאבק."

לפני שבע ומשהו שנים, אורי אריאל "הבין את המצוקה" והוא "הציע לשקול שנית"; היום, כשאותם הסמלים עשויים להיות מופנים כלפי המחנה שלו, הוא מאיים בכלבים, שוטים ומקומות מגודרים בגדר תיל.

אופס.

אפשר להתווכח על השימוש במילה "נאצי" ובסמלים הנאציים. ראוי להתווכח. ברוב מוחלט של המקרים ההשוואה איננה במקומה. אבל היא, בהרבה מקרים, אוטומטית – וזו לא אשמת הישראלים. זו אשמת ההנהגה שלהם ומערכת החינוך שלהם, שמלמדת אותם כבר 35 שנה שיש רק אירוע היסטורי חשוב אחד, וזה השואה. שלוקחת אותם כנערים אל מחנות ההשמדה ומעבירה אותם שם טקס חניכה, שבו הם נולדים מחדש מתוך תא הגזים.

אז אם לראש הממשלה – שאני לחלוטין לא חושב שאפשר להשוות אותו להר שיקלגרובר; נראה הרבה יותר שהוא מיועד לשחק את תפקידו של פון פאפן בטרגדיה (אופס!) – מותר לומר שהשנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה, לנו מותר לומר שהשנה היא 1933, שפלוגות הסער כבר צועדות, ושאו טו טו שורפים את הרייכסטאג. יכול להיות שזו טעות, אבל התווכחו איתנו, אל תסתמו לנו את הפה – במיוחד כשהצביעות שלכם זועקת כל כך.

אחרי הכל, אם אסור יהיה להשתמש בהשוואות ההן – אלה שדורון רוזנבלום הציע פעם חוק, שבו הן לא תופענה מאוחר יותר מהמשפט השלישי, כדי לחסוך את ההמתנה – יהיו השוואות אחרות. ואורי אריאל יצטרך לאסור על השוואות לבולשביקים, לפלנגות של פרנקו, ואפילו למכבים של מתתיהו.

עד שלא תשאר לנו שום היסטוריה שעליה אפשר לדבר, עד שאיש לא יאמר אלא את שמותר לומר, עד שכל הישראלים יקפידו, בדברם עם ידידיהם, להשליך מבט מהיר סביב כדי לוודא שאיש אינו שומע את דבריהם, מה שכונה בשעתו המבט הגרמני.

אופס.

ועוד דבר אחד: הפגנה כנגד חוק המסתננים, שכמוהו לא חוקקו אפילו ברייך השלישי – וזו איננה אמירה ריקה, וכאן לא יבוא "אופס" – תיערך בעוד שעה בכיכר רבין. כל מי שיכול לבוא, שיבוא.

(יוסי גורביץ)

כשהאחות הנאה מוכרת פרגים ממגש

אחת הטענות הנפוצות ביותר בשיח הישראלי היא שאם לא נשמור על זכר השואה, נשמור עליו אקטיבית, הרי שתוך כמה זמן מכחישי השואה ינצחו. העדים ימותו, העדויות הפיזיות יתפוגגו, ותוך זמן לא רב השואה תהפוך מהיסטוריה למיתוס. (אירונית, המקור של הטענה הוא בציבור הדתי, שהדמגוגים שלו – מתוך נסיון להחליש אנשים בדעתם, מה שהם מכנים החזרה בתשובה – ניסו לטעון שהמפגש המיתולוגי בהר סיני הוא היסטורי כמו השואה.)

הנחת היסוד שבבסיס הטענה הזו, כמובן, היא שיש משהו מסוכן במיוחד בכך שהשואה תהפוך למיתוס. היא רומזת לכך שאם ישכחו את השואה, או אם יתעורר ספק לגבי אמיתותה ההיסטורית, הרי שהיא תאפשר את קיומה של השואה היהודית הבאה. היהודית – כי מקרים אחרים של רצח עם לא ממש עוררו את היהודים הציונים מרבצם. זה, כמובן, מתנגש עם התפיסה שהג'נוסייד היהודי היה אירוע ייחודי, א-היסטורי; כאלה מטבעם לא חוזרים על עצמם ואינם ניתנים לחיזוי. אבל לא זה הנושא.

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה היום, ה-11 בנובמבר, לפני 93 שנים. מעצמות ההסכמה ניצחו, אבל ספק אם מאז ימיו של פירוס מאפירוס היה נצחון מר יותר. מצעד הנצחון הצרפתי נפתח במראה שכל רואיו לא ישכחו: מצעד של נכי מלחמה. האבידות היו איומות: בבית הספר לקצינים של צרפת, סן סיר, יש לוח שמציין בפשטות את מחזור 1914, שאף אחד מבוגריו לא שרד. לאחר המלחמה מקובל היה לדבר, בבריטניה, על הדור האבוד. צרפת לא התאוששה מהמלחמה וכשפרצה ב-1939 מלחמת העולם השניה, לא עמד בה הרוח לסיבוב נוסף. בבריטניה, לויד ג'ורג' – שכראש ממשלה חרק את שיניו כשראה כיצד משליך הייג הקצב מאות אלפי נערים אל הגבעות הכרותות והיערות שהפכו לגפרורים של פשנדל, ניסה להדיחו ולא השיגה ידו – התחנן בפני ארצו לכרוע בפני היטלר, ולא לצאת לעוד מלחמה. שש שנים קודם לכן, ב-1933, קיבל מועדון הוויכוחים של אוקספורד החלטה היסטורית: "הבית הזה לא יילחם למען המלך והמולדת."

זה נגמר אחרת, כידוע. כפי שיכתוב צ'רצ'יל לאחר מכן, הצעירים שקיבלו את ההחלטה ההיא יהיו אותם הצעירים שלהם "מעולם לא חבו רבים כל כך הרבה כל כך", מי שהביאו את "שעתה הגדולה ביותר" של בריטניה, מי שעמדו לבדם במערכה על העולם החופשי במשך שנה וחצי, עד שבגד היטלר בשותפו סטאלין.

הבריטים זוכרים את מלחמת העולם השניה, כמובן, אבל מי שישוטט בבריטניה יופתע לגלות עד כמה איתן זכרה של המלחמה הקודמת, האיומה, זו שעליה אפשר לומר שהיתה שעתה השמוטה ביותר של ארצם. אורוול העיר על כך, כשכתב על היעדרו היחסי של מיליטריזם בריטי, שהאנגלים תמיד התעניינו בתבוסות שלהם יותר מאשר בנצחונותיהם. ובמרחק הזמן, מלחמת העולם השניה, על נצחונותיה – על עדיה שעודם בחיים – מתעמעמת, והכאב של מלחמת העולם הראשונה שב ותופס את מקומו.

יום הזכרון בבריטניה, ובארה"ב, הוא ה-11 בנובמבר – לא השמיני במאי. ב-1915 כתב רופא צבאי קנדי, לוטננט קולונל ג'ון מק'קריי, את מה שהפך לשיר המוכר ביותר של המלחמה, In Flanders Fields:

In Flanders fields the poppies blow
Between the crosses, row on row,
That mark our place; and in the sky
The larks, still bravely singing, fly
Scarce heard amid the guns below.

השיר הפך לכה פופולרי, עד שפרגים הפכו לסימנם של חיילים מתים ושל יום הזכרון, ומי שהלך בשבועיים האחרונים ברחובות לונדון יכול היה לראות מספר גדול של אנשים לובש פרג, או חיקוי פרג, בדש הבגד – אבל נראה שהזכרון הזה כבר מתחיל להתעמעם, כי יש צורך לתמרץ אותו ולהזכיר לאנשים את הפרגים. ל"בשדות פלנדריה" יש שלושה בתים; הזכרון הקולקטיבי זוכר את שני הראשונים. השלישי, הלוחמני ("Take up our quarrel with the foe..") נשמט: הוא עומד בניגוד לזכרון כפי שהתגבש.

חיילים מחלקים פרגים ברחובות לונדון, תחילת נובמבר 2011.

הזכרון הבריטי של מלחמת העולם הראשונה הוא של אובדן, בזבוז חיים לשווא, וגעגוע. במובנים ברורים מאד זהו זכרון אנטי-ממסדי: הוא מחבק משוררים אנטי מלחמתיים כווילפרד אוון ו-Anthem for Doomed Youth שלו.

What passing bells for those who die as cattle?
Only the monstrous anger of the guns.
Only the stuttering rifles' rapid rattle
Can patter out their hasty orisons.
No mockeries for them from prayers or bells,
Nor any voice of mourning save the choirs,
The shrill, demented choirs of wailing shells;
And bugles calling for them from sad shires.

הבריטים תופסים את חיילי מלחמת העולם הראשונה – במילותיו של גנרל גרמני דווקא, אריך לודנדורף (אם כי הביטוי כנראה עתיק יותר) – כ"אריות המונהגים על ידי חמורים." למותר לציין, כמובן, ששיעור החמורים במטה הכללי הגרמני באותה מלחמה לא היה נמוך בצורה ניכרת מזה שבמטה הכללי הבריטי. העונה האחרונה, המרירה, הנוקבת, של Blackadder מציגה את המלחמה כבית משוגעים, שקפטן בלקאדר מנסה להמלט ממנו בכל מחיר. כל פרק מלעיג את הגנרלים עוד יותר. העונה מסתיימת, מטבע הדברים, במותן של כל הדמויות – פרט לגנרלים. לא שהפוליטיקאים היו מוצלחים יותר: השנים 1916-1917 הן ההוכחה המרה ביותר לחוסר יכולתם של מנהיגים, בכל הצדדים, להפסיק את שפיכות הדמים –

When lo! an angel called him out of heaven,
Saying, Lay not thy hand upon the lad,
Neither do anything to him, thy son.
Behold! Caught in a thicket by its horns,
A Ram. Offer the Ram of Pride instead.

But the old man would not so, but slew his son,
And half the seed of Europe, one by one.

never forget

התבוננו בתמונה למעלה. היא ניצבת במרכז צ'נסרי ליין שבמרכז לונדון, והיא מעלה את זכרם של 22,000 (!) ההרוגים של רג'ימנט הרובאים המלכותיים (Royal Fusiliers), רג'ימנט לונדוני, במלחמת העולם הראשונה. השם, כמובן, מעלה מיד את The Wall:

It was dark all around, there was frost on the ground,

When the Tigers broke free;

And no one survived from the Royal Fusiliers,

Company C.

They were all left behind,

Most of them dead, the rest of them dying;

And that’s how the High Command

Took my daddy from me.

אבל זו היתה "רק" פלוגה. 22,000 הרוגים הם, פחות או יותר, סך כל ההרוגים של צה"ל בכל מערכותיו. זה סך אבידותיו של רג'ימנט בריטי אחד בארבע שנים. רג'ימנט, כזכור, הוא פלוס-מינוס חטיבה: הרובאים המלכותיים של לונדון איבדו את מצבת כוח האדם שלהם 22 פעמים בערך. ועל כל חלל היו כמה וכמה פצועים. זו המצבה הרשמית; יש גם מצבות פרטיות, כמו זו שהקימה חברת ביטוח לזכר עובדיה.

never forget 2

המצבה הרשמית עדיין מכילה שרידים ל"תאווה לתהילה נואשת" שגוררת, כדברי אוון, את "השקר הישן: טוב למות בעד ארצנו". במצבה הפרטית אין זכר לכל זה. יש לנו חייל שמוט, ישן יותר ממת, מוקף ומוגן על ידי מלאכיות. המלחמה, או זכר המלחמה, קיים בשורה של רבדים אחרים: לא צריך את ההתרסה הזועמת של רוג'ר ווטרס לשם כך. היא קיימת גם בשיר ההלל לחיי הפרברים של הביטלס, פני ליין:

Behind the shelter in the middle of the roundabout,

The pretty nurse is selling poppies from the tray

And though she feels she's in a play

She is anyway.

אירועים, ודאי אירועים טראומטיים כמו מלחמת העולם הראשונה, נשארים בזכרון – אם כי הזכרון משתנה, מתעמעם, מתאים את עצמו לצרכי הזוכרים, ובסופו של דבר נדחק לפינה ששמורה לו, ואחר כך נמוג, נסוג מהחיים, והופך לנחלתם של היסטוריונים. וכך ראוי שיהיה: המתים, אל להם לדרוש חזקה על החיים. טראומות צריכות לחלוף או להדחק, או שהן אינן מתירות מרחב נשימה. העובדה שאירוע כמו מלחמת העולם הראשונה משאיר חותם ניכר כל כך על בריטניה, גם 93 שנים לאחר מעשה, לא צריכה להפתיע אותנו; הטענה שאיכשהו, דווקא רצח העם המתועד והנחקר ביותר בהיסטוריה האנושית, זה שמבצעיו הרשיעו את עצמם, דווקא הוא צפוי להיעלם ולהפוך למיתוס, זו הטענה המפתיעה.

ומשום מה, דווקא הטענה הזו מקובלת מאד בחברה הישראלית. למה? זו כבר לא שאלה להיסטוריונים, אלא לעוסקים בפסיכוזות לאומיות.

(יוסי גורביץ)

השרדות

(ותודה לעדי אלקין)

כשבנימין נתניהו הלך לאו"ם כדי לומר את "האמת שלנו", היא כללה שני אזכורים לשואה לפחות, שאחד מהם כרך באמנות קיטש מרשימה גם את גלעד שליט. יכול להיות שהיו יותר, אבל בשלב הזה של משחק השתיה של נתניהו – מורידים כוס עם כל אזכור של "מדינה יהודית ודמוקרטית", "המדינה היהודית היחידה בעולם", גלעד שליט, וכוס של משהו חריף במיוחד במקרה של אזכור השואה – הייתי מטושטש מכדי לספור. לא שזה משנה יותר מדי: בסוף כל משפט בעברית, במיוחד כזה של נתניהו אבל לגמרי לא רק, יושב אוברשטורמבנפיהרר עם שוט.

נוכחותה של השואה בחיים הישראליים הוא משהו שכבר נטחן לעייפה, כמו גם ההבדל בין נוכחותה היומיומית ובין היחס הישראלי לניצולי השואה – בימים אלה האוצר מעכב בניית הוסטלים לניצולי שואה משום שהוא לא מוכן שעובדיהם יהיו עובדי מדינה, תודה ששאלתם. והאוצר הגנוב של בנק לאומי, שנעשק מניצולי שואה, ממשיך לתת את הריבית הנאה שלו לבנק, ואף סניף שלו טרם נשרף. ונוכחותה של השואה בחיים הישראלים אכן יומיומית; ניסיתי פעם למצוא יום שבו העיתונות העברית לא העלתה איזה אייטם שואה/ניצולי שואה/מלחמת העולם השניה, והתייאשתי אחרי פחות משבוע. היא מגיעה לשיאים בשבוע שלפני ואחרי שני ימי השואה (זה של ינואר וזה של אפריל), אבל היא תמיד איתנו. בן גוריון והבאים אחריו הצליחו לצלק דורות שלמים שלא חוו אותה; יורשיהם גוררים מדינאים נבוכים ליד ושם כפי שפעם גררו אותם לגרסה הישראלית של הקולחוז.

אבל את כל זה, ואת הקיטש הנלווה של מצעד החיים בערי ההריגה והשבועות של קציני צה"ל באושוויץ, אנחנו מכירים היטב, ובמידה מסוימת – כלומר, במידה שהצלחת להשתחרר משבי הנראטיב הרשמי – גם מחוסנים כלפיו. אבל שווה לבחון את הטענה שהארס של החדרת השואה לחיים לא מיצה את עצמו בפוליטיקה שלנו; שמדובר ברעל חריף, שחודר לכל תחומי החיים.

בן גוריון, שטבע את הביטוי אבק אדם ושגילה כלפי ניצולי השואה רק מעט יותר אמפתיה מרודפיהם, שמכר את זכויותיהם ל"גרמניה החדשה" של אדנהואר (שממשלו הכיל לא מעט נאצים נלהבים בשעתו שהצטננו קמעה אחרי 1945), כתב ביומנו אחרי ביקור במחנה ריכוז מילים חריפות נגד הניצולים. הוא אמר – מצטט מישהו שאת שמו לא ציין – שהניצולים היו השפלים שבבני האדם, כי רק כך, רק תוך עשיית כל מעשה בזוי, מנוגד לכל הראוי ולכל תודעה אנושית, רק על ידי ירידה לרמת אינסטינקט חייתי, אפשר היה לשרוד. מאוחר יותר יטען יומנו של בן גוריון שניצולי שואה היו אחראים למעשי טבח ואונס שבוצעו על ידי צה"ל (בשנות החמישים המאוחרות השעירים לעזאזל יהיו, מבחינתו, יוצאי ארצות האיסלם – אף פעם לא יפי הבלורית והתואר נוסח יששכר "אללה ירחמו" שדמי). התפיסה הזו – שהאנשים האומללים, שהגיעו לישראל כשברי כלי אחרי שלעיתים קרובות איבדו את כל עולמם, כך ממש, הם בעצם חיות אדם שראויות לסלידה והשתקה, לא לרחמים והבנה – רווחה מאד בישוב היהודי ובמדינת ישראל.

העובדה שזה היה סטריאוטיפ אנטישמי מובהק – זה של היהודי שיעשה הכל כדי להצליח, שאיננו כבול בחוקי המין האנושי, שאין תועבה שזרה לו, שאין לו מושג מהו כבוד – לא הפריעה לתפיסה הזו להשתרש; הציונות והאנטישמיות חיו נהדר בכפיפה אחת. התובע הבריטי בנירנברג, הרטלי שואוקרוס, יכול היה לסיים את נאומו בצטטו את עדותו של הרמן גרבה על אב יהודי, שמול המקלעים של האיינזצגרופן באיזה בור-יריה באפלת רוסיה על "אב שהחזיק בידו של ילד בן עשר, ודיבר אליו ברכות. הילד ניסה להבליע את דמעותיו. האב הצביע על השמיים, ליטף את ראשו של הילד ונראה שהסביר לו משהו", ודווקא מהתמונה הזו, מלאה כל כך בכבוד עצמי מול חיות האדם, דרש את הרשעתם של הנאשמים. יחס כזה לקורבנות ולניצולים לא היה לגמרי מקובל כאן. הניוול השיטתי, ששובר את צלם האדם של הקורבן – הדוגמא הקלאסית היא חיטוט בזבל אחרי שרידי מזון – שימש לנאצים כהצדקה מעגלית למעשיהם: תראו עם איזה חלאות אנחנו צריכים להתעסק. באופן מדהים, סיבוב הסיבה והמסובב הזה שימש גם את קולטיהם של הניצולים (וכאן פרופ' עדית זרטל ו"זהבם של היהודים" שלה הוא קריאת חובה). את חטאי אני מזכיר: בצעירותי, מתה סבתא חורגת שלי, אחותי נקראת על שמה, ולאחר מותה מצאו בביתה לחם יבש, עבש, מוסתר בשורה של מקומות. אולי הם ישובו. הייתי צעיר, טיפש, יהיר וישראלי שחי בחברת שפע: זה הגעיל אותי. היום זה מביא אותי לדמעות.

זה השתנה באחת כשיזם בן גוריון את חטיפתו של אייכמן והעמדתו לדין בישראל. באקט שהכתים את המשפט לעד כסוג של משפט ראווה, הועלו פתאום מי שעד כה נדרשו לשתוק או לכל היותר לזעוק בסיוטי הלילה אל דוכן העדים, וסיפרו מה קרה להם. לרוב מוחלט של העדים לא היה שום קשר לאייכמן (ק. צטניק דווקא פגש אותו; אייכמן קרע את המסמך שאמור היה להציל אותו, ושלח אותו לאושוויץ. בורג קטן, כן?), והם היו שם כדי ליצור תודעה ישראלית חדשה.

בכך הם הצליחו ללא ספק. שבע שנים לאחר חטיפתו של אייכמן, תקפה ישראל את מצרים, סוריה וירדן, וגרפה נצחון מדהים. שש שנים לאחר מכן, היא ספגה תבוסה משפילה שבסופה ויתרה על היהלום שבכתר האימפריה שלה, סיני. בין לבין, סיפר הדור שיצא מהמלחמה ההיא לעצמו, השתוללה כאן אורגיה של שחיתות שכוכביה היו האלופים הבלתי מנוצחים של צה"ל והקבלנים הידועים לשמצה של קו בר לב. בין השאר, צץ גם ישראלי אחר, גס יותר – כזה שהפגין לא רק את השחצנות ואת האני-ואפסי-עוד של הצבר, אלא גם דורסנות חסרת מעצורים, שהפתיעה את הדור הקודם.

היום היא כבר לא מפתיעה אף אחד: מצפים מהישראלי שיהיה דורסני, שיחטוף כל מה שאפשר כי אחרים חוטפים גם הם, מצפים ממנו שלא יהיה פראייר – אולי מילת הגנאי הישראלית האולטימטיבית. הוא יחתוך אותך בכביש, יאוץ לתחנות הדלק ערב העלאת המחיר, יסתער בעדריו על חנות מיובאת חדשה כי יש דיל, יגרום לבופה במלון להיראות כמו אחרי ביקור עליז של ג'ינג'יס חאן, יתלוש ברזים ויגנוב מגבות. במקרים קיצוניים, הוא אף עשוי לנצל נסיעות על חשבון הברון כדי להטיס כביסה מלוכלכת ליבשת אחרת, שם ינקו אותה. תכנית הטלוויזיה החביבה עליו היא "השרדות", ולא במקרה. הוא גדל על האתוס שג'ונגל שם בחוץ, ושכל יום הוא מלחמה – והוא מיישם את התפיסה הזו בלי שום קשר לשירותו הצבאי. הישראלי חי כדי לדפוק את השיטה.

מי שיש לו, יש לו, ומי שאין לו – שינסה לחטוף; אבל מי שמנסה לארגן סדר טורפני פחות יותר מזה של ממלכת החיות זוכה לנחרות בוז. מתי כבר תלמדו שהחיים זה לא קיבוץ? החיים הם גטו.

הדארוויניזם החברתי הזה מוכר לנו מארצות הברית, אבל גם שם הוא עטוף בשורה של עכבות ציבוריות שפשוט אין כאן. עשירים מופלגים יודעים שתפקידם הוא לתרום סכומים גדולים לצדקה, וגם עושים זאת. על קרן המיליארדרים שהקימו וורן באפט וביל גייטס, שכל אחד מהחברים בה מתחייב לתרום לפחות מחצית מהונו, נאמר כבר הכל. ראויה לציון העובדה שוורן באפט יכול היה לצאת בפומבי נגד מערכת המסים האמריקנית, שגובה יותר מס מהמזכירה שלו מאשר ממנו – ושמכתבים פומביים כאלה, של עשירים שתובעים שיגבו מהם עוד מס, התפרסמו גם בצרפת וגרמניה. בישראל, שבה מנהלים האוליגרכים שלנו מאבק על כל משאב ציבורי – מגז טבעי ועד לתדר סלולרי – שהם מצליחים לחמוס, מכתב כזה לא פורסם, ואם יפורסם כזה בקרוב (עכשיו כשסר מר המעצר אל זהבית כהן) אני מעז להמר שהוא יהיה פרי מוחו של יחצ"ן נואש.

ישראל הוקמה כמדינה סוציאליסטית. זה היה סוציאליזם לאומי: הוא העניק רווחה ליהודים תוך ניצול ביזתם של הפלסטינים – ולא, לא רק ב-1948. מספיק לקרוא את דבריו המרים כלענה של עזריאל קרליבך לפני שישים שנה כמעט ("את, אולי", כותב הוא לבתו, "עיניים שכאלו לך, אשר לא תדענה. את צברית, ובכגון אלה הורגלת, ובשבילך טבעי הוא, שהעולם מחולק לשניים: מנצחים ומנוצחים, אדם עליון ואדם תחתון. ואילו אני – אני יהודי."). עד היום, הנסיון ליצור סוציאליזם ישראלי מתנגש מיד עם סלעי הלאומנות, שרטוני עליונות הדם היהודי. אבל זה היה סוג, פגום ככל שיהיה, של סוציאליזם.

אנחנו רגילים לראות את עליית הדארוויניזם החברתי כתוצאה של עליית הליכוד והשינויים שבאו אחרי 1977. אבל גם חסידי ז'בוטינסקי, כפי שנזכרנו במהלך החודשים האחרונים, דיברו על "חמשת המ"מים" שכל אזרח זכאי להם מהמדינה: מזון, מעון (מעון!), מלבוש, מורה, מרפא. אכן, הם דיברו עליהם בקול נמוך הרבה יותר מזה שבו דיברו על שתי גדות לירדן, אבל הם דיברו עליהם. בזמן שלטון מפא"י ולווייניה, הם יכלו להרשות לעצמם לדבר עליהם פחות: הממשלה עשתה את עבודתה, פחות או יותר. אבל מדוע מנהיג הליכוד מרשה לעצמו כיום לזלזל כל כך בזכות למעון ומרפא, שהיא חלק מהמורשת התרבותית שלו? או, אם לדייק, איך הוא מרשה לעצמו לדבר כך מבלי לחשוש למרד בשורות מפלגתו? אחרי הכל, רוב מוחלט של האוכלוסיה תומך בדרישות תנועת המחאה: כ-87%, כשבקרב מצביעי הליכוד השיעור נע סביב 80%.

כאן המקום להזכיר שוב את חגיגת השחיתות של 1967-1973. היא היתה צנועה במימדיה בהשוואה למה שאנחנו מכירים היום – אם הקבלנים והאלופים ייסרו אותנו בשוטים, אולמרט ושרון ייסרו אותנו בעקרבים – אבל היא זעזעה את המדינה. בסוף שנות החמישים או תחילת שנות השישים, כשמנהיג של מפא"י בנה לעצמו וילה חוקית לחלוטין, מכספו שלו וללא כל תלונה על מעילה, הוא נבעט משורות המפלגה. לא ייעשה כן במקומותינו. עשור אחר כך, שרון כבר יכול היה לרכוש את חוות השקמים.

מה השתנה? אולי צריך לבחון את האפשרות שהתאריך המכריע הוא לא 1967 אלא 1961, השנה של עדויות משפט אייכמן, השנה שבה הוזרקה השואה לעורקיהם של היהודים, ובמיוחד לקח אחד ובעייתי מאד שלה: היהודים חייבים לשרוד. אנחנו חייבים לשרוד. כל אמצעי להשרדות הוא לגיטימי.

הלקח הזה בעייתי מאד בתחום הלאומי, בלשון המעטה: האם מוסרי לשרוד על ידי הפיכה לתוקפן מנשל? אלא שבשאלה הזו דשו מספיק. השאלה היא מה עושה מוסר כזה לקבוצה חברתית. מדובר במוסר אוכל-כל: השרדות היא קודם כל של פרטים, הקבוצה באה הרחק אחר כך. כל אחד דואג לעצמו, למשפחתו, לידידיו, והציבור מגיע, אם בכלל, הרבה מאד מאחור. אם הכל מותר במאבק על ההשרדות, ואם אנחנו צאצאים של מסורת ארוכה של בוז לחוק (שאכן, היסטורית לעתים קרובות היה עוין ומפלה כנגד יהודים, ודאי במזרח אירופה) ואם המשחק הוא תמיד משחק סכום אפס, אז כל מה שנשאר הוא לדאוג שלא יתפסו אותך. ואם תפסו אותך – מכניס סיליקון לחלב, בונה תקרות מפלקל, בונה גשרים מעל הירקון מחוטי ברזל, משחק עם הפורמולה של תחליף חלב לתינוקות (!) – אז סימן שדפקו אותך.

ראוי גם לשים לב לחפיפת הזמנים בין ההתלהבות הישראלית לפירוק מדינת הרווחה ולדארוויניזם סוציאלי ובין העמקת תודעת השואה בישראל, ובמיוחד לחפיפה בין כלכלת שנות השמונים והתשעים ובין הפיכתם של המסעות לפולין לטקס חניכה ישראלי. צריך לתהות ברצינות באיזה אופן הם השפיעו זה על זה.

סוציולוגים ודאי יעשו את זה תוך עשור או שניים. בינתיים, צריך להרהר שוב ברעיון של בניית מדינה על תשתית של בית קברות. בהחלט יתכן שתשתית כזו מניבה דור של אוכלי נבלות, שבאירוניה מפלצתית אימץ כאידיאולוגיה את מה שאמרו הרוצחים על קורבנותיהם.

(יוסי גורביץ)