לפזר את הערפל
אחד המאמרים היותר זכורים לרעה בהיסטוריה של התקשורת הישראלית נכתב על ידי עמירם ניר, ביממה שבה החלה מלחמת לבנון: "שקט, יורים," הכתיר ניר את המאמר שלו, שבו קרא לתקשורת הישראלית לסתום את הפה ולהתיישר מאחורי הממשלה. המאמר פורסם בבוקר שבו אמר ראש הממשלה בגין לעיתונאים שליוו אותו למבצר הבופור שהוא נכבש ללא הרוגים. בגין לא ידע את האמת – הוא קיבל את המידע מאריאל שרון, שלימים טען שגם הוא לא ידע, אבל הוא, כידוע, מעולם לא נגמל מאמירת אי אמת – אבל במהלך ההסתערות על הבופור נהרגו שישה מאנשי סיירת גולני. התקשורת למדה מהר מאד מה באמת קרה שם, אבל זו היתה 1982 והעיתונות הישראלית עוד לא העזה, בזמן מלחמה, לשבור את המילה של ראש הממשלה. היא הסתפקה בדיווחים על "קרבות קשים." שיר של חיים חפר המליץ אז למי שרוצה לדעת את האמת על המלחמה, לקרוא את מדורי מודעות האבל, ושם אכן אפשר היה לקרוא מודעה אחרי מודעה שדיברה על הרוגי הבופור.
מלחמת לבנון היתה מלחמת שולל מתחילתה ועד סופה. הדיווח השקרי של בגין היה הקטן שבחטאי המלחמה; בגין עצמו היה קורבן הונאה, אם כי, כפי שקבע בית המשפט במשפט דיבה מפורסם, הוא ידע שמרמים אותו. המאמר של ניר – שיחצה כמה שנים אחר כך את הקווים ויהפוך ליועץ ראש הממשלה לענייני טרור, ויהיה מעורב עמוקות בפרשת איראנגייט – היה נקודת שפל בקשר של התקשורת עם הממשלה.
כל ההקדמה הארוכה הזו למה? מפני שלפני כשבוע כתבה – בעקבות גל כתבות ההכאה על חטא של עיתונאים ששיתפו פעולה עם הממסד במלחמת יום הכיפורים – יעל פז-מלמד מאמר שהוא מעין מאמר המשך ל"שקט, יורים." פז-מלמד טענה ש"אם מלחמת יום הכיפורים היתה פורצת כיום, התקשורת היתה דואגת לגלות לציבור על התוהו ובוהו בשטח, אך ספק אם עדיין היינו מנצחים." היא מסיימת את המאמר שלה ב"צריך להודות ביושר שלעתים, במצבים מאד מסוימים וחריגים, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת הופכים להיות משניים בחשיבותם."
המסקנה המתבקשת מתפיסה כזו היא "תסתמו את הפה ופשוט תעבירו את הידיעות של דובר צה"ל בשם הכתב," ופז-מלמד ודאי תשמח לדעת שזו שיטת הפעולה המקובלת של תא הכתבים הצבאיים גם כך. יתר על כן, מאחר ופז-מלמד לא מסבירה מהם אותם "מצבים מאד מסוימים וחריגים" שבהם העיתונאי צריך לעלות על מדים ולהפוך לשופר, מותר להניח שדובר צה"ל יתעקש שמצב כזה הוא כל מצב שבו התכניות של חמושינו העליזים מסתבכות. נזכיר, למשל, את הטבח על המרמרה: דובר צה"ל, ואיתו התקשורת הממוסדת, התעכבו בדיווחיהם שעות ארוכות, עד שהחמושים הצליחו להעלים די ראיות לטבח שביצעו. לית מאן דפליג שחמש דקות אחרי האירוע ההוא, לא נשקפה שום סכנה לחמושים, ועדיין ההאפלה נמשכה שעות ארוכות. השאלה היא איזה סוג של עיתונאי אתה, אם אתה חושב שיש מצבים שבהם זכות הציבור לדעת היא "משנית בחשיבותה."
נתחיל בכמה מושגי יסוד. זכות הציבור לדעת היא לא איזה משהו שנחמד שיהיה; הוא לב ליבה של השיטה הדמוקרטית. התפיסה הדמוקרטית אומרת שהציבור מקבל הכרעות, ולא רק פעם בארבע שנים. אחרי הכל, התפיסה היא שהציבור אמור לנהל את המדינה. הוא אמור, בהגדרה המצמצמת ביותר, לקבל מידע על מה שהממשלה שלו (והצבא, נזכיר, הוא עוד זרוע ממשלתית) כדי שיוכל לקבל החלטה מושכלת כיצד להצביע. אם אין לציבור זכות לדעת מה קורה, אין שום משמעות להצבעה שלו – לממשלה תמיד יש יותר יכולת להוליך שולל, וכל ממשלה מנסה להוליך שולל.
אוקיי, תאמרו, אבל למה בזמן אמת? כי מה שלא מפורסם בזמן אמת, בדרך כלל מוסתר לשנים ארוכות – לעתים קרובות באמצעות המכשיר הצבאי המועיל המכונה סיווג. יש מחקרים צה"ליים על מלחמת יום הכיפורים שעוד לא פורסמו משום שהם לא נוחים לגנרלים מסוימים (הבולט שבהם נמצא כעת בקומה). לצבא יש שלל שיטות לסתום פיות ולערבל את השיח עד שלא תדע מה באמת קרה שם. כשעובדה מגיעה לידיעת הציבור בזמן אמת, אפשר להאחז בה ואז קשה מאד להעלים אותה שוב. אלמלא ידענו בזמן אמת, למשל, שבמהלך מלחמת לבנון השניה החליט הרמטכ"ל למנות אלוף מעל אלוף פיקוד צפון – מהלך שלא היה דומה לו מאז שבר לב מונה ל"נציג הרמטכ"ל" מעל גורודיש במלחמת יוה"כ – סביר להניח שהצבא היה מצליח להעלים את העובדה שבעת מלחמה פיקוד צפון שלו הפסיק לתפקד לשנים ארוכות. אלמלא התפרסמו עדויות בזמן אמת על חוסר התפקוד של האוגדונר חביב הכתבים, גל הירש, הגנרל המשובלל לא רק שלא היה מודח אחרי המלחמה, אלא גם היה מקודם – רק כדי להביא לכשלון גדול יותר בתפקיד בכיר יותר.
פז-מלמד שוכחת שתפקידה של העיתונות הוא לחשוף את האמת, ושיש בכך צורך משום שכל ממסד – ובמיוחד הממסד הצבאי – ממהר לטייח כל כשלון. ממנים ועדה, היא יושבת על המדוכה שנים, וכשהיא מפרסמת את הדו"ח שלה כולם כבר שכחו מה בעצם קרה. מה שלא מתפרסם מיד, לא זוכה לטיפול.
שאלה אחרת היא האם, בהנחה שחיילים יודעים שהגנרלים שלהם עסוקים בהפעלת נוהל תרנגולת ערופה, קרי לרוץ במעגלים בהיסטריה, הם גם מובסים אוטומטית. כאן התשובה היא חד משמעית לא. צה"ל של מלחמת יום הכיפורים שרד למרות מכה איומה לא בגלל הגנרלים שלו, אלא בגלל המ"פים והמג"דים שלו. והם, כמו גם חלק ניכר מן החיילים הפשוטים, ידעו שהגנרלים פישלו עמוקות. הם נלחמו לא רע יותר אלא טוב יותר – פשוט מתוך ידיעה שאין אף אחד אחר שיעשה את זה. החיילים ידעו; מי שלא ידע היה הציבור. פה צריך להזכיר את התרגיל המסריח בהא הידיעה של מלחמת יום הכיפורים: הסירוב של הממשלה לשחרר את המילואימניקים הביתה עד כמה שאפשר סמוך לבחירות, כדי שהידיעות על מה שהלך שם לא יגיעו לציבור. זה עבד, אבל חלקית מאד: גולדה ניצחה בבחירות, אבל זמן קצר לאחר מכן גל של זעם עממי שלח אותה ואת דיין הביתה. "ערפל הקרב" של פז-מלמד שימש, בפשטות, לא רק לטיוח על כשלונות הגנרלים, אלא גם לגניבת בחירות. ספק אם יש פשע חמור יותר כנגד הדמוקרטיה.
אחרי מלחמת לבנון השניה – אני נטפל אליה משום שהיא דוגמת הנגד של פז-מלמד – אירע מה שצריך היה לקרות: זעם עממי חריג כנגד ראש הממשלה והממשלה. התמיכה באולמרט, באחד הסקרים, היתה נמוכה יותר מאשר התמיכה בנסראללה (שני אחוזים לעומת ארבעה אחוזים). אילו היה "ערפל קרב," הציבור לא היה מקבל את המידע שהוא צריך: שהממשלה שלו, או על כל פנים זרוע הביצוע שלה, נכשלה קשות.
מי שמושפע מערפל הקרב הוא לא החיילים; הם האזרחים. ויש להם זכות לדעת שהצבא שלהם נכשל – כן, גם בזמן אמת. הם צריכים את המידע הזה כדי להגיב עליו. יש מהם מי שימהרו להתנדב, ויש מהם מי שיפעילו לחץ ציבורי על הממשלה להגיע להפסקת אש. זו לא רק תופעה לגיטימית; זו נשמת אפה של הדמוקרטיה.
ועוד שתי נקודות. קודם כל, העובדה הפשוטה היא שאי אפשר להסתיר היום מידע. לכולם יש גישה לתקשורת סלולרית ומדיה חברתית. אם העיתונים לא יעשו את תפקידם וידווחו על מה שמתרחש, התוצאה תהיה גל של תיאוריות קונספירציה, שיהיו במובנים רבים גרועות יותר מדיווח הוגן על המתרחש. נזכיר את העובדה שכאשר צה"ל ניסה להסתיר את האבידות שלו בקרב על ג'נין, נפוצו בארץ שמועות זוועה, שבין השאר טענו שסגן הרמטכ"ל נהרג. בהעדר מידע ובהנתן שמועות, התת מודע הקולקטיבי מייצר סיפורים הרבה יותר גרועים – לא שמותו של סגן הרמטכ"ל הוא בהכרח אבידה שאי אפשר להתאושש ממנה. צה"ל כבר שרד כזה (יקותיאל אדם, בימים הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה) בלי זעזוע ניכר.
הנקודה השניה, אולי נקודת העיוורון העיקרית של פז-מלמד, היא שחוסר ודאות פועל לשני הכיוונים. גם חיילי צבא האויב מצוידים היום בסמארטפונים וגם הם משתמשים במדיה חברתית. הידיעה על הברדק בשורותיהם-שלהם תפגע בהם לא פחות מאשר בצה"ל, אולי אפילו יותר. פז-מלמד מניחה, ככל הנראה, שבכל מה שקשור לצבאות ערב, מדובר בהמון שמתקשר באמצעות מוח-כוורת, סוג של רובוטים שאינם מושפעים מהקורה סביבם. איך לומר, המציאות לא בדיוק מסכימה איתה בנושא.
לאורך ההיסטוריה היו שורה של מקרים שבהם עורכי עיתונים ידעו על פעולה צבאית שנויה במחלוקת קודם להתרחשותה, והעדיפו לסתום את הפה. בדרך כלל – המקרה המפורסם ביותר הוא זה של הניו יורק טיימס והפלישה למפרץ החזירים – התברר שמעשה הפטריוטי כביכול של אי הדיווח היה טעות איומה. כלי תקשורת אמור להיות מחויב לא לממשלה, אלא לציבור שלו. כשהוא משתף פעולה עם הממשלה ומסתיר מידע לא נוח, בדרך כלל הוא בוגד בציבור.
כמה מצער שיש חלקים בתקשורת שרואים בסוג כזה של בגידה משהו שיש להעלות על נס.
הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.
הערה מנהלתית ב': אני מזכיר שמחר (א') נמכור, עדי אלקין ואנוכי, את הקומיקס שלנו, "איך נפלו גיבורים," בפסטיבל אייקון. הפסטיבל נערך בבניין אשכול-פיס ברח' הארבעה בתל אביב, ואנחנו נעמוד סמוך לזירה. מחיר חוברת אחת יהיה 35 שקלים ומחיר שתי חוברות – 60. בואו בהמוניכם!
(יוסי גורביץ)
אפשר גם להזכיר את פרשת קו 300 על ספיחיה, ללא התצלום המרשיע כנראה לא היה מתגלגל כל הסיפור כמו שהתגלגל
לאחר ארבעים שנה קל להעלות סברות על חישובים שהממשלה עשתה לכאורה בנוגע לרווח והפסד בעקבות הארכת המילואים, אך בכל זאת: מלחמת יום כיפור גרמה לזעזוע אדיר לכל מי שהיה שבוי ב״קונספציה״- וההנהגה האמינה בה בלב שלם.
כל עוד לא הוצגו סימוכין של ממש לסברה שהעלית, האם אין זה פזיז-משהו לטעון לכוונת זדון מצד גולדה ושות׳?
למוטי
לפי מיטב זכרוני לבגין ותומכי הליכוד וחיילי המילואים באוגדת שרון התנגדו להסכם שהושג בק"מ ה 101,התנגדו להסכם ההפרדה עם סוריה באמצע 74 והתנגדו להסכם הפרדת בכוחות ב 75. כשהליכוד השיג את השלטון הוא ביצע באאיחור של 5 שנים את מה שציפו ממנו והאשליות עלו השמיימה יחד עם באשיר ג'ומייל וסברה ושתילה. ישראל הראל יצא במאמר בהארץ נגד ההלקאה העצמית אבל זה לא מפתיע
כל הטיעונים שהעלת מדויקים, אך כרגיל הטעות שלך היא בציור תמונה חד צדדית. אין ספק שזכות הציבור לדעת זאת זכות חשובה ובהחלט היא תרמה תרומה כמה פעמים ואי מימושה גרם לנזק כמה פעמים אחרות. ועדיין, לצד זאת, יש גם עקרונות שעומדים לעתים בניגוד לה ולפעמים עולים עליה בחשיבותן (שמירה על חיי אדם, למשל). לא קשה לחשוב על דוגמאות ל"מצבים מאד מסוימים וחריגים" שבהם זכות התקשורת לדווח היא משנית. אם נחזור לדוגמה שבה יעל פז מלמד השתמשה – הימים הראשונים של מלחמת יום כיפור – התקשורת הישראלית הייתה מדווחת על תמונת הקרב, ההשלכות של כך היו יכולות להיות הרסניות. אם היו מדווחים למשל מה נותר מכוחות צה"ל בגולן לאחר הפלישה הסורית הראשונית. אם הם היו מדווחים על ההתקדמות המצרית בסיני. מעבר לזה שדיווחים כאלה היו יוצרים פאניקה וכאוס בארץ, הם היו מספקים מידע לאויב שהיה יכול לשנות את המשך המלחמה לרעת ישראל, בלשון המעטה.
דווקא נראה שהייתה לזה בדיוק את התוצאה ההפוכה. הסיבה לרב ההרוגים במלחמת יוה"כ היא שצה"ל התעקש לצאת למתקפות נגד חסרות סיכוי במקום פשוט להתבצר בקוים החדשים ולתת לדיפלומטים לעבוד.
אני מאמין שהרבה מזה נובע מהתדמית הציבורית של "אנחנו נשבור להם את העצמות". אם הציבור היה יודע את המצב, ההנהגה לא הייתה שבויה בתדמית שיצרה.
להתבצר בקווים החדשים היה אפשר בסיני אבל לא בחזית הסורית שבה לא היו מאות קילומטרים שחצצו בין החזית לבין יישובים ישראלים.
זה לא רלבנטי כי הצבא הסורי עצר על קוי 67. זו הייתה המשימה שלו והוא הפסיק להתקדם כשהיא הושגה.
שטויות. המטרה הסורית במלחמת יום כיפור הייתה מעל ומעבר להישג טריטוריאלי מצומצם או קווי 67, והסורים טעו לחשוב שגם מטרה המצרים היא הרבה מעבר לכך, למרות שהמצרים לא באמת האמינו שזה אפשרי. בכל אופן לא אלה ולא אלה קידשו במשהו את "קווי 67", ואם הם היו מודעים לכך שיש להם הזדמנות לפרוץ -כפי שהיה לסורים בגולן בעת הפלישה הראשונית – הם היו קופצים עליה כמו חתול על שמנת.
אני זוכר את הסיפור, אבל אין לי הוכחה לנכונותו, שהקולונל הסורי שהגיע לגשר בנות יעקב ועצר שם הוצא להורג אחרי המלחמה כי לא המשיך הלאה.
מאד פשוט. אם זה סוד צבאי אז אסור לדווח. אתה בהחלט יכול לטעון שמצבו של הצבא ברגע נתון הוא בחזקת סוד צבאי (למשל שאין לנו מספיק טנקים בגזרה X או שהוכינו קשות בגזרה Y).
אם זה בגדר סוד – שהצנזורה תכריז על כך, אחרת אין לך זכות לדרוש מהעיתונאי לא לפרסם רק כי זה לא נוח.
אוקי, אז מדבריך אפשר להבין שאתה מסכים עם יעל פז מלמד. אתה פשוט חושב שהצנזורה צריכה לבוא מהצד של הממסד ולא משיקול הדעת של העיתונאי.
עמית
סד"כ הוא לא דבר שאפשר לדווח בזמן אמת כי פיענוח התצ"א אם התבצע מגיע יום למחרת. צנזור מוסך לפסול ידיעות על סדכ
בלי לרדת לפרטי הסד"כ, גם תיאורים כלליים של מהלך הקרבות של הימים הראשונים מהצד הישראלי היו מספקים מידע יקר מפז לצד השני והרסני עבור ישראל. גורביץ בעד שהציבור ידע על כשלונות בזמן אמת, אך דיווח על כשלונות עוד בזמן שהצד השני יכול לנצל אותן באופן משמעותי כנגד אותו ציבור זה מעשה שאף עיתונאי שפוי בדעתו לא צריך לעשות.
המצרים שמעו את הכל בקשר הם לא היו צריכים את העיתונאים, עובדה שהם פגעו באלברט מנדלר ז"ל מפקד האוגדה
כן וברור שעיתונאי שהיה יודע משהו ומפרסם היה מרים קודם טלפון למצרים לשאול אותם אם זה בסדר והם כבר יודעים הכל.
על המרמרה לא היה טבח.לוחמים שלא הגיעו מוכנים לאירוע נקלעו למצוקה אמיתית ולסכנת חיים והשתמשו בכלי הנשק שהיו ברשותם כדי להתגונן מול לוחמי אויב שהיו מצוידים בנשק (גם אם לא נשק חם).אם דו״צ לא היה מתמהמה,בעולם היו זוכים לראות כמעט בזמן אמת את התמונות שבהן נראים החיילים מותקפים והיחס לאירוע בתקשורת העולמית היה מאוזן יותר.
זה לא מקרה שאנשי שמאל משתמשים במילה טבח רק כאשר ישראלים מבצעים (לכאורה) טבח אבל לעולם לא כאשר הפלסטינים מבצעים טבח (כל רוצח פלסטיני שהתפוצץ באוטובוס ביצע טבח שכונה בשפה המכובסת פיגוע התאבדות).
טענה שאי אפשר שלא להסכים עימה היא שאילו בשישה/שבעה באוקטובר 73 האזרחים בעורף היו מקבלים דיווחים ועדכונים מיידיים אודות ההרוגים (כפי שהתקבלו במלחמת לבנון השניה) כלל לא בטוח שהציבור הישראלי היה מצליח לשרוד את הימים הראשונים ויתכן שהמועקה הנפשית לנוכח האסון היתה מכריעה את תוצאות המלחמה.
אי אפשר לשכוח את הכותרת ב – ynet אודות ״קרבות מרים״ שמתנהלים בבינת ג׳בייל במהלך מלחמת לבנון השניה.הביטוי ״קרבות מרים״ תמיד היו קשור בתודעה הישראלית עם הקרבות בתעלה וברמת הגולן ואפשר רק לתהות אילו כותרות היו עורכי ynet מעניקים ב – 73 לקרבות הנואשים שהתנהלו בימים הראשונים למלחמה.
במלחמה ב – 73 לחיילים היה מושג קלוש ביותר מה מתרחש בגזרתם המצומצמת ולבטח שהלוחמים בחזית הדרום בימים הראשונים סברו שמצבם נואש וכלל לא ידעו עד כמה נואש המצב בחזית הצפון.דיווחי האמת הראשונים הגיעו רק כאשר פצועים הגיעו לבתי החולים ויחידות שהתפוררו בלחימה חזרו לבסיסי האם להקמה מחודשת של היחידות.
אין תשובה מוחלטת לסוגיה הזו שבה מתנגשת זכות הציבור לדעת עם הצורך למנוע קריסה מוחלטת של רוח העם (למעט אולי קריאה לאחריות של העיתונאים ושל אתרי האינטרנט השונים והפורומים שעוסקים בפרסום של מידע ראשוני).בתקופה האיומה של פיצוצי האוטובוסים (לעיתים פעמיים ביום) אי אפשר היה להסתיר דבר והכל היה גלוי וכך גם במלחמת לבנון השניה (שהיתה למעשה מבצע צבאי כמו חומת מגן ועופרת יצוקה) אבל מלחמה כוללת כמו ב – 73 זה סיפור אחר לחלוטין.
ואסיים בשאלה ליוסי גורביץ : רוב הישראלים (בין אם הם תומכים ביציאה למלחמה ובין אם מתנגדים ליציאה למלחמה) רוצים מרגע שהחלה מלחמה שישראל תצא מהמלחמה מנצחת.ואתה ?
השאלה "אילו כותרות היו עורכי ynet מעניקים ב – 73" היא הגיונית בערך כמו "מה היה קורה אילו ללוחמי בר-כוכבא היו רובי M16?".
זירת הלחימה השתנתה באופן משמעותי ב-40 השנים האחרונות, והתקשורת השתנתה באופן שאיש לא יכול היה להעלות על הדעת. כיום, צנזור של ידיעות משדה הקרב למשך יותר מכמה שעות הוא רעיון מטופש (אבל יש רעיונות אחרים, שעשויים להיות חכמים יותר — למשל, הצפת ידיעות כוזבות שנועדו לשרת צד מסוים בלחימה).
ולשאלתך האחרונה, אם יורשה לי (אינני יוסי גורביץ):
רוב הישראלים הם יצורים די פרימיטיביים, ורוב בני האדם הם יצורים די פרימיטיביים באופן כללי. חלק ניכר מהמלחמות, בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט, מסתיימות באופן שאין בו מנצח ומפסיד ברורים. מי ניצח, למשל, במלחמת לבנון הראשונה או השנייה? או במלחמת המפרץ השנייה? או במלחמת יום הכיפורים?
או במלחמת 67
ותן לי לנחש מני: אתה לא כמו רוב בני האדם ואתה בכלל לא פרימיטיבי\ צדקתי?
הבעיה העיקרית עם העיתונות הממוסדת היא שקיימת בכלל עיתונות ממסודת שמקבלת תוקף חוקי מאותם הגורמים שהיו רוצים לשלוט בה הכי הרבה (חוץ אולי מאנשי עסקים).
הפתרון הוא פירוק המונח הזה שנקרא עיתונות, ביטול השטות הזו שנקראית "תעודת עיתונאי" וביטול חוק העיתונות וחופש העיתונות.
כל ההגנות החוקיות האלו צריכות להנתן לכל אזרח, החופש הזה הוא זכות אדם, ולא משהו שצריך להנתן על ידי המחוקק לפי קריטריונים שהוא בוחר.
כלומר כל אחד, כולל פושעים, יוכל לטעון לחסיון ולא למסור למשטרה פרטים על מעשים פליליים? ומי יגן על כל אותם אנשים מתביעות דיבה סטייל "אם תרצו"? ואילו כללים אתיים יחולו על כל עיתונאים חופשיים? עם כל הכבוד לאינטרנט עוד רחוק היום שבו לא נצטרך עיתונות.
אכן, מי שלא רוצה לשתף פעולה עם המשטרה רשאי לעשות זאת, במיוחד פושעים (להזכיר לך, בזמן שהמשטרה משוחחת איתם הם עדיין לא פושעים; בשביל זה יש בית משפט. כמה קל לשכוח את זה, אה?).
לא צריך להגן מפני תביעות דיבה, כי בחברה חופשית שיש בה חופש ביטוי אמיתי, ולא הבדיחה שיש בארץ, אז אין בכלל מקום לתביעות כאלו.
לא דיברתי בכלל על האינטרנט.
לא אמרתי שלא צריך עיתונות, להיפך, אמרתי שכולם צריכים ויכולים להיות עיתונאים. אין שום סיבה למנוע ממך גישה למקום מסויים (למשל לעבור מחסום משטרתי) אבל דווקא לעיתונאי כן לתת לעבור, רק בגלל שהוא מחזיק תעודה שהונפקה על ידי המושלים, לפי ראות עיניהם, ולמעשה גם תלוי בהם כדי לשמור על העבודה ועל הפריוולגיות שלו.
זה לא ערפל זה לילה אפל שזקוק לפרוגקטור ענק להאיר את עיני הישראלים על המציאות האמתית בה אנחנו חיים.רק אם נתגבר על יוצרי הפניקה באמתלת הביטחון ק אז האור יציף את חיינו
פעם, במשחק כדורגל, ישב קהל גדול על טריבונה ישנה מעץ. הטריבונה העלובה התחילה לקרוס. למרבה המזל, עד המחצית כל הגולים הובקעו לטובת הקבוצה היריבה, כי אילו האוהדים היו קופצים בהתלהבות – זה היה נגמר בפצועים ובהרוגים. האם זכותם של יושבי הטריבונה לדעת בזמן אמת שהטריבונה מתמוטטת? עקרונית, כן. מעשית, זה עלול לחולל בהלה ואז כולם היו נפגעים.
אפשר באמת לשאול, איך נתנו לאנשים לשבת על מבנה כל-כך מסוכן, איך זה שלא שיפצו את המגרש וכו'. אולי עיתונות מקומית יותר נשכנית הייתה מונעת את הסכנה. אולי. אבל לא נכון להגיד שמימוש זכות הציבור לדעת פועל תמיד לטובת האנשים שנמצאים בסכנה. כמו כל דבר בחיים, זה עניין של נסיבות.
גם במקרה של מלחמת לבנון (הראשונה) היו מספיק אינדיקטורים לזה שמלחמה מיותרת עומדת לפרוץ. ב"הארץ" אפילו כתבו מאמר מערכת (שקראתי לימים בספר שלהם שבו הם קיבצו מאמרי מערכת). את השאלות הקשות היו צריכים לשאול *לפני* שהתחילו לירות, וכנראה לא עשו את זה מספיק טוב.
צריך לאסור על הבקעת גולים לזכות הקבוצה הביתית. זכותה של הקבוצה הביתית לנצח היא משנית לסכנה שהייתה נגרמת לאוהדים שישבו על הטריבונה הרעועה.
יש לך טעות מחפירה וחבל שגם אתה עוסק ביצור קונספירציות ולא בעובדות יבשות.
כתבת – "התרגיל המסריח בהא הידיעה של מלחמת יום הכיפורים: הסירוב של הממשלה לשחרר את המילואימניקים הביתה עד כמה שאפשר סמוך לבחירות". לטענה זו אין כמובן כל שחר, כי מלחמת ההתשה (כולל הרוגים ופצועים במהלכה), נמשכה כידוע עד יוני 1974 ואילו הבחירות התקיימו כבר בדצמבר 1973.
"התמיכה באולמרט, באחד הסקרים, היתה נמוכה יותר מאשר התמיכה בנסראללה"
נו, ואתה עדיין חושב שזה מה שהיה צריך לקרות?
לא שאני מחבב את אולמרט, והחלטתו לצאת למלחמה הייתה אידיוטית, אבל בהתחשב במה שקיבלנו אחריו, הייתי מעדיף שהאיש יישאר בתפקידו.
"יש מחקרים צה"ליים על מלחמת יום הכיפורים שעוד לא פורסמו משום שהם לא נוחים לגנרלים מסוימים (הבולט שבהם נמצא כעת בקומה)"
מעניין – יש לך הפניה למידע נוסף?
לשאול סלע:
אני מתקשה להבין איך מה שענית לי קשור למה שאני
כתבתי.
אולי אתה מתקשה להבין משום שאינך זוכר מה קרה ב 73 או שנולדת אחרי המלחמה.
מוטי כתב
[..] מלחמת יום כיפור גרמה לזעזוע אדיר לכל מי שהיה שבוי ב״קונספציה״- וההנהגה האמינה בה בלב שלם.[..]
מלבד לובה אליאב, אורי אבנרי ומאיר וילנר כולם היו שבויים בקונספציה
אולי אני מתקשה להבין כי אתה לא מסביר את עצמך כמו שצריך. מה שאתה אומר בתגובתך האחרונה לא סותר דבר ממה שכתבתי אני בתגובתי הראשונה. אם כבר, רק חיזקת את מה שאמרתי.
הכונה היתה בהחלט לחזק את מה שאמרת,בסופו של דבר הגבתי לפוסט כולו והוספתי דברים שראיתי למול עיני ב 31.12.73 כאשר שמתי אמת בקלפי ולא מחל.
להגנתה של פז-מלמד יש לומר שהיא פשוט מטומטמת. הבעיה היא שמי שעובד בעתון ככתב זוטר המנפק ידיעות וכתבות חסרות חשיבות, אחרי כך וכך שנים מורשה להביע את דעתו ב"מאמרי דעה"; פובליציסט עאלק. זה המקרה של פז-מלמד, ריפורטרית ליגה ג' שנהפכה ל"פובליציסטית" ליגה ז'.