בשבוע הבא ייערך מצעד הגאווה בירושלים. כרגיל, מוציאים רבני החרדים את השבאב לרחובות, שיהיה לו משהו לעשות בחום הקיץ ושלא יציק לנערות. כרגיל, פרנסי ירושלים מציגים נסיגה צרפתית.

נמרוד אבישר כבר ניקב ככברה את הבלון הנפוח המכונה ניר ברקת. אבל הבעיה היא לא ברקת, או הזן המשונה מאד של חילונים קנאים ששונאים ערבים שנחשבים ל"שמאל" הירושלמי. הבעיה היא של קלות ההסתה.

לפני ארבע שנים דקר החרדי ישי שליסל שלושה צועדים במצעד הגאווה בירושלים, תוך שהוא צועק סיסמאות ששמע מרבותיו. הבלוגר אמיר אלישע אהרוני פרסם תמונות של כרזה שפורסמה השבוע בירושלים, לקראת המצעד. שווה להתבונן בהן.

ראשית, כמובן, ברור שהמפרסמים כורכים את סגירת החניון במצעד הגאווה; הם מניחים שאם הצליחו להפוך את ברקת לסמרטוט במקרה האחד, הם יצליחו עוד יותר במקרה השני. אפשר מאד שהם צודקים, כי בקרב חלק ניכר מה"שמאלנים" הירושלמים יש הסכמה עם הימנים שמצעד הגאווה הוא פרובוקציה. ראינו את זה בעבר. אם ברקת התקפל בפרשת החניון, שהסבה לו נזק קשה בקרב מצביעיו, למה שלא יתקפל כאן?

הלאה. הכרזה קוראת לבלימת מצעד הגאווה "בכל מחיר" – כלומר, במשתמע, גם תוך הפעלת אלימות. נזכיר שלחרדים אין בעיה עם אלימות, אלא רק עם אלימות המופנית נגדם; נזכיר שבשקט, התיר ראש החרדים אלישיב את דמם של החילונים לפני כשבוע; נזכיר ששליסל הפך לגיבור בקרב החרדים והחרד"לים.

ראוי להתבונן מקרוב יותר, בדבריהם של עובדיה יוסף ומשה שטרנבוך. האחרון כינה את המפגינים "אנשי עמלק הפועלים בעצת בלעם לטמא עם קודש בעיר הקודש". על מה לעזאזל הוא מדבר? הקוד של עובדיה יוסף היה מפורש יותר: "זו ממש תועבה. כולנו פנחס".

אוקיי, כולם לפתוח את התנ"ך. במדבר, פרק כה': "א וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב.  ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן.  ג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל.  ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל.  ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל  הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.  ו וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.  ז וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.  ח וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… י וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.  יב לָכֵן אֱמֹר  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם.  יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יד וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן-סָלוּא  נְשִׂיא בֵית-אָב לַשִּׁמְעֹנִי." פנחס הוא הקנאי הארכיטיפי, האיש העושה את רצון האלוהים גם ברומח. מכאן הביטוי התלמודי "עושה מעשה זמרי ודורש שכר כפנחס".

דבריו של יוסף ברורים, אם כן. מה על אלו של שטרנבוך? בפרק מאוחר יותר באותו הספר (לא: טז) נטען שכל המזימה של הוצאת נוזלי גוף מיהודים טהורים היתה רעיון של בלעם. על כן מורה משה, ברגע הומניסטי טהור, לרצוח את כל נשות מדיין, כמו גם את כל הילדים, ולהפוך את הילדות לשפחות. תמיד טוב לחזור למקורות. על הסלט המקושקש הרגיל שעשו מזה כותבי התלמוד חבל להתעכב.

כלומר, הן יוסף והן שטרנבוך מעלים באוב קנאי שדקר מנהיג ישראלי שחטא בגילוי עריות. דברים מפורשים יותר, הם ודאי יודעים, היו מאלצים את הפרקליטות לעשות משהו. ואולי לא: בהמה בשם רבקה שמעון השוותה את הפלסטינים לתולעים, וקראה – כמו משה – "לא להשאיר שום נשמה… גם את הנקבות עלינו להשמיד, שלא יישארו לנו עמותות 'זוכרות'". למרות חוקים מפורשים למדי נגד הסתה, הפרקליטות החליטה שלא לפתוח בחקירה.

האם יוסף באמת חושב, כשהוא אומר "כולנו פנחס", שעל כל עדת ש"ס הירושלמית להתייצב למצעד הגאווה כשהיא חמושה בחניתות? כנראה שלא. אולי הוא מפנטז על כך, אבל בעיקר הוא מדמגג. הוא יוצא תותח בקרב שאר הרבנים, הכי קנאי שיש. הוא בונה על כך שהחילונים לא יבינו על מה הוא מדבר.

אבל אם כמה מאנשי ש"ס אכן יגיעו חמושים, ואכן יפרעו בצועדים, יוסף לא יהיה שם. הוא לא יעמוד מאחורי דבריו. איזה בניזרי יסביר שדבריו הוצאו מהקשרם, שאנחנו לא מבינים את שפתו, ששכחנו איך להבין יהודית. הרבנים, כתבה שולמית הראבן בראשית שנות השמונים, אף פעם לא שם. לא רבני רוצחי "המחתרת", לא הרבנים שאישרו את רצח רבין, לא הרבנים שהאצילו את סמכותם על ההתנקשות בשטרנהל, וגם ליוסף יש עבר עמוס בהתחמקויות. חוסר האחריות הוא הסממן הקבוע של הרבנים: הם מפמפמים את האלימות – אבל תמיד נרתעים מלקחת אחריות עליה, מתשלום המחיר. כשאתה רואה אותם, כמעט ואתה מתקנא באיסלם הקיצוני, שלפחות ישר יותר. כמעט.

(יוסי גורביץ)