החברים של ג'ורג'

על חשיבותה של היסטוריה אלטרנטיבית, ועל הצורך לתת דחיפה לקשת ההיסטוריה. או: הצביעו לי

אני קורא הרבה היסטוריה שחורה לאחרונה, והרבה היסטוריה של מלחמת האזרחים הכי מלחמת אזרחים. והאירועים הם כה גדולים, עד שפה ושם היסטוריונים נעצרים לשאול: מה היה קורה אם זה היה אחרת.

היסטוריונים רציניים רגילים ללעוג לשאלה הזו. אין להיסטוריון אלא מה שהקורפוס מציב בפניו. היסטוריון רציני לא שוגה במה עשוי היה לקרות, אלא במה שקרה. לכן הוא היסטוריון ולא כותב בדיון.

ואף על פי כן. ההיסטוריה של מלחמת האזרחים מזמנת שורה של שאלות “מה היה אילו.” רובן נובעות לקרב גטיסברג, הקרב המכריע של המלחמה. פוקנר כתב משהו ראוי לציטוט (התרגום שלי):

“בפני כל נער דרומי בגיל 14, לא פעם אחת אלא מתי שיעלה הרצון לפניו, צץ הרגע שבו עדיין לא שתיים בצהרים באותו אחר צהרים של יולי 1863, החטיבות ערוכות מאחורי הגדר, התותחים ערוכים ביער, והדגלים כבר משוחררים מתורניהם, ופיקט עצמו, על תלתליו הארוכים והמשומנים, כשכובעו כנראה ביד אחת וחרבו באחרת מביט במעלה הגבעה, מחכה ללונגסטריט שייתן את הפקודה, והכל עדיין על כף המאזניים, זה עוד לא קרה, זה אפילו עוד לא החל, ולא רק שזה לא החל אלא שיש עוד זמן כדי שזה לא יתחיל, לא נגד אותה העמדה ולא באותן הנסיבות…”

פוקנר מתייחס כאן לאירוע המכונה Pickett’s Charge, הסתערות בלתי אפשרית על סמינארי רידג’, שגיאה איומה שכל יוצא מלחמת העולם הראשונה היה מזהה מיד:

(אלא שמלחמת העולם הראשונה עוד לא התרחשה.)

חי”ר שמסתער דרך שטח פתוח לעבר עמדות מבוצרות, עמוסות בחי”ר מחופר ותותחים, שממטיר אש צולבת על המסתערים. האוגדה של פיקט נשחטה ואיתה נשבר הצבא הדרומי הראשי, שלא היה מסוגל יותר לקחת את היוזמה בשדה הקרב.

(אבל מה היה קורה אם לי היה מקשיב ללונגסטריט, ולא מסתער חזיתית על מרכז קו האויב אלא מאגף מימין?)

לצד הצפוני יש, כמובן, את הכמיהה להיסטוריה אלטרנטיבית משלו: אילו מיד לא היסס, אחרי שהצבא הדרומי התרסק; אילו לא ×—×™×›×” ימים עד שהמים ירדו והדרומיים חמקו שוב מעבר לנהר; אילו ×”×™×›×” בהם כשהם לכודים, שבורים וללא תחמושת – אז אפשר ×”×™×” לסיים את המלחמה ביולי 1863, בלי האבידות הנוראיות של 1864.

אילו.

(ומה היה קורה אם סטונוול ג’קסון לא היה מת בירי של זקיף מצדו-שלו בצ’נסלורוויל, והיה בגטיסבורג כיד ימינו של לי?)

מה היה קורה אם הנשיא גראנט היה מחשל את הצפון, עשור אחרי גטיסברג, ומבהיר להם שההתקוממות הדרומית שהתבטאה ברצח שחורים היא מלחמת גרילה שמטרתה לגנוב את הנצחון במלחמת האזרחים? אם הוא היה משביע את האומה לא לתת לכמה גזענים עם סוסים לגנוב את הנצחון שנקנה בדם יקר כל כך, לא להניח ללידה השניה בחירות של לינקולן לגווע? מה היה קורה אם היה מגייס כוחות, מביס את ההתקוממות? האם מאה שנים של שעבוד היו נמנעות? האם הלבנים בדרום היו נאלצים להכיר בכך שהובסו? האם אתוס של צדק חברתי היה מצליח לגבור על האתוס של “בואו נאחה את הפצעים על חשבון העבדים המשוחררים”?

(האם לאתוס הצדק היה סיכוי, כשלא היו לו דוברים בעלי מעמד? מה היה קורה אילו גראנט של 1873 היה ג’ונסון של 1964?)

(האם יכול היה להיות ג’ונסון של 1964 בלי מאה השנים של הבחירה הגורלית להכנע לבעלי העבדים?)

ומה היה קורה אילו הרס”ן הגרמני שאמור היה לאמוד את המצב בקרב על המארן באוגוסט 1914 לא היה מוכה אימה ממספר ההרוגים והפצועים שראה, היה מבין שבפועל הגרמנים ניצחו, ולא מדווח למפקדה שצריך לסגת אלא שצריך לתקוף? איך היתה נראית ההיסטוריה של המאה ה-20 אם פאריס היתה נופלת בספטמבר 1914?

מה היה קורה אילו סטאלין היה מאזין למודיעין שלו במאי-יוני 1941, ולא שוקל להוציא להורג את ראש המחלקה הראשונה של הנ.ק.וו.ד?

מה היה קורה אילו המפענחים האמריקאים בוושינגטון בסביבות נובמבר 1941 היו מקבלים תגבורת של עוד שלושה-ארבעה (אולי אחד?) קוראי יפנית, והיה להם זמן לעבור גם על התשדורות של הצי היפני, לא רק על אלה של הדיפלומטים?

מה היה קורה אם השגרירה האמריקאית בעיראק ב-1990, אפריל גלאספי, היתה מבהירה לסדאם חוסיין שאם הוא יפלוש לכוויית, הוא יחטוף את אם כל מלחמות הראווה?

מה היה קורה אם ערפאת לא היה קופץ על העגלה של סדאם ב-1990?

וכמובן, מה היה קורה אם בראש אמ”ן ב-1973 היה עומד מישהו שהראש שלו פחות תקוע בעכוזו-שלו?

אילו. לכאורה, עשן פורח.

* * *

כך, בוודאי בעיני ההיסטוריון המקצועי. כך, ולא יכול להיות אחרת. אבל.

אבל אנחנו איננו היסטוריונים מקצועיים. לנו נתונה המלאכה הבעייתית והמפוקפקת של הבנה איפה אנחנו נמצאים בסבך ההיסטורי. ההיסטוריה, מבחינתנו, עוד לא נעשתה. היא לא עבר, היא הווה. היא בידינו.

(המרקסיסטים בקהל, שמנפנפים עכשיו וצועקים שלבני אדם אין השפעה על ההיסטוריה מתבקשים לצאת מן החדר, יחד עם המשיחיים שנשבעים שההיסטוריה תמיד נעה בכיוון ידוע מראש. כלומר, בהנחה שיש הבדל מהותי בין שתי הקבוצות.)

(המרקסיסטים מתבקשים בנוסף להרהר בשאלה איך היתה נראית ההיסטוריה אילו מרקס מת ממחלת ילדות.)

היא בידינו. הצירים עוד לא הסתובבו. המאורעות, חלקם על כל פנים, עוד לא התרחשו. האם אנחנו עומדים להסתער על סמינארי רידג’? זו תהיה ההחלטה שלנו. האם אנחנו יכולים להציל את מסלולה של המולדת המעונה שלנו?

אנחנו נמצאים כעת בלב סערת פטאליזם חסרת תקדים. ראש הממשלה הכריז על בחירות, ויש הסכמה כללית שמה שהיה הוא שיהיה. נמשיך ללכת באותו הקוראלס, עד שפיכות דמים גדולה או רצח עם. האשליין שאמר לנו שלא יהיה כלום כי לא היה כלום נמצא פה כל כך הרבה זמן, שאנחנו מתפתים להאמין לו.

ובכך אנחנו מניחים לעצמנו להפוך מאזרחים לנתינים. בניגוד למה שנהוג לחשוב פה, במיוחד מאז שנתניהו והקופים המעופפים שלו עלו לשלטון, תפקידו של אזרח איננו מתמצה במילוי חובות תשלום המסים ואולי השירות הצבאי שלו. מי שמשלם מסים ויורק בכיוונה הכללי של הממשלה משום שאיננו חושב שהוא יכול להשפיע עליה, איננו אזרח. הוא נתין. אזרחים הם בעלי הבית של המדינה. הם שבוחרים את כיוונה – עד כמה שאפשר לנווט ספינה לתוך רוחות לא ידועות. ועדיין, מול הסופה ההיסטורית, עדיף לנו הגאי שמחזיק בהגה, גם אם הניחוש שלו לא בטוח, מול ×”×’×” שמשתולל בפראות.

אני לא נאיבי. אני מודע היטב לכוחות העצומים שפועלים עלינו: מגפת הבידור בכל מחיר, הכוחות הכלכליים שדורשים שנהיה צרכנים ולא אזרחים, הרשתות החברתיות – אנחנו הדור הראשון שצריך להתמודד עם המכה הספציפית הזו – שמטרתן להסיח את דעתנו פעם אחר פעם. מי שקורא יותר מכמה דקות ברצף, יפסיד פרסומת. ×”× ×”, נוטיפיקציה! הסח את דעתך! תראה, אורן חזן הוריד את המכנסיים בכנסת!

אל תקרא על מעשי העוול שמתבצעים כל רגע בשמך. אל תברר מה מצב מערכת הבריאות שאליה תזרק עוד כמה עשרות שנים. ולמען השם, אל תחשוב בכלל על מצב הפנסיה שלך. כל אלה נושאים כבדים, מעיקים, מדכאים; התבשם בעננת אופוריה, ראה עוד סרטון חתולים (*), בדר את עצמך. שקע באיטיות מן האזרחות דרך הצרכנות אל הנתינות.

מקיוואלי (קראתי הרבה ספרים השנה) הסביר את ההיסטוריה כך: המצב ההיסטורי משתנה בעקביות ואיננו יציב. לכן רודנים בהכרח יפלו: הם רגילים לסוג מסוים של משבר, הם למדו איך להתמודד איתו; וכשהוא משתנה, הכלים שלהם אינם מתאימים יותר, והם נטרפים בסופה. רפובליקה, כתב, טובה יותר בהתמודדות עם הגלים של פורטונה, משום שלרפובליקה יש את היכולת הלא סנטימנטלית להדיח את העומדים בראשה, משמתחוור שאינם עומדים במשבר, ולתת את ההזדמנות לאדם אחר.

אבל כדי לשוב אל האזרחות, צריך לשוב ולאחוז במידות הטובות האזרחיות; בראשן, ההבנה שאנחנו לא אטומים מבודרים אלא חלק מחברה. ושיש לנו אחריות לחברה הזו. ושאנחנו צריכים להעיר אחרים לחובתם זו.

(*) הכותב בעד סרטוני חתולים.

* * *

הקשת ההיסטורית, אמר מרטין לותר קינג בתחילת שנות ה-60, נוטה לעבר הצדק. בסוף ימיו הוא היה ספקני יותר: הוא הכיר באיטיות המייסרת שלה. הוא מת אדם פסימי יותר.

אין לנו זמן לחכות לקשת ההיסטורית שתנטה אל הצדק. אנחנו חיים רק פעם אחת, והחובה המוסרית שלנו היא להשאיר אחרינו עולם טוב יותר. המולדת שלנו, מתוך יאוש, קורסת לעבר מלחמה, שעבוד או השמדה.

אני שמאלני. ברור שאני שמאלני. אני שמאלני, כי להיות שמאלני משמעו לפעול למען הרוב והחברה, בעוד שהימין תמיד התמקד בטובת האוליגרכים. אני שמאלני, כי יש לי אחריות. אני שמאלני, כי אני יודע שמי שדורש שתעמוד בשירת ההמנון, כנראה ינסה לכייס אותך כשדעתך תהיה מוסחת. אני שמאלני, כי אני רוצה צדק, ושוויון, וחירות. וכן, אני יודע שיש מתח בין חירות ושוויון; נתמודד איתו ונריב עליו. לא נרים ידיים.

או, כמו שאמרה לי בשעתו פרופסור נטע פטריק: אין לנו את הפריווילגיה להתייאש.

אני לא מתכוון להתנצל על אמונותי, ואני יודע שאסור לנו לצאת לגלות פנימית. כי כשאנחנו יוצאים לגלות, בנימין נתניהו בוזז את קופת הפנסיה שלנו ונפתלי בנט מתכנן להיות ג’ינג’יס חאן.

לא בשמי. לא, אני מקווה, בשמכם.

בקרוב ייערכו פריימריז במפלגת מרצ. טרם החלטתי האם להתמודד, אבל אני שוקל את ×–×” ברצינות; נראה שאצטרך לקבל את ההחלטה בשבוע הקרוב. אני זקוק לקולכם. אם אתם חושבים שאני יכול לייצג אתכם, אנא התפקדו למרצ. תוכלו לעשות זאת כאן (אתם לא חברי ועידה, למזלכם, אז שלמו את ×”-80 ש”ח). ההתפקדות פתוחה עד ×”-12 בינואר.  אנא ציינו בתגובות שהתפקדתם, כדי שיהיה לי מושג מה מידת התמיכה בי.

בשנות ה-80 וה-90 רווח בשמאל הוויכוח בשאלת הדגל האחד או שני הדגלים: האם להתמקד בשאלת הכיבוש ובפתרונו, או בשאלות חברתיות. ההנחה הרווחת היתה אז שלא ניתן להניף יותר מדגל אחד. אני מתחייב לעשות כמיטב יכולתי להניף את שניהם. ועידת מרצ אכזבה השבוע רבים מאד מחברי המפלגה ומתומכיה; אני מתחייב לעשות כמיטב יכולתי שלא לאכזב אתכם.

לא להתנצל, לא להכנע, להלחם בכל הכוח ובלי נימוסים מיותרים. דמיינו שעכשיו שתיים בצהרים בצהרי יולי: הכל עדיין על כף המאזניים, זה עוד לא קרה, זה אפילו עוד לא החל, ולא רק שזה לא החל אלא שיש עוד זמן כדי שזה לא יתחיל.

(יוסי גורביץ)

ההחלטה להטיל סגר על מאות אלפי תושבים ישראלים ללא התייעצות איתם מצביעה על נסיגה סופית מתפיסת האזרחות

נתניהו חילק את ירושלים.

ממשלת נתניהו הכריזה אמש (ג’) על סגר במזרח ירושלים. עוד לא עוצר, כפי שהציע ינון מגל – שמשתתף בתחרות הקשה על תואר המסית הלאומי – אבל סגר. הם לא יוכלו לצאת למערב העיר או לגדה המערבית. לא ברור איך ייאכף הסגר ×”×–×”: ירושלים המזרחית היא מקום גדול, הגבול שלה עם ירושלים המערבית רחב, התושבים מכירים את התוואי היטב, והמשמעות היא שתוך זמן מה – אם הסגר אכן ייאכף, וזו ממשלת נתניהו אז אף אחד לא מוכן להמר על ×–×” – יהיו מי שיעשו כסף ממציאת פרצות בגדרות. הן כדי להרוויח מהברחה, הן – תמורת הון גדול יותר, כנראה – לסייע בפיגועים.

(בהתחשב בכך שכך נראית עמדת הגנה בתוואי הגדר סביב העיר, לא הייתי בונה הרבה על מערך ההגנה הזה.)

החלטת הממשלה, כמובן, התקבלה ללא כל התייעצויות עם תושבי מזרח ירושלים. והעובדה שבדיון קצר הוחלט על סגר על שכונות שתושביהן מחזיקים בתושבות ישראלית, ללא כל דיון איתם, ושהדיון הציבורי אפילו לא התעכב על שאלת התושבות, מעידה על נסיגה סופית מתפיסת האזרחות המערבית.

בישראל, כל מה שמשנה הוא הזהות האתנית שלך. לצבע התעודה שאתה נושא יש פחות ופחות משמעות: המדינה שמתיימרת להיות הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון מקפידה הרבה יותר לברר מי היתה אמא שלך מאשר מה מעמד האזרחות שלך. ואף אחד לא מדבר על זה. שלילת זכויות של תושבים ללא הליך בסיסי? ענישה קולקטיבית על מאות אלפי אנשים בלי שיש להם אפשרות לערער על כך? אתה מעלה את השאלה הזו ואנשים לא מבינים על מה אתה מדבר בכלל. עוד שניה יצטטו לך את באשיר ג’ומאייל על כך שפה זה לא נורווגיה.

השכונות המזרחיות של ירושלים, וזה סוד קטן מאד, תמיד זכו לקיפוח ממוסד מצד השלטונות. הקיפוח הזה הוחמר לאחרי בניית תוואי החומה, שמותיר ארבע שכונות של ירושלים במצב לימבו: הרשויות הישראליות לא פועלות בהן, לרשויות הפלסטיניות אסור לפעול בהן, והתושבים מוצאים את עצמם נעים בין כאוס, אנרכיה וכנופיות.

הימין היהודי מרבה לדבר על “ריבונות”. הוא מרבה לדבר עליה בעיקר ביחס לירושלים. לפני כשבועיים, לפני גל הדמים, הנער לעניינים מלוכלכים של ליברמן שהתגלגל לתפקיד שר המשטרה עוד הכריז שהממשלה “תשיב את הריבונות” לירושלים. שבעה הרוגים אחר כך – פיגוע בינוני באינתיפאדה השניה – אותה ממשלה ואותו שר מכריזים על סגר ועל כך שבפועל הם מפסיקים לראות במאות אלפי מחזיקי תעודות כחולות אפילו כנתינים ישראלים. הם לא יהודים, אתם מבינים.

שבעה הרוגים, והמתקוממים במזרח ירושלים מראים לנו שדיבורים הרמים על איחוד ירושלים הם קשקוש. שבעה הרוגים, ונתניהו מחלק את ירושלים. שבעה הרוגים, והאזרחות הישראלית מוצגת כקליפה ריקה, כשוות ערך לזו של אזרחות לבנונית, עיראקית, או סורית: כל מה שמשנה הוא העדה הדתית שלך.

שבעה הרוגים ישראלים, ×–×” הכל. ×–×” מה שצריך כדי לסגת מעמדות בסיס בלי אפילו לזכור שאלו היו פעם עמדות בסיס. ועל הרקע של הנסיגה מהאזרחות אל האתנוס, פרסם אתמול (ג’) יוסי קופרווסר – למרבה הזוועה, פעם ראש אגף מחקר של אמ”ן; מאיזה מחסן של ד”ר סטריינג’לאב הם מגרדים את האפסים האלה? – מאמר שבו האשים את הרשות הפלסטינית בהסתה, בטענה החדשנית שהיא המציאה את העם הישראלי. אנחנו לא ישראלים, הכריז קופרווסר בגאווה, אנחנו יהודים. לומר שאנחנו ישראלים, זו הסתה.

הטענה שאין ישראלים איננה חדשה. הממשלה מעלה אותה פחות או יותר מיום היווסדה. בג”צ דחה פעם אחר פעם דרישות להכיר בעם הישראלי. משרד הפנים מכיר באומה האשורית, אבל לא באומה הישראלית. אבל הטענה של קופרווסר היא לא רק מטומטמת, לא רק בורה, לא רק מעליבה: שורה של ישראלים גדולים דרשו להכיר בהם ככאלה לאורך השנים, בולטת בהם שולמית אלוני. הטענה שלו, משולבת בהחלטת הממשלה מאמש, מבהירה שהטענה הרשמית של הממשלה – אין ישראלים, אבל ישראל היא מדינה שוויונית – לא עומדת. ברגע מבחן ראשון, ולא מבחן מסובך כל כך, התפיסה האזרחית קורסת – בלי דיון.

התפיסה שישראל יכולה להיות מדינה יהודית אבל שוויונית היתה תמיד תפיסה שקרית. הפלסטינים הישראלים ידעו היטב כמה שקופה התעודה הכחולה: היא לא הגנה עליהם מכדורי החמושים הישראלים בטבח כפר קאסם, ביום האדמה, במהומות אוקטובר 2000. פעם בדור, ישראל הבהירה בכדורי עופרת לתושביה הפלסטיניים שהם לעולם לא יהיו שווי זכויות, שלעולם היא תפעיל כלפיהם יותר אלימות משהיא מפעילה כלפי יהודים.

הפלסטינים הישראלים ידעו את זה תמיד. רדיקלים ישראלים למדו את זה מעט אחר כך. שאר הציבור עדיין בהכחשה, וכיוון שהוא בהכחשה הוא לא מסוגל לומר לאן אנחנו הולכים.

עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)