החברים של ג'ורג'

כשהימין רוקד “מה יפית” מול הפריץ

הימין היהודי התקשה לגנות את הטבח בפיטסבורג, משום שרצח יהודים ליברלים הוא התוצאה ההגיונית של אמונותיו

בשבת ביצע רוצח ניאו-נאצי טבח בבאי בית הכנסת Tree of Life שבעיר פיטסבורג. 11 מתפללים נרצחו, ביניהם רופא שזינק קדימה כדי לטפל בפצועים. הרוצח, שפגע גם בארבעה שוטרים, נתפס חי; התביעה מבטיחה לעשות כמיטב יכולתה להוציא אותו להורג, בין השאר בשל סעיף פשע שנאה.

הטבח הביא את הימין היהודי בישראל במבוכה. הרוצח אמנם היה אנטישמי, אבל בו זמנית הוא האמין בכל הקונספירציות שהימין היהודי אוהב: שג’ורג’ סורוס הוא נבל-על בינלאומי; שארגוני שמאל (”ליברלים”, בארה”ב) חותרים תחת המולדת ומביאים מהגרים כדי להשתלט על המדינה; שמדובר באנשים “תלושים” שמסכנים את העם השורשי; ושיש לעקור אותם מן השורש. הרוצח נקב במפורש בסיבת הטבח שלו: הפעילות של ארגון HIAS היהודי לסיוע לפליטים. הוא השתמש ברטוריקה של טראמפ – היא הרטוריקה של בנט, של נתניהו, של מירי “סרטן” רגב – על שיירת הפליטים מהונדורס. ואז הוא הלך להרוג יהודים רנדומליים.

ארגון HIAS הוקם במהותו על ידי פליטים יהודים כדי לסייע לפליטים יהודים. אין כיום פליטים יהודים, אז הארגון מסייע לפליטים אחרים. ההגיון פשוט: פעם היינו פליטים, עכשיו תפקידנו לסייע לפליטים. בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ואהבת את הגר.

ההגיון הזה זר לחלוטין לימין היהודי, ולרוב היהודים בישראל. זה ההגיון המוצק של ההומניזם היהודי, שאין לו עוד בית במדינת היהודים. לא במקרה יהודים עמדו בחזית כל מאבק הומניסטי: הם ידעו שכאשר מגיעה הטפה נגד זרים, יהודים הם הזר האולטימטיבי. ברגע שמתחילים להפריד זכויות על פי מוצא, ולהגדיר אזרחות על פי דם, ליהודים אין מקום. זה לא מקרה שלאומנות ואנטישמיות הולכות יד ביד. מי שחושב שהעם הוא “שורשי” ומוגדר על פי אתנוס, תמיד יראה ביהודים (ובצוענים, לא נשכח את הצוענים, ששבים ונרדפים עכשיו) זרים שיש להגביל את זכויותיהם. כשטראמפ אומר שהוא “לאומן”, הוא שורק במשרוקית כלבים: שומעיו מבינים היטב שהוא לאומן לבן. שמבחינתו, ארה”ב שייכת לגברים לבנים בלבד.

וכאן יש לנו בעיה. יותר ויותר, ישראל היא מדינת דם. חוק הלאום הוא רק הדוגמא האחרונה. האתוס האזרחי נדחה בפועל בישראל מאז הקמתה. הרעיון של מדינת כל אזרחיה מתואר כאן כמפלצת. מאחר והרעיון של מדינה אתנית בא שוב ושוב תחת מתקפה, שכן מדינה שבה 20% מהאזרחים אינם שייכים לאתנוס הגדול תהיה תמיד מטבעה מדינה מפלה, הרוב היהודי מקשיח את עמדתו. הוא הרי חונך שיהודים הם אתנוס ושכל העולם שונא יהודים, ועל כן אין שום בעיה עם כך שתהיה מדינה יהודית ששונאת את שאר העולם.

בשנים האחרונות, הימין היהודי מפלרטט בגלוי עם תנועות נאציות, ומזמן לא מדובר על תנועות שוליים. השגריר של נתניהו בארה”ב, פעיל רפובליקני בשם רון דרמר, הגיב על הטבח בפיטסבורג באמירה שיש קיצונים בשני הצדדים ושיש אנטישמיות גם בקרב השמאל בקמפוסים. זו לא רק תגובת hasbara מטומטמת כמקובל: זה טיוח של פיגוע נאצי ביהודים באמתלה של “תראו, ציפור.” בכך מסייע דרמר להסיט את המבט מהלגיטימציה שנתן טראמפ לאלימות גזענית.

בשבוע שבו אירע הטבח בפיטסבורג, רוצח ניאו נאצי אחר הרג שני שחורים בסופרמרקט בקנטקי, לאחר שניסה ללא הצלחה לחדור לכנסיה שחורה – מטרה קבועה של ניאו נאצים. תומך טראמפ נעצר בחשד לכך ששלח שורה של פצצות לבכירים דמוקרטים – ולדמון הנוכחי של הימין הניאו-נאצי בישראל ובעולם, ג’ורג’ סורוס. בין האנשים שהפכו את סורוס למטרה אפשר, כמובן, למצוא את הזנאי הלאומי, יאיר נתניהו, ואת אביו. האחרון לא רק סירב להתנער מהקריקטורה האנטישמית שפרסם בנו, אלא הצטרף לקמפיין האנטישמי של ממשלת הונגריה נגד סורוס. בהזדמנות אחרת, האשים נתניהו את סורוס בכניעה שלו-עצמו בפני הגזענים הימנים.

השבוע נתן השגריר שלו רוח גבית לטראמפ. לא בפעם הראשונה: כשניאו נאצים הרגו אשה במצעד בשרלוטסוויל, לפני כשנה, וטראמפ סירב לגנות את המצעד ואף אמר שהיו בו “אנשים מצוינים”, ראש ממשלת המדינה הכי יהודית בעולם שמר על שתיקה. דרמר לא עמד השבוע לבדו: חברת הכנסת רחל עזריה אמרה גם היא שיש לגנות את הקיצונים בשני הצדדים – אלה שמרימים שלטים ומחרימים ואלה שרוצחים – אבל בניגוד לדרמר, הבינה מהר מאד שמדובר באמירה מטומטמת אפילו ביחס אליה, ומחקה את הציוץ.

בימין הקשה יותר – על כל פנים, בזה שמוכן להזדהות ככזה – כבר מצאו את התירוץ לכך שבעלי הברית שלהם רצחו יהודים. מדובר, כתב יואב אליאסי וחזרו המוני טרולים, בשמאלנים. הם אנשים שחותרים תחת המדינה שלהם. הם הגזימו עם הליברליות שלהם. הרוצחים שלהם קצת הגזימו, אבל אפשר להבין אותם. מדובר, נזכיר, באדם שגויס על ידי בנו של ראש הממשלה למפלגת הליכוד. הנאצים היהודים לא מאמינים שהחברים הטובים שלהם עשו את זה, אז הם מטמיעים את ההגיון הנאצי. או, במילים אחרות, הם מרקדים לפני הפריץ. אולי אם הוא יבין שגם הם נאצים טובים, הוא יחוס עליהם.

מי שלגמרי איבד את עשתונותיו היה ה”אינטלקטואל” החדש של הימין, גדי טאוב, האיש שהתאהב בסטיב באנון. הוא כל כך נלחץ מהטבח, כל כך נבהל מהמשמעות של הברית שלו-עצמו עם הנאצים, שהוא מיהר לטעון שנאצים לא מהווים סכנה ליהודים.

taub

או, במילים אחרות, אנחנו חוזרים לבעיה אחרת: ישראל היא צרת היהודים. קיומה של מדינה יהודית מעודד לאומנים בכל מקום לפתור את “הבעיה היהודית”, כפי שהם והציונים רואים אותה, בזריקת היהודים המקומיים לישראל. הציונות, מבחינתה, חיה על אנטישמיות. אין לה קיום בלעדיה. המצב שבו יהודים מחוץ לישראל מאוימים טוב מבחינתה: יהודים כאלה עשויים להגר לישראל. הציונות, שכפי שהבין כבר אורוול היא הלאומנות – לא הלאומיות – היהודית, מחויבת להתנגד לכל קיום יהודי מחוץ לגבולות המדינה היהודית. והציונות צריכה בעלי ברית. פעם אחר פעם, היא בוחרת בלאומנים. זה לא באג, זה פיצ’ר.

מי שהדגים אותו הפעם היה השלמזל הלאומי, אבי גבאי. הוא קרא ליהודי ארה”ב להגר לישראל בעקבות הטבח. עלי אבונימה, פעיל BDS מוכר, קלע בו היטב: “בעקבות הטבח בפיטסבורג, בדיוק כמו לאחר ההתקפות בצרפת, פוליטיקאים ישראלים ממהרים להדהד את תביעתם של אנטישמים לחברות נקיות מיהודים. אמריקאים יהודים הם אמריקאים, לא זרים שמחכים ‘ללכת הביתה.’ הם כבר בבית.” ההגיון הציוני, בהיותו לאומני, רואה ביהודים במדינות אחרות נטע זר.

וזה צריך להפסק. אולי הפעם, כשמתבררת המשמעות של הסכם נתניהו-טראמפ – אנחנו נקריב את יהודי ארצות הברית על מזבח שימור יצהר – הציבור היהודי בישראל יתעורר מליל המכשפות הזה.

אולי, אבל אני בספק.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ההומניזם המזויף של גדי טאוב

טענת “המשיכו את הכיבוש למען ההומניזם” של גדי טאוב מעלימה, בשם ההומניזם לכאורה, את אנושיותם של הפלסטינים

בחוגי הימין יש שורה של טענות מדוע יש להמשיך את הכיבוש. אחת הפחות נשמעת שבהן היא טענת הפגיעה ההומנית בפלסטינים, וזאת משום שסביר שהטוען לא יצליח לסיים את הטיעון מבלי לפרוץ בצחוק. למרבה מזלו של הימין, יש לו את אנשי המרכז הרדיקלי שינסו לבצע את העבודה. זה מה שניסה לעשות גדי טאוב במאמר שפרסם לפני כשבוע וחצי.

הטענה של טאוב כפולה: לישראלים שמתנגדים לכיבוש לא באמת אכפת מהפלסטינים אלא רק ממצפונם שלהם; ולשם טיהור מצפונם, הם מוכנים להקריב את הפלסטינים לחיים הרבה יותר גרועים משיש להם תחת כיבוש ישראלי. את הטענה הראשונה ממסמך טאוב – שספק אם פגש פלסטינים או פעילים שעובדים עם פלסטינים בעשור האחרון – על כך שיש לו ידיד עם הפרעת התנהגות מסוימת.

לדברי טאוב,

“היה לי פעם חבר שאמר לי שאם ביתו יישרף, יש דבר אחד שהוא רוצה להציל מן האש בשביל בנו: את דו"חות "בצלם". תהיתי לא פעם למה בדיוק הוא התכוון. האם מכל מה שיש בספרייתו על ישראל זה הדבר האחד שהוא רוצה שבנו יזכור, את העוולות שעוללה ישראל (נניח לרגע שהדו"חות האלה אכן מכילים תיעוד מדויק ולא מנופח שלהן)?

נראה שלא. אם היו שואלים אותו הוא ודאי היה אומר שהוא רץ להציל מן האש מעין הצהרה על חשיבות הביקורת העצמית. אבל זה לא כל הסיפור, נדמה לי. בפועל הוא רוצה לרוץ לתוך האש כדי להציל את תעודת היושר הרוחנית של עצמו. כדי להזכיר לעצמו ולבנו, שהוא עמד בפרץ בזמן שאחרים "התקרנפו". אבל אפילו זה לא כל הסיפור. בעצם הוא מתכוון, נדמה לי, להציל תיאור זוועה חד־צדדי, שישחיר את ישראל ככל האפשר, משום שככל שהרקע יהיה יותר כהה, כך יוכל לובן מצפונו לזהור ביתר שאת.”

הסיפור הזה מעלה כמה תהיות. קודם כל, אם האיש הזה אכן היה ולא משל היה (וטאוב נאמן עלי פחות מהדו”חות של בצלם), מדוע טאוב בונה תלי תילים של תיאוריות על האמירה הזו ולא פשוט שואל את ידידו? ידידים נוטים לענות לשאלות של ידידיהם, על כל פנים מנסיוני. מותר לחשוד שהאיש ההוא שטרד כך את מנוחתו של טאוב הוא ארכיטיפ, איש קש שמולו בונה טאוב טיעון קש.

הטיעון הזה, כמובן, הוא ידידנו הוותיק “אוטו-אנטישמיות.” הידיד המשונה של טאוב שונא את ישראל עד כדי כך שהוא יכול להפוך את עצמו לאיש סגולה בכך שהוא משחיר אותה. והוא כל כך ריק ממעש, שהוא לא מציל מאש את הדו”חות שהוא עצמו כתב – זה מניע אנושי מובן, אפילו בימי גיבוי הענן – אלא שהוא רק קרא. או, אם לדייק, היו שם על המדפים שלו. שהרי ספק אם הידיד הדמיוני של טאוב (למה יש לטאוב ידידים כאלה?) טרח לקרוא אותם. למה לקרוא אם די בכריכה, ולכל היותר בסיכום המנהלים?

אני מניח, למעשה, שיש אנשים שלגמרי ישמחו להפסיק את השליטה בפלסטינים, גם אם משמעותה של הפסקת השליטה בהם תביא למרחץ דמים. אלה האנשים שהדבר החשוב ביותר בעיניהם הוא שימור הדוגמה הקדושה של “מדינה יהודית ודמוגרפית”, האנשים שסופרים בחרדה כל תינוק חדש שנולד למשפחה פלסטינית ומחפשים נואשות יהודים לשליש ולרביע כדי שימלאו את שורות המאגר הדמוגרפי המתדלדל. אנשי “אנחנו כאן והם שם.” אנשי “אנחנו צריכים להתגרש מהפלסטינים.” אבל יש בעיה: בדרך כלל האנשים האלה מגדירים את עצמם כאנשי מרכז או “שמאל ציוני.”

או, במילים אחרות, המחנה של טאוב עצמו. שמגלגל את הפתולוגיות של המחנה שלו על השמאל.

אני לא מתיימר להיות נביא ואין לי מושג איך תיראה המדינה הפלסטינית, אם תהיה מדינה פלסטינית. אני לגמרי לא בטוח שהיא תיראה כמו עריצות של חמאס. היא יכולה להיראות כמו טוניסיה, למשל. וכדי לטעון שהיא בהכרח תהיה גרועה יותר מהדיקטטורה הצבאית הישראלית, צריך לא להכיר את הדיקטטורה הצבאית הישראלית. או, אם לדייק, לרצות אקטיבית לא להכיר אותה.

למשל, בחודשים האחרונים יוצאת ישראל למסע הרס נרחב בשטחי סי, וערב שנת הלימודים הפלסטינית היא החריבה את בית הספר בכפר ג’יב א דיב (זוכרים אותו?). עוד פורסם לאחרונה שישראל מחזיקה כ-800 קטינים במעצר, חלקם במעצר מנהלי, עליה ביחס למספר הקבוע של שני עצורים קטינים בלילה. וכמובן, ישנה השגרה הקבועה של ענישה קולקטיבית, הריסת בתים, התעמרות סתם כך באנשים שרוצים לצאת למלאכת יומם, עינויים של עצירים (בכללם קטינים), וחוסר הוודאות של משטר קיום שבו עצם קיומך ועצם פרנסתך תלוי ברצון הטוב של המשטרה החשאית הישראלית.

ספק אם יש משטרים באזורנו שעוצרים כל לילה שני קטינים, לעתים לא על סמך מה שעשו אלא על סמך מה שהאלגוריתמים של המשטרה החשאית חושבים שיעשו. על כל פנים, אף שהם מושחתים במידה – אם כי נראה שיש להם מה ללמוד מדוד שמרון ומיקי גנור – משטר שיהרוס שרירותית את בתי הספר של נתיניו, או ימנע מהם שרירותית חשמל, לא ישרוד זמן רב. משטר צריך להיראות כאילו יש לו ולו עניין מינימלי בטובת הנשלטים.

ישראל אפילו לא מנסה. הסיבה לכך פשוטה למדי: ישראל מעוניינת לנשל את הנשלטים ולהמאיס עליהם את חייהם עד שיעזבו. זה חזונה. זה מה שהיא מקדמת יותר מ-50 שנים. לשם כך, המחיר של התקוממות פלסטינית הוא מחיר נסבל מבחינתה. היא לא מעוניינת בפלסטינים כנתיניה, על אחת כמה וכמה לא כאזרחיה. היא, בתמצית, מעוניינת לא בניצולם (כמו קלפטוקרטיה צבאית מהסוג שרווח עד לאחרונה במזרח התיכון) אלא בהתפוגגותם. במידת הצורך, באיונם.

ומה לעשות, משטר ששואף לכך שתיעלם כמעט תמיד יהיה גרוע יותר מ”סתם” דיקטטורה צבאית.

וכמובן, מעבר לשאלה של עתידם של הפלסטינים – שעליו לא טאוב ולא אני יודעים לומר דבר ודאי – ישנה שאלת אנושיותם של הפלסטינים. אנושיות משמעה יכולת פעולה והשפעה על גורלך (agency, בלעז). טאוב מניח שהפלסטינים אינם בני אדם, שהם אינם מסוגלים לשלוט בעצמם, ושעל כן לטובתם שלהם תמיד יהיה כדאי שישראל תשלוט בהם.

זו גישה פטרנליסטית, בלשון המעטה; הגישה הקיפלינגית הישנה של

Go bind your sons to exile

To serve your captives’ need….

Your new-caught, sullen people,

Half-devil and half-child.

רק שהפלסטינים כבר מזמן לא יכולים להיחשב new caught, ואם אפשר – בדוחק – לומר שהבריטים הביאו תועלת לקולוניות שלהם, ואם אפשר לומר (במאמץ ובספק) שהתועלת שהביאו עלתה על הנזק, ואם צריך להצביע על כך שאמירה על קידום הילידים היתה כסות צבועה לשוד פשוט, הרי שישראל אפילו לא מנסה לעשות את זה. 50 שנה לאחר כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה, היא לא פיתחה שם דבר. כל שתיקנה, לצורך עצמה תיקנה: דרכים ליטול מהן מכס, מחצבות לקחת מהן אדמות, שווקים כדי להושיב בהן זונות שישמשו את טאוב.

הבריטים יכלו לומר, אחרי היציאה האסונית שלהם מהודו, שהם הותירו למשוחררים הטריים רכבות, כבישים ומערכת משפט. מה בנתה ישראל? כבישים עוקפים וחוקי שעת חירום, שגם הם ירושה בריטית?

כל מה שטאוב יכול לומר להגנת הכיבוש הוא שאחריו יבוא אסון גדול יותר ועל כן יש להקפיא את המצב בפורמלין, עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים. יכול להיות שהפלסטינים ימיטו אסון על עצמם; בהתחשב בהיסטוריה של העמים המשוחררים במאה השנים האחרונות, זה סביר לגמרי. ואף על פי כן, צדקו הוויאטנמים המתקוממים ולא הצרפתים המדכאים, צדקו המתקוממים ההודים ולא הבריטים, צדקו האלג’יראים ולא הצרפתים, צדקו אחרוני הלוחמים הפולנים הנואשים נגד הפלישה הסובייטית ב-1944-1945, צדקו ההונגרים שהתקוממו ב-1956, צדקו האפגנים שבמלחמת קודש בעטו את הפולש הרוסי חזרה לארצו.

הם צדקו, למרות שכל אחד מהמאבקים הללו היה בעייתי בדרכו-שלו, כי הם זינקו לעבר החירות. הם ניסו לתפוס הזדמנות אחרת, הזדמנות לצאת ממעגל הדיכוי. בחלק ניכר מהמקרים הם נכשלו, והדיכוי הזר הוחלף בדיכוי מקומי. אבל ההיסטוריה איננה קופאת במקום; גם 1848 היתה כשלון, וגם 1789 הולידה עריצות אכזרית במידה ניכרת מקודמתה. ואף על פי כן, הנסיון הכושל להגיע לחירות מותיר אחריו זרעים, שלעתים הם מניצים בצורה מופלאה.

קשה לחשוב על עם כלשהו שהגיע לחירותו מבלי לעבור דרך עריצות. נהוג היה לדבר על ארצות הברית כדוגמת הנגד, אבל מעטים יעזו להשתמש בה היום, כשאנחנו יודעים שהחירות הזו היתה כרוכה בהשמדתם ושעבודם של עמים שלמים ושהיא היתה תלויה בדיכויים של דורות של עבדים. למעשה, טאוב מגיע אל היחודיות היהודית בדרכו העקומה שלו: הפלסטינים, מכל העמים בעולם, הם אלה שאין לתת להם את זכות ההגדרה העצמית – לא בגלל ההשלכות של זו על ישראל, אלא בשל השלכתה על אושרם של הפלסטינים עצמם.

שנאמר, ישראל רחמנים בני רחמנים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)