מרצ, בכל זאת
ואין חלום שלא הורד על ברכיו: להגיע לקלפי עם אטב על האף
סולון, המחוקק האגדי למחצה של אתונה, קבע כי אזרח שלא התייצב לצד כלשהו במלחמת אזרחים חייב גלות. בהתאם, ומאחר ואנחנו אזרחים – ומאחר ואזרחות היא חובה אקטיבית, וכאזרחים אנחנו חייבים בחובת ממשלתנו ואנחנו אחראים מוסרית למעשיה – אין לנו הזכות להשתמט מן הבחירות. ומשהגיע אזרח לקלפי, חובה עליו להצדיק את בחירתו.
אצביע מרצ. אני מניח שזה לא מפתיע יותר מדי אנשים. אבל אני עושה זאת הפעם בתחושה כבדה. אנמק. נתחיל מצד הזכות. כל מה שנכתב פה, יש לציין, יוצא מנקודת הנחה (שנשענת על הסקרים כולם) שנתניהו יצליח שוב לבנות ממשלה בעקבות הבחירות, וההנחה שלי היא סוציאל-דמוקרטיה מתגוננת.
מרצ מייצגת את מה שנשאר מהחלום הישראלי/כנעני. אזרחות שווה לכל, ליברליזם בלתי מתנצל ובלתי מתפשר, אי דמוקרטי בלב של מפלגות אנטי-דמוקרטיות וא-דמוקרטיות. אין ספק שיש רוב – כמה גדול, אפשר להתווכח – שדוחה את עמדות היסוד הללו: שרוצה מדינה שבטית, אתנית, מדינת כל יהודיה, עם מידה משתנה של סמכותניות.
מפלגות ליברליות וסוציאליסטיות נמצאות במגננה בכל רחבי העולם, אבל מדובר בגלגל שסב לאיטו ותורו יבוא להסתובב שוב. בסופו של דבר, האינטרנציונל השחור יקרוס לתוך עצמו, משום שהלאומים השונים החברים בו יתקוטטו. לפני שזה יקרה, תהיה כנראה תקופה שחורה למדי. במהלך התקופה הזו, מרצ חשובה משום שהאידיאלים שהיא מייצגת חשובים. אנחנו צריכים מי שימשיך לדבר על המושכלות הראשונות של הליברליות – בראש ובראשונה, התפיסה הרדיקלית שכל בני האדם שווים – ושייצר את התשתית למהפכת הנגד. מהבחינה הזו, האידיאלים של מרצ קריטיים. המצע החדש שלה, למשל, הוא עבודת מופת.
הפרקטיקה היא סיפור אחר, קשה יותר. נראה שהמחלה הדיגיטלית של תיבת התהודה – כלומר, היכולת שלנו ליצור לעצמנו בועות שבהן אנחנו שומעים רק את קולות הדומים לנו – היכתה במפלגה בצורה חזקה. התוצאה היא חוסר סובלנות לדעות אחרות, שונות יחסית אך במעט. ספק אם יש מקום בו הקבעון המחשבתי הזה מובהק יותר מאשר בנושא הפתרון המדיני שמציעה מרצ, שהוא עדיין הפרה הקדושה של שתי המדינות.
בפני עצמו, זה לא צריך היה להטריד יותר מדי. אחרי הכל, אני לא באמת יכול להצביע לאבי “השמאל שכח מה זה להיות יהודי” גבאי; יאיר לפיד, בנימין נתניהו, בוגי יעלון ובנימין גנץ צריכים, מבחינתי, לחלוק את אותו ספסל הנאשמים בהאג על פשעי צוק איתן; הייתי יכול לשקול ברצינות הצבעה לאחמד טיבי אלמלא חבר לחד”ש; והייתי יכול לשקול הצבעה לבל”ד אלמלא חברה לרע”ם. התאמה של 80% צריכה להספיק וקשה לבקש יותר מזה.
אבל.
[…]
אבל יש שני נושאים שטורדים את מנוחתי. האחד הוא פרגמטיות משונה במיוחד של תמר זנדברג. במהלך הקמפיין שלה להנהגת המפלגה היא חזרה על כך שהיא תסכים לשבת בממשלה אחת עם ליברמן.
מבחינתי, זה היה מהלך פסול. פסול מספיק כדי שאצביע לאבי בוסקילה ולא לזנדברג בפריימריז. למרצ יש מספר גדול של בוחרים פלסטינים. יתר על כן, מרצ תומכת במדינת כל אזרחיה. מפלגה כזו לא יכולה להעניק לגיטימציה לאדם כמו אביגדור ליברמן, שכל הקריירה הפרלמנטרית שלו – להבדיל מהקריירה הפלילית שלו – נבנתה על שלילת הזכויות האזרחיות של פלסטינים ישראלים, בראש ובראשונה עצם אזרחותם.
כל עוד זנדברג אמרה את זה רק במסגרת הפריימריז, אפשר היה להחליק את הנושא. אין מועמד בלי אמירות מביכות. אבל שלשום (ז’) היא חזרה ואמרה שהיא תשב עם ליברמן בממשלת שמאל-מרכז, אם הוא יקבל את קווי הממשלה הזו.
תהרגו אותי למה היא היתה צריכה לומר את זה. ליברמן מתנדנד על סף אחוז החסימה. בכלל לא בטוח שהוא יהיה איתנו עוד כמה שבועות. למה לומר שוב לאזרחים הפלסטינים, שעימם את אומרת שאת בסולידריות ושאת הסולידריות שלהם את מבקשת, שאת תסייעי לאיש שגזענותו היא סחורתו היחידה – כל זה, שלושה ימים לפני הבחירות? כמה פעמים אפשר להקריב את האזרחים הפלסטינים על מזבח פרגמטיזם מזויף? האמירה הזו של זנדברג גרמה לי להתקף זעם שכמעט הוביל להתפטרות מהמפלגה.
והיתה פרשת נמרוד ברנע.
בקצרה ולאחר יעוץ משפטי, נמרוד ברנע הוא בכיר במרצ שארבע ששלוש (*) נשים דיווחו שפגע בהן מינית. הרחבתי יותר בטוויטר, אין לי רצון לחשוף את עצמי לתביעות השתקה, אבל הפרשה ערערה לחלוטין את אמוני בהנהגת מרצ. (ברנע, יש לציין, מכחיש.)
ואף על פי כן. נמרוד ברנע לא חשוב מספיק מכדי שלא אצביע למרצ, ואני קורא לכם לעשות זאת גם כן, ולו משום שאנחנו לא יכולים לוותר על האידיאלים שמרצ מייצגת. אבל.
תמר זנדברג אמרה אחרי פרשת קלוגהפט שהיא מבינה שעשתה טעות גדולה. יש מספר מוגבל של טעויות גדולות שמפלגה יכולה לעשות, לפני שהפער בין האידיאלים שלה ובין הפרקטיקה שלה יהפוך לגדול מדי. בקדנציה הקרובה, מרצ תצטרך להוכיח שהיא מסוגלת לפעול להגשמת האידיאלים שלה, ולו בתוכה-עצמה. ספק אם תהיה הזדמנות חוזרת.
(*) לאחר פרסום הדברים, חזרה בה אחת המתלוננות, אלישבע פלדמן, ופרסמה התנצלות כלפי ברנע.
הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
(יוסי גורביץ)
כל מה שיש לך נגד העבודה זה שאבי גבאי אמר ״השמאל שכח מה זה להיות יהודי״? כי זו הייתה אמירה שסתם הייתה מתוחכמת מדי והתפוצצה לו בפרצוף. לא בדיוק אומרת משהו רע על הערכים שלו או של המפלגה..
יש לי הרבה יותר דברים נגד גבאי, אבל זה היה פשוט סיכום טוב וקצר.
למה "התפוצצה בפרצוף"? כי כמה שמאלנים שלא ימלאו מעברה החליטו שלהיות יהודי ולתת לכך ביטוי פוליטי זה פויה? נו שוין. אולי הגיע הזמן שיוציאו את אפם מעכוזם, יבינו שבפוליטיקה יש מיליון דברים חשובים יותר מלסמן אחד לשני עד כמה רמתם המוסרית היא גבוהה ואוניברסלית (virtue signaling בלע"ז), ושבדמוקרטיה, מי ששואף להנהיג את הציבור צריך לשרת את הציבור. משמע שאם הציבור רוצה להיות יהודי ולנהל את הפוליטיקה שלו בהתאם, מאוד לא כדאי לפוליטיקאים ולהוגי דעות לשכוח מה זה להיות יהודי.
מעניין, באמת, מה זה להיות יהודי? אני מהמר שמספר ההגדרות כמספר העונים. את מספר התשובות השונות לשאלה מהו הביטוי הפוליטי לזהות היהודית לא ניתן לכתוב כאן מפאת קוצר המקום.
נו, זו בדיוק הבעיה. אתה מחפש הגדרות במקום בו העניין פשוט הרבה יותר. יש קבוצת אנשים שרואים את עצמם כיהודים ונראים כך גם בעיני האחרים (עם כמה מקרים גבוליים בהם רק אחד התנאים האלה מתקיים; בכ"ז מדובר בבני אדם ולא באוטומטים לוגיים). הקבוצה הזאת היא שהקימה את מדינת ישראל עבור עצמה, ותומכת בהמשך קיומה כמדינה יהודית. לא לשכוח מה זה להיות יהודי, מבחינה פוליטית, זה לפעול קודם כל למען הביטחון, הזכויות והאינטרסים של הקבוצה הזאת. זה ממש לא חייב לבוא עם פגיעה מכוונת בזכויות של לא-יהודים, אבל ענייני היהודים קודמים. עכשיו לך תסביר את זה למי שהפכו, למשל, את המתנחלים להתגלמות הרוע העולמי או משהו.
תזכיר לי למה לא חד״ש? בגלל שלפני 50 שנה גלגול מסויים שלהם תמך בסטאלין?
"גלגול מסוים שלהם"? המפלגה הזו הוקמה על ידי הפלג הסטליניסטי של המפלגה הקומוניסטית בישראל. הם עדיין תומכים באסד והם תומכים בפוטין.
אם ההיסטוריה כל כך חשובה לך אז ב-53׳ גם מפ״ם בכתה את מותו של סטאלין, והיום היא חלק ממרצ. השנה היא 2019 ואף אחד ממועמדי חד״ש לא נולד כשסטאלין מת. דרך אגב, מק״י היא רק פלג אחד בחד״ש.
הסיפא יותר משמעותית מבחינתי, כי זה בהחלט היה ארוע מטריד שגרם לי לשקול את התמיכה שלי במפלגה. אז לידיעתך: אף אחת/ד מהמועמדים של חד״ש לכנסת לא תמך תומך באסד / פוטין. הם גם ציינו זאת במפורש, מספר פעמים. הפוסט הפייסבוקי שתמך באסד פורסם ע״י מזכ״ל המפלגה – עאדל עאמר, שהוא עסקן סוג ז׳. היו גם אחרים שבלבלו את המוח על אימפריאליזם אמריקאי והם (והוא) ספגו ביקורת קשה מתוך המפלגה שמסיבה מסויימת התקשורת היהודית לא ממש הזכירה. כן, יש טמבלים בחד״ש – אבל לא להם אתה מצביע.
אתה עדיין מפנטז על בית הדין בהאג, שלאף אחד בעולם לא אכפת ממנו חוץ מאיזה רודן אפריקאי חסר מזל? זה אשכרה הגירסה של פעילי עמותות לפנטזית הקלשונים הסוציאליסטית הישנה. גם ההיתלות החוזרת ונשנית בפיקציה שנקראת "החוק הבינלאומי" היא קצת מכמירת לב.
לא אמרתי שזה יקרה מחר, אבל זה מה שצריך לקרות וצריך לפעול להרחבת הסמכויות והכוחות של בית הדין. כן, זה לא יקרה בקרוב. מצד שני, אתה ציוני, אז אני לא רואה מאיפה אתה שואב את הסמכות ללעוג לשאיפות של מישהו אחר.
צריך לקרות? באמת? לבית משפט, לפי אמירה ידועה, אין חרב ואין ארנק. הוא שואב את כוחו מהסכמת הבאים להתדיין בפניו לקבל את הכרעותיו. בבוררות, מדובר בהסכמה מפורשת. בבית משפט הפועל מכוח סמכותה של מדינה מדובר בפיקציה של הסכמה לפי העקרונות של "אמנה חברתית", פחות או יותר. אבל הקהילה הבינ"ל רחוקה שנות אור ממבנה מגובש שבמסגרתו ניתן יהיה לדבר על אמנה חברתית כלשהי. לפני כמה פוסטים מישהו כאן פינטז בתגובות על ממשלה עולמית. מדובר בפנטזיה מופכרת, אבל היא תצטרך להתממש לפני שבית הדין הבינ"ל יקבל את אותן הסמכויות שאתה מייחס לו. ודרך אגב, אם מדברים על מוסדות בינ"ל, אולי כדאי להתחיל מכך שבגוף היחיד של האו"ם הדומה איכשהו לגוף ממשל — מועצת הביטחון — לא יהיה וטו אוטומטי למדינות שניצחו במלחמה שנגמרה לפני 74 שנה (או יורשותיהן שלא היו קיימות בעת הניצחון עצמו)?
גם בלי זכות וטו רשמית יהיה קצת קשה, בלשון המעטה, לכפות החלטות שהמעצמות לא רוצות בהן.
השאלה היא מיהן המעצמות. למה בריטניה, צרפת וסין כן, אבל גרמניה, הודו, יפן וברזיל לא?
מכיוון שהפנטזיה הזאת מכוונת נגדי, ומכיוון שהיא הזויה וחסרת היתכנות, אז בהחלט חשוב לחשוף אותה בקלונה ובריקותה. כדי שבית המשפט המפוקפק הנ"ל יוכל להניח את ידו על כותפת של חייל או קצין ישראלי, מישהו יצטרך להביס את צה"ל בקרב ולכבוש את מדינת ישראל בכוח. בהצלחה עם זה. היו כאלה שניסו את זה כבר יותר משבע פעמים, ובכל פעם נכשלו מחדש.
אם נרצה להעמיק יותר, הפטישיזציה מכמירת הלב של האו"ם והחוק הבינלאומי, מקורן בסוף המלחמה הקרה. השמאל הרדיקלי, שאיבד את המשענת האידיאולוגית שלו עם קריסת ברית המועצות והגוש המזרחי, חיפש לעצמו אלטרנטיבה חדשה ל"אימפריאליזם האמריקאי" ול"מערב הקפיטליסטי". החלקים שלו שהתנערו מהקומוניזם מצאו את החוק הבינלאומי והמוסדות הבינלאומיים, וניסו להרחיב את הסמכות שלהם (בעיקר בטריקים משפטיים כאלה ואחרים) לסוג של קוואזי ממשלה עולמית. ולפני שתאשים אותי בהזיות דיפ-סטייט נוסח יאיר נתניהו, אענה כי הניסיון הזה מעולם לא היה יותר מאשר פנטזיה. החוק הבינלאומי, כפי שאמר ביסמרק עוד בסוף המאה ה-19, מעולם לא היה יותר משיקוף של אינטרסים ארוכי טווח של המעצמות הגדולות. ללא מעצמה מאחוריהם, אותם מוסדות בינלאומיים התגלו תמיד כקליפה ריקה, ובדרך כלל התגלו כקליפה ריקה.
בסופו של יום, אין תחליף למדינת הלאום החמושה, הריבונית והנחושה להגן על עצמה ועל האינטרסים שלה בכוח הדיפלומטיה אבל גם בכוח הנשק. וזה כולל גם את מדינת הלאום הציונית, למורת רוחם של כל שונאיה.
המוסדות הבינ"ל ושיתוף הפעולה בין המעצמות הביאו כמה תוצאות מרשימות אי-שם סביב סוף המלחמה הקרה: סיום הכיבוש הדרום-אפריקאי בנמיביה (עדיין בימי המשטר הלבן), איחוד מהיר ושלו של גרמניה, גירוש הצבא העיראקי מכוויית, סיום המלחמות ביוגוסלביה והעמדת חלק ניכר מהאחראים להן לדין, סיום הכיבוש האינדונזי במזרח טימור, ועוד. לא היה צריך להיות קומוניסט כדי להתרשם מכך ולטפח חלומות על קץ ההיסטוריה (פוקוימה, דרך אגב, לא היה קומוניסט בכלל).
מה שקרה לאחר מכן הוא עליית כוחה של רוסיה (גם של סין, אבל זו זהירה יותר) וזילזול בוטה מצד ארה"ב בה ובמדינות חשובות אחרות. הפלישה לעיראק ב-2003, בניגוד לעמדתן של רוסיה, סין, צרפת וגרמניה, חירבה את האפשרות של שיתוף פעולה שהניב תוצאות מרשימות בעשור הקודם. העדר תיאום של מדינות נאט"ו עם רוסיה בכל הקשור לטיפול במשברי "האביב הערבי", מלוב עד סוריה, סתם כנראה אל הגולל על שיתוף פעולה כזה. לא צריך להיות אנטי-אמריקאי כדי להבין שליהירותה של ארה"ב יש תרומה ניכרת למרחץ הדמים המשתולל באזורנו. לא שכל זה קשור במיוחד לכיבוש הישראלי ביו"ש או לכיבוש העקיף בעזה. מספר קורבנותיו זעום, וחשיבותו קיימת בעיקר בעיני מי שמעדיפים עמדה מוסרית בלתי-מתפשרת על פמני עמדה פוליטית מעשית.
מכיוון שכוח הנשק הזה כולל נשק גרעיני, ומכיוון שכל שימוש בנשק גרעיני יוביל לחורבן הציביליזציה, ומכיוון שישראל צפויה להפסיד במערכה צבאית קונבנציונלית נגד איראן, ומכיוון שהסיכוי של מערכה כזו להתממש גבוה מ-0%, אין ברירה אלא לפרק את ישראל מבעוד מועד למען המין האנושי.
כבר ניסו יותר משבע פעמים. מי שינסה עוד פעם, ירוסק בדיוק כמו בפעמים הקודמות. ואין סיכוי לאיראן לנצח את ישראל בשום מערכה קונצנבציונאלית.
בוודאי שיש. לאיראנים יש יכולת התמדה שישראל איבדה מזמן, אם בכלל היה לה אי פעם. האיראנים ישלחו גל אחרי גל של שהאידים, באוויר, ביבשה, מתחת לאדמה. הם יחריבו את כל המזרח התיכון רק כדי למחוץ את ישראל ולא יסוגו לעולם. לעומת זאת, ישראל ברחה מלבנון אחרי שנפלו כמה רקטות סובייטיות על נהריה. ביבי יודע מה שהוא עושה כשהוא מאגף את איראן מהצדדים במקום להתמודד איתה ישירות, הוא יודע כמה-כמה. ישראל תלחם ובסופו של דבר תפסיד. וכשנפסיד נפנה לשמשון.
אתה ממש מאוהב בתעמולה האיראנית, נדמה לי. ישראל שאתה מתאר הייתה נוסגת מן הגדה המערבית בתקופת האינתיפאדה השנייה, מכיוון שהיא לא הייתה יכולה לשאת את האבידות בפיגועי ההתאבדות.
ישראל שהתה בלבנון כ-18 שנה ונסוגה לבסוף, לא עקב רקטות על נהריה, אלא בגלל שהציבור הישראלי החליט שאין עוד צורך בשהייה ברצועת ביטחון ועדיף להגן על המדינה מתוך גבולותיה. האם ההחלטה הזו הייתה נכונה, זה כבר דיון אחר.
האיראנים אמנם הקריבו כמיליון איש במלחמה מול השכנה עירק שפלשה אליהם אבל אני בספק אם יעשו זאת מול ישראל, המרוחקת מהם כ-2000 קילומטר.
אם אתה קורא בדברי סימפטיה למשטר האיראני אתה כנראה מדבר מהרהורי ליבך, הייתי מציע לך לעשות אינטרוספקציה.
בכל מקרה, מרחק זה עניין טכני. גרמניה הנאצית שעתה על פני אלפי קילומטרים והקריבה מליונים נגד ברית המועצות, כנ"ל יפן נגד אויביה. ישראל איננה ברית המועצות וכמובן איננה ארצות הברית, היא לא מדינה שמסוגלת לשאת הפסדים ממושכים וכבדים. כל דוקטרינת הבטחון של ישראל אמורה למנוע מצב כזה בכל מחיר. אין לי ספק שבהינתן הבחירה בין קרבות מאסף על שיפולי החוף או בהרי ירושלים לבין שימוש באופציה הסופית, האופציה השניה תזכה.
אינני יודע אם אתה אוהד את המשטר האיראני, אבל אתה בהחלט מהדהד, אולי לא בכוונת זדון, את תאוריית "קורי העכביש" של נסראללה המדברת על חולשתה ושבירותה המנטלית של החברה הישראלית.
לו כך היו הדברים, ישראל הייתה נכנעת עוד בימי האינתיפאדה השנייה כאשר התפוצצו אוטובוסים ומסעדות מידיי שבוע. כמו כן, ישראל לא הייתה נשארת 18 שנים בלבנון.
בקשר לאיראן, אינני רואה סיבה שישראל תפתח מולה מלחמה ישירה, אלא אם ישראל תנסה להרוס את תוכנית הגרעין, שבינתיים ככל הנראה מוקפאת. במקרה כזה, יכול מאוד להיות שאיראן תעדיף להשתמש בחיזבאללה כדיי להלחם בישראל ולא לשגר טילים לעברה ישירות. במקרה של מלחמה ישירה בין איראן וישראל, אינני יודע מה ישראל מתכננת לעשות אבל אני מניח שהעולם יתערב מהר מאוד, כולל ארה"ב. גם אם זה יגיע לשימוש בנשק גרעיני, אז סביר להניח שאיראן תכנע אחרי פצצת אטום אחת או שתיים, בדיוק כמו שקרה עם יפן. לאחר מכן, ייתכן ויגיע השלום למזרח התיכון, או שלא.
או אולי דווקא, אין ברירה אלא לפרק את איראן.
אינני תומך מרצ, אבל זנדברג מציאותית. אם היא לא רוצה להיות בממשלת אחדות עם נתניהו, בשביל להגיע ל61 מנדטים היא צריכה לקרוץ לזהות, ליברמן, כחלון או החרדים.
ליברמן כן (הביע נכונות לוותר על ביתו תמורת שלום והתבטא נגד אפליית החרדים לטובה ונגד כפייה דתית), כחלון כן (היה אחלה שר אוצר), החרדים קשה להאמין (מר"צ הייתה פעמיים בממשלה עם ש"ס, פעמיים חירבה את העסק, ומאז רק הקצינה בנטייתה האנטי-דתית). זהות, לעומת זאת? מממ… קפיטליזם בלתי-מרוסן כתפיסה כלכלית, ומשיחיות פעילה כתפיסה מדינית. לא מסתדר.
איך שאני רואה את זה, מבין כל מי שציינתי, פייגלין הכי פחות בכיס של נתניהו. אם גנץ יצליח להקים ממשלה בלי הליכוד – ולפי דעתי הסיכוי לזה לא ממש קיים – הוא יצטרך שמרצ תסכים לשבת עם טיפוסים כמו ליברמן ופייגלין. זנדברג מצידה מראה הסכמה.
מה גם שמרצ מתמודדת עם אותה בעיה שהייתה לה ב-09 וב-15, מצביעים שמבחינת דעותיהם הם לגמרי באזור של מרצ ומסוגלים להצביע לה מעדיפים להצביע למפלגת מרכז כדי לנצח את ביבי, אין לה ממש טיעון נגד זה פרט לכך שלא משנה מה מרצ תתמוך בגנץ.
אין לי שום דבר נגד מרצ (אין לי שום דבר נגד אף מפלגה חוץ מהכהאניסטים הקיצוניים), אבל בכנות, ההבדלים בינה לבין מפלגה העבודה נראים לי טריביאלים למדי בסיבוב הנוכחי. הבחירה לדעתי צריכה להיות בל"ד, עם כל שאט הנפש של חלוקת הקולות בינה לבין התנועה האיסלמית.