החברים של ג'ורג'

שוד הקופה הציבורית

הכנסת אישרה לפני זמן קצר בקריאה שניה ושלישית את החוק שמאפשר לממשלת ישראל להעניק לחברות ענק פטור עצום ממסים. הפרשה הידועה בשם האורווליאני "הרווחים הכלואים" באה על סיומה כצפוי: נתניהו ושטייניץ העניקו לחברות הענק, שגם כך שילמו מס מגוחך, מתנה בשווי 27 מיליארדי שקלים. 21 חברי כנסת התנגדו – באופן משונה, שלי יחימוביץ' לא נאמה וגם נמנעה מהפעלת משמעת סיעתית – ו-38 תמכו. וזהו. 27 מיליארדים התפוגגו.

החרפה הזו מתנהלת כבר כמעט חמישה חודשים, והיא מבהירה לכל מי שעוד לא הבין מה סדר העדיפויות של ממשלת נתניהו: קודם כל התאגידים והעשירים, אחר כך כל השאר. כדי לקדם את התכנית הזו, משרד האוצר שיקר לכנסת: הוא טען שהן משלמות מס של 7.9%. רק אחר כך, כשזהבה גלאון לחצה את סגן שר האוצר, הוא נאלץ להודות שהשיעור האמיתי הוא 3.3%.

אנחנו הולכים לבחירות משום שנתניהו לא העז להציג לכנסת את התקציב שלו, שצפוי לגרור קיצוצים בשירותים לציבור (זו המשמעות של קיצוצים בתקציב) בשווי משוער של כ-14 מיליארדים. כלומר, אלמלא המתנות ששטייניץ התעקש להעביר לתאגידים, היינו ביתרה של 13 מיליארדים, לא בור של 14 מהם. שטייניץ אמר היום שלהערכתו, המינימום שהאוצר יקבל הוא שלושה מיליארדים אבל יכול להיות שזה יגיע עד שמונה מיליארדים. וואלה? אתה לא יודע? חמישה מיליארדים שקל כסף בינך ובינם, מה היא?

זה, נזכיר, הכסף שלנו. החברות קיבלו הטבות ניכרות על מנת שישקיעו כספים בישראל. לא רק שהן לא השקיעו, הן גם מקבלות – ודורשות – הנחות מס מפליגות. בפעם הבאה ששטייניץ או נתניהו ינסו להפחיד אתכם בכך שהעלאת מסי חברות "תרחיק חברות מישראל", זכרו כמה שילמנו כדי למשוך אותן אלינו, וכמה מפוקפקת התועלת שראינו מכך.

הגזירות של נתניהו, שכל כך הפחידו אותו שהוא העדיף ללכת לבחירות בתקווה שתוך כמה שנים הציבור ישכח (הברירה האחרת היתה ללכת לקמפיין אחרי העברת הגזירות), לא הלכו לשום מקום. בפברואר, עם הקמת הממשלה החדשה, הן תשובנה חזרה. אם אתם לא רוצים לשמוע את שטייניץ מסביר אז למה הוא מונע מהילדים שלכם חינוך, מההורים שלכם סיעוד, ממכם עצמכם טיפול רפואי נאות, למה הוא נאלץ לצמצם את מספר השוטרים ברחוב שלכם ולמה הרחוב עצמו לא ישופץ בימי חייכם, למה התחבורה הציבורית שלכם מזכירה מזמן עולם שלישי – ולשמוע אותו עושה את כל זה כשהוא מסביר בחוצפה בלתי מודעת לעצמה שהוא "שר אוצר חברתי" (האיש שחושב שאלוהים קיים כי אנחנו יכולים לדמיין אותו, כמו שאנחנו יכולים לדמיין חדקרן ורוד ומעופף, טען היום שהוא "אויב הטייקונים"), אז כדאי שתעשו משהו בנידון, כל זמן שאתם עדיין יכולים.

רצוי, כמובן, שתצביעו למרצ, כי זו המפלגה שנלחמה על הנושא הזה יותר מכל מפלגה אחרת. היא המפלגה שחשפה את השקרים של האוצר, שיצאה לקמפיין ציבורי בנושא, ושכל חברי הכנסת שלה התייצבו להצבעה. אבל מעבר לזה, בניגוד למה שמוכרים לנו פרשנים בעיני עצמם, אלה הבחירות הכי מעניינות שהיו בישראל לפחות מאז 2006, וההתעניינות בהן רבה. אנשים מדברים על פוליטיקה והם גם מקשיבים. ולמי שמקשיב לכם צריך להעביר מסר אחד חד וברור: רק לא נתניהו. רק לא נתניהו, ורק לא התחליף הנוצץ שלו, לפיד. ויש מספר אחד חד וברור שצריך להתלוות למסר הזה: 27 מיליארדים. 27 מיליארדים. 27 מיליארדים.

כי אם אלה המתנות שהוא נותן לעשירים על חשבונכם ערב בחירות, רק חשבו מה הוא יעשה לכם בעבורם אחריהן.

(ועל המתקפה שלא היתה באיראן נדבר מחר, אם יהיה זמן.)

ועוד דבר אחד: הכינו את הממחטות, וקראו את הפוסט הזה של ואנדרסיסטר, שקורעת כדג את שלמה מעוז, שבאמצעות דיבורים על "אוסטרו-הונגרים" משמש כשליחו של נתניהו לדבר עבירה.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • מני זהבי

    הכל נכון, אבל: "לא נתניהו, ורק לא התחליף הנוצץ שלו, לפיד"?

    לפיד הכריז בנאום אריאל שלו שהוא לא יצטרף לממשלה שתמשיך להתחמק ממו"מ עם הפלסטינים.
    אומנם לא ברור עד כמה אפשר לסמוך על ההצהרה הזאת, אבל קיומה ראוי לפחות לאזכור.

    • MuyaMan

      "נתניהו מתחמק? מה, הוא לא נתן את נאום בר אילן? וממילא אין עם מי לדבר בצד השני, ובמקום להתחיל להתעסק בפוליטיקה קטנה, צריך להצטרף לכוח גדול ומאוחד כדי לדחוף את הדברים החשובים לכולנו: שינוי שיטת הממשל."

      • עדו

        אה.. טעות בפוסט, כאן לא מדובר על 'הצד השני' אלא על המתנות שהממשלה הזאת נותנת לעשירים על חשבוננו.

    • ygurvitz

      שאלה: איך יידע לפיד, עם תחילת הקדנציה, אם הממשלה "תמשיך להתחמק" ממו"מ?

      • מני זהבי

        כאמור, לא הייתי מהמר על כספי שלפיד יעמוד בהצהרתו. אבל הוא לפחות מצא לנכון להצהיר אותה.

      • א.ה.

        יש הרבה ראשי מפלגות שלא הצהירו אפילו את זה (שלי יחימוביץ, לדוגמא). למה אתה נטפל ללפיד, ועוזב אותם בשקט?

        • א.ה.

          ומדגיש:

          גם אני חושב שמר"צ היא הבחירה הנכונה בבחירות הללו. ויחד עם זאת אני מרגיש שמסע הצלב שלך כנגד לפיד חוצה את גבול ההגינות.

          הביקורת שלך כלפיו אינה הוגנת, ובוודאי שאינה עומדת בהשוואה לביקורת (או היעדר הביקורת) שלך כלפי מנהיגים פוליטיים אחרים.

          • ygurvitz

            מתחתי ביקורת על יחימוביץ'. קדימה ומה שמימינה לא נמצאים בקבוצת ההתייחסותת שלי. מיחימוביץ' אני אקבל לפחות שמאל כלכלי. לפיד מתחזה לחברתי, אבל הוא אולטרה ימין כלכלי, ואני לא רואה את ההבדלים המדיניים בינו לבין נתניהו. גם הוא רוצה להמשיך להחזיק באריאל ומסרב להסדר בירושלים, כל זה בזמן שפתרון שתי המדינות הופך פחות ופחות רלוונטי. יש לי בעיה עם מתחזים, מה לעשות.

            • א.ה.

              קודם כל – מעריך את זה שענית לי. תודה.

              הבעיה שלי היא לא שאתה מותח ביקורת על עמדותיו של לפיד (לגיטימי), אלא נטפל לאלף ואחד דברים אחרים באורח שלעיתים אינו הוגן, לדעתי. העובדה שאתה לא אוהב את דעותיו לא צריכה לגרור חוסר הגינות.

              • עדו

                לא הוגן? איפה?

              • ygurvitz

                תצטרך לתת לי דוגמא ספציפית. וכן, יש לי בעיה עם ניאו ליברלים בני אצולה שחושבים שאם אבא שלהם סידר להם את החיים והם פרזנטורים של בנק, סימן שכל אחד יכול ומי שלא יכול, לא רוצה.

                אשר לדעותיו של לפיד, הוא סתר את עצמו כל כך הרבה פעמים, על כל כך הרבה נושאים, שקשה לומר שלהוציא ניאו ליברליזם על גבול הסוציאל-דרוויניזם (תן לילדים טאבלט והם ילמדו לבד, מי שלא יכול – בעסה לו), יש לו עמדה ברורה כלשהי.

        • מיכאל

          האמת היא שיחימוביץ התחמקה מלענות על השאלה עד שהליכוד וישראל ביתנו הרכיזו על איחוד. באותו ערב היא כבר אמרה שלא תשב בקואליציה בראשותם.
          http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/411/458.html

          בניגוד ללפיד היא לא הציבה תנאים אלא אמרה שפשוט לא תשב איתם. כל מי שראה את חדשות ערוץ 2 באותו ערב שמע אותה אומרת את זה באופן שלא ממש משאיר לה איך להתחמק ולחבור אליהם בסוף.

          • מיכאל

            תיקון: אם הכוונה היתה לכך שהיא לא התייחסה לסוגיית הסכסוך הישראלי פלסטיני, אז עם זה אני מסכים.

          • א.ה.

            לא נכון. היא אמרה שהאופציה נשמעת לה "דמיונית", אבל התחמקה (גם בימים שלאחר מכן) מלתת תשובה של כן/לא לשאלות בנושא הצטרפות לקואליציה תחת ביבי.

            מי שרוצה לדעת שהקול שלו לא ישב בממשלת ביבי אם גוש השמאל יפסיד בבחירות צריך להצביע למר"צ.

  • עוז

    לי זה מזכיר את מילותיו של מאיר אריאל בסוף השיר "אגדת עם מקסיקנית": "לפיכך מוסר השכל – מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להגמל מזה".

    עצוב לי על מצב המדינה, אבל לפי תוצאות הבחירות הצפויות, נראה שהעם כבר הכריע נגד קיומה של מדינה ליהודים בארץ ישראל.

  • מני זהבי

    ואם כבר מדברים על המועמדים לכנסת בבחירות הקרובות, הנה ידיעה שלדעתי ראויה הרבה יותר לציון:
    "Rumors have swirled for a long time about Saar having affairs with other women. One of the most notable partners named has been Labor’s leader, Shelly Yachimovich"
    (http://www.richardsilverstein.com/2012/10/26/israeli-minister-enmeshed-in-sex-bribery-scandal/)

    כל הפוסט הזה של סילברסטיין ראוי לקריאה (טוב, אולי זו הסלידה האישית שלי מסער). בכל מקרה, הוא רלוונטי הרבה יותר ממעללי הרב שי פירון (לאשתו לא קוראים במקרה אוויטה?)

    • מצטער, אני סולד מהרכילות הזולה הזאת. בלי קשר לסלידתי הגדולה עוד יותר מסער.

      • מני זהבי

        לגבי סער, מדובר כנראה על יותר מסתם רכילות. הסיפורים על מעלליו מסתובבים הרבה זמן, ועצם ההתנפלות שלו על "הארץ" שמתוארת ע"י סילברסטיין מעידה כנראה שיש דברים בגו.
        לגבי יחימוביץ', אני לא יודע. גם כאן הסיפורים מסתובבים יותר מדי זמן, הרבה לפני שהבחירות הקרובות הפכו למשהו אקטואלי. אם הסיפורים נכונים, אז יש פה מקרה מובהק של ניגוד עניינים (ופלישה לחיים האינטימיים של משפחת סער, אבל נעזוב את זה). לעזאזל, אילו היו מתהלכות שמועות על קשר אינטימי בין בכירים בחברות תקשורת מתחרות או בבנקים מתחרים, מה הסיכוי שהדבר לא היה נטחן עד דק בתקשורת?

        • העובדה שהסיפורים מסתובבים הרבה זמן אינה הוכחה לכלום. וגם ההתנפלות אינה הוכחה לשום דבר אחר. תחשוב שאולי היית אומר להיפך – תראה, הוא אפילו לא מגיב, הוא כנראה יודע למה לא למשוך לזה תשומת לב… זה קצת מזכיר את מבחן המכשפות מימי הביניים (בגרסת מונטי פייתון).

          • מני זהבי

            אבל "לא להגיב" הוא הנוהג המקובל בקרב הפוליטיקאים שלנו. כלומר, מה שהם עושים זה אחד מהשניים: או לנסות לבלום פרסום בטרם ניסוחו, או להשלים עם עובדת הפרסום ולתבוע תביעת דיבה את הגוף המפרסם אחרי שהפרסום יצא לאור (אם להערכתם ניתן להגיש תביעה כזאת בלי שהיא תידחה על הסף). במקרה של המאמר של יוסי קליין, סער, מצד אחד, חרג מהנוהג הזה, ומצד שני, הפעיל את כוחו על-מנת לצמצם את הפרסום תוך שהוא מציג את עצמו כבריון הכיתה התורן. בהנחה שבדרך כלל הוא אינו רוצה להיראות כך, היה כנראה שיקול משמעותי מצדו למנוע את הפצת הרמזים ככל הניתן.
            יתר על כן, סער עשה כל מאמץ על-מנת לשמור בסוד את פרשת גירושיו המתבשלים. אילו היה מדובר באדם הקנאי באופן רגיל לפרטיותו, הייתי יכול להבין זאת. אבל שוב, סער אינו כזה; להפך, הוא מנסה להיות סוג של סלבריטי תל-אביבי. משהו כאן מריח לא טוב.
            תוסיף לזה את העובדה שהשמועות שמסתובבות על סער הן קונקרטיות עד מאוד, כולל המקום שבו עשה לכאורה את מה שעשה עם אותה נערת טיפש-עשרה. תוסיף את היותו של סער רודף שמלות סדרתי (למשל, הקשר שלו עם אורלי אינס, שגם את פרסומו הוא ניסה לבלום בכל דרך).
            ככל שאני מבין, יש כאן קופת שרצים שעדיין מחכה לאלדד יניב שלה. הייתי רוצה מאוד שאחד כזה יופיע בקרוב.

            • איני מסכים. לדעתי העדויות והמסקנות דלוחות מאד.

            • ורק להדגשה: אין קשר בין היותו של אדם סלבריטאי לבין הרצון לשמור על גירושין מחוץ לחדשות. במיוחד כאשר יש ילדים. רק היום מופיע בעיתון על זוג מיני-סלבריטאים שנפרדו לפני זמן מסויים בדרך לגירושין, ולא היה דחוף לדווח שהם "כבר לא".

  • א.ה.

    " אלמלא המתנות ששטייניץ התעקש להעביר לתאגידים, היינו ביתרה של 13 מיליארדים, לא בור של 14 מהם "

    אה, לא. צריך להיות הוגנים ולהגיד שאלמלא המתנות הללו הכספים הללו כפי הנראה היו נשארים כלואים (כפי שהיו עד עכשיו, לפחות בעתיד הקרוב), והמדינה צריכה כסף עכשיו.

    צריך להיות הוגנים גם כלפי הצד השני ולהציג את הטיעון במלואו.

    • מני זהבי

      האם למדינה אין דרך להוציא את מלוא הסכום מהחברות?
      כשאנשים פרטיים חייבים כסף לרשויות המס, שולחים אליהם פקידי הוצאה לפועל.

      • לא בלי לשנות את החוקים באמצע המשחק. החברות לא חייבות כסף , ולא מסרבות לשלם אותו. הן פשוט דוחות את "אירוע המס" הזה כמה שאפשר ובינתיים הכסף שוכב בפקדונות בישראל (ומעלה את יתרון המטבע של המדינה, בל נשכח).

        לפי כתבה של פלוצקר, ל"טבע" למשל יש מיליארדים של רווחים "כלואים". כשהיא צריכה מזומנים היא לווה כסף כנגדם (כאשר הכסף בפיקדונות משמש כשיעבוד). היא מפסידה את הפרשי הריבית (בין כמה שעולה לה ללוות לבין כמה שהיא מקבלת על הפיקדון), אבל ההפרש הזה זעום לעומת המס שתשלם לו היתה מושכת את הכסף.

        • צחי

          ביום שבו אנשים יבינו שיש שווים ושווים יותר, ושבעוד שלציבור הרחב זה לגיטימי לגמרי לשנות את החוקים באמצע המשחק, בכל שלב שהוא במשחק, לתאגידי הענק אסור לעשות את זה.

          וזה קצת חבל, כי הכוח הוא באמת בידי הציבור. שלושה ימים שבהם הציבור כולו ישבות יגרמו נזק בל יתואר לתאגידים ולממשלה עצמה.

          כי המדינה זה אנחנו, לא כמה חברות. והחברות נמצאות כאן כדי לשרת אותנו, ולא להיפך.

          • צחי

            ועוד, אם יקומו מספיק אנשים ויגידו שלשנות את כללי המשחק לרעתנו זה לא לגיטימי, הממשלה לא תאפשר את זה.

            תשאלו מה אפשר לעשות במקרה כזה, כי אין עבודה? אפשר לחזור ולעודד עסקים קטנים ובינוניים לעבוד. כן, גם ע"י הקלות מס. ולמה זה עדיף? כי הכסף, ברובו, יישאר בארץ ויזרום בחזרה לכלכלה פה.

            • אתה מדבר על "הכסף שיישאר בארץ". אל תשכח שהכסף של התאגידים הגדולים ברובו הגיע מלכתחילה מחו"ל. כלומר זה לא משחק סכום אפס אלא הגדלת העוגה: הם הביאו כסף מחו"ל (כמו גם יתרונות אחרים), הגדילו את התל"ג , גם הרוויחו, ובסוף מתכוונים להוציא חלק מהרווחים בחזרה לחו"ל – מה שאינו דבר רע בהכרח.

              • מני זהבי

                מאיפה הגיע הכסף ולאן הוא הולך זו שאלה חשובה, אבל היא חשובה פחות מהדאגה לכך שגופים עסקיים למיניהם ישלמו מס אמת על הרווחים שלהם. הרי "הרווחים הכלואים" מוחזקים איפשהו (בחשבונות בנק שונים, מן הסתם). האם אי-אפשר להעביר חוק שיחייב תשלום מס על רווחים גם במצב כזה?
                המצב שבו יש דין אחד לטייקונים ודין אחר לעסקים זעירים הוא מצב לא תקין.

                • ושוב, הבעיה היא בהגדרה המקורית של מתי מחוייב המס.
                  וזה נכון למקרים רבים, לא רק לטייקונים. חפש את הביטוי "ארוע מס" ותראה כמה שינוי קטן בהגדרה יכול לשנות את החבות שלך או הזמן שלה בצורה דראסטית.
                  לשם הדגמה, אם קניתי דירה ומחירה עולה ועולה ועולה, אני לא חייב במס. עדיין. זה יחכה עד הרגע שאמכור אותה , ואז אחוייב במס שבח. בינתיים המדינה יכולה לחרוק שיניים אבל לפי החוקים שלה עצמה, היא עדיין לא זכאית לנתח מהרווח (התיאורטי) שלי. תוסיף על זה את העובדה שהיוונתי חלק ממנו כבר עכשיו על ידי , למשל, משכון הנכס והשקעת הכסף באפיקים אחרים , ואני יכול להמשיך עם זה שנים, ואולי רק יורשיי יחוייבו במס. עדיין – ככה זה החוק וגם יש לו הגיון פנימי משלו.

                  • מני זהבי

                    תודה, אני יודע מה זה אירוע מס.
                    הקריטריון שלי הוא פשוט מאוד: כל פעולה שמביאה רווח צריכה להיות ממוסה, במועד הקרוב ככל הניתן למועד היווצרותו של הרווח. היוצא היחיד מהכלל הזה הוא אותם מקרים שבהם יוצרים הטבות לאנשים מועטי יכולת (למשל, שכר מינימום שאינו ממוסה).
                    מהכלל הזה נגזר, למשל, שאם אדם רוכש דירה, אזי שיעור הארנונה שהוא משלם צריך להיות תלוי בהערכה של שווי הדירה בשוק (זה גם ירסן את האינטרס של בעלי דירות בעלייה מתמדת של ערך דירתם). מהכלל הזה נגזר גם שלא צריכה להיות לשום חברה, מישראל או מחו"ל, אפשרות להפקיד את רווחיה בבנק בלי לשלם עליהם מס. מהכלל הזה נגזרים גם הרבה דברים אחרים שיכולים להביא לתקציב המדינה את הכסף שחסר בה כעת לחיזוק מדינת הרווחה.
                    אה, כן, אני יודע שהכלל שציינתי לעיל אינו תמיד מעוגן בחוק הקיים. זה רק אומר שצריך לשנות את החוק.

                    • זה אידיאל נחמד מאד אבל כמו שאמרת, לא מתאים לחוק הקיים.

                      בדיוק עכשיו ישבתי עם יועץ פנסיה שהסביר לי על איזה טופס שצריך למלא כדי שכסף לא ימשך בטעות וימוסה אלא ישאר בהפקדה לטווח ארוך וימוסה מי-יודע-מתי בעתיד. זה לא רק הטייקונים שעבורם קיימים חוקים כאלה.

                    • כמו-כן , מהו "היווצרותו של הרווח"? רווח תיאורטי שלא נמשך נחשב? לכאורה מה זה משנה איך טיפס ונפל ערך דירה במהלך השנים שבהן היתה שלי, מלבד ההפרש בין הרגע שבו מכרתי לרגע שבו קניתי?

                      כמו-כן יש מקרים אחרים. זכור לי כתבה בזמן הדיונים על מס ירושה,
                      עם בעיה של בעלי חברות קטנות "משפחתיות". אם הבעלים המקוריים נפטר ומוריש את העסק למשל, לילדים. הם אמורים לשלם מס ירושה. אבל אם אין להם את האמצעים לעשות זאת, יווצר מצב שבו הם יאלצו, למשל, למכור חלק ממן העסק ואפילו לאבד שליטה בו, רק בגלל החיוב במס בזמן מסויים. הם ביקשו למצוא פתרון של דחייה או פרישה של הדבר הזה (שיכול רק להביא לעוד נפילה של עסקים קטנים בידי טייקונים).

                    • נירה

                      הרווחים הכלואים הם תוצאה של החוק לעידוד השקעות זרות. המטרה של ההטבות היתה שהחברות ישקיעו את הכסף בחזרה בארץ, או ישלמו מס מלא אם יבחרו להוציא אותו מהארץ. בסוף יוצא שהן גם מוציאות אותו מהארץ וגם לא משלמות עליו מס, אז מה עשינו בזה? שטייניץ נתן לחברות פרס על כך שהם מצאו חור בחוק במקום לסתום את החור.
                      http://goliath3.wordpress.com/2012/10/24/%D7%9B%D7%99%D7%A6%D7%93-%D7%99%D7%A6%D7%A8%D7%95-%D7%A0%D7%AA%D7%A0%D7%99%D7%94%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A9%D7%A8%D7%93-%D7%94%D7%90%D7%95%D7%A6%D7%A8-%D7%90%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%99%D7%AA/

        • ygurvitz

          אסף, רוב הכסף הזה הוא מהשנים 2008-2010, שמבחינת רשויות המס הן עדיין שנים פתוחות.

          http://www.themarker.com/news/macro/1.1857895

          אפשר היה להוציא שומות. שטייניץ החליט שלא לעשות זאת, למרות התנגדות ניכרת באוצר.

          • לפי הנאמר שם, זה ידרוש פרשנות קצת רדיקאלית של החוק ויגרור את המדינה להתנצחויות משפטיות (ארוכות מאד, אני מניח) נגד הגורמים שרואים עצמם נפגעים מן השינוי, שיש להם גם עו"ד הטובים ביותר…

            צחוק הגורל הוא שהחוק המקורי נוצר בין השאר כדי שלא יהיה סחר-מכר מאכערי ומו"מ עם כל מפעל בנפרד, אלא קריטריונים ברורים. ועכשיו המדינה היתה נאלצת להתחיל שוב בסוג של מו"מ וסחר-מכר.

    • ואולי כדאי לצטט את התשובה לשטייניץ מתוך הידיעה ב-YNET:

      "המאשימים אותי היום בכניעה לטייקונים, אז הם תמכו בי. 20 שנה הם לא פצו פה כשאף ממשלה לא גבתה מס על הרווחים הכלואים, ואותנו תוקפים בגלל שאנחנו מתקנים מצב אבסורדי ממושך שנגרם מפרצה בחוק, אחרי שאמרנו לחברות אתם לא חייבים מס מבחינה חוקית אבל חייבים מבחינה מוסרית. אנחנו לא מוותרים על הכנסות אלא גובים את מה שוויתרו עליו במשק 20 שנה. אל תטעו את הציבור"

      • רגע אחד, 20 שנה לא פצו פה, בזמן שמי היה שר האוצר וראש הממשלה פעמיים? לא זכור לי ששמו היה זהבה גלאון, ולא זכור לי שהוא תמך בממשלה הזו.

        וודאי ששטייניץ נושא רק את חרפת ארבע השנים האחרונות, אך הגורו והכהן הגדול שלו נושא בהרבה יותר.

        מה גם שטיעוני ההפחדה הללו ביחס ל"פרשנות הרדיקלית" לחוק אינם מחזיקים מים. זהו בדיוק תפקידה של המדינה. אלא שנוח לה להיות בריונית בכל הנוגע להעלאת מע"מ (אין מה לעשות, אנחנו לא רוצים להיות יוון או ספרד), אך לא כאשר זה נוגע לחברים טובים.

  • יוסי: כתבת
    "זה, נזכיר, הכסף שלנו. החברות קיבלו הטבות ניכרות על מנת שישקיעו כספים בישראל. לא רק שהן לא השקיעו, הן גם מקבלות – ודורשות – הנחות מס מפליגות."

    יש לך איזה סימוכין לטענה המאד נחרצת הזאת? שהן לא השקיעו? למיטב ידיעתי החברות האלה הן מהמשקיעות הגדולות בארץ.

  • Pingback: שוד הקופה הציבורית • מחאת הדיור()

  • אם כבר, יש מאמר שנראה על פניו הרבה יותר רציני ומושקע על פיאסקו הרווחים הכלואים:

    http://j14.org.il/articles/38168

    כולל אזהרות של אנשי מרצ (ואחרים) כבר מ-2005 על הבעייתיות שבחוק הזה.

    לא ברור לי אם הפרצה החוקית התחילה ב-2005 או, כפי שטוען שטייניץ, כבר לפני 20 שנה.

  • עמית

    מי המציא את הנתון של 27 מיליארד שקל זה לא ברור. כדאי שתברר את זה לפני שתכתוב 27 מיליארד. 27 מיליארד. 27. 27?

    מדובר על רווחים כלואים בסך 120-130 מיליארד שקל. נגיד ובמיסוי חברות רגיל הם היו ממוסים ב30 מיליארד שקל. מה שהחוק עושה זה להפחית את המס חברות פחות או יותר במחצית. במקום 23 אחוז מס חברות 10+- אחוז (תלוי בגודל הרווחים הכלואים שכל חברה תמשוך). כלומר, המדינה יכולה לקבל כ13 מיליארד שקל במס חברות.

    בנוסף, המדינה תקבל כרגיל עוד 15 אחוז מס על דיוודנט. כלומר עוד כמעט 20 מיליארד נוספים.

    אם כן, הנתון 27 מיליארד של הפרש במיסוי הוא כבר שיקרי. הוא מתבסס על חישוב שגוי (שטייניץ אמר שיהיו מינימום 3 מיליארד רווחים במס – אבל זה מתוך הסברה שלא כל הרווחים הכלואים אכן ימשכו).

    שנית, כרגע, המדינה רואה 0 שקלים במיסים מהרווחים הכלואים. כתוצאה מהחוק היא יכולה לראות עד 33 מיליארד ש"ח מהם.

    הבעיה היא שהגענו למצב הרווחים הכלואים מלכתחילה, לא הוראת השעה שנתנו כדי לפתור אותה.

  • עדו
  • וולטר רתנאו

    יוסי אתה יכול לכתוב מתישהו על היאלמר ברנטינג?

  • יהושאפט

    בכל מקרה מרצ היא בערך האפשרות היחידה עבורי בבחירות האלה (ומזה מספר שנים). יחימוביץ' לצערי פשוט מפחדת לנקוט עמדה פומבית חזקה.

  • טייגלך

    כמה הערות קטנות וצדדיות:
    1. מה דעתך על מפלגתו של הגזען, השוביניסט וההומופוב חיים אמסלם? הרי אמרת "רק לא נתניהו, ורק לא התחליף הנוצץ שלו, לפיד." אז מה עם אמסלם? או שאולי החלופה היא ש"ס, לעוד שלוש שנים של גניבת כספים מן הקופה הציבורית? או אולי האיחוד הלאומי? או אולי המפלגה הלאומנית הפלססטינית בל"ד?

    2. לא חוכמה בכלל שכל הח"כים של מרצ הופיעו להצבעה… נראה אותם כשהם ארבעה ח"כים! פחחח

    3. המשפט שזרקת על הספר של שטייניץ מעיד על כושר הפשטה רציני. בכל זאת, היכולת לקחת ספר שלם (אם קראת אותו) ולעשות לו רדוקציה למשפט אחד בעל קשר רעוע לספר עצמו, מעידה על כישרון מיוחד. נו, מה הפלא שאתה בעסקי הפרילאנס.

    דבר אחרון: "רצוי, כמובן, שתצביעו למרצ". איך אתה יכול לרצות שנצביע למפלגה ציונית? מילא כשזו ברירת מחדל, אבל לנסות להסית אנשים לתמוך במפלגה ציונית, לא הגזמת?

    • וולטר רתנאו

      אתה צודק טייגלך למה לבחור מפלגות ציוניות שאפשר מפלגות לאומניות ערביות?

    • ygurvitz

      א. מעדיף את אמסלם על נתניהו ולפיד, בהחלט. לא מתכוון להצביע לו, או לקדם אותו בשום צורה, אבל אם הבנאדם שאני מדבר איתו מתלבט בין אמסלם ונתניהו, ברור לי מה אני מעדיף.

      ג. מצטער, מסרב לקחת ברצינות את הרעיון של ההוכחה האונתולוגית. וכן, אני עושה כסף מפרילאנס, שזה קצת יותר מסובך מלעשות אותו כשכיר. למה שלא תזדהה ותספר לנו יותר על עצמך, שנוכל להעריך את כישוריך?

      ד. הציונות של מרצ לא מטרידה אותי. זה בערך כמו יהדות רפורמית. כל הזבל סולק.

      • טייגלך

        א. ממתי אתה מגלה פרגמטיות?
        ג. עם הטיעון האונטולוגי יש הרבה בעיות (כמו שכתב אור למטה), ובכל זאת – יש משהו זחוח עד כדי שטייניציות בהצגתו במשפט אחד נלעג. זה לא רציני.
        אני מצטער אם קיבלת את הרושם השגוי שאני מזלזל חלילה בפרנסתך. אדרבה, אני יודע שהיא דורשת כישורים ויכולות שאין לכל אדם, קל וחומר לי. אני לא חושב שזה רלוונטי מי אני, אבל לא אכפת לי לספר – סיימתי תיכון בשנה שעברה, ואני עומד לפני גיוס בכפייה לבהמה הירוקה. בזמן שנותר לי עד לשלילת חירותי הממוסדת אני נותן קצת שיעורים פרטיים ועובד במשרה חלקית בסופרמרקט שכוח אל בירושלים.

        ד. מעניין עד כמה הח"כים של מרצ היו שמחים מהתעמולה שאתה (עם דגש על "אתה") עושה להם. באמת מעניין.

  • היינה

    יוסי, אם אתה מחפש פוסט שקורע את שלמה מעוז לגזרים אתה מוזמן להתחיל כאן:
    http://shulit.com/shlomo-maoz-inflation/

  • nachum

    שטייניץ=bibis pudel

  • נועם א"ס

    אני לא מצוי במשנתו הפילוסופית של שר האוצר שלנו, אבל הטיעון שלו לקיום האל הוא אחד הטיעונים המבריקים שנטענו אי פעם בתולדות הפילוסופיה המערבית ובכלל. הטיעון הזה כל כך יפה וצלול בפשטותו, שאני מצדיע לשטייניץ וליוסי גורביץ על כל הזדמנות אקראית להיתקל בו, כמעט אלף שנה אחרי ניסוחו על ידי אנסלם מקנטנברי. למי שמעוניין, בתגובות בדיון הידעני והמלבב ב"טענה האונטולוגית" של אנסלם כאן – http://itself.wordpress.com/2010/10/26/the-joy-of-teaching-anselm/ (אנגלית) מישהו מציין שגם האתאיסט המתמטי ברטראנד ראסל, האבא והסבא של דוקינס והוצ'ינס הנערצים, קרא כשנתקל בו "Great God in Boots! – the ontological argument is sound!".

    גם ההפרכה אד-אבסורדום שניתנת, כביכול, לטיעון בהמשך ("חד-קרן ורוד ומעופף") מוכרת לזרא, ולמעשה מוכיחה את הטיעון: ככל שמשהו קיים בדמיון – הרי שהוא כבר בבחינת קיים בצורה כלשהי. אי לכך מכאן זו רק שאלה של צורות: הרי גם "27 מיליארד שקל" לא קיימים בשום צורה אלא בדמיון של מי שמוצא את היותם של X צמתים חשמליים בקונפיגורציה כזו או אחרת של חצאי-מוליכים דלוקים או כבויים באיזה מחשב איפשהו, כמהווים "27 מיליארד שקל" דווקא, ולא, נגיד, "חד-קרן ורוד". איכשהו נראה שדווקא על חד-הקרן הוורוד הזה ניתן לקיים דיון מעמיק, ממש כאילו ניתן להניח שקיומם של "27 מיליארדי שקלים" אינו יותר מעוד גחמה של הדמיון. לא שזו בעיה אם אתיאיסטים משום מה בוחרים ליישר את הכוח המדמה שלהם דווקא לפי צורות כמו "27 מיליארד שקל", או חדי קרן ורודים – רק כדאי להצביע שההבדל בין זה למונותיאיזם, באופן כללי, טמון במאמץ הקונקרטי והמכוון של אלו המאמצים את האחרון להימנע מלהתיישר לפי צורות בדיוק מעין אלו. מן הסתם כל אחת ואחד זכאים לדעתם במה כל אחת ואחד מהם בוחר להאמין. אישית, אם הבחירה היא בין להאמין ב"27 מיליארד שקל" לבין להאמין בחדי-קרן ורודים ומעופפים, אני ללא ספק הייתי בוחר באחרונים. הסופר האנגלי-קתולי הנהדר ג"ק צ'סטרטון (שכתב את "האיש שהיה יום חמישי" שתורגם לפני כמה שנים) מסביר את הבחירה הזאת בתבונה ובהשראה ב-"האתיקה של ממלכת הפיות" (מתוך המסה "אורתודוקסיה"), בתרגומו המשובח של עודד וולקשטיין, כאן – http://tchelet.org.il/article.php?id=361&page=all .

    • ההוכחה האונטולוגית הזו, עם כל אהבתי לאנסלם ולדקארט שאימץ אותה לאחר מכן, היא פשטנית ומטופשת, כפי שקאנט הראה מאוחר יותר. כך או כך, הטענה לגבי שטייניץ נוגעת ליהירותו הזחוחה. בשביל לכתוב שה"הוכחה" האונטולוגית הזו היא הוכחה פילוסופית חד משמעית ובלתי ניתנת להפרכה כ200 שנים אחרי קאנט, אחרי הכשלון של החוג הוינאי ובכלל אחרי המאה העשרים צריך להיות או בור או שקרן, כפי ששטייניץ טוען. בעוונותינו, לא רק שהדוקטורט של האיש הזה התקבל, הוא גם שר האוצר.

    • נתן

      אם אפשר להוכיח את קיומו של האל הרי שאין צורך להאמין בקיומו.

      • עדו

        אני מציע שתפסיקו לפני שיפרוץ פה נפט.

  • נועם א"ס

    שלומות
    ראשית לנתן: אתה מאה אחוז צודק – אני אתייחס לנקודה החשובה שלך תיכף..
    אור:
    אני לא ממש מכיר את קאנט (אין לי תואר או משהו כזה). הסתכלתי בוויקיפדיה, בעוונותיי, על טיעוני הנגד שלו (אין לי זמן למשהו יותר רציני, אבל תת-הקטגוריה שמוקדשת לביקורת של קאנט, 520 מילה, נראית יחסית אמינה) – ולפחות לפי הערך שם לא מצאתי משהו שלא ציפיתי למצוא: אותה ביקורת נוקדנית טהורה של צמצום, סגירות וליניאריות עבשה של הקיום. לפי ההצגה שם, אני נוטה לחשוב שאני מסוגל, בעוונותיי, לטעון כנגד כל הטיעונים שלו, (לדוגמה זה: Kant goes on to write, "'being' is obviously not a real predicate"… existence does not add to the essence of a being, but merely indicates its occurrence in reality.) – למעט אחד: ההצבעה על "הטענה האונטולוגית" (של אנסלם! הטיעון של דקארט משעמם ודבילי) כטאוטולוגיה. עם הטיעון הזה אני מסכים לגמרי – רק שאין לי שום בעיה עם טאוטולוגיות, להיפך: הקיום עצמו הוא טאוטולוגי. לגבי היתר – נוותר על זה עכשיו.

    המילה "הוכחה" הופיעה בתגובה שלי פעם אחת בלבד – כניגוד ל"הפרכה" של גורביץ (חד-קרן ורוד) – וגם זאת הייתה פעם אחת יותר מדי. גם בריפרור המקורי של יוסי לא מופיעה המילה "הוכחה", ואם שטייניץ משתמש במושג הזה בהקשר הטענה האונטולוגית אני לא לוקח על זה אחריות. ביתר ההקשרים תמרנתי את ניסוחי בקפידה על מנת להימנע מהמושג הזה לגבי *הטענה* – לא ההוכחה – האונטולוגית (של אנסלם!). ההופעה האחת של "הוכחה" ניתנה רק כ"הוכחה" שטיעון חד-הקרן אינו מפריך את הטענה האונטולוגית, כשם שבפועל גם לא באמת "מוכיח" אותה, מהטעם הפשוט ש*הטיעון* המושלם (והטאוטולוגי)הזה אינו ניתן – ואינו צריך, בדיוק כמו שנתן אומר – ל"הוכחה". בכלל, אצלי נוצר הרושם, בעוונותיי, שאחרי המאה העשרים וגו', והכישלון של החוג הווינאי וגו' (שגם על זה אני יודע מעט מאוד – "פוזיטיביזם לוגי" וקורט גדל, בערך. אני נהנה מעמדת החובבן) – כל עניין "ההוכחה" הוא רעיון בעייתי מאוד, שמותנה בקיומן של מערכות עקביות סגורות מבוססת-אקסיומות , שבהגדרה לא יכולות לכלול "אלוהים" כמושא שבכל [אי-]הגדרה סבירה חורג מהתנאים ההכרחיים האלה. (לכן, מן הסתם, טאוטולוגיה).

    בכל מקרה, הדיון התיאולוגי המרגש שלח אותי לפקשפש קצת ב"היסטוריה של אלוהים" של חוקרת הדת האפילפטית הבריטית קרן ארמסטרונג + אי-אלו דפי וויקי אקראיים לפי הזיכרון, כדי לגלות שחוץ מ"הטענה האונטולוגית" קיימים לזכות אקס-שלום-עכשיו יובל שטייניץ אינספור מקורות שעוסקים ביחס האפיסטמולוגי בין דמיון-מציאות-והאל:

    טענות ברוח כזו אפשר למצוא אצל ריה"ל (ב"כוזרי"), אצל הפילוסופים האסמאעילים והאיח'וואן אל-צפא ("הפאטימים", שיעה, מאה עשירית), ב"מאמר" של ג'ון לוק האמפריציסט, אצל שילינג, אצל התוניסאי אוגוסטינוס, אצל פסאודו-דיוניסוס (מאבות הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, מאה 5-6), אצל הפילוסוף הפרגמטיסט וויליאם ג'יימס (שבלי קשר גם אמר שרק תחת ההשפעה הלא-כל-כך פרגמטית של נייטרו-אוקסייד הוא הצליח להבין את הגל).

    הפילוסוף הצופי האיראני מהמאה ה-12 יחיא סוהרוורדי הצהיר באופן מפורש שאלוהים הוא פרי הדמיון האנושי, אבל לא היה בהצהרה כזו שום דבר שיפר את אמונתו העמוקה והנחרצת של מיסטיקן צופי אמיתי, להיפך: הוא גם היה מהראשונים שהבחינו שהדמיון היוצר האמוני-דתי מתגלה בצורות פחות או יותר זהות אצל כל בנות ובני האדם, בני כל דת ואמונה שהיא, ובנה תיאולוגיה שמשלבת איסלאם, ניאו-פלטוניזם, את "ספר חנוך" מהספרים החיצוניים, את אבן סינא הרציונליסט, וזורואסטריות (דת "זרטוסטרא" הקדומה). הוא גם הוצא להורג על כל הדברים האלה, ע"י בנו של סלאח א-דין. חרף זאת, השפעת הגותו על השיעה באיראן מאות שנים קדימה היא מכריעה.

    ארמסטרונג מצטטת את דנטה ב"קומדיה האלוהית" שמרמזות על "ספקנות" דומה לזו של סוהרוורדי:

    "הו דמיון
    המרחיק אותנו מעצמנו עד לבלבול החושים,
    עד שאיננו שומעים אף כי אלף חצוצרות מריעות סביבנו.
    מה מניע אותך כאשר חושינו אינם רואים אותך?
    האור מניע אותך, אור שנוצר בשמיים, אולי ברצונו
    של מי ששולח אותו מטה, או שמא הוא בורא את עצמו?"

    דנטה, כידוע, אינו "אתיאיסט": ה"ספקנות" כאן אינה אלא הכרת האל כעצם התווך שבין הכוח המדמה האנושי ל"מציאות". ארמסטרונג מצטטת בהקשר הזה של "האל הקיים בדמיון" של סוהרוורדי את אחד, סארטר: "היכולת לחשוב את מה שאיננו". (מתוך "הפסיכולוגיה של הדמיון").

    גם לפרדיקט המצוין הזה של האתיאיסט סארטר ("האל קיים ביכולת לחשוב את מה שאינו קיים [= כלומר את האל]") יש תקדימים דתיים למהדרין: סקוטוס אריגנה, פילוסוף אירי מהמאה ה-9 שכתב תחת יורשיו של קארל הגדול, כבר קבע ש"אלוהים הוא לא-כלום":
    "כאשר בוחנים אותו כשלעצמו הוא אינו, הוא לא היה והוא לא יהיה, משום שהוא אינו אף לא אחד מן הדברים הקיימים, כיוון שהוא עולה על כל הדברים, אבל כאשר הוא יורד ירידה מסוימת שאינה ניתנת לתיאור במילים, אל הדברים הקיימים, רואים אותו בעין הנפש ואז הוא נמצא בכל הדברים והוא קיים והיה קיים ויהיה קיים".

    כל זה, כאמור, לא מהווה שום "הוכחה" שהאל "קיים" – הכרת "הקיום" של האל היא הכרתו כמה שמהותית נתון בין "קיום" ו"אי-קיום". "הוכחה" של "קיומו" של האל מנוגדת, לכן, לעצם ההכרה בו כקיים ולא-קיים בו זמנית –ושבכך האל שקול, למעשה, לקיום עצמו… כלומר, כמו שנתן אמר, "הוכחת" האל נוגדת את כל הרעיון של אמונה (-באל). אז כל מה שיש כאן, כמו תמיד, זה רק את ההצבה, כאפשרות, של *הבחירה* במה להאמין – שהיא תמיד הבחירה שבעצם, אולי, יש; כי זה את הדמיון עצמו שמהותית אי אפשר "להוכיח", ולכן הוא ורק הוא יכול להיות, פוטנציאלית, חופשי. – הנה, לדוגמה, אותו מגיב שדיבר על ראסל בדיון ב-An Und Fur Sich מציין גם המרה המתבקשת שמישהו (Goodchild . לא מכיר) עשה ל"טענה האונטולוגית" מ"הוכחת" האל ל"הוכחת" הכסף. זה מאוד מסקרן: שקל הוא כידוע מידת משקל. 27 מיליארדי שקל של כלום. אותו דבר יאיר לפיד.