שודדי התקציב האבוד
הגיעה עונת התקציב, ובהתאם צה”ל משליך עלינו איומים מן הגורן ומן היקב. האם חיזבאללה יכול לכבוש את הגליל? אם כן, פרקו את צה”ל
זה הסתיו, עם הענן ועם הגנרל המייבב: בכירים בצה”ל מתכננים את הפשיטה הבאה שלהם על השירותים שתקבלו מהממשלה בקפידה. כדי לוודא שלא תהיה התנגדות של ממש, הם מעלים את רף האיומים על ישראל לרמות מופרכות. כמו בכל עונת תקציב.
נחזור על מה שנכתב פה לא אחת בשמונה השנים של הבלוג הזה: לישראל אין אויב ראוי לשמו. החונטה הצבאית של מצרים היא אחות לחונטה שלנו. לבנון היא לא איום. החיזבאללה הוא ארגון גרילה שלא כל כך מצליח בסוריה ומעולם לא ניסה לפעול בישראל עצמה. צבא סוריה התפרק בפועל – לא שהוא היה במצב מוצלח כל כך קודם לכן. ירדן היא בעלת ברית, אם לא ממלכת חסות. כלומר, שלוש מדינות האויב הקלאסיות של התקופה שלפני 1973 – מצרים, סוריה וירדן – יצאו מהמשחק. במעגל השני יש לנו את עיראק, שהתפרקה לחלקיה ושבכל מקרה הצבא שלה לא מאיים על ישראל. לאיראן אין כל כוונה או יכולת להגיע לישראל – היא תצטרך לעבור את עיראק בדרך, וזה לא כל כך הצליח לה בעבר – וההמנון הבלתי רשמי של צבא סעודיה הוא Onward, Christian Soldiers. הצבא שלה מתפקד בעיקר ככלי להגנה על המשטר.
אז מה נשאר? כמה ארגוני גרילה. צה”ל לא הכריע ועכשיו לוחשים לנו שהוא גם לא רצה להכריע את חמאס – מה שהיה צפוי מראש. כולם מדברים על דאע”ש, אבל זו מעולם לא ניסתה להתמודד עם צבא של ממש, ואחרי כל הרעש מדובר במיליציה של 20 עד 30 אלף איש, עם כמה טנדרים, שבכל פעם שהיא חורגת מהטריטוריה הטבעית שלה – שטחים סוניים במובהק – חוטפת מכה מסיבית בראש. לא משהו שצריך להטריד מדינה שההוצאה הצבאית שלה ביחס לתוצר ולהוצאה על בריאות היא הגבוהה ביותר בעולם. אלה, אגב, נתוני 2012: בהתחשב בכך שקיצצנו השנה את תקציב הבריאות לטובת התקציב הצבאי, היינו מטפסים במעלה הטבלה הזו, אם רק היה לאיפה.
המסקנה המתבקשת מהעדר האיומים על ישראל היא דווקא שיש צורך לקצץ את התקציב הצבאי, במשהו כמו שליש עד מחצית. בפועל, צה”ל דורש תוספת של 30 מיליארדי שקלים בשנים הקרובות – ונתניהו, על פי הפרסומים, נחוש לתת לו את מבוקשו.
אז איך מסבירים לאוכלוסיה שהרגע למדה שמקצצים את תקציב החינוך והתחבורה שלה עד להודעה חדשה? מפחידים אותה, כמובן. ערוץ 2 שימש השבוע כשופר לשודדי תיבת האוצר של צה”ל, כשנתן פתחון פה לבכיר צה”ל – בכיר עלום שם, כמובן – לטעון שהחיזבאללה יכול לכבוש חלקים מהגליל. וואלה.
ובכן, אם החיזבאללה יכול לכבוש חלקים מהגליל, ועוד במצבו, הדבר המתבקש הוא לפרק את המטכ”ל ולכלוא את כל החברים שלו בשל מעילה. אם חייל בצה”ל נכנס למחבוש כשהוא מאבד מברשת, מה אנחנו צריכים לעשות לחבורת גנרלים שהצליחה לבזבז מיליארדים? שהפכה את הצבא שהיא קיבלה לכנופיה שלא מסוגלת לבלום מיליציה איסלמית של 10,000 איש, אולי? שלא מסוגלת, אחרי אגמי השקלים שהיא שתתה, להבטיח שצפון הארץ לא תכבש על ידי כוח שהכלי הכבד ביותר שלו הוא טנדר? ראבק, הכוח של קאוקג’י במלחמת העצמאות היה יותר איום על צה”ל של אז מהחיזבאללה על צה”ל של היום. נכון, ב-30 השנה האחרונות נתנו ליותר מדי חובשי כיפות לקבל תפקידי פיקוד, ואת התוצאות אנחנו רואים, אבל אם אחרי כל ההוצאות, צה”ל לא מסוגל להגן על הגליל לא מפני צבא מסודר אלא מפני מיליציה – בשביל מה אנחנו צריכים אותו? ומה עשיתם עם כל הכסף, שלא לדבר על מאות אלפי השנים של צעירים שהופקדו בידיכם?
ושניה, יש עוד מה שלא הבנתי. אתם טוענים, במסגרת הדרישות שלכם לשיפוי תקציבי על “צוק איתן” – איכשהו, התקציב שלכם הוא תמיד למצב שלום; כשאתם אשכרה עושים משהו אתם דורשים עוד תקציב – שהוא לא היה כשלון, כי אם נסתכל על מלחמת לבנון השניה, הרי שהיא השיגה הרתעה, ואת זה הבנו רק באיחור של שנים. אז רגע: חיזבאללה מורתע? כי, אם הוא מורתע, למה אתם מאיימים עלינו בכיבוש של הגליל? ואם הוא לא מורתע, למה אנחנו צריכים לשלם לכם על “צוק איתן”?
אגב, אכפת לכם לעדן את השקרים שלכם? התמונה של שלושה אנשי חיזבאללה שפרסמתם, נאלץ דובר צה”ל להודות, צולמה די מזמן. איפשהו על קו הגבול. והיא אמורה, אני מניח, להצביע על כך שלחיזבאללה יש רובים (!). ואם מפקד חיל האוויר משתחץ ביום העצמאות ש”אנחנו פוליסת הביטוח של ישראל,” יהיה מוגזם לבקש שארבעה חודשים אחר כך הוא לא יתאר את המטוסים שלו כערימת גרוטאות בלתי בטיחותית? שהוא לא יזלזל באינטליגנציה שלנו, כי אנחנו יודעים שמטוסים אמורים לשרת שנים ארוכות? (צילומי המסך – באדיבות Gilad Shapiro).
רגע, לא סיימנו. לפני כשבוע, חגגתם את הגעתה של צוללת גרעינית חדשה, תנין שמה. בקרוב, נקבל את אחותה, רהב. נניח עכשיו לבחירה המפוקפקת של השם – מפלצת ים מתה שאף בריה לא יכולה לעמוד בסרחונה, ואוטומטית אתה חושב על חצר אשכנזי – ונשאל, בנימוס, למה לעזאזל צה”ל צריך שייטת של צוללות גרעיניות. יש להן תפקיד שאנחנו לא מודעים לו במלחמה בחמאס? בחיזבאללה שעומד לפשוט על חיפה? בדאע”ש? צה”ל נכנס למירוץ חימוש עם ארה”ב, רוסיה, או בריטניה? יש צי ענק שעומד לפשוט על חופינו? לא? אז למה, לכל הרוחות, אנחנו משלמים שני מיליארדי שקלים על כל בהמה כזו? כי, לא יודע איך להגיד לכם את זה, אבל אנחנו צריכים את הכסף. באמת.
אה, וחיל האוויר? אתה רוצה מפציצי F-35. ב-2009, המחיר של כל אחד מהם אמור היה להיות 836 מיליוני דולרים לדינוזאור. המטוסים היו אמורים להיות מסופקים ב-2014, אבל זה לא קרה, כנראה לא יקרה, והעיכובים משמעם שהמחיר יהיה כנראה גבוה יותר. מה אתם מתכוונים לעשות בהם? האם אנחנו באמת צריכים שלוש טייסות, 75 מטוסים, שלהם? כי, איך לומר, בשמונה השנים האחרונות, הסתדרתם מצוין בלעדיהם. כן, המשימות שלכם היו הפצצת אנשים שלא יכולים להגן על עצמם בלבנון, עזה וסוריה – אבל זה לא הולך להשתנות בקרוב, נכון? לא תהיה מלחמה נגד איראן, אפילו נתניהו (גרוע מכך, אפילו ארי שביט) כבר לא מדבר על זה. אז האם אנחנו באמת צריכים להמשיך ולהוציא סכום שהוערך ב-2009 בכ-15 מיליארדי דולרים וכנראה יעלה יותר (הצעצועים האלה תמיד עולים יותר)? למה? שוב, אנחנו מצטערים, באמת, להטריד אתכם בנושאים מלוכלכים כמו כסף, בדיוק ברגע שבו אתם מפנטזים על האקסטזה שבשבירת מחסום הקול שלוש פעמים עם סטיק רוטט בין הרגלים מעל לול תרנגולות שאולי מכיל כניסה לפיר מנהרה במחנה הפליטים אל בורייג’, אבל אנחנו באמת צריכים את הכסף.
באמת. מערכת הבריאות שלנו מחרחרת. תחבורה ציבורית אין לנו בעצם. על מערכת החינוך מוטב שלא להרחיב את הדיבור. אנחנו יודעים שהבטחנו, אבל אנחנו לא יכולים. אנחנו יודעים שמימיו של דיין כשר בטחון, קיבלתם כל מה שרציתם, אבל באמת, כבר לא נשאר לנו מה לתת. אתם האיש השמן ואנחנו האיש הרזה, ואנחנו קורסים.
הממשלה אומרת שכולנו נצטרך לקצץ, כי אין להעלות על הדעת שנעלה מסים על החברים של שר האוצר. אז מה אתם אומרים, תשתתפו גם אתם? תביעו סולידריות איתנו? אנחנו לא מבקשים הרבה. תוכלו לקבל 25 F-35, אם תתעקשו, וניתן לכם לשמור על הצוללות שכבר קניתם.
לא, אה?
הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.
(יוסי גורביץ)
לעניות דעתי בכלל לא שווה להכנס למשחק האיומים בהקשר לתקציב. תקציב הבטחון לא קשור אפילו במובן השטחי ביותר לאיומים אסטרטגיים באשר הם: הוא בחלקו העצום מוקדש לפנסיות ותנאי פרישה מגוחכים, ובחלקו העצום האחר לכל מיני פרויקטים חברתיים\חינוכיים\סמליים שאפילו בפזילה ועמידה על הראש אי אפשר למצוא בהם קשר לבטחון. צריך לומר לצה"ל שכל עוד הוא לא עובר למודל גיוס ותעסוקה פונקציונלי – לאו דווקא מקצועי אבל כזה שמבוסס על צרכים אובייקטיבים – הוא לא מקבל שקל אחד נוסף מעבר להצמדה למדד.
עצוב ומדויק.
"עצוב ומדויק". 2 מילים, כל האמת.
ברור ונכון.
אנשים מתים בגלל השקעה לא מספיקה בבריאות ותחבורה, ואנשים מובחרים מחליטים לעלות מישראל בגלל השקעה לא מספיקה בחינוך ורווחה, וכך המדינה נחלשת.
תקציב בטחון גדול מדי פוגע בבטחון המדינה.
מה פתאום צוללות גרעיניות?
אז בשביל מה אנחנו צריכים צוללות? להטיל מצור ימי על בריטניה?
צוללת גרעינית היא צוללת המונעת על ידי כור גרעיני. הצוללות הגרמניות של חיל הים מונעות בדיזל ולכן אינן צוללות גרעיניות. סוג החימוש שלהן הוא סיפור אחר לגמרי.
מלבד ההערה (המטופשת, המיותרת, והבלתי מוצדקת לחלוטין) על חובשי הכיפות, חותם על כל מילה.
I second.
Yossi, your analysis is sharp and incisive and on military and Occupation regime you are an important voice.
But if you mix in bigotry against Orthodox just because they are Orthodox, it ruins all the good work that you do.
אין ספק שב 30 השנים האחרונות יש עליה דרמטית במספר חובשי הכיפות הסרוגות בצבא בכלל ובדרגות הפיקוד בפרט. זה פחות או יותר מקביל לתקופה שבה צה"ל הפביק לנצח במלחמות.
וההתחממות הגלובלית זה בכלל בגלל הידלדלות הפיראטים
למיטב הבנתי הצוללת אמורה להלחם בצוללות איראניות; הצבא טוען שכבר הגיעו הנה ספינות איראניות, למיטב זכרוני, והם תפשו אותן.
לגבי דאע"ש, הם נצחו את הצבא העיראקי, שברח מהם ועוד השאיר את הציוד (האמריקאי!) מאחורה.
לגבי חזבאללה: הם לא התחילו לתקוף את ישראל שוב בזמן צוק איתן?
נראה לי שצה"ל יש קצת יותר קייס ממה שאתה נותן לו קרדיט עליו. שזה לא הרבה, בהתחשב בזה שאתה לא נותן לו שום קרדיט, אבל משהו בטענות יש.
דאע"ש ניצחו את הצבא העיראקי באזור סוני. לאזורים שיעים הם אפילו לא מנסים להיכנס. ובסוריה, דווקא ה-FSA ניצחו אותם לפעמים; הם מצליחים בסוריה בעיקר כי אסד לא ממש תוקף אותם, כי יותר נוח לו להיות יכול להגיד למערב "זה או אני או דאע"ש".
אהה, מה לגבי כיבוש ארביל סביב סכר המים במוסול, העיר החשובה ביותר בעיראק אחרי בגדאד, במשך שבועיים?
מומחי ביטחון אמריקאיים, כולל שר ההגנה, צ'אק הייגל, מגדירים אותם בתור ארגון המתנהג כצבא לאומי לכל דבר. אתה בטוח שאתה רוצה להמשיך בשקר שהם מעולם לא ניסו, ואף הצליחו (והיו ממשיכים בכך לולא תקיפות אוויריות אמריקאיות), להתפשט מעבר לאזורים סוניים?
http://abcnews.go.com/Blotter/isis-incredible-fighting-force-us-special-ops-sources/story?id=25116463
אפילו בניכוי כל האינטרסים שיכולים להיות להצהרות מן הסוג הזה, לאנשי צבא ובטחון יש גם יוקרה מקצועית להגן עליה. להציג "מיליציה סונית על טנדרים" בתור "ארגון ממומן היטב, בעל תוכניות טקטיות, מיומניות מבצעיות ואסטרטגיה שתוכנה מראש" ולהיווכח בתוצאות אחרי עימות מזויין עמם על הקרקע, לאמור, ש"לא דובים ולא יער" מוציא את האנשים שכך דיברו די רע בעיני הקולגות שלהם, ועלול לעלות להם במינויים.
ושוב, אינני אומר שדאע"ש מהווים איום על מדינת ישראל. עדיין. הם יכולים להוות איום, בדרכי עקיפין.
מלבד זאת, האיומיים אינם צריכים להופיע במתכונת ה"קלאסית" שקו פרשת המים שלה הוא 1973. שילוב פעולות עצמאיות של מספר מן הארגונים הללו, הפועלים על דעת עצמם, בלי תיאום ובלי ידיעה מוקדמת על פעולתו של כל אחד מהם, עשויה, במצטבר להוות פגיעה מסיבית במדינת ישראל, שעם כל הכבוד לצבאה, גדול ככל שיהיה, עוד עשויה להזדקק לדוד סאם ולחלק משותפיו האירופיים על מנת להדוף את מי שלא החלו כפולשים, אך עשויים להיהפך לכאלה, ברגע שתוכניות מגירה טקטיות יישלפו או ייכתבו במהלך המאורעות.
איום שכזה אינו צפוי מראש, כפי שהתמוטטות המשטר המלוכני אינו צפוי מראש; וכפי שהתמוטטות משטר מובארק לא היתה צפויה מראש.
ושוב, לדעתי הדיון מוסט לכיוונים הלא נכונים. יוסי צריך היה לכתוב פוסט המזהה את "בורות השומן" ומגדיר אותם במדויק בתור "האיום הממשי על בטחון ישראל". בזבזנות, אבטלה סמויה, השלכת תקציבי עתק על כוח אדם מזדקן בעל תרומה מינמלית לארגון, נהלים מיושנים, אי עדכון של תורות הלחימה, הכשרה לא מתאימה והמשך השיטור בשטחים בתור המשימה העליונה של צה"ל – כולם ניזונים מתוספות התקציב הללו, ומסכנים את בטחון המדינה במידה והאזור באמת מתחיל לחוות התמוטטות יסודית.
ואינני מבין כיצד יוסי מזלזל באפשרות, הממשית ביותר, שכך עשוי לקרות. הרי הוא מחזיק באותה תזה כדעא"ש, קרי, שהסכמי סייקס-פיקו קורסים לנגד עינינו, שימיה של המדינה הלאומית, והרעיון הלאומי, במזרח התיכון הולכים ומתקצרים, הולכים ואוזלים, שסדרים בני כמעט מאה שנה, ושורשים אינטלקטואליים שלהם הוותיקים יותר, הולכים ונמחים לטובת תערובת אידיאולוגית נפיצה, אך רבת עוצמה, ובעלת שיוך דתי מובהק. מדוע שישראל תהיה מגדלור בודד בכל המהומה הזו, הסערה המתרגשת על שאר מדינות האזור? מדוע כה בלתי סביר שישראל תאויים בגבולותיה הלא קיימים על ידי תערובת נפיצה ולא קבועה של איומים, תקיפות ואף ניסיונות פלישה? ישראל יכולה להיקרע לגזרים, בדיוק כמו לבנון, לא כן? מדוע בעצם להניח שלא? היא מציבה אוכלוסייה באזורים פגיעים ולא יציבים יותר ויותר – הגבול הסורי ברמת הגולן, היישובים על גדר המערכת, יישובי עוטף עזה, ופעם אחר פעם נאלצת להסיג אותם לאחור בעת העימות הרציני-למחצה הקטן ביותר, זה שיוצא מעט מכלל שליטה. אני בהחלט יכול לדמיין נדידה משמעותית יותר של אוכלוסייה – תחילה בת כמה אלפים, אח"כ מונה רבבה, ומהר מאד מספר רבבות, בצורה היוצרת לחץ אדיר על מערכות הרווחה והמנהל ושמפיצה חוסר אמון שקשה מאד לשקם, ביכולתה של המדינה לבצע את תפקידה הבסיסי ביותר.
אך כל זה לא יגרום לציבור לתקוף את צה"ל. לא רק שאין לו את הכוח לכך – רק פוליטיקאים מסוגלים לחולל את השינוי – הציבור לכוד במלכוד 22: צה"ל אינו עושה את עבודתו כהלכה, ואינו מסוגל *באמת* להגן עלינו מפני איומיים שהוא אינו צופה, אך בעת ובעונה אחת הוא *היחיד* המסוגל להגן עלינו מפני איומיים, שאת חלקם אנו לא *מסוגלים* לצפות.
זהו המיתוס שכל ישראלי שאי פעם נולד וגדל כאן, יונק אותו עם חלב אמו.
ביקורת ליברלית איננה זו המייתרת את תפקידו של צבא, אפילו צבא במתכונת פופולרית כגון צבא העם, במסגרת חיים לאומית, אלא זו המתריעה פעם אחר פעם, שצבא זה נמנע מלבצע את התפקיד היחיד שיש לו הסמכות לבצע, החובה לבצע והזכות לבצע: הגנה על גבולות המדינה ועל אזרחיה. במקום לתקוף את הגורמים לעיוות הזה – להוציא את ביקורתך המצוינת על מפעל הנישול והקולוניזציה בשטחים, וחלקו של הצבא בכך – אתה שב ותוקף את הגוף המגלם פונקציה ששום השקפה ליברלית, בעבר ובהווה, מעולם לא ייתרה את הנחיצות בה. אלא אם כן אתה למעשה ליברטריאן, שאז – עמדתך תהיה יותר קוהרנטית. אך בהנחה ואתה מאמין בזכות – לא, כי אם בחובה המוסרית של כל איש מחשבה ומצפון לעשות כמיטב יכולתו על מנת לממש את זכויותיה של כל אומה לחירות, קביעה עצמית וריבונות – כלומר, אם הליברליזם שלך מכיר, אם לא בפרימט, כי אז בחשיבות העקרונית של רעיון הלאומיות, אינני רואה כיצד הוא מסוגל בעת ובעונה אחת לייתר את הפונקציה של צבא לאומי לאותה אומה.
מה זה "כיבוש ארביל סביב סכר המים במוסול"? ארביל ומוסול (בעצם מוצול, אבל שיהיה) הן ערים שביניהן מפריד מרחק של 88 ק"מ. דאע"ש אכן כבש את מוסול, אבל הוא מעולם לא התקרב לארביל.
> הרי הוא מחזיק באותה תזה כדעא"ש,
> קרי, שהסכמי סייקס-פיקו קורסים
> לנגד עינינו, שימיה של המדינה
> הלאומית, והרעיון הלאומי, במזרח
> התיכון הולכים ומתקצרים.
האם אי-פעם היו במזרח התיכון מדינות לאומיות (להוציא טורקיה, איראן וישראל)?
הרעיון שלפיו ניתן לשרטט קו במפה, להגיד לקבוצת אנשים שהקו מקיף אותה שמעכשיו הם בני לאום אחד, ובכך להקים מדינת לאום, הוא פשוט מטומטם.
גיבוש של לאומים זה תהליך שלוקח מאות שנים. במזרח התיכון, מלבד שלוש המדינות הנ"ל, מעולם לא ניתן סיכוי לתהליך הזה, ולהסכם סייקס-פיקו היה חלק משמעותי בכך.
מני זהבי,
טעות גיאוגרפית שלי. כוונתי היא: כיבוש סכר המים ליד מוצול, וכמובן את מוצול עצמה (נכון, כותבים בצ ולא בס, אך אלה דקדוקי עניות ואינן רלוונטיות לטיעון). באשר לטענה שדעא"ש מעולם לא התקרבו לארביל. במילה: שטויות.
http://news.nationalpost.com/2014/08/29/an-ominous-silence-armies-at-a-stalemate-as-isis-battles-toward-a-kurdish-capital-swollen-with-refugees/
http://english.alarabiya.net/en/News/middle-east/2014/08/25/U-S-strikes-targets-in-northern-Iraq-near-Erbil-Mosul-dam-.html
כפי שאתה יכול לראות, התמונה העולה מן הכתבות היא שלולא הפצצות אמריקאיות *ההודפות את התקדמות כוחות דעא"ש מלהגיע לעימות עם הכוחות הכורדיים*, דעא"ש היו כבר מצויים בעימות שבו ידם הייתה על העליונה וכובשים את האזור הכורדי האוטונומי.
לגבי הטענה שדעא"ש אינם מסוגלים לנצח מחוץ לאזורים הסונים: ספקולציה טהורה. הם מנסים לצאת מן האזורים הללו כל הזמן, האידיאולוגיה שלהם מחייבת יציאה שכזו, והדינמיקה של הארגון מחייבת אותה, שכן בלעדי התפשטות, דעא"ש יתפוררו ויחוו פיצול ומריבות פנימייים, מה שיוביל לאובדנם.
כל הקמפיין של המערב בשבועיים האחרונים נסב סביב הרחבת קמפיין ההפצצות מן האוויר והדיפת הכוחות מלהתקדם הלאה דרומה בסוריה וצפונה בעיראק.
יתרה מזו, הדברים הגיעו לידי כך שצבאו של אסאד תוקף אותם מן האוויר. ונראה שהוא עשה זאת לפני שהחל המערב לתקוף אותם מן האוויר. יתרה מזו, דעא"ש הפילו אחד ממטוסי הקרב של משטר אסאד – מיושן ככל שיהיה – ומחזיקים בנשק נ"מ, כלומר מהווים איום על המפציצים – זניח או לא, זוהי שוב, ספקולציה.
בנוגע ללאומיות ערבית: יש מחלוקת בקרב חוקרי לאומיות אם לאומיות היא אכן תכונה של עמים; תהליך האורך מאות בשנים; ומציאות הנובעת משורשים היסטוריים עמוקים, או שהיא למעלה תהליך מלאכותי, מומצא, "מדומיין" ואף נכפה מלמעלה. מה שברור הוא, שבנוגע ללבנון, סוריה ועיראק יש דעות הרואות במה שאירע שם מאז סוף שנות ה-40 וביתר שאת מאז סוף שנות ה-50 והפצת האידיאולוגיה הפאן-ערבית של נאצר, בתור הנחת יסודות לתודעה לאומית, עם כל מאפייניה המקובלים: סמלי לאום, פולחן גיבורי מלחמה, היסטוריוגרפיה לאומית, המנון ודגל הזוכים לתמיכה רחבה ועוד.
כמו כן, לא ברור לי מדוע השמטת את מצרים מרשימת מדינות הלאום המוצלחות באזור… איראן, דווקא? הנסיונות לחבל בזהות הלאומית האיראנית ימיה כימי הרפובליקה האיראנית: התערבות בריטית ואח"כ אמריקאית, עם תכנון הפיכות נגד שלטונות שנבחרו באופן דמוקרטי, ותמיכה בדיקטטורה חילונית פרו-אמריקאית. ועצם משמעותה של המהפכה השיעית באיראן היא אתגר אדיר לעצם רעיון הלאומיות בגרסתו המערבית באיראן, עד כדי ריקונו מתוכן. ברשותך אני אוסיף את מצרים ואסיר את איראן מרשימת מדינות הלאום המוצלחות באזור.
אם אכן נכון שמדובר בתהליכים האורכים מאות בשנים, אזי אף אחת מן המדינות שציינת אינן מתאימות להיות מועמדות לעבור אותו בהצלחה: הרעיון הלאומי במצרים זמנו כזמן הרעיון הציוני, כ-160 שנה; הרעיון הלאומי בטורכיה אף הוא לא וותיק יותר, ולמעשה החל באמת לקבל ביטוי רק בסוף המאה ה-19. כל הרעיונות הללו פרצו וקיבלו ביטוי רק במהלך השליש הראשון של המאה ה-20. פרק זמן של כ-80 או 70 שנה מחוויר בהשוואה לבישול הארוך והאיטי שדרכו התגבשו האומות האירופאיות, לכאורה.
ומה לגבי האומה האמריקאית: נניח והרעיון ה"לאומי" האמריקאי קיים לפחות מאז 1776. מה בדיוק הייתה מלחמת האזרחים האמריקאית אם לא ערעור על אותו רעיון? והאם מלחמה זו הסתיימה בנצחון הצפון בשל כוחו העדיף של הרעיון הרפובליקני בדבר אחדות האומה האמריקאית? או שמא הרעיון הלאומי האמריקאי הוא בן 150 שנה בערך, החל מ-1865?
והמהפכות הליברליות/רדיקליות באירופה: האם הן היו דבריהן של רעיונות לאומיים דווקא? המהפכה הצרפתית, מלחמות נפוליאון, מהפכת 1830/31, מהפכות 1848: האם הנרטיב לפיו היו אלה מהפכות לאומיות דווקא, לא עושה למורכבות שלהן עוול?
לסיכום, אני לא חושב שיש שחר לטענה שלך שלא ניתן סיכוי למדינות אחרות פרט לתורכיה, ישראל ואיראן לגבש זהות לאומית. אם תבדוק בהיסטוריה של עיראק, סוריה ולבנון תראה כי לרעיון הלאומי יש אחיזה, ואף הייתה לו אחיזה חזקה ביותר לכל אורך שנות הששים והשבעים, עד כדי מיסודו ובניית אומה לפי פסים לאומיים, עם צבא ומפלגה המתפקדים באופן ריכוזי, בדומה לאופן שבו נבנתה הלאומיות הישראלית, המצרית והתורכית.
אני מסכים איתך שהמדינות המערביות עשו הרבה על מנת למנוע ממדינות באזור מלהתארגן לפי פסים של הומוגניות אתנית/השתייכות שבטית, והסכמי עבר של חלוקת אדמה ושטחים שעבדו בצורה הגיונית יותר, ושיקפו את המודוס וויונדי ששרר באזור במשך מאות. אך חשוב לזכור ש*זה* בדיוק הרעיון הלאומי בהתגלמותו, שהמערב ניסה לכפות על עמים אלה; אין זה משהו הסותר את רעיון הלאומיות המערבי, כי אם תרגום פחות או יותר נאמן שלו למציאות שזרה לו במידה רבה.
עובדה היא שכל לאום במזה"ת מימש את ריבונותו רק במחיר של חירות האזרחים של אותו לאום; זה נכון גם במקרה הישראלי. לא כך בכל הנוגע ללאומיות האירופית, שם מדיניות ליברלית הלכה יד ביד עם שחרור לאומי, והתקדמות כללית ברמת המשטר לכיוון דמוקרטי/פרלמנטרי. במזה"ת קיבלנו לאומים שהיו, ונותרו, להוציא את ישראל, נשענים על שלטון יחיד, אוליגרכיה ודיכוי פנימי. וגם לגבי ישראל, יש לשים סייגים רבים: השלטון מעולם לא דמוקרטי ברמה המפלגתית, ויכולתם של אזרחים למחות באופן אפקטיבי כנגדו תמיד הייתה קטנה. כמו כן, אזרחי המדינה – רק לא מן האתנוס הנכון – כן נתונים לדיכוי פנימי על ידי כוחות משטרה ורשויות המשפט.
בקיצור, אינני חושב שכל האשמה צריכה ליפול על הסכמי סייקס-פיקו. אני חושב שיש גם מורשת אנטי-דמוקרטית, בין אם מיובאת, ובין אם מקומית, שבתרגומה לפוליטיקה מודרנית, נוטה לגלם נטיות דיקטטוריות/אוליגרכיות. אפשר לטעון בדיוק להפך: המעצמות לא הלכו מספיק רחוק עם הסכמי סייקס-פיקו, ולא דאגו לביסוס ממשלים שאדניהם הם אזרחיים/דמוקרטיים ולאו דווקא שבטיים/לאומיים.
אם כבר, נראה שלא לאומיות היא הבעיה במזרח התיכון, כי אם מודעות לכך שהחיים והמסגרת הפוליטית הטובה ביותר לארגונם עליהם להתנהל מפרספקטיקה אזרחית ובאמצעים דמוקרטיים במובן הרדיקלי ביותר שלהם, שבו יש לאזרח השפעה מקסימלית על נבחריו, ובמקרים רבים שואף לייתר את עצם הצורך בייצוג פרלמנטרי, כמו ברמת השכונה, המועצה והעירייה.
זו דווקא התודעה והפרקטיקה הדמוקרטיות שאינן חלק אינהרנטי מן הפרוייקט הלאומי ואינן מחויבות המציאות על ידו, שחסרות במזרח התיכון, כולל בישראל. לאומיות לא חסרה, אלא שרק המניפסטציות הברבריות שלה או הקמאיות/שבטיות נוטות להתבטא בדרך כלל.
הדבר העיקרי שחסר בקישורים שהבאת הוא המרחק המינימלי מארביל אליו הגיעו כוחות דאע"ש. נכון, הם מביאים מפות, אבל מהמפות האלה נראה שדאע"ש לא התקדמה מזרחית הרבה מעבר למוצול. לא שהם אינם מעוניינים בכך (הם כנראה כן). אבל לחימה בין דאע"ש לכוחות מקומיים אחרים במזרח התיכון היא ממש לא משחק מכור מראש, ותמיכה מערבית בכוחות שמתנגדים לדאע"ש — לפני שאלה יגיעו לאיזשהו מקום ממנו הם יכולים לאיים על ישראל — היא דבר שכמעט ברור מאליו.
לגבי הרעיון הלאומי, לאנשי המערב (כולל חוקרים באקדמיה) יש נטייה מובהקת לזהות אותו עם מוסדות מדיניים בעלי אופי דמוקרטי. זה, כמובן, לא בהכרח נכון. במזרח אירופה, למשל, התנועות הלאומיות פעלו נגד המוסדות המדיניים הקיימים, ולא תמיד שאפו להקים משטרים דמוקרטיים. כדי שתנועה לאומית תצליח, במיוחד בסביבה עוינת, היא צריכה שתהיה לה יכולת קיום מחוץ למוסדות המדיניים הקיימים. הציונות עברה את המבחן הזה בהצלחה, גם התנועה הלאומית הטורקית. המקרה של איראן הוא אולי פחות חד-משמעי, אבל היא עברה בהצלחה את המשבר הכרוך בשינוי רדיקלי של המשטר המדיני עם מלחמה כמעט בו-זמנית נגד מדינה בעלת יכולת צבאית משמעותית (עיראק).
במדינות ערב כמעט ואין דברים כאלה. רעיון שותפות הגורל הערבי קיים, בוודאי, ולנאצר היה בזמנו סיכוי מסוים לקדם את הרעיון הזה. סיכוי גדול יותר היה, עוד לפני כן, לחוסיין שריף מכה ולבנו האמיר פייצל. אבל הגבולות המדיניים שמעצמות המערב שרטטו במזרח התיכון מנעו בפועל את האפשרות הזאת (הצרפתים אף נלחמו ישירות נגד כוחותיו של פייצל). זה, כמובן, יצר שנאה גדולה כלפי בריטניה וצרפת בציבור הערבי. החלטת ישראל לשתף פעולה עם שתי אלה במלחמת סיני ב-1956 הייתה מהלך מטומטם; אבל זה כבר סיפור אחר.
"כדי שתנועה לאומית תצליח, במיוחד בסביבה עוינת, היא צריכה שתהיה לה יכולת קיום מחוץ למוסדות המדיניים הקיימים. הציונות עברה את המבחן הזה בהצלחה, גם התנועה הלאומית הטורקית. "
– אך המוסדות המדיניים הקיימים בארץ לא התקיימו קודם ליצירתם בידי התנועה הציונית. הציונות והמוסדות שהקימה הם היינו הך. כך שבמקרה של ישראל טענתך אינה נכונה.
באשר לתנועה הלאומית התורכית, אינני רוצה להגיב מפאת חוסר ידע מצדי לגבי התבססותה של הלאומיות התורכית לנוכח מוסדות האימפריה העות'מאנית. רק אעיר כי נראה לי שבכל תיאור של התבססות הלאומיות התורכית יש לקחת בחשבון
א. מודלים ומקורות השראה אירופיים שאתא תורכ במיוחד ביקש לבסס את עצמו עליהם והושפע מהם באופן תוכני.
ב. את חלקן של המעצמות, לאחר מלחמת העולם ה-1, בנתינת תוקף למדינה התורכית ולרעיון הלאומי התורכי
ג. את העובדה שהמדינה התורכית לא הייתה מתקיימת בגבולותיה הנוכחיים, בלי האינטרסים של המעצמות הגדולות, אותן מעצמות שאתה מייחס להן חלק בהריסת הפרוייקט הלאומי של עמים אחרים באזור (אינני חולק על כך כלל).
בנוגע לאיראן, אני מבין שאתה מזהה את המהפכה הלאומית שלה עם חומייני. תמהני אם כך רואים זאת גם איראנים רבים. לכל הפחות, מדובר בטענה שנויה במחלוקת.
"לגבי הרעיון הלאומי, לאנשי המערב (כולל חוקרים באקדמיה) יש נטייה מובהקת לזהות אותו עם מוסדות מדיניים בעלי אופי דמוקרטי. זה, כמובן, לא בהכרח נכון. "
– אתה צודק, ואני לא טענתי כי המודל נכון בלי סייג. במזרח התיכון לאומיות ודמוקרטיה אינן עולות בקנה אחד (ישראל היא חריג, והיא אף איננה דמוקרטיה במובן המערבי השליט), וציינתי כי הבעיה לדידי איננה לאומיות, ומעולם לא הייתה, כי אם דמוקרטיה. המזרח התיכון יכול להסתדר בלי מדינות לאום; השאלה אם מדינות לאום הן החסם היחידי בפני ברבריות ואלימות שבטית, או לא. לבנון היא דווקא מקרה בוחן לא מושלם לכך שמדינה יכולה להיות נטולת זהות לאומית במפגיע, ועדיין לשמר באופן עדין יחסי עבודה במסגרת חברה מרובת אתנוסים, שאינם *חייבים* להידרדר למלחמת אזרחים (אך כפי שאמרתי, מדובר במקרה בוחן לא מושלם).
קשה לי לראות איזה טיעון אתה מביא כנגד התפתחותה של תודעה לאומית בעיראק, סוריה, לבנון ומצרים. השמטתה של מצרים מן הרשימה שלך היא התמוהה ביותר, עלי שוב לציין.
בעניין דע"אש: מתוך הכתבה הראשונה שסיפקתי בעניין:
"The front lines are quiet for now, mainly because U.S. air strikes Aug. 8 stemmed the Islamists’ headlong rush toward the Kurdish capital. But the general and his men know the quiet is likely to be only transient."
דע"אש כבר היו בדרכם לארביל. הם נהדפו על ידי הפצצות אמריקאיות. זה מספר את כל הסיפור. כמו עם החמאס, אינך יכול למדוד את כוח הלחימה של ארגון צבאי, כאשר את זוקף לזכותך נקודות שהושגו בדרך הפחדנית ביותר בשדה הקרב.
ומובן כי אני מכיר בכך שמדינת ישראל לא תאויים על ידי דע"אש, ג'ובהת אל-נוסרה או כל גורם אחר מן הזירה הסורית-עיראקית, מבלי שגורמי הקואליציה המערבית יתערבו לטובתנו. אך מקרה שבו אנו זקוקים לעזרת הקואליציה הזו, אומר שאנו כבר חיים על ספה של תהום בכל הקשור למלחמה מרובת חזיתות.
ומצב שכזה, בלתי סביר ככל שיישמע, עשוי להתרחש. ישראל מנסה להילחם בחזית אחת בכל מלחמה יזומה שלה, ויודעת את הסיכון שבפתיחת מספר חזיתות בדרומה, צפונה ומזרחה של הארץ בו זמנית. אך תאר לך מתקפה, לא בהכרח מתואמת, משולבת של חיזבאללה, ג'בהאת אל-נוסרה, דע"אש, חמאס וארגונים נוספים, והוסף על זה חוסר סדר כללי בשטחים שבשליטת ישראל על ידי ההמונים הפלסטיניים – או אז אנחנו נהיה בצרה צרורה. אחת שתעמיק ככל שנאבד תמיכה צבאית ומדינית מן הקרובות לנו באזור. למשל, למצרים אין כל אהבה לחיזבאללה או לאיראן, וכך גם סעודיה, אך היא יושבת בחיבוק ידיים כל אימת שפורצת התלקחות ביננו לבין חיזבאללה, או אינה מסייעת באופן אקטיבי לפעולות נגד איראן. בבוא היום, אין זה כה בטוח שהיא תסייע באופן אקטיבי במתקפה משולבת שכזו, אם תתרחש.
ולמען הסר ספק: אינני סוחר באיומים בדויים, ואינני מפיץ היסטריה או מתריע באימים מפני היתכנות המאורעות האלה היום או מחר. כל מה שהתכוונתי לומר בהתחלה הוא שיוסי מעמיד איש קש ותוקף את עצם ההכרחיות של צבא לאומי, בצורה העומדת בסתירה לאמונתו הפוליטית: ליברליזם. במקום לגנות את צה"ל ומעורבותו בשחיתות מוסדית, טפילות ותחזוקה של מדינת משטרה בשטחים כצעדים המובילים לאי-יכולתו להגן על המדינה בעת מבחן, יוסי בוחר לחשוב שמכיוון שלמדינת ישראל אין אויבים נראים לעין, הרי שאין הצבא הכרחי לדבר פרט לפעולת שיטור זה, ומכיוון שהוא מתנגד אליה, הוא גם מתנגד לעצם קיומו של הצבא. אך זה רק בתנאי שנקבל את הנחתו – מה שאיננו מקבלים.
מזל שדעא"ש מצליחים רק באיזורים סוניים. זה מגביל אותם רק לרוב מדינות המפרץ, סוריה, ירדן, מצרים, עזה, הגדה המערבית ורוב צפון אפריקה. עכשיו אני רגוע.
וגם למלזיה, אינדונזיה, איי קומורו ומאלי (למשל).
באמת, הגיע הזמן להבין שהמציאות מורכבת יותר מתוויות שמנסים להדביק לה. גם הכורדים הם מוסלמים סוניים ברובם. איכשהו, הם אינם מתלהבים מדאע"ש.
לצה"ל אין צוללות גרעיניות (כלומר צוללות שמונעות ע"י כור גרעיני) כל הצוללות שלו הן צוללות דיזל, עפ"י פרסומים זרים הצוללות החדשות מסוגלות לשאת נשק גרעיני (וכאמור זה עדיין לא הופך את הצוללת ל"גרעינית).
בחירת השמות כמדומני הם המשך של השמות של צוללות קודמות.
כמו שהוכתרת אומרת, אכן הביקורת היא שמאלנית ליברלית ואני אוסיף כי רדיקלית.
לצערי כמרבית הליברלים אתה ליברל מזויף, המשתמש בצדקנות שלו ככלי הצדקה של שינאה למגזרים המרתיעים אותך ונחשבים ל"חשוכים" בעיניך. ראה לדוגמא ציטוט שלך: "ב-30 השנה האחרונות נתנו ליותר מדי חובשי כיפות לקבל תפקידי פיקוד, ואת התוצאות אנחנו רואים"
"מעקב אחרי קריסתה של ישראל" – בחלומות שלך, המעקב האמיתי הוא אחרי שינויה של ישראל, שינוי שאתה מנסה להתכחש אליו במקום לקבל אותו ולהיות חלק ממנו.
מה זה להיות חלק ממנו?
כי יש שתי אסכולות לשינוי הזה.
האחת הבנטית, אומרת שצריך לחנך את כולם בחיוך ואהבה שדת זה טוב, והם יבינו ופשוט יאמצו.
האחרת, החרדית יותר, לבטח הייתה להכריח את כולם.
יש הבדל בתוצר הסופי? ואם אני לא רוצה להיות דתי ולא חושב שהחיוכים המזוייפים של בנט או שי פירון תורמים משהו לחיים שלי?
יש אפשרות לא להיות חלק מהשינוי?
המטרה הרשמית או זו שהוצהרה מספר פעמים,
היא עבור יכולת המכה השנייה במקרה שמתישהו שאיראנים יחליטו לגאול את העם הדפוק הזה מייסוריו.
המטרה של שימוש בצוללות כמובן.
עובדה מעניינת: לפי חלק מהמקורות שכתבו על "אופציית שמשון", בין המטרות של תגובת הנגד האפוקליפטית של ישראל נמצאות בירות אירופאיות ומוסקבה.
למיטב ידיעתי, כסף שקונים בו מטוסים יקרים מהאמריקאים מגיע במקור מהאמריקאים ויכול לשמש רק לקניית כלי נשק חדשים ויקרים מהם. כלומר, בכל מקרה החלק הזה של התקציב לא יכול להיות מופנה לרווחה.
שוב המון אי-דיוקים בקשר לחיזבאללה.
מדובר באיום המרכזי על מדינת ישראל אבל כדיי למכור את התזה של "משנת 1973 כבר לא מאיימים עלינו" הבלוג הזה ממחזר שטויות.
הכוח של חיזבאללה טמון בעיקר בכוח הרקטי שלו, כאשר הוא אוחז בארסנל עצום של מעל 100,000 רקטות ומתוכן 5000 בעלות טווח של יותר מ200 קילומטר ובעלות דיוק רב של טעות של בין 100 ל200 מטרים.
למיטב ידיעתי רוב מדינות העולם לא אוחזים בארסנל עצום שכזה, כך שלמעשה חיזבאללה הוא בין הכוחות העוצמתיים ביותר בעולם (להוציא את המעצמות) בתחום הרקטי.
המשמעות של כך היא שבפתיחת מלחמה חיזבאללה יכול להפגיז את כל הארץ בדיוק רב, זה כולל את הקריה, את תחנות הכוח, את בסיסי חיל האוויר, או סתם ערים ישראליות.
לא בטוח שכיפת ברזל תוכל להתמודד עם כמות כזו או סוג כזה של טילים.
כדאי להזכיר בנוסף גם את רקטת "בורקן" שנמצאת בשימוש חיזבאללה, רקטה לטווח קצר של 4 קילומטרים אבל בעלת ראש נפץ של חצי טון (!).
עכשיו, נחשוב על סצנריו שבו חיזבאללה פולש למספר יישובים השוכנים לאורך קו הגבול הצפוני כמו למשל אביבים או זרעית. ניקח בחשבון שכנראה לחיזבאללה יש מנהרות בגבול הצפון, דבר שכלל לא הוזכר ברשומה הזו.
אז אנו מתמודדים פה עם פלישה קרקעית ו\או תת-קרקעית, המלווה בהפגזות של רקטות במשקל חצי טון על כוחות צה"ל ועל היישובים בסביבה – ואנחנו באמת אמורים להאמין שהמיליציה הזו פחות מאיימת מ"הכוח של קאוקג'י במלחמת העצמאות"?
עכשיו בנוגע לכוח הלוחם של חיזבאללה.
חיזבאללה עזרו לאסאד לכבוש את העיר הסורית אל-קוסייר ואת כל אזור הרי קאלאמון. ללא חיזבאללה משטר אסאד כבר היה קורס. הם הוכיחו יכולת לחימה ורכשו ניסיון מבצעי, כך שלא ברור לי מדוע "הם לא כל כך מצליחים בסוריה".
זכור לי דיווח על כוח מיוחד של חיזבאללה שחדר 17 קילומטר מעבר לקווי המורדים והתנקש במפקדים שלהם, כמו כן דיווחים לאחרונה על פיצוץ גשר בדיר א-זור (צפון-מזרח סוריה !) ע"י כוח חיזבאללה.
בזמן הקרבות באל-קוסייר ידוע שחיזבאללה עשה שימוש בטנקים של צבא סוריה.
כמו כן חיזבאללה עושה שימוש נרחב במזל"טים בכל עת. המזל"ט שיורט לא ממזמן בגבול הגולן היה של חיזבאללה.
רושם הבלוג פה עושה תכסיס, הוא מציג את חיזבאללה בתור "רוכבי טנדרים", אבל זה דווקא מאפיין של דאע"ש, לא של חיזבאללה. חיזבאללה עוצמתי פי כמה וכמה מדאע"ש.
במילים אחרות יש פה ניסיון נוסף למכור לנו את המנטרה של "אף אחד בכלל לא מאיים עלינו", כאשר מטאטאים את חיזבאללה מתחת לשטיח וקוראים להם "רוכבי טנדרים", למרות שהם צבא סדיר לכל דבר.
אני מסכים. הטיעון של יוסי הוא כשל לוגי טיפוסי: הוא מציב איש-קש ואז מפיל אותו, בניסיון להגחיך היבטים אחרים בהתנהלות הצבא, שאמנם ראויים לביקורת חריפה, אך לא מן הסיבות הנ"ל.
רק אוסיף שדעא"ש רחוקים מלהיות המיליציה שיוסי מתאר. הם תוארו על ידי מומחי בטחון אמריקאיים ועל ידי שר ההגנה צ'אק הייגל ככוח לחימה מרשים, המתנהל כצבא לאומי לכל דבר, עם מיומנות טקטית, תוכניות אסטרטגיות ופיקוד מרכזי.
דעא"ש עושים שימוש במזל"טים לפי דיווח בעיתונות המערבית; רוכבים ברכבים ממוגנים שנגנבו מכוחות עיראקיים; מפעילים יחידות נ"מ; וניחנים במיומנות בהפעלת כלי רכב ממוגנים וכלי נשק בעלי תחמושת כבדה.
http://abcnews.go.com/Blotter/isis-incredible-fighting-force-us-special-ops-sources/story?id=25116463
לפי הCIA דעא"ש מונה כיום למעלה מ-30 אלף לוחמים פעילים. יותר מכל צבא אחר בשטחים שהם פועלים בו:
http://www.buzzfeed.com/jimdalrympleii/isis-now-has-up-to-31000-fighters-more-than-many-nations-arm#36pumgc
כן, חלילה אני לא מזלזל בדאע"ש, אבל חיזבאללה מאיימת על ישראל הרבה יותר מאשר דאע"ש, שכרגע בכלל תקוע בעיראק וסוריה ומנהל מלחמה נגד חצי עולם ואשתו.
דרך אגב, הערה קטנה, יש לכתוב דאע"ש ולא דע"אש, שכן אלו ראשי תיבות של "המדינה האיסלאמית בעיראק ושאם, ה-ע' של עיראק מגיעה אחרי ה-א' של איסלאמית.
בכלל, אם רוצים לדייק, לכתוב רק ד"א, שכן כיום הם מכנים את עצמם רק בתור "המדינה האיסלאמית", אמנם מה לעשות שדאע"ש כבר תפס חזק.
אתה צודק. אני יודע את משמעות הר"ת, אך מטעמים של נומנקלטורה, אדבוק בכתיב האינטואטיבי. בכל אופן, אולי אאמץ את ד"א בתור המונח המוצלח ביותר מעתה ואילך.
אף קצין לא אמר שחיזבאללה יכול לכבוש את הגליל. זה הניסוח המדויק:
"עוד ציין הבכיר בפיקוד הצפוני, כי יש אפשרות שבמערכה הבאה ינסו כוחות חיזבאללה לכבוש חלקים מהגליל, אך מסרב להתרגש מהאיום. "כשחיזבאללה מדבר על כיבוש הגליל הוא לא כיבוש כמו שאתם מתארים הוא יכול לכבוש את רכס הסולם ל-3-4 שעות. אם כבשנו את רמת הגולן, אז זאת לא הבעיה. הסיפור פה הוא הנרטיב וככל שנדבר יותר נוציא ממנו את העוקץ"."
כלומר, הקצין אומר שהם יכולים לנסות לכבוש איזה רכס שקרוב לגבול לכמה שעות, אבל אין מה להתרגש, האיום הוא לא משמעותי ומה שחשוב זה שהם ינסו למסגר את זה כתמונת ניצחון ואת זה צריך לנסות למנוע. איך? על ידי זה שבעצמנו נדבר על האפשרות הזו, נבין שהיא עלולה לקרות ולא נכנס לפאניקה אם תקרה.
*קצת* שונה מהאופן שבו תיארת את האמירה.
בקשר לתזה הכוללת יותר של המאמר –
האיומים הקונבנציונאלים הסדירים על ישראל ירדו מהפרק (אם כי תמיד נותר לנו בגבול הדרומי מדינה מזרח תיכונית עם צבא בן למעלה מחצי מיליון חיילים סדירים עם אלפיים טנקים ומאות מטוסים אמריקאים וחיל ים שגדול פי 3 מזה שלנו – צבא מצרים – שאין לדעת מי ישלוט בו עוד שנה, חמש שנים או עשור עם המהפכות התדירות שקורות שם).
אבל האיומים הקונבנציונאלים הסדירים התחלפו באיומים לא קונבנציונאלים ולא סדירים שדורשים עוד יותר משאבים; הרבה יותר זול לרכוש פצצה פשוטה שאפשר להפיל על בסיס חילה אוויר של האויב, מאשר לרכוש טיל שיוט חכם שיכול להסתובב שעות מעל לכפר ולפגוע בחוליית טרור דרך חלון של מבנה כדי לא לפגוע בשאר המשפחות שגרות בו. יותר זול לרכוש טנק מרכבה מאשר טנק מרכבה עם "מעיל רוח" עליו. יותר זול לרכוש ציוד התקפי בלבד מאשר לרכוש מערכות הגנה מטילים בעלות של מאות מיליוני דולרים ולהידרש למצוא פתרונות טכנולוגיים לחדירות של חוליות טרור דרך האוויר, הים ותת-יבשתית. וכו'. להלחם במלחמה א-סימטרית זה יקר.
ועם כל זאת – תקציב הביטחון הישראלי ירד ויורד באופן מתמיד לאורך השנים כאחוז מהתוצר הישראלי. בסוף שנות השבעים התקציב עמד על 27 אחוז מהתוצר. כיום הוא עומד על 6 אחוז ויורד משנה לשנה. בארה"ב כ-4 אחוז. בארצות מערב אירופה 2-3 אחוז. זה שיעור סביר לחלוטין למדינה כמו ישראל. וגם בשנה הבאה, גם אם יהיו תוספות אבסולוטיות לתקציב, מרבית הסיכויים שהוא ירד ביחס לתוצר.
עמית,
אתה מתעלם מכך שהתוצר בשנות השבעים היה נמוך משמעותית משהוא כיום. במילים אחרות, כדי לבצע את ההשוואה, עליך למדוד את האחוז מן התמ"ג דהיום, במונחים של שוויים אז. או אז, תגלה שהפערים מצטמצמים.
מלבד זאת, בדו"ח שהוקדש לכך ושהתפרסם ב-2006, הגיעו למסקנה הבאה, על אף הירידה ההדרגתית מאז שנות ה-70.
"מהשוואה בין-לאומית של ההוצאה לביטחון עולה, שישראל מוציאה לביטחון, במונחי אחוז מן התמ"ג, פי 2עד פי 6 יותר מהמדינות המתועשות; גם בין מדינות המזרח התיכון ההוצאה לביטחון בישראל היא מהגבוהות
ביותר."
כלומר, טענתך שזוהי הוצאה סבירה לגמרי, בהינתן המציאות הגיאו-פוליטית, אינה נכונה אפילו בהשוואה עם מדינות האזור, לא כל שכן בהשוואה עם מדינות מערביות אחרות.
קישור למחקר
http://www1.cbs.gov.il/publications/hozaot_bitahon06/pdf/h_print.pdf
"במונחים של שוויים אז" ?? אחוז זה אחוז, עם או בלי הצמדה למדד.
המדד של אחוז תקציב הביטחון מהתוצר מודד מהו הנטל של תקציב הביטחון על הכלכלה הישראלית. ודאי שהתוצר עלה מאז שנות השבעים – זו בדיוק הנקודה, התוצר עלה ותקציב הביטחון עלה הרבה פחות, ולכן נטל הביטחון הצטמצם משמעותית. לא רק ביחס לסוף שנות השבעים אלא גם ביחס לתחילת שנות האלפיים, והולך וממשיך להצטמצם משנה לשנה.
אני מודה שאני לא מבין את גורביץ ואותך שמתפלאים שנטל הביטחון על ישראל הוא הגבוה בעולם. אין מדינה אחת בעולם (למעט אולי דרום קוריאה, שהאיום עליה היפותטי בלבד) שיש עליה עשירית מהאיומים שיש על ישראל, גם אם נקבל את הראייה המינימלסטית ביוצר שמציג גורביץ ביחס לאיומים האלה. אגב, הנתונים שלכם לא מדויקים, אמנם רמת האיומים מצדיקה שנטל הביטחון על ישראל יהיה הגבוה בעולם, אך יש כמה וכמה מדינות, כולל איחוד האמירויות, שמוציאות ביחס לתוצר יותר מאשר ישראל.
הנתונים שלי מבוססים על הלמ"ס.
לפי הלמ"ס ישראל מוציאה יותר מכווית וסעודיה על הוצאות צבאיות.
אינך לוקח בחשבון שלא כל ההוצאות הן ישירות, קרי, לא כולן מגיעות מתקציב הבטחון, אלא חלקן מתקציבים של משרדים אחרים, אזרחיים לכאורה.
כוונתי הייתה לשווי במיליוני דולרים. ההוצאה הגדולה יותר דאז, לעומת ההוצאה הקטנה יותר כיום, במונחים של דווי דולרי צמוד מדד אינה מראה על פער כה גדול. במילים אחרות, אנו מוציאם פחות במונחים של אחוז מהתל"ג, אך במונחים של שווי דולרי, ההפרש בין ההוצאות קטן.
מכאן אתה למד דווקא מדוע בתנאי הכלכלה והמשק הישראלי דהיום, דרישות הבטחון אינן אפשריות למחיה עבורנו, אזרחי המדינה. אם העשור שבו ההוצאה לביטחון הייתה הגבוהה ביותר בתולדות המדינה, היה גם העשור הטוב ביותר לכלכלת ישראל, עם אחוזי צמיחה ללא אח ורע למערב לכל מדינה מתפתחת, אתה מתחיל להבין מדוע המשק יכול היה לספוג את ההוצאה הגבוהה כל כך. המשק היום אינו מסוגל לספוג את ההוצאה הבטחונית ההולכת וגוברת, שממילא יש מעט מאד תמורה בצדה, שכן צה"ל איננו כוח לחימה משומן ומתוקתק, אלא כוח לחימה שבמבחנים הספורים שהוא כן מועמד בו במהלך העשור האחרון, אינו מראה על יתרון משמעותי בשדה הקרב בהשוואה לאויביו. וזה אומר לי שהכסף הולך למקומות הלא נכונים.
קישור למחקר:
http://www1.cbs.gov.il/publications/hozaot_bitahon06/pdf/h_print.pdf
סדר הכוחות במלחמה קונבנציונלית לחלוטין לא ניתן להשוואה עם החימוש של מלחמה-דמיקולו לא קונבנציונלית מהסוג שישראל מתמודדת איתה כרגע. בכיפור הושמדה חטיבת שריון שלמה של צה"ל, יש לך מושג מה העלות של דבר כזה? כל השוואה רצינית בין מערכות ישראל למה שהולך עכשיו, אפילו בתרחישים הכי פסימיים, כרוכה באינפלציה פי 5000 של האחרון.
מי השווה בין סדר הכוחות? או בין עלות הנזק שעלול להגרם לנו? או בכלל למערכות העבר של ישראל? אלה שלושה אנשי קש..
הנקודה היא שהתכוננות לאיום א-סימטרי מהסוג של חיזבאללה וחמאס זה יקר. גם יותר יקר מהתכוננות למלחמה בצבא סדיר, דבר שצה״ל כבר מוכן לו בכליו הקיימים.
למה יקר יותר? במלחמה נגד צבא סדיר צריך להיערך, למשל, לאבידות משמעותיות בכוחות האוויר, השריון והארטילריה. הדברים האלה עולים הון. שום ארגון גרילה (או טרור) אינו יכול לחלום על לגרום לצה"ל אבידות בסדר הגודל שגרמו לו צבאות מצרים וסוריה בשנות ה-70-60 (במקרה של הצבא הסורי עליו השלום, אפילו ב-1982).
זה שישראל נעשתה רגישה יותר לאבידות, ונכנסת להיסטריה על אבידות שבשנות ה-70 היו מתקבלות באנחת יגון והשלמה, זה כבר סיפור אחר. זו התפתחות טובה לכשעצמה, כל עוד טורחים לזכור, ולהזכיר לציבור, שאין ולא יכול להיות ביטחון מוחלט. אם ע"מ למנוע מתקפות טרור בהן ייהרגו, נניח, 50 איש בשנה, אנחנו נזדקק לפגיעה בשירותי הבריאות שבגללה ימותו 60 איש בשנה מחוסר טיפול רפואי הולם, אז עדיף לספוג מתקפות טרור.
איך נערכים ל״אבידות משמעותיות בכוחות האוויר, השריון והארטילריה״? אני מניח שרוכשים ומכינים מראש מספיק יחידות אוויר, שריון וארטילריה כדי שיהיה אפשר לספוג את האבידות תוך שמירה על היכולות ההתקפיות וההגנתיות. לצה״ל יש את זה. וממילא יצטרך את אותן יחידות כדי לתמרן קרקעית בלבנון או בסוריה אם יידרש לכך. מה שאין לו זה מספיק מערכות נגד מנהרות, מערכות נגד פצמ״רים, מעילי רוח, שרביטי קסמים, כיפות ברזל, ושאר מערכות נשק עם שמות מוזרים שנדרשים במלחמה א-סימטרית. המערכות האלה עולות כסף שמתווסף לציוד הסדיר שצה״ל גם ככה צריך.
אז העלות של אבידות בקרב קונבנציונלי הן 0 ש"ח?
אנחנו מדברים על כמה יעלה לצה"ל להיערך למלחמה. כלומר, כמה יידרש להשקיע בתקציב הביטחון. לא כמה המלחמה תעלה לו.
מה שאני אומר, ואני לא מחדש שום דבר, זה שלצבא מערבי כמו צה"ל הרבה יותר קל, פשוט ואף זול (כי הוא כבר מצוייד בכלים המתאימים) להתמודד מול צבא סדיר לא-מערבי מאשר עם איום א-סימטרי שבנוי בשביל להקיז את הדם, הכסף והתדמית שלו. זה בא לידי ביטוי למשל ב-82, כאשר חיל האוויר הפיל כ-100 מטוסים סורים ללא אבידה אחת משלו. כולם במזרח התיכון כבר הבינו את זה, ולכן אפילו צבא סוריה הסדיר, עוד לפני שהוא נקלע למערבולת הדם הפנימית, העביר את עצמו בתהליך חיזבאליזציה – הצטייד בעשרות אלפי רקטות וטילים, הכשיר חטיבות שלמות בלוחמת גרילה, בנה ביצורים דמויי דרום לבנון בקרבת רמת הגולן וכו'. לכן כשגורביץ צוהל שנעלמו כל האיומים הצבאיים הסדירים על ישראל ונשארו רק איומים א-סימטריים וקובע על פי זה שאפשר לקצץ את תקציב הביטחון בשליש עד חצי, הוא מדבר שטויות. אפשר לשמוח שהאיום הסורי בדמותו הישנה ירד מהפרק.אבל האיומים הא-סימטריים בנויים הרבה יותר טוב כדי להקיז דם וכסף (ותדמית) ישראליים מאשר כל צבא סדיר שאחת המדינות שמולנו הייתה מסוגלת להעמיד.
אבל מטוסים, טנקים וארטילריה הם לא משהו שקונים פעם אחת ואז נשארים עם זה. ישראל מחדשת את מלאי הכלים האלה ללא הרף. ולא שאין צורך לחדש, אבל אולי אפשר להאט את הקצב?
ומבחינה אחרת, אולי כדאי לחשוב על צמצום סדר הכוחות? גיוס חובה לשלוש שנים היה נחוץ כאשר ישראל כולה מנתה 3-2 מיליון תושבים, וסיכון של מלחמה מול צבאות סדירים ומחומשים היטב בשלוש חזיתות היה ברור ומיידי. כיום ישראל מונה 8 מיליון תושבים, וסיכון למלחמה מול צבא סדיר ומצויד אפילו בחזית אחת נמוך למדי.
אבל רגע, אם האיומים הקונבנציונליים הוסרו, ונותרו הא-סימטריים, לא קונבנציונליים, אז כיצד זה שאתה מצדיק את עיבוי מערך הלוגיסטיקה והלחימה הקונבנציונלית *יחד* עם מערך הסיכול והלחימה באיומים לא-קונבנציונליים? something's gotta give…
מצרים נמצאת בתקופה לא יציבה ושלטון האחים המוסלמים או הסלפים עלול לעלות. במקרה כזה מלחמה עם מצרים עלולה לחזור להיות אופציה.
איראן לא תיזום מלחמה יבשתית בשל המרחק אבל בהחלט עלולה ליזום מתקפה גרעינית שבשביל הגנה ממנה או בשביל היכולת להגיב מכה שנייה אחריה יש צורך במטוסים משוכללים.
האם זה מצדיק תיעדוף של סכנות היפותטיות על פני הצלה בסבירות גבוהה של אנשים במערכת הבריאות(לדוגמה)? לא יודע אבל זה לא מגוחך כמו שיוסי מציג את זה.
בנוסף תהיתי אם רק לי זה נראה די אירוני שגורביץ' המצפה בכיליון עיניים לחרם בינלאומי שיפגע בכלכלה הישראלית מצטער כאן על בזבוז הכסף?
אף גורם רציני לא מדבר על התרחישים שאתה מתאר. מי שבאמת חושב שאיראן תזרוק על מישהו פצצת אטום לא מבין כלום במהות של נשק אסטרטגי מהסוג הזה, שהוא בעקרון הגנתי. נכון שאיראן שתהפוך למעצמה גרעינית זה לא עניין טריביאלי, אבל אפילו ביבי בנאומים הכי היסטריים שלו לא מדבר על פצצת אטום על תל אביב.
בקשר למצרים, בהתחשב במה שעובר על הצבא, החברה והכלכלה המצרית מאז הדחת מוברק ובתלות הגוברת שלה בארה"ב, פלישה רבתי לסיני פירושה התאבדות לאומית מבחינתה.
"כדי שתנועה לאומית תצליח, במיוחד בסביבה עוינת, היא צריכה שתהיה לה יכולת קיום מחוץ למוסדות המדיניים הקיימים. הציונות עברה את המבחן הזה בהצלחה, גם התנועה הלאומית הטורקית. "
– אך המוסדות המדיניים הקיימים בארץ לא התקיימו קודם ליצירתם בידי התנועה הציונית. הציונות והמוסדות שהקימה הם היינו הך. כך שבמקרה של ישראל טענתך אינה נכונה.
באשר לתנועה הלאומית התורכית, אינני רוצה להגיב מפאת חוסר ידע מצדי לגבי התבססותה של הלאומיות התורכית לנוכח מוסדות האימפריה העות'מאנית. רק אעיר כי נראה לי שבכל תיאור של התבססות הלאומיות התורכית יש לקחת בחשבון
א. מודלים ומקורות השראה אירופיים שאתא תורכ במיוחד ביקש לבסס את עצמו עליהם והושפע מהם באופן תוכני.
ב. את חלקן של המעצמות, לאחר מלחמת העולם ה-1, בנתינת תוקף למדינה התורכית ולרעיון הלאומי התורכי
ג. את העובדה שהמדינה התורכית לא הייתה מתקיימת בגבולותיה הנוכחיים, בלי האינטרסים של המעצמות הגדולות, אותן מעצמות שאתה מייחס להן חלק בהריסת הפרוייקט הלאומי של עמים אחרים באזור (אינני חולק על כך כלל).
בנוגע לאיראן, אני מבין שאתה מזהה את המהפכה הלאומית שלה עם חומייני. תמהני אם כך רואים זאת גם איראנים רבים. לכל הפחות, מדובר בטענה שנויה במחלוקת.
"לגבי הרעיון הלאומי, לאנשי המערב (כולל חוקרים באקדמיה) יש נטייה מובהקת לזהות אותו עם מוסדות מדיניים בעלי אופי דמוקרטי. זה, כמובן, לא בהכרח נכון. "
– אתה צודק, ואני לא טענתי כי המודל נכון בלי סייג. במזרח התיכון לאומיות ודמוקרטיה אינן עולות בקנה אחד (ישראל היא חריג, והיא אף איננה דמוקרטיה במובן המערבי השליט), וציינתי כי הבעיה לדידי איננה לאומיות, ומעולם לא הייתה, כי אם דמוקרטיה. המזרח התיכון יכול להסתדר בלי מדינות לאום; השאלה אם מדינות לאום הן החסם היחידי בפני ברבריות ואלימות שבטית, או לא. לבנון היא דווקא מקרה בוחן לא מושלם לכך שמדינה יכולה להיות נטולת זהות לאומית במפגיע, ועדיין לשמר באופן עדין יחסי עבודה במסגרת חברה מרובת אתנוסים, שאינם *חייבים* להידרדר למלחמת אזרחים (אך כפי שאמרתי, מדובר במקרה בוחן לא מושלם).
קשה לי לראות איזה טיעון אתה מביא כנגד התפתחותה של תודעה לאומית בעיראק, סוריה, לבנון ומצרים. השמטתה של מצרים מן הרשימה שלך היא התמוהה ביותר, עלי שוב לציין.
בעניין דע"אש: מתוך הכתבה הראשונה שסיפקתי בעניין:
"The front lines are quiet for now, mainly because U.S. air strikes Aug. 8 stemmed the Islamists’ headlong rush toward the Kurdish capital. But the general and his men know the quiet is likely to be only transient."
דע"אש כבר היו בדרכם לארביל. הם נהדפו על ידי הפצצות אמריקאיות. זה מספר את כל הסיפור. כמו עם החמאס, אינך יכול למדוד את כוח הלחימה של ארגון צבאי, כאשר את זוקף לזכותך נקודות שהושגו בדרך הפחדנית ביותר בשדה הקרב.
ומובן כי אני מכיר בכך שמדינת ישראל לא תאויים על ידי דע"אש, ג'ובהת אל-נוסרה או כל גורם אחר מן הזירה הסורית-עיראקית, מבלי שגורמי הקואליציה המערבית יתערבו לטובתנו. אך מקרה שבו אנו זקוקים לעזרת הקואליציה הזו, אומר שאנו כבר חיים על ספה של תהום בכל הקשור למלחמה מרובת חזיתות.
ומצב שכזה, בלתי סביר ככל שיישמע, עשוי להתרחש. ישראל מנסה להילחם בחזית אחת בכל מלחמה יזומה שלה, ויודעת את הסיכון שבפתיחת מספר חזיתות בדרומה, צפונה ומזרחה של הארץ בו זמנית. אך תאר לך מתקפה, לא בהכרח מתואמת, משולבת של חיזבאללה, ג'בהאת אל-נוסרה, דע"אש, חמאס וארגונים נוספים, והוסף על זה חוסר סדר כללי בשטחים שבשליטת ישראל על ידי ההמונים הפלסטיניים – או אז אנחנו נהיה בצרה צרורה. אחת שתעמיק ככל שנאבד תמיכה צבאית ומדינית מן הקרובות לנו באזור. למשל, למצרים אין כל אהבה לחיזבאללה או לאיראן, וכך גם סעודיה, אך היא יושבת בחיבוק ידיים כל אימת שפורצת התלקחות ביננו לבין חיזבאללה, או אינה מסייעת באופן אקטיבי לפעולות נגד איראן. בבוא היום, אין זה כה בטוח שהיא תסייע באופן אקטיבי במתקפה משולבת שכזו, אם תתרחש.
ולמען הסר ספק: אינני סוחר באיומים בדויים, ואינני מפיץ היסטריה או מתריע באימים מפני היתכנות המאורעות האלה היום או מחר. כל מה שהתכוונתי לומר בהתחלה הוא שיוסי מעמיד איש קש ותוקף את עצם ההכרחיות של צבא לאומי, בצורה העומדת בסתירה לאמונתו הפוליטית: ליברליזם. במקום לגנות את צה"ל ומעורבותו בשחיתות מוסדית, טפילות ותחזוקה של מדינת משטרה בשטחים כצעדים המובילים לאי-יכולתו להגן על המדינה בעת מבחן, יוסי בוחר לחשוב שמכיוון שלמדינת ישראל אין אויבים נראים לעין, הרי שאין הצבא הכרחי לדבר פרט לפעולת שיטור זה, ומכיוון שהוא מתנגד אליה, הוא גם מתנגד לעצם קיומו של הצבא. אך זה רק בתנאי שנקבל את הנחתו – מה שאיננו מקבלים.
המוסדות שהקימה התנועה הציונית בימי המנדט הבריטי היו וולונטריים. גורמים מסוימים בקרב האוכלוסייה היהודית (בעיקר חרדים) בחרו שלא להשתתף במוסדות האלה. אבל היקף ההשתתפות הוולונטרית היה מספיק ע"מ לעמוד ביעדים שהתנועה הציונית הציבה לעצמה. מוסדות המדינה, כמובן, אינם וולונטריים.
התנועה הלאומית הטורקית עברה את שעת המשבר שלה אחרי שהאימפריה העות'מנית הובסה במלחה"ע הראשונה. המעצמות המנצחות דווקא רצו לשמר משטר עות'מני מובס ושדוד, שהיה אמור להפוך למשטר בובות שלהם. למוצטפה כמאל היו תוכניות אחרות, אבל אלמלא ההתגייסות ההמונית של האוכלוסייה הטורקית לצדו, הוא לא היה מגיע רחוק. כמובן, ההתגייסות הזאת לא נולדה יש מאין, וגם מה שנותר מהמוסדות המדיניים העות'מניים במרכז אנטוליה היווה מוקד תמיכה חשוב בכמאל ובתנועתו. אבל לאומים באופן כללי אינם נולדים מאתמול להיום, ואי-אפשר להצביע על נקודת זמן מסוימת ולומר שהלאום היהודי, או הטורקי, או אחר, נוצר בנקודה הזאת. התקיים תהליך היסטורי מסוים, ומה שהגיע לידי ביטוי ברגע נתון אלה התוצאות שלו. את התוצאות האלה אי-אפשר להכתיב ע"י החלטה שרירותית.
אותו דבר עם איראן. זה לא שהאומה האיראנית נוצרה עם מהפכת ח'ומייני. המהפכה, והמלחמה נגד עיראק שבאה בעקבותיה, יצרו משבר. איראן עמדה במשבר הזה, במידה רבה בגלל תהליך התגבשות לאומית שעברה ושהגיע להשלמה, כנראה, רק במחצית השנייה של המאה ה-20. (לשם השוואה, ב-1941 איראן הובסה במהירות בזק ע"י כוחות קטנים יחסית של בריטניה ובריה"מ. בעצם, העניין הוא פחות זה שהיא הובסה, ויותר זה שמעט מאוד איראנים באותה תקופה רצו להגן על ארצם.)
בארצות ערב, לא נראה שהתלכדות לאומית בהיקף דומה התרחשה אי-פעם במאה השנים האחרונות. מצרים היא המועמדת הקרובה ביותר, אבל במשבר הנוכחי, תושבי מצרים נאבקים בעיקר אלה באלה, לא ביריב חיצוני (אמיתי או מדומה). בכל מקרה, מצרים היא המדינה הערבית שנפגעה הכי פחות מהתערבות של מעצמות זרות. באזור שבו המעצמות עשו כרצונן – ממזרח לים התיכון ולים האדום – אפילו הרמה המצרית של התלכדות לאומית היא בגדר חלום (או סיוט, תלוי בעיני המתבונן).
גם הדמוקרטיה בארצות ערב היא, כרגע, סוג של חלום. בעצם, בכל מקום שלא היה מדינת הגירה פתוחה לכל, משטרים דמוקרטיים הוקמו לאחר תהליך של התלכדות לאומית (זה הבסיס לזיהוי של הלאומיות עם מוסדות מדיניים דמוקרטיים, אבל בפועל לא מדובר בזיהוי אלא בשלבים שונים של תהליכים היסטוריים). לעומת זאת, מדינות שהרעיון העומד בבסיסן היה מלכתחילה איזון בין קבוצות אתניות שונות הפכו, בד"כ, לצרה צרורה לעצמן ולסביבתן.
לגבי המתקפה המשוערת של דעא"ש על ארביל, אני לא טוען שזו לא הייתה מתממשת. אני חושב שספק רב אם היא הייתה מצליחה. להבדיל ממוצול, התנועה הלאומית הכורדית שולטת בארביל מזה עשור והיא הקימה שם בסיס אחיזה לא רע. לא שאני מתנגד לפעילות האמריקאית נגד דעא"ש. את כורתי הראשים האלה רצוי לעצור בשלב מוקדם ככל הניתן.
לכל הנ"ל אין הרבה קשר לצה"ל, יכולותיו ומימונו. הסלידה של יוסי מהארגון הזה היא מוגזמת. אבל גם היכולת של צה"ל להשיג לעצמו תקציבי עתק משיקולי חירום כאלה ואחרים שאינם בהכרח מוצדקים היא פנומנלית.
"המוסדות שהקימה התנועה הציונית בימי המנדט הבריטי היו וולונטריים. גורמים מסוימים בקרב האוכלוסייה היהודית (בעיקר חרדים) בחרו שלא להשתתף במוסדות האלה. אבל היקף ההשתתפות הוולונטרית היה מספיק ע"מ לעמוד ביעדים שהתנועה הציונית הציבה לעצמה. מוסדות המדינה, כמובן, אינם וולונטריים."
– אמנם, אך עבור הפועלים העברים בארץ, וביתר שאת עבור גלי ההגירה שהגיעו משנות השלושים ואילך, חברות באחד ממוסדות היישוב, לאמור, ההסתדרות ואיגודי העבודים המיוצגים בה, לא היה עניין וולנטרי, אלא בכיפוף המשמעות המקובלת של המונח. לא להיות חבר היה פירושו לסבול לעיתים חרפת רעב במקרה הרע, וליהנות משירותים גרועים בתחומי התברואה, הדיור והחינוך במקרה הטוב. ההחלטה לצלוח את המשבר הלאומי שהתרגש עלינו – מלחמת 48 – לא הייתה החלטה שנתקבלה בגיבוי של "רצון כללי" כלשהו, אלא כפייה של מצב על השחקנים הרלוונטיים, ממשלת המנדט ומפקדי כוחות הצבא, שהתאפשר על ידי השלטת כוח ומנגנון גיוס בכפייה. קשה מאד לדבר על לאומיות במובן שאתה מדבר עליה קודם ל-48. עם זאת, אני מסכים שלאחר 48 הלאום הישראלי הולך ומתגבש. אך שוב, גם כאן יש לסייג את הטענה כי רק לאחר גיבוש לאומי, מתחילים מוסדות דמוקרטיים להתהוות. ישראל אינה דמוקרטית יותר כיום מכפי שהייתה בשנות ה-50, וסובלת מרמה נמוכה בהרבה של לכידות חברתית וסולידריות פנים-אתנית. יתרה מזו, הגיוון וריבוי הקולות הפוליטי, ברמת ההשתתפות האזרחית והייצוג הפרלמנטרי, היא כה עלובה כיום, שאפשר רק להביט בגעגוע לעשור הראשון והשני לריבונות. המקרה של ישראל לדעתי מכשיל את התזה בדבר התפתחות דמוקרטית לאחר גיבוש לאום, שאתה מציין כאן.
אותם הדברים נכונים לגבי תורכיה ואיראן, וכמובן, מצרים. בהבדל אחד מכריע: במצרים הייתה דמוקרטיה פרלמנטרית, עם בחירות חופשיות והששתפות אזרחית בפוליטיקה, בשנות ה-20 וה-30. מי שהיו אחראיים להרס המצב הזה היו המעצמות. עם זאת, קשה לדבר על לאומיות מצרית במובן שאנו מדברים עליה כיום – במובן שבו היא התעצבה תחת נאצר בשנות ה-50 וה-60 – בשנות ה-20 וה-30. כך שכאן דווקא מדובר במקרה של מוסדות דמוקרטיים הקודמים להקמתם של מוסדות לאומיים, לא כל שכן תודעה לאומית. המצרים רצו את הבריטים מחוץ לנמלים שלהם ומחוץ לממשלה שלהם; המצרים רצו ריבונות פוליטית וצבאית, חופשייה מהתערבות זרה. אך האם המצרים היו לעם, קיבוץ בעל תודעה לאומית, רק משום שמספר נציגים של בני המעמדות המשכילים, ואחוז ניכר של תומכים בקרב החברה הגבוהה, רצה בכך? האם פעילי המפלגה הקומוניסטית במצרים של שנות ה-20 וה-30 ייצגו את המצרים כקיבוץ בעל תודעה לאומית, או את הפועלים המצרים, כחלק מן הפרולטריון הבינלאומי? האם מטרתם הייתה שחרור לאומי וריבונות במסגרת גבולות לאומיים, או מלחמה באימפריאליזם העולמי?
"לעומת זאת, מדינות שהרעיון העומד בבסיסן היה מלכתחילה איזון בין קבוצות אתניות שונות הפכו, בד"כ, לצרה צרורה לעצמן ולסביבתן."
שוב, לבנון כאן היא מקרה בוחן מעניין. האם לבנון אשמה במצבה הנוכחי, או שמא הריקושטים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני הם שגרמו להתערערות האיזון העדין בשנות ה-70? האם באמת ניתן להתעלם מן ההרפתקה הישראלית בלבנון ותרומתה למעורבות הסורית בלבנון?
"לגבי המתקפה המשוערת של דעא"ש על ארביל, אני לא טוען שזו לא הייתה מתממשת. אני חושב שספק רב אם היא הייתה מצליחה. להבדיל ממוצול, התנועה הלאומית הכורדית שולטת בארביל מזה עשור והיא הקימה שם בסיס אחיזה לא רע."
– אך הכורדים חוששים בעצמם מפני האפשרות להתעמת עם כוחות דעא"ש. הסיבה היא פשוטה: המיליציות הכורדיות נועדו למטרות הגנה, לא התקפה. הן חסרות ניסיון בשדה הקרב ואימון מתאימים ללחימה בכוחות דעא"ש, שלדעת אנליסט אמריקאי אחד לפחות, אומנו בידי הצ'צ'נים.
"לכל הנ"ל אין הרבה קשר לצה"ל, יכולותיו ומימונו. הסלידה של יוסי מהארגון הזה היא מוגזמת. אבל גם היכולת של צה"ל להשיג לעצמו תקציבי עתק משיקולי חירום כאלה ואחרים שאינם בהכרח מוצדקים היא פנומנלית."
– אני מסכים לכל מילה בעניין זה. מה שהורג אותי הוא שיוסי, בסלידתו העצומה מצה"ל, מובל לתפיסות המייתרות את תפקידו של צבא לאומי במסגרת מדינה ריבונית מודרנית. סתירה מניה וביה לאמונתו הפוליטית כליברל.
התגובה למעלה היא שלי
נוסף על מה שאמרו לעיל, דבר אחד: מערכת החינוך הישראלית קורסת לא בגלל תקציב. היא קורסת בגלל המחנכים הראשיים – ההורים, ובעצם כלל האוכלוסיה כאן. כל זמן שההורים נמנעים מלחנך את ילדיהם, המערכת תיכשל ללא קשר לתקציב.
במילים קצת פחות עדינות, הבעיה של מערכת החינוך היא הערסיאדה, האלימות והכוחניות שפושות בחלקים גדולים מדי של הציבור הישראלי. לא מספר הילדים בכיתה.חוסר הגבולות והדרישות תוך גיבוי מלא ואטומטי לילד מול כל בעל סמכות הם אלו שעומדים בבסיס בעיות מערכת החינוך.
אז בבית הספר זה מתבטא בציונים בין לאומיים מביכים, אבל בצבא זה כבר מתבטא ביכולת של הצבא למצות את אנשיו והמשאבים שהוא צריך להשקיע בהם. אין ספק שזה לא בור השומן היחידי (ורחוק מלהיות הסיבה לדרישות התקציב), אבל זה משפיע על הצבא מההתנהלות היום יומית וכלה בניהול כוח האדם והתמריצים הכספיים שיש לתת לו.
למה אנחנו כאלו אלימים וערסים? מפתה לומר "הכיבוש", אבל נראה לי שזה קשור יותר לתרבות המהגרים שקיימת כאן. ברוח הבלוג, זו "שקיעתה של ישראל". העובדה שלפעמים לא נעים להיות באינטראקציה עם אנשים כאן. לא האזעקות שנשמעו בחודשיים האחרונים.
בעיות מערכת הבריאות מביות יותר, ואינן ייחודיות לישראל. גם כאן, לא נראה לי שתוספת תקציב היא הפתרון (העיקרי) אלא שינויים מבניים ושיטתיים יותר. בכל אופן, עוד לא ראיתי מדינה שמקימה מערכת בריאות שהיא גם אוניברסלית, גם מוצלחת וגם זולה. סה"כ ישראל במקום לא רע בתחום הזה.
אולי. אבל הבעיה הקונקרטית של מערכת החינוך (מעבר לתקציב, שגם הוא נמוך מדי) היא ניהול גרוע, מרמת המנכ"לים במשרד החינוך ועד המפקחים בשטח ומנהלי בית הספר. וכן, סליחה מהסוציאליסטים הלהוטים, אבל זה כולל את ארגוני המורים. והדבר העצוב הוא שלאף אחד מהגורמים האלה אין סיבה לתקן את המערכת. מהבחינה הזאת אנחנו כנראה צועדים לכליון.
גם נכון, אני מניח. עם זאת, מעגל הקסמים של תדמית ואופי עבודה גרועים->עובדים שמגיעים למערכת בלית ברירה ->תדמית ואופי עבודה גרועים מאפיין מערכות ציבוריות רבות.
אולי צריך להפריט את המערכת עצמה אבל לשמור את המימון ציבורי – דומה למה שהחרדים כבר עושים. כך גם בית הספר יוכל להיות בררן יותר בתלמידים המתקבלים אליו, מבלי שהכנסת ההורים תשפיע על הקבלה.
כיוון שמערכת החינוך משמשת גם ככלי לאינדוקטרינציה (אוניברסלית יותר כמו רכישת מקצוע או פחות כמו עידוד גיוס לצה"ל) צפויים לא מעט חיכוכים, ובכל אופן זה יצריך מערך פיקוח די נרחב – אבל אולי זה יצליח יותר ממערכת ציבורית במלואה.
מסכים. השמאל הישראלי בחלקו מתנהג עדיין לפי הגיון כור ההיתוך. הוא מתייחס למערכת החינוך בתור כלי להאחדה וקונפורמיזציה של החברה הישראלית, ומבלבל את זה עם שוויון חברתי. בפועל הרעיון הזה לא ראוי תיאורטית וכושל פרקטית. צריך להחליף את הפיקציה הזאת במערכת יותר הטרוגנית וגמישה, גם אם זה אומר שלא כולם ילמדו מאותם ספרים ויגשו לאותה בגרות. מה שקורה היום מבחינת צמצום פערים וכל זה זה שקומץ פקידים בתל אביב וירושלים קובע איך נראות כיתות ותכניות לימוד ברהט, שזה פטרנליסטי במקרה הטוב וכושל לגמרי במקרה הרע.
לא, זה רק יעשה יותר רע. זה מה שהימין בשוודיה עשה, וכתוצאה, מערכת החינוך פה מתדרדרת בדירוגי PISA באופן עקבי, ואנשים פה תופסים את מערכת החינוך כפחותה מהמערכת בפינלנד, בה לא עשו שום הפרטה. (מצד שני, רק שתי מפלגות שמאל קטנות קראו להלאמה מחדש.)
איך עשית את הציטוט?
בשוודיה יש ואוצ'רים מאז תחילת שנות ה-90 לדעתי. יש גם המון בתי ספר פרטיים.
לתגית ה-HTML שעושה ציטוט קוראים blockquote.
ואכן, בשוודיה שיטת הואוצ'רים קיימת כבר מאז הרפורמות של ממשלת הימין בתחילת שנות ה-90. יש אכן גם הרבה בתי ספר פרטיים, למרות שרק מיעוט מהתלמידים לומדים בהם, בערך 10% אם אני זוכר נכון. השאר בוחרים מבין בתי ספר ציבוריים, שמתחרים על תלמידים בדרכים כגון אינפלציה בציונים.
זה דווקא כן עניין של מימון. ישראל מוציאה הרבה על חינוך כי יש לה אוכלוסיה צעירה, אבל ההוצאה לתלמיד היא נמוכה. ההוצאה על בריאות גם היא נמוכה (למרות שזה יכול להיות עניין של אוכלוסיה צעירה, שוב). יש גבול למה שאפשר לעשות כשהכיתות גדולות, וכשהמורים מקבלים תשלום נמוך ועל כן מי שיכול הולך לסקטורים אחרים. יש רפורמות שצריך לעשות – למשל, להעיף תנ"ך כמקצוע חובה בבגרות – אבל בתכל'ס, רפורמות הן בעיקר כלי לשר החינוך להזכיר לאנשים שהוא קיים, ומה שצריך זה עוד כסף.
בבריאות, אם אתה לא רוצה להוציא כסף, אז יש גבול לתוצאות. לשיטתי יש בריאות אוניברסלית, טובה, וזולה, אבל גרתי יותר מדי שנים בארה"ב, ולידה כל מערכת בריאות נראית זולה. מה שאני מגדיר כמערכת בריאות טובה זה צרפת, שמוציאה 12% מהתמ"ג (ישראל מוציאה 7.5%, אבל שוב, על אוכלוסיה יותר צעירה). שוודיה מוציאה 9.6%. אני לא מכיר את מערכת הבריאות השוודית בכלל, אבל בקנדה, הרפורמיסטים שאני מכיר מציעים את השיטות הצרפתיות והשוודיות כתחליף למודל הקנדי הלא משהו.
באמת. דקירות סכין בגיל תיכון זה עניין של תקציב? וונדליזם, אלימות וזלזול בהשכלה אינם תלוים בשום תקציב ממשלתי. הם תלויים אך ורק בהורים ובסביבה, ומסתבר שהאוכלוסיה בישראל כנראה לא משהו בקטע הזה.
מניסיון קצר בהוראה המשכורות אינן הבעיה העיקרית – אופי העבודה והאוכלוסיה עמה מתמודדים היא הבעיה הגדולה. ואת זה קל להפיל על הממשלה אבל זה רק היא. חינוך הוא מטלה של הסביבה הקרובה. הממשלה צריכה לסייע ברכישת *השכלה*, ושם מצבנו לא קטסטרופה (אוניברסיטאות בדירוג סביר). הניסיון להחליף את תפקיד ההורים נידון לכישלון.
לגבי בריאות, אני פחות מכיר את המקרה של צרפת אולם לא שמעתי מאנשי מקצוע צרפתיים שבחים מיוחדים על המערכת – אשמח אם תוכל להרחיב.
להבנתי המודל הקנדי גרוע לא בגלל תקציב, אלא בגלל בעיות מבניות, כולל הכוח המוגזם שניתן לגילדה הרפואית שם. בכל אופן אני לא בטוח שמיצינו את התוצאות האפשריות מהתקציב הנוכחי. חשוב לשפר גם את יעילות הטיפול, בעיקר דרך צעדים מערכתיים (שיפור אחידות הטיפול, תקשורת בין מטפלים, רפואה מתגוננת ועוד).
אז צריך לחנך את ההורים
לא. שההורים יחנכו את ילדיהם כרצונם – בסוף הם יאכלו את מה שהם בישלו. פשוט אין צורך לשפוך עוד ועוד תקציבים לבור חסר התחתית הזה (נכון גם למשרד הביטחון, לשאלתך).