החברים של ג'ורג'

שליח הציבור

מסתובבים בינינו עשרות אנשים שעוד לא יודעים שהם יהיו קורבנותיו.

יקראו לו ברוך, או מאיר, או יגאל, או שלמה. או אולי עדן, או אשר, או אלירן. הוא לא מוכר לאף אחד מאיתנו כרגע, סביר שהוא לא מוכר אפילו לאלה שיהיו לימיו לסוגדיו, אבל השם שלו ייחקק באותיות של דם ועשן בעוד כמה חודשים. כרגע הוא עדיין חושב על זה, שוקל את שיקוליו; אולי כבר קיבל את ההכרעה ועכשיו הוא בוחן את השיקולים הטקטיים. במחלקה היהודית עובדים מסביב לשעון, כוססים ציפורניים, ומפעילים לשווא מודיעים קטנים וחסרי ערך בנסיון חסר סיכוי, שהם יודעים שהוא חסר סיכוי, להגיע אליו מראש.

מפעל ההתנחלויות עומד להוציא מקרבו רוצח המוני נוסף. הם עושים את זה בדייקנות של שעון.

* * * *

השנה היא 1981. ישראל עומדת לסגת מסיני. התמיכה במהלך בציבור הישראלי רחבה מאד; יותר מ-90 חברי כנסת תמכו בהסכם השלום עם מצרים. החשש, אם כבר, הוא חשש שהמצרים לא יעמדו בהסכמים.

אבל בקרב המתנחלים האידיאולוגיים, החשש עמוק הרבה יותר. סיני אמנם לא נמצאת בגבולות ההבטחה – אלא אם אתה חושב, וזו אינה דעת הרוב, ש"נהר מצרים" הוא הנילוס – אבל עצם הרעיון של נסיגה עומד בניגוד לאידיאולוגיה של התנועה. אחרי הכל, על פי התיאולוגיה של הרבנים לבית קוק, אין נסיגות בגאולה. אם יש נסיגות, זו איננה הגאולה.

קבוצה של מחבלים יהודים מתארגנת לפעולה. חגי סגל, היום משום מה עיתונאי ואז אחד הקושרים, יקרא לימים לספרו עליהם "אחים יקרים." הקושרים באים מלב לבה של תנועת ההתנחלות. אחת הסיבות לנסיונות לפיצוץ המסגדים על הר הבית היא לעורר ג'יהאד עולמי כנגד ישראל, שייאלץ את מצרים לסגת מהסכם השלום ולמנוע בכך את הנסיגה.

הנסיון הזה נכשל. אבל הקושרים הופכים לגיבורי תנועת ההתנחלות. כולם זוכים לחנינה. אף אחד מהם לא יושב בכלא יותר משבע שנים. אף אחד לא מזכיר לחגי סגל את חלקו בעיוורו של חבלן מג"ב, סלימאן חירבאווי. הוא אמנם איש כוחות הבטחון, אבל קודם כל הוא ערבי.

* * * *

סוף שנת 1993, פלוס מינוס. חודשיים-שלושה אחרי הסכם אוסלו. המשורר והמתנחל הצעיר אליעז כהן מחליט, יחד עם עוד כמה חברים, להקים מחתרת שתפגע במנהיגות הפלסטינית ותחסל את הסכמי אוסלו. הוא לוקח את הרעיון שלו לניסן סלומיאנסקי, היום חבר כנסת מטעם סיעת האחים היהודים ואז קמב"ץ מועצת יש"ע. סלומיאנסקי מוריד אותו מהרעיון בעדינות. סלומיאנסקי לא עושה את הדבר המתבקש ופונה למשטרה או לשב"כ. אחרי הכל, זה הדבר הטבעי לעשות, וסלומיאנסקי לא רוצה להיחשב ל"מוסר." אליעז כהן התבגר מאז והפך לאדם שפוי. החברים שלו – אלוהים יודעת.

* * * *

אנחנו בפברואר, 1994. כחצי שנה לאחר חתימת הסכמי אוסלו. ביום חג הנקמה היהודי, פורים, פוסע ברוך גולדשטיין, נציג תנועת כך במועצת קריית ארבע, לתוך "אולם אברהם" במערת המכפלה. גולדשטיין לובש את מדי צה"ל שלו ונושא רובה סער מדגם גליל. הוא חובש אוזניות ירי. יומיים קודם לכן הוא שינה את ביטוח החיים שלו והגדיל אותו באופן משמעותי.

גולדשטיין פותח באש לעבר הקהל הצפוף – כ-800 איש היו במקום. אוזניות הירי מחרישות את זעקות הפצועים. הוא יורה עד שאוזלת התחמושת שלו. הוא הורג 29 בני אדם ופוצע 125 מהם. כשהוא חדל לירות, מסתערים עליו כמה מן המתפללים ומנקים את העולם מנוכחותו. על פי דיווחים ראשוניים באותו היום, חיילים שנזעקו למקום למשמע הירי ראו מוסלמים מסתערים על חייל ופתחו גם הם באש – בדיוק כפי שתכנן.

שעות ספורות לאחר מכן, קרית ארבע צהלה ושמחה. חנן פורת, מהאידיאולוגים של גוש אמונים והפנים החביבות של התנועה, נתפס כשהוא קורא בעליצות "פורים שמח, יהודים." אחר כך יגיעו תיאוריות הקונספירציה. בדקות הראשונות, יש בעיקר שמחה.

לא רק על ההרג: גם על מה שברור שיבוא אחריו. שורה של פיגועים שמבצע החמאס בישראל, 40 יום לאחרי הטבח, מחסלים את האופטימיות שאחרי הסכמי אוסלו ואיתם את ההסכם כולו. בהיסטוריה של הטרור, גולדשטיין הוא מהמוצלחים שבטרוריסטים. בהתאם, הוא הופך לקדוש מעונה של תנועת ההתנחלות, שבונה אחוזת קבר מפוארת לאיש שהציל אותה.

ישראל החופשית מהססת: רבין שוקל לזמן קצר לפנות בתגובה את מתנחלי חברון, וחוזר בו. רחוב השוהאדה נותר סגור לתנועת פלסטינים.

* * * *

בשנים 1994-1995 מסתובב באוניברסיטת בר אילן סטודנט למשפטים נמוך קומה, שנוהג לבחור את המועמדות שלו לדייטים על פי תשובתן על השאלה הבאה: מה הן חושבות על ברוך גולדשטיין. זו התנהלות סבירה לגמרי בבר אילן, כמסתבר.

יחד עם שורה של בוגרי ישיבות הסדר אחרים, הסטודנט – יגאל עמיר שמו – מתכנן ללכת בעקבותיו של גולדשטיין ולבצע פיגועים כנגד פלסטינים. שמותיהם של הקושרים הללו – אריק שוורץ, מיכאל אפשטיין ואוהד סקורניק – נבלעו בעלטת השכחה שהישראלים אוהבים להעטות על עצמם. הפיגועים בפלסטינים לא יצאו אל הפועל, משום שעמיר מוצא מטרה מוצלחת הרבה יותר: ראש הממשלה יצחק רבין. הוא מנסה להתנקש בו שלוש פעמים. ברביעי בנובמבר, 1995, הוא גם מצליח.

התגובה הראשונית, האמיתית, בקרב המתנחלים ותומכיהם היא חגיגות: בתפוח פותחים בקבוקי יין, משלחת "בני עקיבא" לפולין פוצחת בריקודים ספונטניים. כעבור כשעה, מבינה הנהגת המתנחלים שיש כאן בעיה מסוימת, אז היא מוציאה הודעת גינוי – שחלק ניכר מהטקסט שלה מוקדש לגינויו של הנרצח. הטרוריסט חגי סגל כותב למחרת הרצח טור שכותרתו היא "מה עשית, מטורף," שמוקדש לגינוי השיקולים הטקטיים של עמיר ולנזק שעשוי להגרם לתנועת ההתנחלות כתוצאה מהרצח.

בתגובה, מנסה ראש הממשלה שמעון פרס לשכנע את המפד"ל להכנס לממשלתו.

* * * *

אוגוסט 2005. בעוד ימים ספורים צפויה להתחיל ההתנתקות. העריק מצה"ל עדן נתן-זאדה, ששרץ בחודשים האחרונים במעוז הכהניסטי כפר תפוח, עולה על קו 165. התאריך הוא השלישי באוגוסט. נתן-זאדה, במדים, בוחן את מסלול הקו. הוא מגיע עד התחנה האחרונה. הוא האחרון על האוטובוס. נהג האוטובוס, תושב שפרעם, חומל עליו ומסיע אותו עד למקום שנתן-זאדה טוען שהוא ביתו.

למחרת, הרביעי באוגוסט, עולה נתן-זאדה שוב על קו 165. הפעם הוא פותח באש. הוא רוצח ארבעה אזרחים ישראלים פלסטינים, ופוצע תשעה. הנוסעים משתלטים עליו, ומתארגן המון לינץ'. משטרת ישראל נזכרת שיש לה דברים דחופים יותר לעשות, והאספסוף המשולהב רוצח את נתן-זאדה, כשהוא כפות ובלתי חמוש.

בכיסו נמצא פתק, "יהודי לא מגרש יהודי." מטרת הטבח: שיבוש ההתנתקות. במערכות כלי התקשורת התלבטות: כיצד יש להגדיר את נתן-זאדה. ראש הממשלה שרון, שחש בסכנה למהלך הפוליטי הגדול היחיד שהוביל עד אז, ממהר לספק את התיוג הנכון: הוא קורא לו "מחבל יהודי," הפעם הראשונה שטרוריסט יהודי זוכה לכינוי הזה, וכלי התקשורת ממהרים, ברווחה, להשתמש בו.

הציבור היהודי זוכר את נתן-זאדה, אם בכלל, בתור מישהו שעשו בו לינץ'.

* * * *

17 באוגוסט, 2005. ההתנתקות התחילה רשמית לפני יומיים. הפינוי הפיזי החל בבוקר. בצהרים, מגיע אשר וייזגן, מתנחל משבות רחל שעבד כנהג הסעות לעובדים, לאזור התעשיה שילה. וייזגן חוטף את נשקו של מאבטח במקום, ורוצח את ארבעת העובדים הפלסטינים שהסיע. הוא אומר שהוא ביצע את הטבח כדי למנוע את ביצוע ההתנתקות.

וייזגן מנקה את העולם מנוכחותו על ידי התאבדות ב-22 בדצמבר 2006. הוא נשכח לגמרי, לא מעט בשל ההתאבדות.

* * * *

אנחנו עדיין ב-17 באוגוסט. ילנה בוסינובה, ילידת אודסה בת 54 שהיגרה לישראל ובחרה להתגורר בקדומים, מגיעה למחסום המשטרה בנתיבות, שממנו אי אפשר היה לעבור הלאה לעבר הרצועה. היא שופכת על עצמה בנזין ומציתה את עצמה. התקשורת הישראלית בוחרת להתעלם מאקט המחאה הזה, שלא צולם. הממסד המתנחלי לא יודע איך להגיב לאקט האלימות הזה, שבניגוד לאתוס שלו מופנה לא כלפי פלסטינים אלא כלפי המתנחל עצמו. שתיקת מבוכה יורדת על המגזר.

* * * *

אנחנו יומיים לאחר מכן, 19 באוגוסט. מתנגדי ההתנתקות מציתים צובר גז ברחובות, כשהם מרססים כתובת לידו: "צריך לרצוח את שרון." התערבות מהירה של הכבאים והמשטרה מונעת מההצתה להפוך לפיגוע המוני – כנגד אזרחים ישראלים. אם המבצעים נתפסו, הם לא זכו לשום תשומת לב. האירוע עצמו – נשכח.

* * * *

אנחנו כעבור שבועיים, ה-31 באוגוסט 2005. ברוך בן מנחם, מהגר טרי מארה"ב, מצית את עצמו במחאה על ההתנתקות, שנמצאת כבר בשלביה הסופיים. הוא נפטר כשבוע לאחר מכן. ממסד המתנחלים לא יודע איך לאכול אדם שבמקום להרוג פלסטינים הורג את עצמו, והוא שוקע בתהומות הנשיה. בתקשורת הוא היה שמועה ותו לא: בחודשים הראשונים אחרי ההתנתקות, כשניסיתי לעשות כתבה בנושא, אף אחד לא ידע אפילו את שמו. ידעו שהיה עוד מתאבד חוץ מבוסינובה, אבל לא ידעו מיהו. האקט עצמו נשכח. לבוסינובה יש ערך בוויקיפדיה העברית; לבן מנחם אין.

* * * *

2008, תאריך מדויק לא ידוע. המקום: המאחז הבלתי חוקי הידוע לשמצה חוות גלעד. ההיסטוריה הארוכה של טרור מתנחלים עוברת זיקוק וגיבוש לכדי אידיאולוגיה. המונח "תג מחיר" בא לעולם. המשמעות: על כל פעולה שתבצע הממשלה כנגד מתנחלים, תבוא פעולת טרור נגד פלסטינים. הרעיון אולי עובר גיבוש בחוות גלעד, אבל מאומץ תוך זמן קצר על ידי הנהגת המתנחלים, בדמותם של בני קצובר וגרשון מסיקה.

* * * *

הכלי הראשון של המתנחלים, בנסיונותיהם למנוע פינוי, הוא לחץ פוליטי. זה לגיטימי, גם אם זה גורר חריקת שיניים, וברוב המקרים זה גם עובד. הבעיה היא שהכלי השני בארסנל שלהם הוא טרור. הטרור הזה מתגלם, פעם אחר פעם, בהרג של פלסטינים שמיועד להוביא לפיגועי נגד בישראל. בחלק מהמקרים, המפגע מאומץ על ידי הקהילה; במקרים אחרים, הוא זוכה לשתיקה. אני חושד, אבל זה מצריך מחקר מעמיק יותר, שהדחיה או הקבלה נובעות יותר ממעמדו של המפגע קודם לפיגוע מאשר לפעולה שהוא ביצע. וייזגן ונתן-זאדה לא היו מוכרים, ונעלמו; ברוך גולדשטיין הפך לקדוש מעונה בקהילה קטנה אך מתרחבת; חגי סגל ומפגעי המחתרת היהודית הראשונה זוכים לחיבוק ממסדי הדוק. היחס ליגאל עמיר דו משמעי, אבל היחס לבת אצולת ההתנחלות מרגלית הר שפי הרבה יותר חיובי ומחבק. המקרים של השכחה מכוונת הם בדרך כלל מקרים של התאבדות; היהדות מכירה, במקרים קיצוניים במיוחד, בלגיטימיות של התאבדות. מחאה איננה חלק מהם.

בשום מקרה אין גינוי חד משמעי, בלי קריצה ובלי "אבל", של מעשי הטבח, מצד הנהגת המתנחלים. יתר על כן, כאמור, הנהגת המתנחלים אימצה את נהלי "תג מחיר." קצובר, בקישור שהובא למעלה, אומר ש"לדמוקרטיה הישראלית יש תפקיד אחד מרכזי והוא להיעלם מהשטח. הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, והיא חייבת להתפרק ולהתכופף בפני היהדות." מועצת יש"ע לא גירשה את קצובר משורותיה ולא התנערה מהדברים.

המשמעות היא שאם וכאשר ינסה נתניהו להגיע לאיזשהו הסכם מוגבל עם הפלסטינים, וינסה לפנות אפילו מאחז, אנחנו צפויים לגל של רצחנות כלפי פלסטינים. שימו לב למקבץ יוצא הדופן של אירועי טרור סביב ההתנתקות: שרון היה איש של פלדה. נתניהו, כידוע, רופס הרבה יותר. המתנחלים יודעים שהם יוכלו לכופף אותו. והפעם, אחרי הכל, אנחנו לא מדברים על עזה. אנחנו מדברים על לב-לבה של המולדת היהודית. אם כאן תהיה נסיגה, דוקטרינת ה"אין נסיגה בגאולה" – שכבר ספגה מכה איומה עם כשלון נבואת השקר של "היה לא תהיה" – תמצא את עצמה במשבר שעשוי להיות סופני.

וכדי למנוע את זה, הוכיחו המתנחלים פעם אחר פעם, אין להם בעיה לשפוך דם פלסטיני. המקרה החריג של נסיון פיצוץ הצובר עשוי להעיד שגם המעצורים מפני רצח יהודים חלשים משהיו בעבר. כשזוכרים את העובדה שמאז ההתנתקות, יותר ויותר יהודים נתפסים כעובדי אלילים במקרה הטוב או ערב רב במקרה הרע משום שהם לא תומכים באחים היקרים שלהם, זה צריך להדאיג מאד.

מה שצריך להדאיג יותר הוא העובדה שפעם אחר פעם, פיגועים שמגיעים מן הימין הדתי גוררים הלם קצר וזמני – "כרעם ביום בהיר," כינה אהוד ברק את הטבח במערת המכפלה – ואחר כך מגיעה כניעה בפני הטרוריסטים, שמלווה בשכחה מהירה של הפיגוע ושל הכניעה. זה אומר, והמתנחלים הבינו את זה, שהטרור עובד. שרון, שוב, היה החריג; ונתניהו, שוב, הוא לא שרון.

וזה לא רק שהטרור עובד: במקרים רבים, רצח מעניק לרוצח הון תרבותי ניכר. פעם אחר פעם, קם לו "שליח ציבור" ועושה את מה שהוא יודע שהציבור שלו משתוקק שייעשה, קונה לו בכך לעתים שם עולם, על כל פנים חורג מאלמוניותו. להרבה יותר מדי לוזרים, הפיתוי גדול מדי והמעצורים חלשים מדי.

יהיה רע יותר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • אלון

    חסרים ברשימה הזאת אירועים חמורים שהיה צורך לכלול גם ההצתות? לא ברור לי איך זה טרור, או מה הייתה התגובה ה"רצויה" במקרים אלו. אם היו משתמשים בהצתות לצרכים פוליטים הרי הם היו מתויגים כאן כרוקדים על הדם. לגנות את המתאבדים זה סר טעם. damned if you do, damned if you don't קלאסי.

    • הוא העביר בקורת על המתנחלים שלא הגיבו במקרה הזה וסקר את התגובות שלהם כשהם כן מגיבים. הוא לא העביר בקורת על המתאבדים עצמם.

  • גיל ב'

    מה עם אברושמי, בן שימול ועמי פופר? בזמן ההתנתקות היה גם נסיון לשפוך מסמרים בכביש מהיר שהיה יכול להסתיים בכמה תאונות דרכים קטלניות.

  • איכשהו לא השתכנעתי, כל הרוצחים והפושעים הנ"ל פעלו בהשפעת אווירה מסויימת אבל בשונה מאוד אין אצלנו הטפה לרצח וכיוצ"ב כמו שיש אצל הערבים המוסלמים הישראליים שגם רצחו, רוצחים וירצחו יותר בני־אדם, מהבוצה שלהם ומקבוצות אחרות.

  • דני

    יוסי,
    קורא אותך באדיקות. סיימת את הפוסט במילים "יהיה רע יותר".. ואכן מכל פוסט שאני קורא שלך אני נעשה מדוכא יותר ויותר לגבי המצב בישראל…אני מבין שזאת המציאות, ואתה מציף אותה. השאלה שלי אלייך היא מה הדרך לתיקון? יש כזאת? היא אפשרית? או שקריסה טוטאלית הכרחית קודם לכן?

    • רונית ואנטוניו

      שתי אופציות:
      הכל צריך להחרב ולהתחל מההתחלה (יענו מלחמת ישראלים בישראלים. לא אחים כי אין פה אחים אמיתים חוץ מבנט)

      או

      שתעזוב את הארץ. ואני ממליץ בלי ציניות או לעג.

      • חיליק

        או שלעולם, שכבר מתחיל לעשות סימנים של קוצר רוח, יימאס מאתנו והוא יתנהג אתנו כמו שהתנהג עם דרום אפריקה. או שמשהו יגרום למסה קריטית בציבור להתעשת. הרבה דברים יכולים לקרות. המצב הקיים, בכל מקרה, לא יוכל להמשך לנצח. גם בסוף סביר שנישאר תקועים עם כל מיני פנאטים מטורללים, אבל לכל מדינה יש את חגורת התנ"ך שלה.

  • סקפטי

    נשמע מאוד מעניין אבל לא מאוד משכנע
    במקום לזרוק הצהרות בוא נעמיד את זה במבחן: כתבת שתוך כמה חודשים זה יקרה
    אם זו לא סתם נבואת זעם שנועדה להכפיש מגזר שלם אלא משהו שאתה עומד מאחוריו בוא תגיד בעצמך, כמה חודשים אתה נותן לזה עד שיקרה וניתן למבחן התוצאה להכריע

    • רונית ואנטוניו

      ואם הוא יעריך, בתור ראש מחלקת המחתרת היהודית בשבכ, שתוך שלושה חודשים יקרה משהו, ולא יקרה, מה זה אומר עבורך?

      • סקפטי

        מה הפוסט הזה מתיימר לעשות אם לא לנבא את מה שיקרה?
        (אם זה לא ימחק) עוד כמה חודשים נוכל לדעת האם זה שטויות או אמת.
        אתם תהיו כאן כדי להעמיד אותו על טעוטו או שהנייר הוירטואלי סופג הכל?

        • סקפטי

          "טעותו"
          (לא ישנתי בלילה, אבל כאמור, הנייר סופג הכל 🙂

        • זיגי

          היית טוען כך גם מול ראש השב"כ שחוזה (נניח) תסיסה בקרב הבדואים בנגב? "בא נראה אם יהיה פיגוע תוך X חודשים ואז נוראה אם זה שטויות או אמת"?
          זה העניין? אם לא יהיה ארוע טרור יהודי תוך X חודשים אז כל העניין לא קיים?
          ועל רקע כל מקרי "תג המחיר" (שאמנם לא מסווגים כארועי טרור אבל בהחלט ממחישים לנו מה הציבור הקטן רוצה ומסוגל לעשות), אתה ברצינות טוען שמכפישים ציבור שלם?

          • סקפטי

            אני אומר שטענות צריך לתקף. שתיאוריה ללא יכולת לפקפק בה או להעמיד אותה במבחן היא פסאודו-תיאוריה. בעיקר כאשר מדובר במשהו קונקרטי וניתן לבדיקה.

            הועלתה כאן תזה שתוך מספר חודשים יקרה משהו. כולם מסכימים שזה מה שכתוב כאן. אני אומר, בסדר גמור, אם זה מה שאתה אומר למה שלא יהיה ניתן לבחון את ההשערה הזאת?

            ההשערה היא "המתנחלים יוציאו מתוכם בחודשים הקרובים אלימות שתהיה מופנה כלפי ערבים או גורמי שמאל או שלטון"

            אין לי שום עניין לטעון שמכפישים ציבור שלם או להפך. אני פשוט (בניגוד אליכם) לא כל כך בטוח בזה. לא כי אני חושב אחרת אלא כי אני באמת לא יודע ולי יש את הסבלנות לחכות ולראות.

            אם אתם חושבים שהעובדה שזה לא יקרה לא משנה את נכונות הטענה מעידה יותר מכל שאתם לא נותנים לעובדות לבלבל אתכם

            • עדו

              ואני אומר שאולי לגורביץ לא ניתנה הנבואה וייתכן שהפעם לא ייצא רוצח משורות הימין הדתי.
              אני לא בטוח ש'תוך כמה חודשים יקרה משהו' כי אולי מהמו"מ לא יצא שום דבר ולא יהיה לחץ לפעולה כזאת.
              מה שהפוסט הזה הראה מבחינתי הוא שעד היום, בכל פעם שפגעו באינטרסים של המתנחלים יצא מתוכם רוצח אחד לפחות. אני מקווה מאד שאכן גורביץ טועה והפעם זה לא יקרה אבל מה שכבר קרה מספיק בהחלט.

    • אלכס ז.

      גורביץ מעולם לא כתב את זה. הוא אמר שזה אם ורק אם ביבי יגיע להסכם עם הפלשתינים שיכלול לפחות הורדת מאחזים.

      הורדת כמה מאחזים יכולה להתרחש כי ממשלת ישראל ומנהיגות המתנחלים כבר הוכיחה שהיא מוכנה להתפשר על מאחז זה או אחר כדי להגדיל התנחלות או כדי לאפשר לעוד מאחזים לקום מאוחר יותר.
      אבל הסכם עם הפלשתינים וכזה שמחייב ישראל להוריד מאחזים ועוד כזה שנאכף ע"י ממשלת ישראל? הסיכוי לכך הוא אפסי ואם זה יקרה אז תוכל לבחון אם גורביץ צדק או לא.

  • אורי

    הביטוי תג מחיר לא בא לעולם בחוות גלעד. זה ביטוי שהצבא החל להשתמש בו כבר ב-2006 ביחס לתקיפת מטרות אזרחיות בלבנון ועזה בתגובה לירי טילים (לחלופין דובר על "לגבות מחיר"). אהוד ברק היה מהבולטים בשימוש בביטוי זה. כך שהמתנחלים בסה"כ מפנים פנימה את הרציונל שייסד צבא הנקמה לישראל.

  • עדו

    הפוסטים של גורביץ הם אכן מדכאים ופסימיים ובעיקר אומרים דברים שקשה לבלוע. אני לא תמיד מסכים איתו אבל אי אפשר להאשים אותו בכך שהוא עושה הנחות למישהו. לכן כשמתפרסם פוסט שכזה (הכל כבר היה ידוע) אז יש כאלו שקשה להם עם המסר והם נטפלים לזוטות . וואלה אולי במקרה הפעם לא יהיה מחבל יהודי . זה בדיוק כמו לומר שהחודש החמאס לא ירה אף קסאם – איזו הפתעה לטובה.
    השורה התחתונה היא שהימין הדתי מוציא מתוכו רוצחים. לא כולם כאלו, הם לא הרוב (וכמה מחבלים מתאבדים יש? מאה? יש הרבה יותר פלסטינים שלא התפוצצו עדיין) ויש גם כאלו שמגנים. עדיין זוהי המציאות. יש לנו כאן ציבור שעם עושים.משהו שהוא לא אוהב מישהו מתוכו יעשה פיגוע טרור (באמת עניין ההתאבדויות.לא נרטה לי קשור הנה) . וזהו במקרה אחד הציבורים הכי מושקעים במדינת ישראל . עובדה.

    • עדו

      'אם' כמובן ולא 'עם' אוי לבושה.

  • דודו

    עם כל הצער על קורבנות הטרור הימני, הבוגדים נכשלו טוטאלית עד כה בשינוי מהלך ההיסטוריה. האם הצלחת פינוי המבנים בעמונה 2006 כולל יריות לעבר המנוולים פלוס 200 פצועים ואלות שפצעו אותם קשה כולל אפי איתם ואריה אלדד, אינה אמורה לחזור על עצמה בעוצמה כואבת פי כמה בעתיד?

    • מודי תולשששש

      נכשלו???
      יגאל וברוך הצליחו לעצור את הסכם אוסלו, הדבר הקרוב ביותר להסדר שהיה פה אי פעם.

      • ליברטריאן

        כן, וגברילו פרינציפ גרם למלחמת העולם הראשונה. שום פעולה אחת לא יכולה לשנות את ההיסטוריה. דרוש רקע, וקונטקסט, ורצון של הרבה מאוד אנשים, ומספר תהליכים שמתרחשים במקביל. הרצח הוא רק הסימפטום.

      • דודו

        מודי, מדוע הצליחו? אחרי רבין פרס נתניהו וברק מסרו שטחים לפלסטינים. נפתח מו"מ על הסדר קבע ב-2000 אבל נכשל, כנראה שלברק יש חלק גדול בזה. ברוך עצר? הבוגד נמחק מהעולם ו-40 ישראלים הפכו קורבנות טרור אבל מסירת השטחים נמשכה

  • ליברטריאן

    בסך הכל טרור קטן של אנשים קטנים. תמיד יהיו כאלה, גם בצד שלנו. לא צריך להתרגש. בשורה התחתונה, אם תהיה מאסה קריטית של אנשים שירצו לוותר על הכיבוש, על השטחים הנלווים אליו ולפתור את בעית הפליטים – אז זה מה שיהיה. טרור יכול קצת לעכב פה ושם ולעשות כאב ראש וכמובן לגרום צער למשפחות, אבל לא מעבר לכך.

    גם כל היחס ל-גינו או לא גינו – זה גם שטויות. כי גינוי מצד פוליטיקאים קיים רק אם הלך הרוח בקרב הציבור דורש גינוי וניעור. ואם אין לחץ ציבורי כזה, אז הגינוי הוא גם ככה פורמאלי וללא משמעות. רק מי שנאחז בכל כוחו במהות הממסד, המדינה והשלטון מרגיש צורך לדרוש גינויים שכאלה.

  • מאיר

    נראה לי שלכל מי שיוצא עם סטודנטית (או סטודנט) מבר-אילן, כדאי קודם לברר מה דעתם על ברוך גולדשטיין.

  • אני מסכים עם יוסי שתגובתה של מדינת ישראל הרשמית למעשי הטבח של האנשים המתועבים שהוזכרו לעיל בד"כ לא היתה מספקת. במיוחד, כישלונו של רבין לפנות את היישוב היהודי בחברון אחרי טבח גולדשטיין היה לא פחות מהחמצה של הזדמנות פז.

    ובכל זאת, הדברים הם מוגזמים. מאיפה לך שהציבור זוכר את נתן-זאדה דווקא כמי שנעשה בו לינץ'? יש נתונים? מכל מי שאני מכיר לפחות, כולל ימנים, דתיים ומתנחלים, נתן-זאדה זכור כרוצח מתועב. גם לא נכון שרוב הציבור המתנחלי או הדתי, או אפילו ההנהגה שלו, תמכו ברצח רבין. היו מקרים מבודדים של תמיכה, אבל רוב התגובות היו מזועזעות – ולא רק משיקולים טקטיים.

    בנוגע למחתרת לצערי אתה צודק. חרפה שלא תימחק, הסיפור הזה.

    • והייתי מוסיף גם שבית המשפט גילה היום תבונה רבה בפסק הדין של אותם אזרחים ערבים שהיו אחראים ללינץ' ברוצח נתן זאדה. מצד אחד, הוא לא הרשיע אותם ברצח או ניסיון לרצח, והכיר בהיותו של הטבח "קינטור רבתי". מצד שני, הוא הרשיע אותם בניסיון להריגה כדי להעביר את המסר שאין הסכמה ללינץ', אפילו לרוצחים מהסוג הגרוע ביותר, ובטח שלא לתקיפת שוטרים.

      • חיליק

        בהחלט "קינטור רבתי"

        • חיליק

          נקטע באמצע. התכוונתי לכתוב שפסק הדין נראה לי די טריוויאלי. להרשיע את הנאשמים ברצח אי אפשר היה מכל מיני סיבות, גם כי היה קינטור (שלא להכיר בו זו באמת בדיחה), גם כי לא יודעים מי בדיוק עשה מה ומתי ואם זאדה היה חי או מת כשזה קרה.

    • מני זהבי

      "כישלונו של רבין לפנות את היישוב היהודי בחברון אחרי טבח גולדשטיין"

      למה, למה לתמוך בענישה קולקטיבית?
      אין לי הרבה סימפתיה למתנחלי חברון, ומבחינתי רצוי שיוציאו אותם משם כמה שיותר מהר, אבל אי-אפשר להפוך את כולם לאחראים לטבח גולדשטיין.

      • עדו

        על הנייר זהו באמת עונש קולקטיבי. מצד שני אפשר לטעון שהישוב היהודי בחברון מהווה סיכון בלתי סביר ויש לפנותו.
        הנקודה היא שאם פינו את גוש קטיף ואם רוצים לפנות אלפי בדואים בנגב בלי שמישהו מהבדואים עשה טבח בבית כנסת אז הנוקדנות כאן נראית קצת מעושה. כשרבין רצה הוא הפגיז בלבנון וגירש 400 אנשי חמאס (בתמיכת מר"צ) אז לא נראה לי שההתנגדות לעונש קולקטיבי היא מה שגרם לו להימנע מהפינוי.

      • מכיוון שאת מתנחלי חברון יש לפנות ממילא. ההתנחלות הזאת התחילה בפשע מלון פארק. כמובן – היא רחוקה מלהיות ההתנחלות היחידה שהוקמה באופן לא חוקי, אבל אולי היא הרת האסון מכולן. טבח גולדשטיין היה הזדמנות מצויינת לפנות את המפגע הזה.

        • מני זהבי

          הפשע במלון פארק? נדמה לי שלפני זה היה פשע בכפר עציון. בעצם, שניהם היו פשעים קטנים מאוד. מי שהפך את התיישבות הבודדים הזאת למפעל התנחלות שלם הן ממשלות ישראל לדורותיהן. הן ולא שרף. אז להטיל את האשמה על מתנחלי חברון זה מגוחך.
          הם צריכים לצאת משם, ויפה שעה אחת קודם, אבל לקשר את הוצאתם משטח העיר לפשע כזה או אחר של אדם ספציפי זה מעשה עוול.

          • האשמה של הממשלות היא בשיתוף פעולה ובכניעה. אבל מי שדחף, באמצעות מניפולציות חסרות מצפון, היו המתנחלים עצמם.

            כפר עציון לפחות היה שטח ריק – בלי להמעיט בחשיבות העניין. מלון פארק היה נכס ששייך לאדם, והוא הופקע ממנו בחוזק יד ובאמצעי מרמה. זה לא פשע קטן בכלל.

            • מני זהבי

              השאלה מי יזם מה היא מורכבת בפני עצמה (השווה את גוש עציון ובקעת הירדן לעומת חברון/קרית ארבע וסבסטיה, למשל).
              אבל בכל מקרה, במדינה מודרנית, הפרש הכוחות בין מוסדות המדינה ובין אנשים פרטיים או תנועות קטנות הוא כזה שאם הממשלה "נכנעת" במצבים כמו זה שמדובר בו, פירוש הדבר שהיא רוצה להיכנע. אין שום סיבה לצפות מאזרחי ישראל להתחשב יותר בזכויות הפלסטינים מאשר ממשלתם מתחשבת בהן.

  • חיליק

    "אחר כך יגיעו תיאוריות הקונספירציה. בדקות הראשונות, יש בעיקר שמחה". אותו סיפור גם עם רצח רבין. מצד אחד מסבירים למה הרצח היה חיוני וכמה רבין היה מסוכן, מצד שני מתנערים ומאשימים את פרס/השב"כ.

    • אני ממליץ לך לקרוא את הכרעת הדין. מהצלבת העדויות השונות, דווקא אפשר לדעת באופן די מדוייק מתי בערך זאדה מת ומי השתתף בהריגתו. לפי החוק הפלילי, לא משנה מי בדיוק הרג אותו ביולוגית. העניין המרכזי כאן הוא הקנטור.

  • nachum

    "המבחן האובייקטיבי הוא בעיקרו בלם ערכי, הבא לכפות נורמות התנהגות ומטרתו להשיב על השאלה אם הקינטור שהופנה למערער היה כה רציני, בשים לב לנסיבות המקרה, עד כדי שיש להסיק שרוב האנשים היו מתקשים __מאוד__ שלא להיכנע להשפעתו ולפיכך היו עלולים להגיב בצורה הקטלנית שבה הגיב הנאשם".

  • יואב

    הדברים שנכתבו על חנן פורת ז"ל מהווים השמצה נוראה. כל מי שהכיר אותו יודע עד כמה הוא כאב את הרצח שביצע גולשטיין בכל מהותו. חנן היה אוהב אדם בכל ליבו. רינה מצליח ערכה את הוידאו כדי שיראה כאילו הוא לא גינה את הרצח. "פורים שמח" הוא אמר כיוון שזה היה פורים. הוא גם אמר "פורים שמח" בלוייה של רבו שאותו אהב כל כך, כמה שנים קודם לכן. ראוי להסיר את החלק על חנן פורת.
    (יתכן שיש עוד שגיאות רבות אך לא קראתי יותר מקטע קצר).

    • אני נוטה לקבל את הטענה הזאת.

      חנן פורת לדעתי היה אידיאליסט, אבל אידיאליסט הרה אסון. יש מעט אנשים שגרמו למדינת ישראל נזק גדול כל כך, כפי שגרמו הוא ומפעל ההתנחלויות שלו, ולכך יש להוסיף גם את העוול הנורא כלפי הנכבשים הפלסטינים.

      עם זאת, חנן פורת היה מבין היחידים ממנהיגי המתנחלים שהתנגדו בתוקף לפעילות המחתרת היהודית, כפי שמובהר ב"אדוני הארץ", ספרם המצויין של עקיבא אלדר ועדית זרטל. לאור זאת, אני נוטה להאמין שהוא התנגד לטבח גולדשטיין ושאמירתו הוצאה מהקשרה.

      צריך לגלות הגינות גם כלפי יריבים פוליטיים.

  • יאיר

    חלום ליל כיפור: על פטירת חנן פורת \ צור ארליך

    הֵם יָבוֹאוּ הַבֹּקֶר לַקֶּבֶר בַּגּוּשׁ,
    מַמְשִׁיכִים לְקַטֵּר הַכִּבּוּשׁ-הַכִּבּוּשׁ,
    בִּכְפִיפָה שֶׁל הָרֹאשׁ, בִּקְפָלִים בַּזָּנָב,
    לְבַקֵּשׁ כַּפָּרָה מֵהַמֵּת הֶעָנָו,
    לְחַלּוֹת אֶת חָלְיוֹ, לְקַבֵּל מְחִילָה
    עַל דִּבְרֵי הַפּוּרִים שֶׁהָיוּ עֲלִילָה.
    וְחָנָן יְחָנֵּם, מְחַיֵּךְ וְסוֹלֵחַ –
    וְיִהְיֶה לָהֶם יוֹם כִּ-פּוּרִים שָׂמֵחַ.

    עֲדָרִים עֲדָרִים, שַׁיָּרָה עֲמוּסַת
    צֶמֶר צְבוּעַ שָׁנִי שֶׁל מֵסִית וּמוּסָת,
    הֲלֹךְ וְהַכּוֹת עַל חָזָם הַזָּקוּר
    הֵם יָבוֹאוּ, יָבוֹאוּ סוֹף סוֹף לְבִקּוּר
    אֶל הָאִישׁ שֶׁאֻלְּפוּ לִהְיוֹת לְשׂוֹנְאָיו,
    שֶׁנִּשָּׂא עַל כָּתֵף אַךְ נָשָׂא אֶת נוֹשְׂאָיו,
    וְחָנָן יִשָּׂאֵם כָּאַלּוֹן הַצּוֹמֵחַ
    וְיִהְיֶה לָהֶם יוֹם כִּפּוּרִים שָׂמֵחַ.

    הֵם יָבוֹאוּ סוֹף סוֹף לַחוֹזֶה-וּמַגְשִׁים,
    לָאוֹהֵב הַגָּדוֹל, לְגוֹאֵל הַטְּרָשִׁים,
    אֶל הָאִישׁ שֶׁיָּרְקוּ עָלָיו עַד שֶׁנִּרְטַב,
    אֶל הָאִישׁ שֶׁדָּבָר לֹא שָׁמְעוּ אוֹדוֹתָיו
    לְמַעֵט שׁוּב וָשׁוּב, שׁוּב וָשׁוּב, הַסִּפּוּר
    עַל אִחוּל תְּלוּשׁ הֶקְשֵׁר שֶׁהֻפַּל עָלָיו פּוּר –
    וְחָנָן יְחָנֵּם. הֵם יִבְכּוּ, כִּמְדֻמֶּה, אַךְ
    יִהְיֶה לָהֶם יוֹם כִּפּוּרִים שָׂמֵחַ.

    הֵם יָבוֹאוּ טְרוּטֵי הַרְעָשַׁת הַכָּרָה
    אֶל יַדְעַן הַשִּׁירָה, אֶל פַּרְשַׁן הַמִּקְרָא,
    אֶל הָאִישׁ שֶׁהֻקְרַן וַעֲדַיִן הִקְרִין,
    אֶל הָאִישׁ שֶׁהִטִּיחוּ בּוֹ בֹּץ וּשְׁקָרִים,
    אֶל הָאִישׁ שֶׁחִזֵּק עוֹד כְּכָל שֶׁחָלַשׁ,
    אֶל הָאִישׁ שֶׁגִּלֵּם אֶת הַחוּט הַמְּשֻׁלָּשׁ,
    וְחָנָן יְחַבְּקֵם, גּוֹמֵל חֶסֶד: גּוֹמֵ"חַ.
    וְיִהְיֶה לָהֶם יוֹם כִּפּוּרִים שָׂמֵחַ.

    הֵם יָבוֹאוּ לָאִישׁ שֶׁבָּנָה אֶת הָהָר,
    אֶל הָאִישׁ שֶׁהִזְהִיר, אֶל הָאִישׁ שֶׁזָּהַר,
    אֶל חָנָן הַמֵּאִיר, אֶל חָנָן הַחוֹלֵם,
    שֶׁנִּשְׁבַּר בַּקְּרָבוֹת וְנִשְׁאַר בָּם שָׁלֵם,
    אֶל חָנָן שֶׁדָּאַג גַּם לָהֶם מִן הַכְּנֶסֶת,
    אֶל חָנָן שֶׁל הַחֵן, אֶל חָנָן שֶׁל הַחֶסֶד –

    כָּל הָעֵדֶר יָבוֹא, יַעֲבֹר בֶּן מָרוֹן,
    מֵרִאשׁוֹן הַמְּסִיתִים עַד מוּסָת אַחֲרוֹן,
    וְיַרְכִּין אֶת רֹאשׁוֹ, אֶת הָרֹאשׁ הָעִקֵּשׁ,
    וְחָנָן כְּדַרְכּוֹ אֶת אֶחָיו יְבַקֵּשׁ
    וְיִסְלַח לָעֵדָה, וְיוֹשִׁיט, וְיִגַּע,
    כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה.

    • עדו

      אני מוכן לקבל את זה שהוא היה שיכור ולכן אפשר להחליק לו את ה'פורים שמח' בדיוק אחרי רצח מזעזע שכזה.
      אבל איכשהו לא נראה לי שאם היה פיגוע התאבדות של ערבי ו30 יהודים היו נהרגים הוא היה מתנהג באותו אופן.

      • חיליק

        לא צריך 'אם': שנתיים אח"כ היה הפיגוע בדיזנגוף סנטר. את תגובתו של חנן פורת לא ניתן היה להשיג.

    • דודו

      לעולם לא יבואו לקבר בגוש,
      לכבד את זכרו של דוגל בכיבוש,
      כי פשעי העבר לא ישכיח הזמן,
      גזלן הוא גזלן, גזען הוא גזען.

    • השיר הזה מרגיז אותי. ולא בגלל הטענה שחנן פורת לא אמר את שיוחס לו, אלא בגלל ההתנשאות, שכל כך אופיינית לחלקים מסויימים בציבור הדתי-לאומי. מין פנטזיה שכזאת, שנרכין ראש לפני איזה קבר ונכרע ברך לפני אידיאולוגיית ההתנחלות. "ימשיכו לקטר, הכיבוש, הכיבוש", כאילו אין סיבות טובות ל"קיטורים האלה". גועל נפש ממש.

      • חיליק

        למען ההגינות, גם שמאלנים מחכים שהאספסוף יראה את האור, ואם טקסט כזה היה הולך בכיוון ההפוך לא הייתי מתרגש.

        אגב, אין ויכוח שחנן פורת אמר את מה שיוחס לו, השאלה היא הנסיבות.

        לפחות למדנו שגם בימין יודעים לכתוב מקאמות דידקטיות ודוגמטיות.

        • נכון, גם בשמאל יש התנשאות דומה, מז'אנר ה"תודעה הכוזבת". אני יוצא כנגדה גם שם וגם כאן.

  • מישהו

    אני קורא ותיק של הבלוג, ולדעתי הטקסט הנ"ל מוגזם וחד צדדי ..יש פה רשימת מכולת ארוכה ומצערת, יש גם טענה כבדת משקל לגבי הצפוי לעתיד, אכן יש הרבה פגם בהתנהלות המחנה הלאומי והמתנחלים ..אבל הטקסט רווי שנאה ובנוי ככתב אישום.
    אם צודק גורביץ הרי שאני מדינת חמולות שאוטוטו תקרע המסיכה מעל פרצופה, ונשקע למודל של אחת ממדינות האיזור..הניסיון מלמד שעוד חזון למועד, ואולי יוסי מקדים זמנו באי אילו שנים.
    דמוניזציה של ציבור שלם היא טעות גדולה, גם הכיפות הסרוגות כמו החרדים או ערביי ישאל הם לא מקשה אחת ויש בהם המון רבדים.
    הקואליציה הנוחכית אגב, מעמתת אותם עם המציאות (כמו שהקדנציה הקודמת עשתה לליברמן) ..יודע בנט שאם יפרוש להפוך ללא רלוונטי, לכן צריך לבלוע הרבה צפרדעים .. אני עדיין מאמין שהאובר לאומיות היא הרעה החולה של מדינת ישראל,לוקים בה מתלהמי הליכוד, אנשי מולדובה ביתם וגם הציונות הדתית, אבל לדעתי רשימת המכולת שהבאת לא חריגה לתקופת המחתרות למשל,,והמדינה דילגה מעל המשוכה ההיא..גם הסרוגים יתיישרו.

  • Pingback: דם תמורת מאחזים: הדיל המצחין של בנט ונתניהו | החברים של ג'ורג'()