החברים של ג'ורג'

בתי המשפט הם לא הפתרון; הם חלק מהבעיה

סבסטיאן הפנר, שכתב את התיעוד המוצלח מאד של ראשית ימי הנאצים, "סיפורו של גרמני" – מאד שווה קריאה – מתאר את האמונה שרווחה בקרב פרוסים רבים, על פיה בתי המשפט הם משענו האיתן של האזרח מול המשטר, באמצעות אגדה על איכר שהמלך פרידריך הגדול חשק בנחלתו, הציע לו סכומים גדולים ומשנתקל בסירוב התקצף, ואיים על האיכר כי פשוט יחרים את האדמה. האיכר, כך האגדה, ענה לו ב"והיית יכול לעשות זאת, אלמלא בית המשפט בברלין," שכביכול היה עומד לאיכר מול המלך. טענה דומה השמיע פיט האב: "האדם העני ביותר, בצריפו, יכול להתגרות בכל כוחו של הכתר. אפשר שהצריף רופף, גגו רועד, הרוח מנשבת בו, הסופה רשאית להכנס, הגשם רשאי להכנס – אבל מלך אנגליה איננו רשאי, כל חילו אינו מעז לחצות את סף המבנה ההרוס!"

אגדות יפות. אפשר גם לטעון: אגדות מועילות. הכרחיות לקיומה של דת אזרחית. אבל הקשר בינן ובין המציאות רופף. בתי המשפט הגרמניים התמוטטו מול הנאציזם כמו כל המערכות האחרות, אולי אף מהר יותר: המערכת היתה מאוכלסת בשופטים שמרנים, שלא עמדו על הפוטנציאל המהפכני של הנאצים. חלקם הגדול היה פרוטסטנטי – גרמניה שאחרי האיחוד היתה חשדנית מאד כלפי הקתולים שלה – והפגם העיקרי של הפרוטסטנטיות הגרמנית היה הצייתנות שלה לשלטון. לותר, שנכווה במרד האיכרים הגדול ("כשאדם חרש, וחווה טוותה, איפה היו האדונים?"), הפך את המרד בשלטון הארצי למקבילה של מרד של לוציפר באלוהים, סימן מובהק של חטא הגאווה. כשהרוח והסופה של פיט נשבו, הממסד המשפטי הגרמני קרס בפניהם ללא מאבק ראוי לציון. אשר לצריף של האיכר של פיט – מלך אנגליה אולי לא היה מעז להכנס אליו, אבל היועץ המשפטי שלו ודאי היה מוציא לו צו הריסה, שבית המשפט המקומי היה מאשר, ומנמק את האישור במצב הרעוע של הצריף, המסוכן לציבור. יורשיו המודרניים של פיט פשוט התקינו בצריף מצלמת מעקב, בנימוק של מלחמה בפשיעה המאורגנת ובצואת הכלבים.

הנטיה האוטומטית של מערכת המשפט, בכל מקום, היא לשמר את הסדר הקיים – בשביל זה היא שם, אחרי הכל – ואם העמדה של הממשלה לא נלעגת במופרכותה, סביר מאד שבית המשפט יתייצב לצידה. קיבלנו לכך שתי תזכורות בשבועיים האחרונים.

* * * * *

הראשונה, שכמעט אף אחד לא שם לב אליה, היתה במקרה של ג'ון קרוסמן (המוכר לציבור הישראלי כמרדכי ואנונו). קרוסמן, שהורשע באופן תמוה בריגול חמור בשל פרסום סודות האטום של ישראל (הנשיא שמגר כתב שהפניה לעיתונות "כמוה כפניה לכל ארגוני הריגול", תוך התעלמות מהעובדה שלארגוני מודיעין אין עניין לשלם על מידע גלוי, וגם אין לו ערך רב מבחינתם), סיים לרצות את עונשו לפני שבע שנים. מאז, בעקביות, אוסר עליו אלוף פיקוד העורף לצאת מישראל או לבוא במגע עם אזרחים זרים, ובג"צ, בעקביות, מאשר את עמדת מערכת הבטחון. הוא עשה זאת שוב לפני כעשרה ימים.

עכשיו, לקרוסמן, כיהודי שהצטרף לרוב היהודים בהיסטוריה והתנצר, לא כל כך קל לחיות במדינת היהודים הגאים העילגים, אשר על כן הוא רוצה לעזוב את הארץ. מעבר לכך, בהתחשב בכך שהוא הפך למנודה בקרב היהודים, קשריו הכמעט היחידים הם עם אזרחים זרים. וראה זה פלא, את שני אלה בדיוק אוסר עליו המושל הצבאי שלכם, אלוף פיקוד העורף. המדינה טוענת שקרוסמן עדיין יודע סודות שלה – בעבר היא טענה שיש סודות שהוא אפילו לא יודע שהוא יודע – ושהוא עשוי לחלוק אותם. בג"צ, כמקובל במקרים כאלה, פכר את ידיו, אמר שזה ממש לא פשוט, ואישר למדינה להמשיך להתנהל באופן שהיה גורם אפילו לקפקא להרים גבה.

אחרי הכל, המידע שכביכול מוכר לקרוסמן לא צפוי להמחק ממוחו. גם הזעם שלו כלפי המדינה שחטפה אותו וגזלה 25 שנים מחייו לא צפוי לשכוך בקרוב. המשמעות של החלטות בג"צ היא שישראל תמשיך לשלול זכויות בסיסיות מאדם שסיים לרצות את מלוא עונשו, רובו בתנאים ברבריים שנועדו לשבור את רוחו, עד סוף ימיו. במדינה נורמלית, היה בית המשפט אומר למדינה עם שחרורו של קרוסמן, "סליחה, אבל היו לכם 18 שנים להפוך את המידע שלו ללא רלוונטי. הרי ידעתם שהוא עתיד להשתחרר. לא עשיתם את זה? אז מה אתם רוצים מהחיים שלו?"

אבל, כמובן, זה לא מה שקרה. כשצרכי הבטחון – שאין לדעת, ובית המשפט גם הוא אינו יודע, אם הם אכן קיימים או שמדובר בסך הכל בנקמתה של המערכת – מרימים את ראשם המכוער, בית המשפט מוכר את העקרון של סופיות העונש, שאדם שריצה את עונשו הוא אדם חופשי, במורד הנהר.

תאמרו, "זה רק קרוסמן." זה לא נכון. "צרכי בטחון" ערטילאיים, לעתים קרובות ריקים, גורמים לבתי המשפט לאשר יותר ויותר מעצרים מנהליים, גם של ישראלים, ויותר ויותר מקרים שבהם נאסר על חשודים עצורים לפגוש את עורכי הדין שלהם. המקרה האחרון הוא זה של סאמר עלאווי, שהואשם בשורה של האשמות חמורות, הוחזק ללא גישה לעורך דין וגם עבור הטיפול הרפואי שלו צריך היה לעתור לבית המשפט, וסופו ששוחרר בעסקת טיעון שבמסגרתה הוא ריצה את הימים שכבר ישב, כדי שהשב"כ לא יילך ברחוב וביצה על פרצופו. זה המקרה של טלי פחימה, שהוחזקה במעצר מנהלי, הואשמה בשיתוף פעולה במקרי טרור ובסופו של דבר הורשעה בסעיף זוטר. זה המקרה של חיים פרלמן, שהשב"כ ייחס לו שיתוף פעולה בפיגועים של יגאל עמיר (!) וברוך גולדשטיין (!!!1!!) – פרלמן היה אז בן 15 ו-14, בהתאמה – והצליח להחזיק אותו כמעט חודש בלי עורך דין. רק קור רוחו של פרלמן, כוח הסבל שלו, והיכולת שלו להחזיק מעמד בחקירה שהיא חקירת עינויים עמדו בינו ובין איזה 18 שנות מאסר. בית המשפט לא עמד לצידו עד שהשב"כ עצמו נשבר והודה שאין לו כל ראיות – נתון שבית המשפט היה צריך לשים את לבו אליו כבר מיומו הראשון של המעצר, ולא להאמין ל"חומר סודי".

כל הכיבוש בנוי על שיתוף הפעולה של בתי המשפט עם מערכת הבטחון. היכולת של המשטר הצבאי להחרים קרקעות, להכריז עליהן כ"אדמות מדינה" ואז, ראה זה פלא, להעביר אותן לידי מתנחלים בניגוד לחוק הבינלאומי, לא היתה מתרחשת ללא הסכמת בתי המשפט. תחת שמגר, העניק בג"צ לפלסטינים את הסמכות לעתור אליו – אבל העתירות הללו כמעט ואינן מתקבלות; זו רק כסות שמיועדת לומר שיש מעקב משפטי והכל בסדר. במשך עשרות שנים, עד שוועדה שלו-עצמו מצאה שהעונש הזה מזיק ולא מועיל, הרס צה"ל בשיטתיות את בתיהם של משפחות "מחבלים". בג"צ אישר כל אחד ואחד ממעשי ההרס האלה, שהם ענישה קולקטיבית על פי כל קנה מידה. כמו תמיד במצבים כאלה, הוא התבכיין שקשה לו – אבל היה לו קשה יותר ליישם את העקרון של "איש בחטאו יומת". הוא התפתל מאד, היה לבג"צ רע מאד עם זה, כשממשלת רבין דרשה לגרש, ללא משפט, 400 איש שהיא טענה שהם היו פעילי חמאס – ואם הם לא היו קודם לגירוש, סביר שהם היו אחריו – אבל, אחרי היללות הרגילות, הוא אישר את זה. הוא גם אישר, בקימוט הפנים הנדרש, את החזקת בני הערובה ("קלפי המיקוח") על ידי ישראל, האנשים – ביניהם לפחות קטין אחד – שהיא ליקטה מן הגורן ומן היקב בלבנון בנסיון שווא למצוא פרטים על רון ארד.

טוב, נו, אתם אומרים. זה שם. מעבר להרי החושך. זה לא כאן.

האמנם?

* * * * *

אתמול, תחת חיפוי תקשורתי כבד של הדיווח על עסקת שליט, הודיע בית המשפט הארצי לעבודה שהוא דוחה את התפטרותם של הרופאים המתמחים, שהוא מגדיר אותה כריקה, ושהוא גוזר עליהם לשוב לעבודה.

זו היתה, נזכיר, הפעם השניה שבה המתמחים התפטרו. את ההתפטרות הראשונה פסל בית המשפט בטענה שהמכתבים לא היו אישיים, וככאלה מעידים על התארגנות. הוא דרש מהמתמחים מכתבים אישיים. הם הגישו אותם. זה, כמסתבר, לא הספיק.

בית הדין לעבודה טוען שמדובר במהלך התאגדותי אסור. הבה נזכיר את קורות שביתת הרופאים. היא התחילה לפני כ-200 יום בערך. בתחילתה, שלח הממונה על השכר באוצר, אילן לוין, את הרופאים לעבוד במשרה נוספת, אם הם רוצים עוד כסף. במשך רוב הזמן לא היה משא ומתן של ממש בין הצדדים. לפני 60 יום, אחרי שביתת רעב, חתם נציג הסתדרות הרופאים, פרופ' אידלמן, על הסכם עם האוצר. המתמחים גילו שההסכם לא שיפר את המצב אלא הרע אותו. לא שזה משנה: ההסכם דומה להפליא להסכם שכפה האוצר על הרופאים לפני עשור, ואת ההסכם ההוא, נזכיר, האוצר הפר.

ההסכם אסר על הרופאים לשבות במשך עשור כמעט, עד 2020. במונחים ישראלים, המשמעות היא שההסכם מאפשר לאוצר לשבור את ההסכם ולדפוק את הרופאים עד העצם במשך תשע שנים, כשידיהם כבולות וכשכל שביתה שלהם היא בלתי חוקית. אז מה נשאר לרופאים המתמחים לעשות? הם התפטרו.

יממה לפני שההתפטרות נכנסה לתוקפה, פנתה המדינה בבקשה בהולה לבית המשפט למנוע את ההתפטרות. בתי המשפט, כמובן, נענו לה – למרות שבית משפט שפוי היה זורק את המדינה מכל המדרגות בגלל חוסר תום לב. מי שבאמת חושש למצבה של מערכת הבריאות, לא מחכה 29 ימים מתוך 30. בית המשפט קבע, כאמור, שהמתמחים צריכים להגיש מכתב התפטרות אישי, וכאמור זה מה שהם עשו.

וגם הפעם, המדינה חיכתה עד הרגע האחרון – יום לפני הסוף – לפני שפנתה לבית המשפט. ושוב, בית המשפט התעלם מהעובדה הזו, וזרק את כל התיק על המתמחים. לכך שבית המשפט פסל את יכולתם של מתמחים להתפטר יש השלכות עצומות: היא הופכת אותם לעובדי כפיה (וחלקם כבר מתנהגים בהתאם). בעידן מוקדם יותר קראו לאנשים כאלה עבדים או צמיתים.

החלק הבעייתי ביותר בהחלטת בית המשפט היא שהוא אומר שאם כמה מתמחים מדברים זה עם זה ומתאמים את התפטרותם, מדובר בשביתה. במחילה מכבוד בית המשפט, זו צואת פרים. אנשים שעובדים זה עם זה גם מדברים זה עם זה. אנשים שהיו שותפים למאבק שבית המשפט שבר לא מפסיקים לדבר זה עם זה, ולהשפיע זה על זה – ולחמם זה את זה נגד המערכת – רק בגלל שבית המשפט בגד בהם.

נסו לדמיין את מצבו של אדם ששבת 160 יום, ואחר כך התפטר, ואחר כך בית המשפט הודיע לו שהוא כבול לתפקידו ושעליו להגיש עוד מכתב התפטרות, ויום לפני כניסת המכתב השני לתוקפו, בית המשפט עיכב שוב את התפטרותו לבקשת המדינה, ואחרי כמה ימים הודיע לו שהיא בכלל מבוטלת. כמה אנשים כאלה, לדעתכם, עדיין רוצים להיות רופאים בישראל?

רוצה בית המשפט לבטל את התפטרותם של רופאים, יואיל ויעשה זאת באופן פרטני. יואיל ויבחן כל תיק ותיק לגופו. הוא לא יכול להעניש את הרופאים שהחליטו באמת ובתמים לחפש לעצמם מקצוע אחר רק בגלל שסביר – ואכן סביר – שכמה מהם החליטו להשתמש בכלי הזה ככלי מאבק.

התוצאה של החלטת בית הדין לעבודה היא בוז מוצדק כלפיו. זו היתה החלטה אומללה לא רק מבחינת האנשים שכבלה למקום עבודתם, שיש לקוות שהם לא יצייתו לצו; היא היתה אומללה מבחינת השפעתה על כל יחסי העבודה בישראל. למשרד השקרני והחמסני ביותר בישראל אין יותר שום סיבה להתפשר במאבקי עבודה. אחרי הכל, אם הוא לא יצליח לשבור את השביתה באמצעים הרגילים, הוא רק צריך לשכנע את בית המשפט שהעובדים הכרחיים כדי להעביר את בית המשפט לצידו.

המהלך של בית הדין של נילי ארד היה גשר אחד יותר מדי בכניעה למדינה על חשבון זכויות שאר האזרחים. עכשיו לא נותר אלא לעודד סירוב המוני לצו – כדי לשבור את כוחו של בית הדין לעבודה. כפי שהוא כעת, הוא עוד כלי של משרד האוצר נגד האזרחים. לא ניתן לאף גוף, גם אם הוא מאוכלס בשופטי עוטי גלימות, להפוך את התושבים למשועבדים למדינה. אם לבית המשפט יהיה שכל, הוא לא יעצור רופאים שלא יתייצבו לעבודה בשל בזיון בית הדין, אבל הוא הפגין מעט מאד שכל עד כה.

יתכן שבג"צ ינסה להציל את מה שנשאר מכבודו של בית המשפט לעבודה, אבל אירונית הוא יוכל לעשות זאת רק על ידי ביטול החלטתו, שעומדת בסתירה בוטה כל כך לחוק חופש העיסוק. אבל לא הייתי בונה על זה: במצבים כאלה, בג"צ הוא אלוף ההתחמקויות והדחיות.

הוא לא רוצה, אחרי הכל, לעמוד מול הממסד. מבין שלושת הרשויות, מעמדו של בית המשפט הוא הרעוע ביותר. רק זה חסר לו, לפתוח חזית של ממש נגד משרד האוצר.

ועוד דבר אחד: בנימין נתניהו מתהדר בימים האחרונים בעסקת השבויים שארגן ואומר שהוא "השיב את גלעד הביתה." האיש שדיבר גבוהה גבוהה על כך שאסור להכנע לטרור, עומד לשחרר אלף טרוריסטים. הוא רוצה לקבל אשראי ציבורי על כך ששינה את החלטתו והתאים אותה לדעת הקהל. לגיטימי, אבל בתנאי אחד: שכאשר משוחררי עסקת שליט ישובו לרצוח ישראלים – והם ישובו – נתניהו יודה בפומבי שחלק מדמם של הנרצחים גם על ידיו.

ואם הוא לא יזכיר, יהיה מי שיזכיר.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • עדו

    מסכים עם הכל חוץ מאשר עם הסיפא .
    http://eyalniv.wordpress.com/2011/10/12/captives/
    האם השקט היחסי של השנים האחרונות נובע מזה שכלאנו מספיק אנשי חמאס או שיש מישהו בצד השני שהחליט שהפיגועים לא מועילים כאן כרגע? זה הרי מה שהשמאל אמר על שיטת החיסולים ועל שאר הדרכים להילחם בטרור – אף פעם לא היה מחסור במפגעים בצד השני, ככה זה עם התקוממויות עממיות, הן עממיות ולא מוגבלות למספר מסוים של פעילים שאפשר לנטרל ובזה להפסיק את ההתקוממות.

    • עדו

      אה כן, בכל זאת הסוף של המאמר חשוב, בפעם הראשונה אתה ואבא של קרני אלדד מסכימים זה עם זה, בהחלט ראוי לציון.

    • ygurvitz

      משוחררי עסקת טננבאום רצחו כמה עשרות ישראלים, יש ויכוח על המספר המדויק. כן, יש החלטה אסטרטגית של החמאס לשמור על שקט. החלטות כאלה יכולות להשתנות – ואז הרוצחים שנתניהו שחרר יהיו שם. והעובדה שהם יהיו שם תהיה לגמרי באחריותו.

      • עדו

        אה, ואם החמאס יחליט היום שבא לו להגביר את הלהבות אין לו מספיק חיילים בשביל זה והוא צריך את האנשים שישבו אצלנו בכלא? אם כן אז הכלא הישראלי הוא חתיכת מחנה אימון לטרוריסטים.

        • ygurvitz

          סביר שיש לו, כן. אנחנו חייבים לתת לו תגבורת?

          • עדו

            מחייבים אותנו. אף אחד לא טוען שמשחררים אסירים כי רוצים אלא כי הברירה השניה היא שגלעד ימות בשבי.
            לגבי הסיכון שבעניין: לאחרונה נהרג מח"ט חברון ועימו עוד חיילים במבצע חילוץ של פצועים ששכבו בסמטה תחת אש תופת של מחבלים.
            אולי בדיעבד הוא היה צריך להזמין תגבורת, להביא טנק או טרקטור ולהתקדם מאחוריו וכמובן שבמבחן התוצאה – החילוץ גרם יותר נזק מתועלת. השאלה היא האם מותר לסכן חייל אחד כדי להציל אחר שנמצא בשבי או פצוע בשדה מוקשים.
            אפשר בהחלט לטעון שלא, שזה אפילו טיפשי מבחינה לוחמתית פשוטה. השאלה היא מה תהיה הנכונות של החייל הבא להסתכן במקרה כזה.
            במקרה של טננבאום הוא שוחרר בגלל שכבכיר בצה"ל הוא ידע דברים שלא רצו שידלפו לסורים ולכן היה צורך להחזיר אותו (ואולי אם הוא היה מגלה את הסודות היו נהרגים יותר ישראלים, את זה אנחנו באמת לא יודעים). השאלה היא למה ויתרו לו על משפט פה בארץ. אבל ברור שלמדינה אין חובה להחזיר מישהו שרצה להכניס סמים לתוכה ונפל בשבי החיזבאללה.

            • נועם

              "מחייבים אותנו"? לא, לא מחייבים אותנו. בחרנו לדפוק את עצמנו כי קשה לנו שחייל אחד ימות בשבי. בו-הו.

              לעניין חילוץ אנשים: סדרי גודל. אם אתה צריך, נניח, חמישה אנשים למבצע חילוץ, ובתוחלת ימותו לך נניח 1.5 אנשים במבצע הזה, אז למרות שיותר משתלם טכנית להתעלם ממנו, עדיף להציל אותו בגלל סולידריות ומוראל וכדומה. אבל לשחרר אלף איש מהכלא? השתגעת? מתוכם איזה 300 שנידונו למאסר עולם? מספר האנשים המתים כתוצאה מזה אמנם לא ניתן להערכה אבל מדובר בכמה עשרות במקרה הטוב, ובמקרה הרע חמאס יתחזק ויהרוג (שוב) את הרשות הפלסטינית, והשמים הם הגבול.

              • עדו

                כלומר הכל שאלה של מחיר, לא של עקרון.
                אז אם היינו מסכימים מיד למה שדרש החמאס מה לדעתך היה קורה?
                מצורף הקישור הבא (כל הקרדיט לאייל ניב)
                http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3270324,00.html

                • נועם

                  אני לא מבין לאן אתה חותר. אני חושב שמדינת ישראל היתה צריכה להודיע שאסירים יקבלו רק במסגרת הסכם שלום מלא, ושעד אז הם יכולים לשכוח מלקבל אסירים בחזרה שנידונו למאסרי עולם. כך גם חשבתי לגבי העסקה עם חזבאללה. ואיפה ה-downside, אני שואל את עצמי…

                  זה ההבדל בין סחיטה באיומים – שבה אסור לך להיכנע – לבין חילוץ חייל תחת אש. ד"א, אם היה אפשר ילארגן מבצע צבאי שבו סביר להניח שיהיו נפגעים לכוחותינו, לא הייתי פוסל על הסף. אבל אתה בחרת לדבר על העיסקה הנוכחית מהזווית של ליטרים-דם, וגם שם העמדה שלך לטעמי לא מחזיקה.

              • עדי סתיו

                אני חושב שתזמון השחרור (לאחר הפניה של הרשות הפלסטינית לאו"ם) מעידה כאלף עדים שהמטרה היתה בדיוק כן לפגוע ברשות מול החמאס. כמו שכבר אמרו, את אותה עסקה עצמה אפשר היה לעשות כבר לפני שנים.

                התזמון המדויק של הפרסום נועד, לדעתי, להצניע את פרשת התפטרות המתמחים (בייחוד אם ביהמ"ש היה פוסק לטובתם), אבל זה כבר עניין אחר.

  • "אף פעם לא היה מחסור במפגעים בצד השני" – סקוט אדמס כתב פעם על "חוק שימור הפשע" – על כל פושע שמכניסים לכלא, יש מיד פושע שתופס את מקומו וממשיך לפשוע כדי שכמות הפשיעה תשמר.

    אם הכנסת מחבלים רוצחים לכלא לא מקטינה את כמות המפגעים, אז למה הם נכנסים לכלא?

    • תשובה אפשרית אחת: הרתעה.

      תשובת נגד: אבל אם משחררים אותם אחר כך זה פוגע בהרתעה.

      את תשובת הנגד לתשובת הנגד אולי עדיף לא לכתוב.

  • גיל ב'

    לא ממש הפרט הכי חשוב בפוסט, אבל הכנסייה הפרוטסנטית היתה הגוף האחרון בגרמניה שהמשיך להתנגד לנאצים. גם בשנות ה-40 היו כמרים פרוטסטנטים שניסו להציל יהודים. גם במקרים אחרים בהסטוריה כנסיות פרוטסטנטיות היו החוד החנית של זכויות האדם. כמו הקוויקרים שעזרו לעבדים נמלטים בשנות העבדות בארה"ב.

    • עוז

      "הכנסיה הפרוטסטנית" זה שם כולל לממסד, וככזה גם הוא שיתף פעולה עם הממסד הנאצי. בתוך הממסד הפרוטסטני היו אינדיבידואלים שהצילו יהודים. גם בכנסיה הקתולית היו כמרים שסרבו לסרב פעולה עם המשטר הנאצי או משטר וישי. אבל בסופו של דבר כנסיות, הן בדיוק כמו השלטון ולרוב הן חלק ממנו.
      בארצות הברית הכנסיה לא הובילה שום דבר. גם כאן היו אלו כמרים בודדים, שהשתמשו בכנסיות – כמקום מפגש של קהילותיהם – כדי לקדם רעיונות שהם האמינו בהם. וממילא הכנסיה הפרוטסטנית מפוצלת כל כך, שאין דבר כזה בעצם "הכנסיה הפרוטסטנטית".

      • גיל ב'

        ברור שבסופו של דבר כל הגופים המאורגנים שיתפו פעולה עם הנאצים, אבל מעוז ההתנגדות האחרון להיטלר היו ארגוני העובדים והכנסייה הלותרנית בברלין. כך שלהציג אותם כתומכים בנאצים מתוך שמרנות זה עיוות של ההסטוריה.

        בארה"ב, יש פיצול של הפרוטסטנטים לכתות רבות, חלק מההגדרה של הפרוטסטנטיות יוצר מצב של פיצול שבו לכמרים לא אמור להיות מעמד מיוחד. בניגוד לכנסייה הקתולית. בכל אופן בתקופת העבדות, לא היה מדובר בבודדים. הכנסייה הקוואקרית כולה התגייסה למאבק בעבדות מסיבות דתיות.

  • אזרח

    אני חושב שקצת בעייתי לדרוש מהמדינה לשנות סדרי עולם, בעלות פוטנציאלית מאוד מאוד גבוהה, כדי שידע של בוגד לא יהיה רלוונטי. אני לא צריך לשלם מכספי המיסים שלי את ארגונו מחדש של הכור בדימונה רק כי וענונו חפץ לצאת מהמדינה לאחר שהורשע, אפילו אם סיים כבר לרצות את עונשו. ולגבי הגדרת הריגול: קרא את חוק העונשין. לא כתוב כלום על קשר ישיר עם האויב, בהחלט אפשר לרגל דרך העיתון.

    • אור ב

      זה בעייתי לדרוש את זה? זה מתבקש מודיעינית.
      מנסיוני כחייל באמ"ן, המערכת הופכת סדרי עולם רק על חשד להדלפה.
      אז כשמדובר במרגל מורשע שחשף סודות גרעין בעיתון, זה יהיה עצוב מאוד אם אפילו 5% מהידע שלו עדיין רלוונטי למערכת.

    • מי שניתנים בידיו סודות מדינה והוא בוחר לחשוף אותם ראוי לעונש כבד, לא משנה תחת איזה סעיף עונשין תכניס את זה. ובכל זאת, העקרון שקובע שאדם חופשי מרגע שסיים לרצות את עונשו הוא חשוב מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנו באופן שרירותי. הבעיה היא שאין שום דרך לדעת אם ההתעמרות הזאת נובעת מצורך בטחוני אמיתי או מסתם נקמנות, ואין בציבור הישראלי אף אחד שדורש תשובות.

  • tso

    ועוד דבר אחד: כשיהיה פיגוע, אני אוכל להגיד "אמרתי לכם".עצוב.

    • ygurvitz

      אני חושב שהרבה יותר עצוב שמסתובבים בינינו אנשים שעוד לא יודעים שהם הולכים לשלם את המחיר של עסקת שליט. וה"אמרנו לכם" הזה יהיה חיוני כדי לנסות למנוע את העסקה הבאה.

  • ארז הוכמן

    מסכים או לא מסכים עם העסקה, מעצבת אותי העובדה שהיא נעשתה רק כי נתניהו חיפש לגרד נקודות פופולריות לאחר הנזקים של שביתת המתמחים ומחאת האוהלים. מרגיש לי כאילו אם הייתה מחאה לפני 3 שנים שליט היה חוזר הביתה אז.
    לדעתי את הקרדיט על השבת שליט ראוי לתת לדפני ליף בכלל.

    • אדר

      "לכשכש בכלב", ראית? סרט שמדבר על זה בדיוק.

    • כמעט כל החלטה במדינה דמוקרטית נעשית, לפחות בחלקה, בשל שיקולי דעת קהל ופופולריות, ואי אפשר לקבוע את כל הנימוקים שפועלים מאחורי הקלעים (אפשר, לדוגמא, להצביע על המהפכה במצרים שאולי תהפוך את היתכנות עיסקה בתיווך מצרי לבלתי אפשרית עוד כמה חודשים). את הקרדיט על מעשיו של נתניהו יש לתת לנתניהו. אחרת, אתה יכול לתקוף משמאל את ליף על כך שגרמה למבצע בעזה אחרי הפיגוע מסיני.

      • רון

        מסכים אבל זה לא הכל. צריך לשים לב לדיווחים מארה"ב על איראן. למה נתניהו מתכוון כשהוא אומר שנוצר פה "חלון הזדמנויות"? מה מתחיל להתגלגל שם בעצם? אני יודע, זה "very long shot". אבל לדעתי צריך לעורר תשומת לב…

      • ראסול

        הטענה פה היא שאת הקרדיט של נתניהו צריך להתנות בקרדיט השלילי שמגיע לו על כל שהוא לא שיחרר את מר. שליט עד עכשיו למרות שמסתמן כאילו אפשר היה לקיים את אותה עסקה בעבר ולכן בציניות מסויימת אפשר לתת קרדיט שניוני לאותם גורמים שבעצם יצרו את התנאים הפוליטיים הנכונים שגמרו למר. נתניהו לשלוף את השפן המרשים ביותר מהכובע שלו.

  • רון

    על פני השטח, הצבת היחס של 1000:1 מציבה יחסיות מוסרית בין החופש של פלסתיני מול החופש של יהודי, ובזה החמאס חבר שוב לימין (הקיצוני?) היהודי.

    כי אם כבר בעופרת יצוקה היה ברור שחייו של חייל צה"ל שווים לחיי מאות פלסתינים, בא חמאס, משלב ידיו עם נתניהו ומאשרר את תורת היחסיות של רבני יצהר וצפת.

    מהיא הגושפנקא הניתנת כאן למניעת חטיפות להבא? באיזה מחיר של אובדן חיי פלסתינים (חמושים ולא חמושים) יש לפעול להבא כדי לסכל חטיפה? תשאלו את החמאס. מחיר של 1027:1.

    ובכל זאת, יש לומר: בידי הפלסתינים יש ישראלי יחיד (וזה לא מתקרב למספר היהודים הפושעים שהיו צריכים להיות שם). בבתי הכלא הישראלים אלפי פלסתינים. היחס האבסורדי של העסקה הוא נגזרת ישירה מהמספרים האלה. אם בישראל היו עצורים 20 (או נגיד 200) פלסתינים, גם היחס המספרי בעיסקה היה שונה.

  • ג'ו כלום

    באמת יש אנשים שעדיין מאמינים שוואנונו הוא בנאדם אמיתי..?

    בחייכים, בואו נחשוב על זה שניה בהיגיון – מה יותר קל ופחות תקשורתי: לרצוח מישהו בסמטא אפלה בלונדון או לחטוף אותו לישראל, לערוך לו משפט מתוקשר שמאמת את כל המידע שהוא ניסה למסור לעיתונים, ואז להמשיך להתעסק בו לנצח..?

    וואנונו הוא כלי פורפוגנדה, לא אדם – הרי אין ערך לנשק גרעיני אם אף אחד לא יודע שיש כזה, אבל זה בעייתי לישראל מבחינה בינ"ל להצהיר שיש לה. אז מייצרים מדליף, ואז מוודאים שכולם יודעים שהמידע שלו אמין [כי הממשלה מפחדת ממנו], וממשיכים להעלות אותו לכותרות כל פעם שיש איזה איום בינ"ל. שיחק אותו איש שב"כ כזה או אחר, וה"בידוד" שבו הוא נמצא קיים רק כדי להמשיך את האשליה בלי שמישהו באמת יאלץ להיות בכלא.

    • עדו

      זה היה בצחוק נכון?

      • ג'ו כלום

        לא.

        אני יודע שזה נשמע מטורף, אבל זה נשמע לך מטורף רק כי אומנת לחשוב בצורה מסויימת. תשחרר את המחשבה שלך ותגיד לי אתה: אם הוא באמת יודע סודות מדינה שמישהו רוצה לשמור, למה הוא חי? למה לא פשוט ירו בו בלונדון או ברומא, גנבו לו את הארנק, ונתנו לזה להראות כמו שוד כושל..?

        • גיל

          אולי כמו במקרה של טננבאום – רצו לדעת בוודאות מה הוא סיפר ולמי, על מנת להכיל את הנזק. הם לא יכלו לדעת את זה מראש. ומרגע שכבר חטפו אותו לא ניתן היה להרוג אותו.

          • ג'ו כלום

            אתה צודק, לארגון ביון אין שום אפשרות לחקור מישהו בהחבא במדינה זרה והם חייבים להביא אותו לארץ ולערוך לו משפט מתוקשר בשביל זה.

            • גיל

              אני באמת לא מומחה למודיעין, אבל, ובכן, יכול להיות שתהליך כזה לוקח זמן, שזה דורש עוד אנשים, ידע מקצועי, מכשירים. נראה לי שקל יותר לארגון מודיעין לחטוף אדם ממדינה ידידותית ע״י צוות מצומצם מאשר לחקור אותו ביסודיות לאורך שבועות וחודשים ללא הסכמת המדינה ה״מארחת״, כאשר אותו אדם למעשה נעדר בזמן ביקורו בה. אני לא אומר שההסבר שלי בהכרח נכון, אבל אני לא חושב שאפשר להתעלם מהאפשרויות האלו בקלות רבה כל כך כמו שאתה עושה.

              • ג'ו כלום

                אז זהו, שלא. חקירה, בניגוד למה שמספרים לך בסרטים, זה עניין די פשוט. יושבים שני אנשים ומדברים, ואחד מהם שואל שאלות. צריך לדעת איך לשאול ומה, ולפעמים צריך להפעיל כוח – אבל בשביל זה לא צריך מכשור מיוחד יותר מדלת, חשמל, ספר טלפונים ואולי סכין לסטייק. קצת מניעת שינה ואוכל וזה נהיה הרבה הרבה יותר קל.

                כמו כן, היום בעידן המידע מאוד קל לאדם להיות נעדר במדינה מודרנית, בלי שהמדינה המארחת תדע. מה גורם לך לחשוב שב1986 זה היה מסובך?

                • Alex

                  למה נחוץ ספר טלפונים?

                  (-:

                  • ג'ו כלום

                    לאותו הדבר שנחוצים חשמל וסכין סטייקים.

    • MuyaMan

      אתה טוען שואנונו הוא עמנואל גולדשטיין?

      • ג'ו כלום

        בדיוק.

    • אמיר

      תאוריית הקונספירציה הזו נשמעת לי די הגיונית, פרט לעובדה שיותר קל לדרבן מישהו אמיתי להדליף סודות ואז להתעלל בו לשארית חייו למען יראו וייראו, מאשר לזייף את עצם קיומו של אדם שהזרקורים מופנים אליו.

      • ג'ו כלום

        ממש לא. כדי לדרבן אדם אמיתי צריך באמת לסכן סודות ולהשקיע כסף בתחזוקה. כדי לזייף את זה רק צריך לשקר למספיק אנשים. זה זול יותר, ומי יאמין שבעצם אין ואנונו? כולנו יודעים שהוא קיים – מלבד העובדה שאף אחד מאיתנו לא פגש אותו והוא לא בקשר עם אף אחד.

        אני מניח שההצגה קצת קשה יותר עכשיו כשהוא "חופשי", אבל ההגבלות הרבות שמטילים עליו מסייעות לשמור אותו סודי.

        • עדו

          כל מה שכתבת על השירות שוענונו משרת את המטרות של ישראל לא חייב לעמוד בסתירה לכך שהאיש קיים. יש לו משפחה, יש לו אח שהיה פעיל מאד במאבק לשיחרורו והיום הוא ריצה את עונשו ומסתובב חופשי (יחסית). אם היית מספר לי שמאד ניסית לפגוש אותו ולא הצלחת עדיין לא הייתי חושב שזה אומר שהוא לא קיים אבל לפחות ניסית. למעשה אם וענונו באמת לא היה קיים הרבה יותר קל היה להגיד שהוא נסע לחוץ לארץ ועקבותיו אבדו מאשר שהוא כאן ולא נותנים לו לצאת.
          אבל כידוע לכולם לא יגאל עמיר ירה ברבין (אגב, גם מוטה גור כמו רבין חוסל בהוראת שמעון פרס – מה לא שמעת? ) וגם המוות של רפול די חשוד כך שבהחלט ייתכן שוענונו לא קיים ועלילת הסרט 'גברים בשחור' היא אמת לאמיתה.

          • ראסול

            כן, זאת תאוריית קונספירציה מאוד אלגנטית וגם הגיונית בדרכה אבל הסטיפולציה כאילו קרוסמן הוא בעצמו פיקציה היא פשוט תוספת פיקנטית.

            אם ישראל רצתה לחשוף את המידע רק היה צריך למצוא מישהו שיהיה מוכן לחשוף אותו, ז"א המידע יכול להיות אמיתי לחלוטין וגם האדם.

          • ג'ו כלום

            אם הוא "נסע לחו"ל ועקבותיו אבדו" אז הוא מסוכן בחזרה, והציבור מפחד. אם הוא בארץ ומשגיחים עליו אז הוא יכול להזכיר מידי פעם לעולם שיש לנו נשק גרעיני [כי רק השם מזכיר את זה] ועדיין לא לאיים על אזרחי ישראל.

            שוב, זה בסדר שאתה לא מאמין בזה. כל חייך גידלו אותך לא להאמין בדברים שכאלו, כדי שלא תפקפק.

            זה באמת נשמע לך עד כדי כך בלתי אפשרי..? נניח שזה אפשרי, פיזית, מה יותר הגיוני שקרה?

            • עדו

              נשמע לי סהרורי לגמרי ולא כי 'גידלו' אותי ככה אלא כי זה באמת סהרורי לגמרי.
              כפי שכתבתי – לאיש יש אבא ואימא, אח שיצא בקמפיין למענו ובת זוג ואם אפילו לא ניסית למצוא אותו אז להגיד שהוא לא קיים זה מגוחך ברמות. אבל מה שבאמת מגוחך הוא שמדינת ישראל צריכה את וענונו בשביל שיזכיר לעולם שיש לה נשק גרעיני.
              הנשק הגרעיני של ישראל הוא אחד הסודות הגלויים ביותר וכל ילד במדינה יודע שיש לנו נשק כזה. להיפך, המידע שוענונו חשף היה די טריויאלי. הוא לא אמר כמה פצצות יש למדינה ומה העצמה של כל אחת אלא רק סיפר פרטים על הכור שבו הוא אכן עבד. כמובן שמומחה אולי יכול להסיק מסקנות ממה שוענונו סיפר שאני לא יכול אבל מכאן ועד להגיד שצריך אותו בשביל לאשר משהו שכולם כבר יודעים ?
              א. כאמור הוא לא אישר כלום
              ב. ממש לא צריך אותו בשביל זה.

              • ג'ו כלום

                היום זה אחד הסודות הגלויים ביותר. זה בדיוק מה שמבצע וואנונו השיג.

                אתה, פגשת את האמא והאבא והאח והחברה?

    • רון

      יפה אבל הזוי. האינטרס הוא ברור: למען יראו ויראו. כדי שכל מדליף בפוטנציה יחשוב אלף פעמים לפני שהוא מתקשר לעיתונאי. אם הורגים אותו אז הוא מת וזהו. אם שופטים אותו, מנדים אותו, הופכים את חייו למאסר חופשי ממושך בתוך חברה שמנדה אותו… יש לזה אפקט הרבה יותר גדול מפשוט לגמור עליו באיזו סימטה בחו"ל, בלי שהמודיעין הישראלי (שנתפס בשנים האחרונות בכמה נסיונות כאלה) יוכל לעולם לזקוף את זה לזכותו. לדעתי ענין ההתראה חשוב פה לא פחות מענין הענישה, מה שהופך מאסר ממושך להרבה יותר משתלם מרצח אנונימי.
      רון

      • ג'ו כלום

        אפשר לרצוח הרבה אנשים. למעשה, אני מתערב איתך שנרצחו הרבה אנשים בשם סודות הגרעין של ישראל.

  • אור

    הפניה לבג"צ הכרחית, אבל תעשה רק נזק. לבג"צ יש נטייה לציין במשפט עצמו שאמנם המצב לא בסדר ויש פגמים בהתנהלות הממסד אבל הוא לא יפסוק דבר. בג"צ יציין כי הממסד צריך לבחון את התנהלותו, אבל ימנע מהחלטה מחייבת כדי לא לסרס את הגוף ו"למנוע פגיעה בהתנהלות תקינה של…".
    הצרה היא שמלבד בזבוז זמן, הגוף הנתבע מקבל אישור מבג"צ להמשיך במעשיו הנבזיים, כל טענה בהמשך נגדו תקבל תשובה שבג"צ אישר את העניין.

  • גלעד ב.

    ראויה לציון הצעתו של אלי ישי בישיבת הממשלה שאשרה את העסקה שבמקביל לשחרור אסירים ביטחוניים ערבים (ישראלים ופלסטינים) ישוחררו אסירים ביטחוניים יהודיים שהורשעו בטרור נגד ערבים "למען האיזון בעם".

    תענוג צרוף.

    אני לא יכול לחכות לראות את המבט על פני המתנחל שישוחרר במסגרת עסקה עם החמאס.

    • יותם

      היי, אם החמאס מוכן לקחת מידינו את יצחק שפירא וכנופיית תג המחיר, מי אנחנו שנתנגד.

  • היה בזמנו גם ג'ק טייטל, שבילה 18 יום במעצר ללא עו"ד וללא מקלחת (בשלהי הקיץ!), ובסופו של דבר נמצא בלתי-כשיר לעמוד לדין.

  • ג

    תודה על מה שאתה כותב על הרופאים. אמנם , אין לצפות שנצליח, אבל אנחנו בכל זאת עוד נילחמים.
    את הפוסט על הצמיתות שכתבת לפני כמה שבועות העברנו לכולם במייל של בית החולים.

  • daniel r

    Netanyahu´s new tail must be facing some hard doubts too.
    http://www.inss.org.il/upload/%28FILE%291193047839.pdf

    • מני זהבי

      בכלל יהיה מעניין לראות כל מיני דוברי ימין, שבמשך חמש שנים התנגדו לעסקה בשל "חוסן לאומי", "הרתעה" או השד יודע מה עוד, בולעים עכשיו את הלשון כדי לא לצאת נגד הבוס. קו הגנה אפשרי הוא שהעסקה הנוכחית אינה רעה כל-כך כיוון ששני הברגותים ואברהים חאמד נשארו בכלא. נו טוב, מצאנו את מי שאחראי לכל הצרות של עם ישראל…

  • חנן

    קצת מוזר לי המעבר המהיר מהגדרת רוב האסירים הפוליטיים של החמאס שמוחזקים על ידי ישראל כשותפים בארגון ולא יותר מכך בפוסט הקודם, ל"אלף טרוריסטים" שישוחררו בפוסט הנוכחי. הרי ברור שחלק משמעותי מהאנשים שישוחררו בעסקה הזו אינם "טרוריסטים", לפי ההגדרה הנהוגה בחברה הישראלית, מפני שלא לקחו חלק פעיל בפיגוע טרור מעולם. אי אפשר לשנות את המציאות בהתאם לפוסטים השונים.

    • אורי

      מסכים לגמרי עם חנן.

      לא מסכים עם הפוסט והוא ממש מעצבן. אבל אני מודה לך מאוד על המצלת הקריאה.

  • שי ש

    בנוגע לעניין הרופאים – אני מסכים שהחלטת ביה"ד שלא להכיר בהתפטרות המתמחים מצוצה מהאצבע. מצד שני, התנהלות המתמחים שוברת את כל הכללים ביחסי עבודה קיבוציים – מהרגע שהארגון היציג שלהם ניהל מו"מ והגיע להסכם (המשמעות של הסכם ל-9 שנים היא שגם האוצר לא יכול להפר אותו ואם הוא מפר אז גם הם יכולים לשבות) הם לא יכולים להגיד שבעצם לא מתאים להם ולנקוט בהתפטרות קולקטיבית, שהיא בעצם תחליף שביתה (כי הם יודעים שאין רופאים שאפשר להביא במקומם).

    • רוזנברג

      מצד שלישי החלטת בית המשפט לא לאפשר להתאגד בנפרד מצוצה אף היא. וגאונית כמו כל ההחלטות של בית משפט זה בנושא זה.

      • עמוס

        רוזנברג, על מה אתה מדבר? איזו החלטה?
        הרי הארגון של המתמחים, שאפילו לא הורשה לקחת צד בדיון ונשלחה בשמו רק עורכת הדין, בכלל לא טען שהוא ארגון יציג. ההפך: הם ניסו לטעון שאין פה מהלך קיבוצי אלא אישי.
        השאלה של יחידת מיקוח ויציגות ("להתאגד בנפרד") בכלל לא עלתה בפסק הדין. אז איך היא יכולה להיות "מצוצה מהאצבע"?

  • ההתייחסות לפסיקת ביה"ד לענייני עבודה בהקשר למתמחים מעידה על אי-הבנה של –
    א. דיני-עבודה
    ב. של המורכבות של הסוגיות עליהם יש אי-הסכמה בין האוצר, הר"י והמתמחים.

    1. משפט העבודה הארגוני:
    יש ראיות חד-משמעיות שצוטטו בפס"ד לכך שהמתמחים *אורגנו* להגיש התפטרות אישית בסיבוב השני, והובהרה להם היטב המשמעות *הארגונית* של הצעד הזה (חשוב שיתפטרו כמה שיותר כדי להפעיל לחץ וכו').
    לא חייבים להאמין לי. זה פסק הדין – http://elyon1.court.gov.il/heb/dover/6941855.pdf
    ברגע שיש ארגון יציג, וכל זמן שלא הוכר ארגון יציג אחר, ההסכמים אליהם הגיע הארגון היציג מחייבים גם את העובדים שיצאו לא מרוצים.
    כל גישה אחרת תפרק את משפט העבודה הייצוגי, שתכליתו (גם אם הגשמתה צולעת בחלקים לא קטנים של העשורים האחרונים) היא חיזוק מעמד כלל העובדים.
    הר"י – מסיבותיה היא – כרתה את ההסכם הקיבוצי הזה עם המדינה.
    המתמחים הנאבקים התחילו גם בצעד התארגנות בארגון נפרד, אבל כרגע נראה שאין להם מספיק מתמחים שהסכימו להיות חברים בארגון הזה כדי שבכלל הם יוכלו להתקדם לשלב הבא של דרישה להכרה בארגון הזה.

    2. מורכבות סוגיית עבודת המתמחים –
    יש ניגודי אינטרסים בתוך קבוצת המתמחים. ההסכם הקיבוצי האחרון משפר (יחסית, וכמובן בתלות בשאלת הביצוע שלו) את מצב מתמחי הפריפריה. הוא רע מאוד לחלק ממתמחי איזור המרכז.
    ניגודי אינטרסים בתוך הר"י ותפישות ערכיות שונות, יחד עם מאבקים אישיים, מובילים לתפקוד הלקוי של הארגון היציג הזה בהקשר של חתימת ההסכם הקיבוצי למרות חוסר שביעות רצון של ציבור רופאים לא קטן (מומחים
    ומתמחים). עצם הנכונות של האוצר להמשיך ולנהל מו"מ אחרי כריתת הסכם קיבוצי מעידה על כך שברור לכל הצדדים שההסכם שנכרת לא מספיק טוב.

    באשר לתפקידם הכללי של בתי המשפט בישראל, נראה לי, שבכל זאת, בהתחשב למשל בתפקידו של ביהמ"ש בהגבלת תוואי הגדר, הכרזת אי-חוקיות בנוגע לנהלים מסויימים שנעשה בהם שימוש בצה"ל, התערבות במקרים מסויימים של נסיון לשוד קרקעות ביש"ע, והכנסה נמשכת של המשפט הבינלאומי ההומניטרי אל המשפט הישראלי, ביהמ"ש הוא בכל זאת יותר חלק מהפתרון מאשר חלק מהבעיה. אבל אני כמובן לא גורס שאין מקום לשיפור ותיקון. בתי המשפט עצמם הצהירו על כך לא אחת…