קמפיין של גבריות רעילה
תהיה גבר, טפל בעצמך
לא היה לי כוח לכתוב בשבועות האחרונים, גם בשל עניין משפטי ששתה את דמי וחלבי (ושעליו, עם קצת מזל, אכתוב בקרוב), וגם בגלל כמות התשפוכת שירדה עלינו מכל עבר. יש כנראה משהו במדיה החברתית שהופך את הכל לקרוב יותר, מטומטם יותר ומגעיל יותר.
ובכל זאת. הסיבוב האחרון בקמפיין הוא הנסיון של בנימין נתניהו להציג את שותפו לפשעי מלחמה, בנימין גנץ, כפגוע נפש, זאת לאחר שהנסיון להציג אותו כעבריין מין נכשל. אף אחד לא צריך להיות מופתע: זה אותו מהלך קמפיין שביצע הליכוד תחת נתניהו ב-1993-1994, כשניסה להציג את רבין כשיכור.
מה שמטריד הוא עד כמה הקמפיין הזה, מכל כיוון, הוא בעצם קמפיין של גבריות רעילה. נתעכב שניה על המושג. גבריות רעילה היא התפיסה שהאופן שבו גברים מחונכים להתנהג בחיים – הם צריכים להיות שתקנים, נכונים תמיד לאלימות, בזים לחולשה (אצלם ואצל אחרים), לא מפגינים רגשות ולא עוסקים בתחומים “נשיים” – היא אחד הדברים המזיקים ביותר בחברה. מגיל צעיר מלמדים אותנו שהעולם מלא טורפים, שהוא בלתי ניתן לשינוי, שכל סימן חולשה יסמן אותך כטרף, ושעל כן עליך להיראות תמיד מסוכן. כשאתה מפנים את הדפוס הזה, אתה הופך לאלים אם לא טורף בעצמך, ואתה מנציח את המעגל. מהבחינה הזו, הפמיניזם משחרר לא רק את הנשים, אלא גם את הגברים: הוא מאפשר להם לחרוג מהקוראלס שנגזר עליהם.
אתמול (ו’) פרסם בן כספית מאמר ב”מעריב”, שממנו עולה שגנץ – שומו שמיים – נעזר בפסיכולוגית לאחר שחרורו מצה”ל ושהוא מקבל גם טיפול תרופתי. יש בעיה בדיווח הזה, ולו מהעובדה הפשוטה שפסיכולוגית איננה מורשית לרשום כדורים. מעבר לכך, נפתח כאן מחול שדים.
תומכי השחיתות (ליכוד ואחרים) מיהרו לקפוץ על הדיווח כמוצאי שלל רב. הנה, גנץ מקבל טיפול! ובום, חזרו כל הסטריאוטיפים: אם אתה מקבל טיפול נפשי, אתה קוק מסוכן ונמצא במסלול הישיר להיות הניבל לקטר. אם אתה מקבל טיפול, אתה חלש, נשי, לא יציב, מסוכן לאחרים. התקשורת הישראלית, שתמיד רוצה את הראש ממשלה שלה רוצח בהתהוות (יזכור הזוכר איך אותה התקשורת חיסלה את עמרם מצנע, בטענה שאין לו “קילר אינסטינקט) שבה לדחוק את גנץ למלכודת של הגבר השתקן והאטום.
אני לא יודע מה מצבו הנפשי של גנץ, אבל איך לומר, יש לנו תמונה די ברורה על מצבו הנפשי של נתניהו: קמצן כרוני, פרנואיד עם נטיות נרקיסיסטיות מובהקות. היה טוב לנתניהו, ולכולנו, אם הוא היה מקבל טיפול. כבר היה לנו ראש ממשלה שסבל מדכאון כבד ולא טופל כיאות. זה לא נגמר טוב.
למרבה הצער, גנץ מיהר להודיע שהפרסום שקרי והוא לא בטיפול. היחס שלנו לפגיעות נפש הוא עדיין פחד קמאי: אם אדם יאמר ששבר יד, הוא יזכה לחמלה והשתתפות בצער. יאמר שהוא לוקה בדכאון, זה יהיה מלווה בפחד ורתיעה. גנץ, בתגובה שלו, נתן יד לפחד הזה.
גנץ יכול היה לקנות את עולמו בפשטות: הוא יכול היה לומר שכרמטכ”ל, הוא היה תחת לחץ אדיר. שטיפול פסיכולוגי הועיל לו ועזר לו להתמודד עם הלחץ. הוא יכול היה לשבת עם גבי אשכנזי ולדבר על הצלקות ששירות צבאי ארוך מטיל בך. אבל אז, כמובן, הליכוד היה מכריז על שניהם כנשיים מדי לתפקיד: הם מחוברים לרגשות שלהם, הם לא מדחיקים.
גנץ היה יכול לומר, באותה הזדמנות, שדווקא משום שהוא מכיר בחשיבות של טיפול פסיכולוגי, הוא יעשה כמיטב יכולתו לוודא שכל אזרח יוכל לקבל אותו. בישראל של נתניהו, טיפול פסיכולוגי הוא פריבילגיה למי שיש לו. המחיר גבוה, וקופות החולים שנמצאות על סף קריסה כבולות ברפורמה בבריאות הנפש, שבמהותה מצמצמת טיפולים למי שאין לו – זאת כחלק מהנסיון המכוון של בנימין נתניהו להחריב את שירותי הבריאות הישראליים כדי שיוכל להפריט אותם בעתיד, כנראה בעסקה סיבובית שבקצה שלה יושב איזה בן דוד.
גנץ יכול היה גם לומר כמה מילים עדינות על הקוראלס שבו הוא ונתניהו נמצאים יחדיו: הצורך לאיים כתרנגול על יחיא סינוואר, שמצידו צריך גם הוא להראות שהוא הגבר-גבר. בין הגברים-גברים האלה כלואים נשים, ילדים, וגברים שאין להם כוח לכל השיט הזה אבל צריכים לשמור על מעמדם, ולשם כך הם צריכים להשמע קשוחים ולאיים בתגמול איום.
בראשית ימיה של הפסיכולוגיה המודרנית, פרצה מלחמת העולם הראשונה. בסופה, ידבר פרויד על דחף המוות, הדחף ששולח בני אדם להסתכן ולמות: תנאטוס מול ארוס. כשהיא התחילה, היו שורה של גברים על סף התמוטטות עצבים. כששר הפנים של רוסיה נאלץ לחתום על צווי הגיוס, שהוא ידע היטב שמשמעותם תהיה מותם של מיליונים והרס בל ישוער, הוא מילא את משרדו בנרות ואיקונות, וישב ביניהם, מנסה איכשהו למצוא כפרה לפשע שהוא חש אנוס לבצע. ראש ממשלת צרפת, כשהבין פתאום שהשיחות בין הנשיא שלו ובין שרי הצאר הן לא על מניעת המלחמה אלא הדרך המוצלחת יותר לפתוח בה, לקה בהתמוטטות עצבים של ממש; הוא קרס, דיבר דברים חסרי שחר וגמגם במשך יומיים. שורה של גנרלים ושרים אחרים לקו בתסמינים דומים.
ואז הם אספו את עצמם מהרצפה, הזכירו לעצמם שהם גברים, שגברים צריכים להיות נחושים ושתקניים, ואישרו את הטבח הגדול וחסר הפשר – אולי התגלמותו של יצר המוות ברמה יבשתית.
הגיע הזמן לפרק את המערך של גבריות רעילה, משום שהיא הורגת אותנו. הורגת בפועל ממש. אנחנו לא צריכים מנהיגים שהולכים ליד נמרים (מסוממים היטב) כשהם בחזה חשוף. אנחנו צריכים מנהיגים שיהיו קשובים לעצמם, שיהיו מסוגלים להכיר בחולשותיהם שלהם ובתוך כך להגיע לאמפתיה עם חולשותיהם של אחרים; שלא יראו בבני אדם אחרים כלי משחק על לוח כלשהו, אלא בני אדם, משהו שביר כל כך ועדין כל כך.
בבחירות האלה, אנחנו צריכים לבחור במי שלא סוגד למולך, ולמי שמסוגל להראות לנו דרך החוצה מהמבוך שבנינו לעצמנו. המבוך עתיק מאד; הוא כנראה פרה-היסטורי; אנחנו רואים את הקירות שלו בשירה הקדומה ביותר שלנו; הוא לוחש שתמיד היה פה ותמיד יהיה פה; אבל הוא מעשי ידינו, וביכולתנו לפרק אותו.
ולא תהיה לתנאטוס ממשלה.
(יוסי גורביץ)
יש את זה בתרגום לאנגלית?
מדבריך משתמע ומושמע שלמרות הכחשתו של גנץ, הדיווח של העיתונאי אמת. אם כך גנץ שיקר. גנץ? שיקר? אחרת איך ניתן לדרוש ממנו לספר את שתרצה כי יודיע ויודה?
באשר להכללות, אכן, מילדות מאלפים ילדים להיות ׳גברים׳, כלומר לא לבכות אם קיבלו שריטה וכהנה. ולהשבע על נכונות למות למען המולדת.
לא ממש טורד את מנוחתי אם גנץ קיבל או לא קיבל טיפול/ייעוץ פסיכולוגי. אם הוא דובר אמת, כן טורד את מנוחתי. עקרונית. הפתק שלי שמאלה מכחול לבן.
קורינה
ואיך גורביץ יכול לדעת אם הדיווח הוא אמת? הרי הוא לא עשה את התחקיר אלא בן כספית. התשובה של אנשי גנץ היא שמדובר ביועצת ארגונית שהיא גם בהכשרתה פסיכולוגית ושזה חלק מחבילת הפרישה של כל קצין בכיר. אם זה כך אז גנץ לא שיקר. מה שברור לגמרי הוא שפסיכולוגים אינם רשאים לרשום תרופות, אפילו לא אקמול אז הדיווח של בן כספית כבר מכיל בתוכו שקר אחד ברור
גבריות יכולה להיות מזיקה – איגוד הפסיכולוגים האמריקאי:
https://www.thetrumpet.com/18431-american-psychological-association-masculinity-is-harmful
מה זה האתר הזה שאתה מצטט? מין אתר חדשות מנקודת מבט נוצרית פונדמנטליסטית… פיכס.
אני לא יודע האם המסמר של כתבת בן כספית על גנץ (שאלוהים יודע עד כמה היא נכונה) יכול להחזיק את משקל המסה נגד "גבריות רעילה" שאתה תולה עליו. הרי אילו מישהו כתב שגנץ השתתף במרוצי מכוניות פיראטיים — עיסוק "גברי רעיל" למהדרין — אני מניח שמכונת התעמולה של ביבי הייתה מכה בתופים בעוצמה חזקה לא פחות. כמות הלכלוך שמערכת הבחירות הזאת מוציאה החוצה היא פנומנלית, גם בגלל הרשתות החברתיות. מה לעשות, זה המין האנושי. בוקר טוב ותריח את הקפה.
בכל מקרה, שאלות המגדר ותפקידי המגדר הן מורכבות ועמוקות מכדי לרתום אותן למערכת בחירות ספציפית כלשהי. אם מדובר במבוך שבנינו לעצמנו מאז התקופה הפרה-היסטורית, אין ולא יכול(ה) להיות שם פוליטיקאי(ת) שיראו לנו דרך החוצה. האמונה ביכולת לשנות באופן יזום מבנים חברתיים שימיהם כימי האנושות היא נשק השמדה עצמית של השמאל, כי היא מולידה ציפיות שאינן יכולות להתממש. כן, העולם דפוק. עם הרבה מאמץ, אפשר לצמצם נזקים ולעשות אותו קצת פחות דפוק. אבל אי-אפשר לברוא לאנושות עתיד אוטופי, והבטחות חסרות סיכוי גורמות בעיקר נזק.
הייתי אומר שהאמונה ביציבותם של מבנים חברתיים ש"ימיהם כימי האנושות" היא נשק ימני. אולי אפילו נשק השמדה עצמי, אם מביאים בחשבון את הדוגמה הבולטת ביותר – הקפיטליזם, פטיש השווקים וה"צמיחה", וסיפורי המעשיות של הכלכלנים על "טבע האדם".
ספציפית לגבי תפקידי מגדר, היו חברות אנושיות שבהן היחס למגדר היה שונה. לא אוטופי, אבל שונה לחלוטין ממה שאנו מכירים כיום. ה"טבע האנושי" הוא מגוון הרבה יותר ממה ששמרנים ימנים רוצים לגרום לנו להאמין. גבול האפשרי הוא רחב הרבה יותר ממה ששמרנים ימנים רוצים שנאמין שהוא. לא צריך להיכנע לנשק הימני-שמרני הנדוש כל כך הזה.
דווקא בקפיטליזם אתה מתמקד? זה, מצד אחד, נמצא במצב לא רע בכלל ואין שיטה אחרת באופק שהאנושות יכולה לאמץ להתנהלות כלכלית, ומצד שני, ממש לא מדובר במבנה חברתי שימיו כימי האנושות. בין התנאים הדרושים לקיומו של קפיטליזם מודרני אפשר למנות ייצור בקנה מידה תעשייתי, רשתות מסחר לטווח רחוק שמאפשרות ניצול מירבי של יצרונות ייצור מקומיים, וקיומו של כסף כאמצעי תשלום "מופשט" — כלומר, אמצעי תשלום שערכו אינו תלוי בערך החומר המשמש כאמצעי תשלום. כל הדברים האלה קיימים כמה מאות שנים לכל היותר.
וכן, הטבע האנושי הוא מגוון וגבול האפשרי רחב יותר ממה שרובנו מאמינים (עזוב "שמרנים ימנים"; מילא שאפשר להיות שמרן שמאלני, אלא שרוב בני האדם, בלי קשר לנטייה פוליטית, אינם נוהגים להפליג על כנפי דמיון מעבר למוכר ורגיל). אפשר ללמוד מתקדימים, להשוות למצב הנוכחי ולחשוב עד כמה השינוי אפשרי או רצוי. מה שאי אפשר לעשות — או, על כל פנים, לא כדאי — הוא לפזר הבטחות חסרות שחר ולעורר ציפיות שאינן יכולות להתממש.
Underpromise, overdeliver
בקפיטליזם בחרתי כדוגמה משתי סיבות. ראשית, משום שכלכלנים ופנאטים של ״שווקים חופשיים״ אוהבים לגייס לצידם את טבע האדם, עוד מנטייתו של האדם ״ to truck, barter, and exchange״ אצל אדם סמית׳, ועד למכוני מחקר רפובליקאים בימינו. שנית, משום ה״נשק השמדה עצמית״. זה לא נושא הדיון, אבל אני חושב שאתה טועה לגמרי בראייתך את מצבו הנוכחי של הקפיטליזם. אומנם אין שיטה אחרת באופק שהאנושות יכולה לאמץ, לזה אני מסכים, אלא שזה בדיוק מה שהופך את זה לנשק להשמדה עצמית.
ספציפית, אני מדבר כמובן על התוצאות ההרסניות של יישום אידיאולוגיה שחותרת ל״צמיחה״ אינסופית על פני כוכב לכת סופי. מה שמכנים ״שינוי אקלים״. הקפיטליזם המודרני והחברה התעשייתית שלנו בנויים סביב שריפת דלקי מאובנים. אני לא נביא ולא יודע איך זה יקרה, אבל אני יודע שהאידיאולוגיה הזו של צמיחה והחברה התעשייתית בתצורה הנוכחית שלה לא יוכלו לשרוד עוד יותר מעשורים בודדים. במאבק בין הכלכלה לבין הפיזיקה די ברור לי מה ינצח.
וכמובן שיש חשיבות ל״הבטחות חסרות שחר״. דווקא להן. זה בדיוק מה שמפתח את הדמיון הקולקטיבי. אם נישאר עם הדוגמה מהפסקה הקודמת, מה זה ״לא יכולות להתממש״? אתה מדבר על פוליטיקה. על מה אפשרי ולא אפשרי מבחינה פוליטית. האם תוכנית הפעולה של ה IPCC, הגוף שמייצג את הקונצנזוס המדעי העולמי בקשר לשינוי האקלים, ״יכולה להתממש״? הם קוראים לירידה של 45% בפליטה של פחמן דו חמצני עד 2030. אין שום דרך פוליטית לבצע את זה, מבחינת סדר היום הפוליטי במיינסטרים זה לחלוטין בלתי קביל או הגיוני. אז מה, הם בזבזו את הדיו? אין טעם לקרוא לשינוי כזה או להבטיח אותו?
זכור שאתה מדבר כאן עם מני זהבי, שמבחינתו גם העבדות הייתה דבר כזה, טבע אדם בלתי משתנה, ושמבחינות מסויימות עבדים בעצם די נהנו ממנה.
אני לא יודע איפה אתה גר, אבל מבחינת רמת הדיון נראה שטוב לך ברמת גן. תהנה.
למען הקהל הקדוש, אני רוצה לצטט מעט מחכמתו של ההיסטוריון זהבי:
״העבדות לא נועדה לרצוח אף אחד, ובד"כ בעלי עבדים דווקא רצו שעבדיהם יחיו לאורך ימים כדי שאפשר יהיה לנצל את כוח העבודה שלהם… יש טיעונים שהיא היטיבה במובנים מסוימים, מצד שני ברור שהיא גרמה להם נזק עצום… ״
(הקשר לרמת גן לא ברור לי, אבל לא ממש אכפת לי אז אתה יכול להמשיך לחפור כאן לאחרים על היסטוריה, גאוגרפיה מוניציפלית, דעת קהל ואנרגיה גרעינית. ממש איש אשכולות)
רוצה לדבר על שינוי האקלים? אפשר.
הדרך המעשית היחידה להפחית באופן משמעותי את השימוש בדלקים מאובנים היא הרחבת הפקת החשמל תוך שימוש באנרגיה אטומית. זה כבר נעשה במקומות מסוימים: בצרפת, למשל, 72% מהחשמל מופק בתחנות כוח גרעיניות. העניין הוא שדעת הקהל די מבוהלת מכל מה שקשור לאנרגיה אטומית. ביפן, למשל, אחרי אסון פוקושימה שיעור החשמל המופק בתחנות כוח גרעיניות ירד מ-30% ל-0 (ומאז עלה מעט מאוד). וזה למרות שהנזק שנגרם מאסון פוקושימה היה מצומצם מאוד. אני לא בדקתי את המלצות IPCC, ואין לי מושג האם היעד שהם המליצו עליו הוא בר מימוש. מה שאני יכול לומר שמי שמציב יעד בלי להסביר איך אפשר להגיע אליו הוא מאחז עיניים.
אבל הקשר של דלקים מאובנים לקפיטליזם הוא עקיף למדי. גם אם מדינה כלשהי תלאים מחר את כל אמצעי הייצור ותקים משטר סוציאליסטי לפי הספר, היא עדיין תצטרך לדאוג להפקת אנרגיה ממאגר מוגבל של מקורות. הממשלה של מדינה כזאת תוכל, כמובן, להגביר את השימוש באנרגיה גרעינית, אבל סביר להניח שיהיו לה בעיות דחופות הרבה יותר לעסוק בהן (גם לא בהצלחה יתרה, אם לשפוט לפי התקדימים). ומצד שני, המשק הצרפתי הוא קפיטליסטי בבסיסו, למרות שמגזר האנרגיה הגרעינית נמצא בבעלות הממשלה.
וכל זה לא ממש קשור לצמיחה כלכלית. זו, בפשטות, היא גידול בסך הרכישות שמתבצעות במשק (כאשר הוצאה ממשלתית נספרת עם הרכישות). הרכישות מתבצעות, כמובן, באמצעות כסף – אותו אמצעי תשלום מופשט שעליו דיברתי קודם. מי ששולט בכמות הכסף במשק הוא הבנקים המרכזיים, באמצעות שיעורי הריבית שהם קובעים ורכישת אג"ח ממשלתיות. אם כבר מחפשים את הבעיה המבנית של הקפיטליזם במאה ה-21, אז העובדה שמאז 2008 הבנקים המרכזיים הזרימו למשקים השונים כמות עצומה של כסף זול היא מועמדת טובה. אבל ברגע שהפוליטיקאים, בסיוע הוגי הדעות, התקשורת, הקולנוע, ומי לא, יוצרים אצל הציבור את התפיסה שחייו אמורים להשתפר ללא הרף, וקושרים את התפיסה הזאת לכמות הכסף שבידי הציבור, לא נראה שיש דרך לעקוף את הבעיה הזאת. והנה שוב דוגמא לסכנה שבציפיות שווא. אבל זה, לפחות, תחום שבו אפשר לדבר במושגים ברורים, לכמת את הנתונים, ולתכנן מהלכים שאפשר להעריך את תוצאותיהם – מה שאינו נכון בכל הקשור לשינוי תפקידי המגדר.
הרתיעה של הרבה אנשים מאנרגיה גרעינית היא עדות (נוספת) לחוסר הרציונליות הבסיסית של בני האדם.
האמת לא, שינוי אקלים וקפיטליזם (שני נושאים שקשורים יחדיו עד כדי כך שהם כמעט נושא אחד) זו פשוט דוגמה טובה למדוע יש ערך עצום -דווקא- בדעות ה"קיצוניות", האלו שלא מקבלות כמובן מאליו את המערכת הקיימת.
אם מדובר על פיזיקה, אז נכון, אין הרבה ערך בלשאוף לדברים בלתי מציאותיים. מצע פוליטי ששואף להביא בני אדם לגדל ארבע ידיים ושמונה אוזניים נשמע דבילי. אבל פוליטיקה היא איננה פיזיקה. פוליטיקה נמצאת בתודעה של אנשים. במוסדות שאותם הם בונים. כלכלה גם איננה פיזיקה. כלכלה זה סוג של פוליטיקה. גם היא נמצאת בתודעתם של בני אדם, למרות שיש לה נגיעה לאלמנטים פיזיים של המציאות. בהתאם, הדעות שאתה מביע אינן (בהכרח) "שקולות", "רציונליות", או מביאות בחשבון את "מה שיכול להתממש", אלא פשוט שמרניות מבחינה פוליטית. בזמנים כמו שלנו, כשהסדר הפוליטי הקיים נראה כמשמיד את עצמו בהילוך איטי, השמרנות הזו שמקדשת את מה שקיים ומה שאפשרי במסגרת הכבלים המקודשים של הסטטוס קוו, היא היא חסרת הערך. אם רוצים דוגמה נוספת לכך, אפשר לקחת את "פתרון שתי המדינות" כפי שהוא נוכח במציאות הישראלית. כמעט כל השיח הישראלי בנושא הזה חסר ערך לחלוטין – משחק שחמט עם עצמנו שנועד פשוט להישאר במקום. אלו שמרוויחים מהסטטוס קוו תמיד היו טובים במשחקים הללו של שינוי למראית עין.
לגבי אקלים, כדי שלא לצאת מבלי כלום, זה מה אני חושב:
אנרגיה גרעינית לא תציל אותנו מהמשבר האקלימי. זה היה יכול להיות פתרון לחלק (הגדול מאוד, רבע מהסך הכולל) מפליטות גזי החממה שמקורם מייצור חשמל, לא לתחבורה, חקלאות ממוכנת, תעשייה, ניצול יתר של משאבים וייצור יתר של זבל. הבעיה במהותה היא של טביעת רגל אקולוגית גדולה מדי. ההתחממות שמקורה בגזי חממה היא הבעיה הגדולה ביותר, אבל זו רק בעיה אחת.
זה -היה יכול- להיות פתרון. לפני שני עשורים אולי. כיום, כדי לעמוד במגבלות (המאוד מאוד אופטימיות) שאליהן הגיע הקונצנזוס המדעי מבחינת הפחתת פליטות, על האנושות לבנות כור גרעיני אחד מדי יום, החל מלפני כמה שנים ולמשך העשורים הקרובים. זה לא יקרה. גם אם זה יכול היה לקרות, היום זה כבר פתרון מסוכן מאוד. כורים גרעיניים הם רעיון לא רע בחברה טכנולוגית מודרנית ויציבה, ובאקלים "נורמלי". בעולם אליו אנו מתקדמים, עם ארועי מזג אוויר קיצוני של "פעם באלף שנה" שקורים אחת לשבועיים וחצי, מחסור חמור במזון וערעור הסדר החברתי, כורים גרעיניים זה כנראה רעיון איום ונורא. הם דורשים תחזוקה רציפה ומסובכת מבחינה טכנית, ואסון טבע או קריסה חברתית (כמו בונצואלה למשל) יכולים להביא לאסונות גרעיניים. לגמרי לא ברור שלתחזק עשרות אלפי כורים גרעיניים במצב כזה זה רעיון חכם.
אתה מצביע נכון על הרעיון שחיינו "אמורים להשתפר ללא הרף". קוראים לזה "קידמה", או "מודרניות". זה רעיון שמשתלב יפה מאוד (או, אם לדייק, באופן הרסני מאוד) עם הרעיון הקפיטליסטי של מקסום רווח ושל צמיחה כלכלית, אבל נכון שזה לא זהה למושג הקפיטליזם. הרעיון של צמיחה מתמדת הוא בפרוש תוצר של כלכלת דלקי המאובנים. עד המצאת מנוע הקיטור ותחילת השריפה של פחם כדי לייצר "כוח מניע", האנרגיה הזמינה היתה מוגבלת לפני השטח (עץ, נהרות, בני אדם או חיות), ואפילו הקפיטליסטים לא חשבו שזה יכול לצמוח ללא גבול. רק משגילו בני אדם מימד נוסף של אנרגיה, שנמתח לעומק האדמה ואחורה בזמן, ניתן היה להעלות על הדעת רעיון כזה של צמיחה ושיפור מתמיד. זה מבנה מחשבתי חדש יחסית בהיסטוריה האנושית.
כנראה שהמשבר האקלימי מבשר את הסוף של צורת החשיבה הזו, שהיא היחידה שאי פעם הכרנו בחיינו האישיים. ברור שהקושי הפוליטי בשינוי תפיסה שכזו הוא עצום. סוציאליזם לא יציל אותנו (אם כי הוא ימתן במקצת את הטרוף האובססיבי של השווקים עם צמיחה וייצור למטרות מיקסום רווח), אנרגיה גרעינית לא תציל אותנו, ובטח ובטח ששמרנות מיושנת וזקנה לא תציל אותנו. אנחנו ניצבים מול משהו חדש ורדיקלי, ואנו זקוקים לרעיונות חדשים ורדיקליים.
נדמה לי שהייתה כאן תגובה של גיל שנמחקה. למה לעזאזל?
כן, נזכרתי למה אני ממעט להגיב כאן, מערכת התגובות מחורבנת ומוחקת אוטומאטית כל תגובה שניה שלי כספאם.
לא יודע האם זו מערכת התגובות או יוסי שנחלץ להגן על רעיון הקדמה הקדוש…
בכל מקרה, עצם ההכרה בכך שלקדמה יש מחיר אקולוגי, מחיר שמעבר למספר אנשים מסוים שזוכים לרמת חיים מסוימת כדור הארץ פשוט לא יוכל לשאת בו, היא רעיון חדשני שמתסכל אנשים רבים, בלי קשר לנטייתם הפוליטית. עוצמת ההכחשה של שינוי האקלים היא ראיה לכך. וכשבני אדם מכחישים או מדחיקים משהו, הדבר האחרון שיעזור הוא להדגיש עד כמה המשהו הזה ידרוש שינויים מרחיקי לכת באורח חייהם. IPCC הוא פאנל מומחים, הוא לא חייב להיות מעשי, אבל מדינאים אחראיים היו מדגישים שיש מקור חלופי זמין להפקת אנרגיה, שבני אדם כבר יודעים לעבוד אתו — כלומר, אנרגיה גרעינית — ולא מפריחים הזיות על הפקת מחצית או יותר מהאנרגיה הדרושה לאנושות ממקורות כמו שמש או רוח. כמובן, לאנרגיה גרעינית יש סיכונים משלה. אבל אם דרום קוריאה, השוכנת באזור בו יש סכנה משמעותי של צונאמי ורעידות אדמה, שלא לדבר על השכנה הפסיכית מצפון, יכולה להפיק 27% מהחשמל שלה מאנרגיה גרעינית, נראה שמדינות יציבות ושקטות יותר — תכל'ס, כל צפון אמריקה, אירופה כולל רוסיה, סין, יפן, ועוד — יכולות להגביר את שיעור האנרגיה הגרעינית בייצור החשמל שלהן, מה שיקל מאוד על המאבק בשינוי האקלים.
אני לא יודע אם יש פוליטיקאי שיכול להראות לנו את הדרך החוצה אבל יש בהחלט פוליטיקאי שיכול לא לקבור אותנו באותו מקום ויש כזה שבשביל הישגים קצרי טווח מוכן להמשיך ולהזין מיתוסים מזיקים בין אם הם 'פרהיסטוריים' או לא.
בזמנו כאשר גולדה התמנתה לתפקיד בכיר במנגנון הציוני הזדעקו ראשי היהדות הדתית בטענה שלא ייתכן שאישה תחזיק בתפקידי ניהול ותיתן הוראות לגברים. אם דניאלה וייס, עדינה בר שלום או אפילו איילת שקד נושאות בתפקידים בכירים מטעם הציבור הדתי זה בגלל שהיו נשים כמו גולדה, מניה שוחט, רחל ינאית בן צבי ואחרות שפילסו עבורן את הדרך.
נו באמת… הבחירות האלה אינן על ענייני מגדר, ולהריץ בחירות על ענייני מגדר זו דרך בטוחה עבור השמאל לירות לעצמו ברגל. תשאל את הילרי קלינטון.
דרך אגב, מי שהזדעקו בימי גולדה היו פוליטיקאים חרדים; דניאלה וייס באה מציבור דתי-לאומי, ואילו עדינה בר שלום טרם קצרה הצלחה פוליטית מרשימה (יש לה מעלות אחרות, תודה לאל). ההתנגדות הדתית לכהונת נשים בתפקידי ציבור נובעת מהיצמדות להלכה ולא מניתוח מבנים חברתיים כלשהם. ומצד שני, יש דרך הלכתית להתיר את העניין, כפי שפסק בזמנו הרב משה פיינשטיין.
לגבי הסוף: הרב קוק התנגד למתן זכות הצבעה לנשים
לגבי ההתחלה: אנחנו לא במטה הבחירות של כחול לבן ולא מריצים פה כלום. זהו סטטוס שכתב יוסי שתוקף בעיה, במקרה בזמן בחירות
בין התנגדות הרב קוק לזכות ההצבעה לנשים לבחירת גולדה מאיר לרה"מ עברו כמעט 50 שנה. בזמן הזה קרו כל מיני דברים — למשל, טובה סנהדראי נבחרה לחברת כנסת מטעם מפד"ל בשנות ה-50. בכל מקרה, לתנועה הציונית על אגפיה — כולל הציונות הדתית — לא היה לוקסוס להשאיר את הנשים מחוץ לפעילות ציבורית. היה צורך אדיר בכוח אדם שיקדם את הפרויקט הציוני, ולוותר על 50% מכוח האדם הפוטנציאלי פשוט לא בא בחשבון. כמובן, בתנועה הציונית היו ארגוני נשים, הן דתיים והן חילוניים, שמילאו תפקידים חשובים. למזלנו, הארגונים האלה עסקו במידה רבה בתחומים שנחשבו באופן מסורתי ל"נשיים" — הקמת בתי חולים, מרפאות, גני ילדים, וכיוצא באלה החיים עצמם — ולא בספירת נשים בעמדות הנהגה שונות או במרדף אחרי משרות יוקרתיות.
לא התייחסתי לבחירת גולדה לראשות הממשלה. זה קרה כבר אחרי שהיא הייתה שרה בכמה ממשלות. התייחסתי למינוי הראשון שלה לסוכנות, הרבה לפני שהמדינה קמה.
ככל הידועי לי, גולדה הייתה אשת ההסתדרות, לא הסוכנות, וקיבלה את התפקיד של מזכירת מועצת הפועלות בזכות היותה מאהבת של דוד רמז (לצד מעלותיה הנוספות). לא שזה רע; כמנהיגה פוליטית היא הייתה בסדר גמור. אבל עמדות הנהגה פוליטית, מטבען, הן משהו שמתאים למעטים ומעטות. מי שקושר את קידום הנשים להיבט הזה, עושה להן שירות דוב.
מני,
לידיעתך, אתה נודניק.
כבר הרבה זמן שלא קראתי כאן תגובה כל כך קולעת. שאפו.
ייתכן שביבי היה מתנפל על מירוצי מכוניות פירטיים של גנץ, אלא שהנימוק היה אז אחר – גנץ לא היה נחשב סיסי נחנח אלא חסר אחריות. כלומר, העובדה שביבי מתנפל על כל יריביו אינה סותרת את נרטיב הגבריות הרעילה הנוכח בחברה הישראלית, ויש רבים וטובים שסולדים ממנו.
אתה טוען ששאלות המגדר ותפקידי המגדר הן מורכבות ועמוקות מכדי לרתום אותן למערכת בחירות ספציפית כלשהי. יש שאלות שראוי לרתמם למערכת בחירות? לפחות בישראל, מעצם טיבו מכתיב קמפיין הבחירות רידוד מסרים לרמה נמוכה ביותר. ובכל מקרה, כאדם מציאותי, אתה יודע שזה מגוחך לצפות ששאלות גדולות כאלה לא יעלו בסחרור התעמולה לקראת הבחירות. והן אכן עולות אצל כולם. אתה טוען שהשימוש שעושים בהם בתעמולת הבחירות הוא נלוז? מסכים.
האם אין אפשרות לגרום שינוי יזום במבנים חברתיים שימיהם כימי האנושות? ברור ששינויים במבנים החברתיים חלו במהלך ההיסטוריה. מה גרם להם אם כך? רק שינויי נסיבות ותנאים שאינם קשורים ביוזמה אנושית? מגוחך. אפילו אם נאמר כך, עדיין צריך יוזמה אנושית כלשהי להתניע אותם, והעובדה שלעולם לא נגיע לאוטופיה, תהא זו אשר תהא, לא צריכה לשנות דבר. בקיצור, הדברים שלך כלליים מדי.
האם יש שאלות שראוי לרתום למערכת הבחירות? ודאי: יוקר המחיה, הגידול המטורף בחובות משקי הבית, מצב התחבורה, החינוך והרפואה, היחסים עם ארה"ב (שם ביבי שם בערך את כל הביצים בסל הרפובליקני, מה שעלול להיות מסוכן למדי), ואפילו היחסים עם הפלסטינים (לא שיש הרבה מה לעשות אתם עכשיו, בעיקר בגלל הפלסטינים עצמם). אפשר פה ושם לדבר אפילו על נושאים שנחשבים לפמיניסטיים — חופשת הלידה לאבות, למשל, או החלת חוק חינוך חינם על הגיל הרך (מי שאי-החלתו פוגעת בהתקדמות המקצועית שלהן אלה בעיקר נשים). אבל שינוי יסודי ויזום של תפקידי מגדר שקיימים מאז המהפכה החקלאית לפחות? יום אחד אחרי שרוב בני האדם יסכימו לוותר מרצונם על מוסד הרכוש הפרטי, ויומיים אחרי ביאת המשיח.
אין לי בעיה עם הדברים הנ"ל, אבל זה מה שהוציא אותך משתיקתך? ברברת קמפיינרית אקראית? לא הייתי מנחש שזהו סדר העדיפויות של גורביץ.
ל-Y האלמוני! הידיעה שהבאתי מביאה נייר עמדה של איגוד הפסיכולוגים האמריקאי. מה הקשר לאתר נוצרי?
האתר thetrumpet שאליו קישרת, מציג את זה תחת הכותרת, “איגוד הפסיכולוגים האמריקאי: הגבריות מזיקה“ וכו׳. זה מאמר ביקורת, מנקודת מבט נוצרית שמרנית, כנגד עמדת האיגוד.
הנה ידיעה רשמית מטעם האיגוד:
https://www.apa.org/monitor/2019/01/ce-corner
מעניין לראות שלמרות כל ההכפשות על אופיו ה"רכרוכי" של גנץ, דווקא נתניהו הוא לא בדיוק "גבר-גבר" כשזה בא להתעמת מול אויבי ישראל. למען השוואה, אני מאמין שאולמרט היה הרבה יותר ניצי ממנו. המלחמות שניהל נתניהו הן "עמוד ענן" שנמשך כשבוע ו"צוק איתן", שגם היה נמשך כשבוע לו חמאס לא היה דוחה את הפסקת האש שהונחה בידי נתניהו על השולחן. מלבד צמד המבצעים הללו, אנו רואים שנתניהו מנסה כמה שיותר ללכת בין הטיפות ולא לשבור את הכלים. בסוריה הוא עובד יחד עם הרוסים ומנהל מערכת של תקיפות נקודתיות, זאת תוך כדיי זהירות לא להצית מלחמה כוללת מול הציר השיעי. מבצע "מגן צפוני" טיפל במנהרות חיזבאללה מבלי לחצות את הקו הכחול. בנושא ההר הבית הוא התפשר פעמיים, גם בעניין המגנומטרים וגם בעניין שער הרחמים. מול עזה הוא ממש נכנס להסדרה מול החמאס וזאת באמצעות המצרים ולמרות שהיו לו אין-ספור הזדמנויות בשנה האחרונה הוא לא פתח ב"צוק איתן 2". מה הפלא עם זאת שבנט וליברמן כה ששים לאגף את נתניהו מימין בנושאי ביטחון?
אני אגיד זאת בזהירות רבה מאוד, אך מי שלא רוצה לראות את ישראל נכנסת למלחמה בזמן הקרוב, אולי שיאחל שאנשים רבים ישלשלו דווקא "מחל" לקלפי.
מצד שני, אפשר לטעון שלדבר זה דבר אחד ולעשות זה דבר שני, ושאפילו ליברמן ובנט יידעו היטב אם יישאו במושכות הביטחון שמלחמה שלשמה שתישא הרבה הרוגים ישראלים לא תועיל לאף אחד, ומה שחשוב יותר, תזיק להם פוליטית. בינתיים לא עולה להם כלום להתלהם.
אני מאמין כי הויכוח בין ליברמן לנתניהו לגבי עזה הוא אותנטי. אין פה רק שיקולים פוליטיים. ליברמן אכן לא היה מרוצה מן ההתנהלות מול עזה. כנ"ל לגבי בנט. עם זאת, אני יודע כי גם נתניהו לא מונע אך ורק משיקולים של "למנוע מלחמה", יש לו גם מטרת-על והיא הנצחת הפיצול עזה והגדה לשתי ישויות. הסדרה עם החמאס מוציאה זאת לפועל.
לאחרונה הגעתי למסקנה שכל עוד נתניהו בשלטון כנראה שלא תהייה מלחמה וגם לא מבצע, לא עם איראן, לא עם חיזבאללה ולא עם חמאס.
אני לא מוכן לשים על זה כסף, האמנם.
אני משער ששר ביטחון או ראש ממשלה שירצה להתחיל מלחמה עם עזה יקבל דו“ח ענייני מן המודיעין, שאינו חשוד בנטיה פוליטית ובפרט לא שמאלנית, שיראה לו שזו אופציה בדרך כלל לא רצויה. ממש כך אירן וישראל מצאו לנכון במשך השנים לאיים ולהשמיץ אחת את השנייה, ביודען שתיהן שמלחמה ישירה לא תיטיב עם אף צד.
יכול להיות, אבל לא כל ראש ממשלה בהכרח יאמץ את העמדה הזו.
ליברמן כבר החזיק במושכות הביטחון וכנראה הגיע למסקנה שאתה מתאר. מצד שני, המסקנה הזאת מרסקת אותו אלקטורלית.
בנט? לא ברור, אבל עם איך שהסקרים נראים כיום, שר הביטחון הוא לא יהיה. אולי גלנט.
וגנץ? עשה כנראה טעות פוליטית קשה כשהתאחד עם לפיד והשניים מיצבו את עצמם כחלופה אקטואלית לביבי. הרי להקים ממשלה אין לו סיכוי (ולא היה מלכתחילה), ומצד שני, כל הלכלוך שבף בינו לנתניהו עכשיו יקשה על ביבי לצרף את גנץ לממשלתו כשר הביטחון. כל זה היה נמנע אילו גנץ הציב לעצמו מראש את היעד להגיע למקום השני בבחירות, להיכנס לממשלת נתניהו מעמדת יתרון ולחכות לכתב האישום. שוב נפילה במלכודת של ציפיות גבוהות מדי.
כאשר "עסקת המאה" תוגש אל השולחן (ככל הנראה לאחר הבחירות), נתניהו ימצא עצמו במלכוד 22 במידה ויקים קואליציה עם בנט, סמוטריץ' ובן-גביר. הנשיא טראמפ העניק לישראל מספר מתנות והוא ידרוש תמורה לכך בדמות הסכמה לתוכנית. בשביל להביא לטראמפ את מה שהוא רוצה, נתניהו צריך קואליציה דווקא עם גנץ ולפיד.
אני מקווה שאתה צודק, אבל תקווה אינה מדיניות (הנה משהו שכדאי לשמאלנים, כולל אותי, לשנן יום אחרי יום).
טראמפ גילה עד עכשיו נכונות מפתיעה להיענות לצרכיו הפוליטיים של נתניהו. לא ברור מה יש ב"עסקת המאה" שלו, אבל ספק אם יהיה שם משהו שיעמיד את ביבי בפני קושי ממשי. יתר על כן, הפלסטינים כבר הודיעו שידחו את העסקה, כך שגם ממשלת ימין צרה תוכל כנראה "לבלוע" אותה בתור הצעה תיאורטית.
ומעבר לכל זה, למציאות פוליטית יש דינמיקה משלה שיכולה לכפות את עצמה על השחקנים גם אם אלה לא ממש רוצים בכך. שוויון או יתרון במנדטים ל"כחול לבן" על פני הליכוד יביא לכך שגנץ, ואולי גם לפיד, ידרשו רוטציה בראשות הממשלה. נתניהו לא יוכל להסכים לכך, וגם מחליפו (במקרה של כתב אישום) ככל הנראה לא יוכל. כבר היינו בסיפור דומה אחרי בחירות 2009.
אם נהייה פסימיים לרגע, אגיד שישראל ממש צריכה את העסקה הזו. הנשיא טראמפ נוח לישראל, בלשון מעטה. כמו כן, הוא אינו מסור לנוסחא החלודה של "מדינה פלסטינית בגבולות 67 שבירתה היא ירושלים המזרחית". אני בטוח שהוא יספק לישראל עסקה טובה.
אך לא זו באמת הסיבה. הסיבה היא שבמוקדם או במאוחר, יעלה נשיא דמוקרטי לשלטון. אולי זה יקרה אפילו ב2020. אף אחד מן המתמודדים לנשיאות מקרב הדמוקרטיים לא ממש טוב למדינת ישראל, כולל ברני סנדרס. אם ג'ו ביידן ירוץ, אז אולי רק הוא. המפלגה הדמוקרטית שטה אט-אט לעבר מחוזות אנטי-ציוניים מובהקים. במוקדם או במאוחר נמצא עצמנו מול שלטון אמריקאי לא אוהד ואולי אפילו איפשהו עויין. למען האמת, אינני יודע אם מדינת ישראל תוכל לשרוד את זה. "עסקת המאה" מרגישה לי קצת כמו עכשיו או לעולם לא.