כשהקראקן מתעורר
כל מי שמודע בישראל, ודאי כל מי שעסק בה בכתיבה עיתונאית, יודע שיש דלתות שאין לפתוח, שאלות שאין לשאול: כל החוקר מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור – יצטער על שבא לעולם. כולנו יודעים על הקראקן. רובנו מעדיפים שלא לכתוב עליו.
העיתונות בישראל חופשית, כמעט. תוכל להשמיץ את שר הבטחון. אתה יכול להכריז מעל הגגות את דעתך שראש הממשלה הוא אידיוט ומושחת. איש לא יעצור בעדך. תוכל לקרוא לשחיטתה המהירה של הבהמה הירוקה ולחלוקת בשרה לעניים. זה מסר קליט, והוא מרגיז רבים ומעניין אחרים. הוא סחיר. יש לו קונים. בזליגה המסחררת לעבר הבידור, כשתפקידו של הפרשן או הכותב איננה ליידע אלא לגרות עניין, כמעט לכל דעה תמצא בימה לגיטימית (והעובדה שהדבר מחסל את הלגיטימיות של הבמות, היא כבר נושא אחר).
אבל הקראקן שם. הוא לא רק למטה, הוא גם מעליך: הוא תקרת הזכוכית שלא תפרץ לעולם. הוא מלפניך, בעורכים שבולמים את כתבותיך, מאחוריך בעמיתים שאומרים 'למה לך'.
אפשר לכתוב הכל על אהוד ברק וציפי לבני ואהוד אולמרט ובנימין נתניהו וברק אובאמה, על צה"ל והממשלה, משרד האוצר וההסתדרות, משרדי הממשלה – במיוחד כשהם כושלים – והכנסת. באמת, כמעט על הכל. ולא יעצרו אתכם. אבל אל תנסו לכתוב על התמנון הענק בן 18 הזרועות.
לפעמים הקראקן זז באין תחושה. עורך בעיתון גדול מסוים – אני לא מציין שמות ופרטים מזהים כי יש אנשים שיש להם פרנסה ויש מקורות שצריך לשמור עליהם, ובתחום הזה אף אחד לא מדבר לציטוט – כתב לפני כחודש וחצי על שערוריה כספית גדולה. הוא תכנן לתת לה את המקום הראוי לה: העמוד השני. תוך דקות היה העורך הראשי על הקו, והעורך ההמום ספג מנה איומה של צעקות. העורך הראשי דרש להעביר את הידיעה אחורה, לאזור מודעות האבל, והעורך הצעיר, שלא הבחין במחוש הנכרך סביבו בלאט ומוצץ את האוויר משאריות הקריירה שלו, עמד על משמר חובת הציבור לדעת. הוא הובס, כמובן; לאחר מכן, כשהידיעה קוצצה בגרזן והועברה לעמוד 19 והאדרנלין חלף, הוא גם הבין מה קרה. גיבור מרכזי בשערוריה החזיק בהרבה יותר מדי אחוזים מהעיתון שלו.
במקום עבודה קודם, כתבתי פעם כתבה על רשת מרכולים גדולה. זו החליטה לשפר את יחסי הציבור שלה באמצעות הוצאת עובדיה לפעילות "התנדבותית" כפויה – על חשבון ימי החופשה שלהם. מה שנקרא, מעורבות קהילתית. היה לי הכל: דובר מטומטם שאישר – בהקלטה – שוודאי שה"התנדבות" היא על חשבון העובדים, יו"ר-ועד-עובדים-מטעם שאישרה לי בעליצות את העובדה, והוסיפה שהעובדים גאים לעשות זאת, משום ש"(הכנס שם רשת) היא משפחה", היו לי תגובות, היה לי את הכתוב בחוק, היה לי הכל. העורך היה מרוצה: הכתבה אושרה וכבר נכנסה לליינאפ.
אנחנו לא ראינו את המחוש, אבל העורך הראשי ראה גם ראה. הוא ידע שאם הוא יסיר את הכתבה, כל העסק יתפוצץ והוא יצטרך להתמודד עם האשמות בצנזורה – וזה יכול לגמור את הקריירה שלו בברנז'ה. אבל, בניגוד לכמה אחרים בתפקידו שהכרתי, הוא לא הגיע למעמדו בשל היותו אדם נעים הליכות אלא בשל ערמומיות וחוכמה; על כן הוא לא ניסה להרוג את הכתבה, אלא דרש "תוספות" בלתי אפשריות – למשל, עובד ברשת שיתראיין ויקבול על מצבו האומלל. כל המעורבים ידעו שעובד שיעשה דבר כזה יצטרף תוך זמן קצר לסטטיסטיקת האבטלה. הכתבה גוועה, בשקט ובלי גלים. הסיבה? הרשת האמורה היתה שייכת לאותה זרוע של הקראקן שהחזיקה גם באותו כלי תקשורת.
חשוב לציין שבשני המקרים הללו, עד כמה שידיעתי מגעת, לא התרחשה "סצינת החדר אפוף העשן": המיליארדר הניזון מדמעות ההמונים לא הרים טלפון קצר ולוחשני לעורך האחראי. האמת, סביר להניח שהוא בכלל לא ידע שיש כתבה כזו בקנה. העורכים המעורבים נקטו בצנזורה עצמית, ששימרה את מעמדם כטפיל נאמן של התמנון. שיחות כאלה נערכות בכל יום, בכל חדר מערכת; והעיתונאים הזריזים מבינים במהירות את תנודות הגלים האיטיות, יודעים לפרש אותן. אולי זו סיבה שהמקצוע הופך יותר ויותר למקצוע לתחום לצעירים, לעבודה סטודנטיאלית. זה לא רק השכר, זו גם התחושה של בגידה בשליחות.
לפעמים המחוש מצליף. לפני כמה שנים, כשעבדתי בנענע, הגעתי בוקר שבת אחד למשמרת במערכת. הופתעתי לגלות שם את המנהלת-דאז של האתר ואחת מעוזרותיה; חשבתי שנוכחות במשרדים בשבת בבוקר היא שגעון פרטי של אנשי החדשות. הוחלפו מילות נימוסין – הן שאלו מתי יידלקו המזגנים – ואז המנהלת פנתה אלי בחיוך קורן: "יוסי מימן ביקש למסור לך שהוא אוהב מאד את מה שאתה כותב!". מימן היה אז במגעים מתקדמים לרכישת נענע.
אני מודה שהוחנפתי. בתמימותי חשבתי שמימן קורא את הטור שלי. לקח לי הרבה מאד זמן להבין שכשמישהו כמו יוסי מימן מתעניין ברכישת פורטל, הוא לא מחפש בו את "יוסי גורביץ" אלא את "יוסי מימן", וזה מה שהוא מצא. היו כתבות אחרות שלי בנושא, חריפות יותר וממוקדות יותר במימן, שנעלמו באחד העיצובים הבלתי פוסקים של נענע. ולמען יובהר מראש – אני באמת חושב שהן נעלמו בטעות ולא הועלמו במכוון. זה לא עובד ככה. עדיין לא.
מה רצה מימן להגיד לי? האם זה היה איום מרומז? הערכה לגלגנית? סתם הודעת "אני מודע לקיומך"? אני לא יודע. כשהבנתי, באיחור, למה הוא התכוון, זה היה מפחיד למדי.
ולפעמים הקראקן מתגלה מעל פני השטח, בכל הדרו ואימתו. זה קרה כשאליעזר פישמן, בהתפרצות נדירה, ניסה ב-2002 למנוע את התפרקות ממשלת האחדות של שרון, שכל כך היטיבה איתו. זה הבליח, לכמה שניות, ואי אפשר היה להסתיר את זה; אחר כך כולם הסתכלו הצידה במבוכה, ולא דיברו על זה שוב.
זה קרה כשיוסי מימן, שרצה את חוזה הגז שלו עם מצרים, שלח את שכירו – ראש המוסד לשעבר שבתאי שביט – למצוא לו משהו מפליל נגד יוסי פריצקי, שר התשתיות דאז. פריצקי התעקש להמשיך במתווה לקראת עסקת גז עם חברה בריטית/פלסטינית; מימן רצה את המיליארדים שבעסקה המצרית. שביט לא מצא שום דבר פלילי, אבל עלה על קלטת שבה נשמע פריצקי אומר דברים נבזיים מאד על עמיתו למפלגה, אברהם פורז – והקריירה של פריצקי חוסלה.
בוא נחשוב מה זה אומר. אדם פרטי, בלתי נבחר אבל עם המון כסף, שוכר את אחד משותפי-הסוד הבכירים במדינה, אחד האנשים שבכלל לא ברור איך הותר להם לצאת לקריירה שניה, ומשמיד את הקריירה הפוליטית של שר נבחר – משום שהשר לא הסכים לסור למשמעתו. לפני כחצי שנה חגג מימן את חתימתה הסופית של העסקה המצרית; שמו של פריצקי לא הוזכר. הקראקן כבר חזר ושקע, ואיש לא רצה להעלות אותו, ולו באוב.
אבל לפעמים השתן עולה לקראקן לראש, ולפעמים יש עיתונאים שלא מפחדים – או, ליתר דיוק, מפחדים אבל עדיין עושים את חובתם המוסרית. האחים עופר מנהלים מלחמה איומה כנגד הסרט "שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל וכנגד רוזנטל עצמו, שיצא במאמר בכותרת המכמירה "אני פוחד".
רוזנטל ערך סרט על השיטה שבה העשירו האחים עופר עצמם ומצצו את לשדם של אזרחי ישראל, כיצד "ההפרטה" העבירה את נכסי הציבור לידי מספר מצומצם של אוליגרכים. על כל פנים, זה מה ששמעתי על הסרט; לא ראיתי אותו. גם האחים עופר לא – אבל זה לא הפריע להם להגיש תביעת דיבה. מראש. ולאיים על כל מי שמעורב, וגם על כל מי שעשוי להיות מעורב, או עשוי לרצות להיות מעורב, או עשוי לחשוב שרצוי שיהיה מעורב.
אולי זו טעות מצד הקראקן. אולי כוחו עובד כל זמן שהכל חשים במעומעם בנוכחותו אבל אינם חשים את מחושיו על צווארם. אולי הוא זקוק לחופש המוגבל כדי להתקיים. אולי התפרצות אחרי התפרצות אל פני השטח תשלח את האזרחים הטובים אל הקלשונים והלפידים, הכלים הקלאסיים למלחמה במפלצות.
ואולי לא: אולי האוליגרכיה כבר עברה לשלב הבא, הטיפשי וברוטלי יותר אך מחניף יותר להערכת העצמי שלה, אותה תחושה של היותה "אדון כל שהיא רואה", והיא משתוקקת להפגין את כוחה לעין כל ולא רק במחשכים. היא יכולה לעשות זאת, זה לא מופרך: לפני חמש שנים שבר המושחת שבראשי הממשלה שלנו התאגדות חוקית לחלוטין של עובדיו של אוליגרך מקורב, אריה גנגר.
אולי הם חושבים – חשים? – שרוחנו כבר נשברה עד שבפרפרזה על סמואל אדמס, "העדפנו את השפע על החירות, את שלוות העבדות על סערת המאבק לחופש", ש"נכרע ארצה ונלקק את היד המאכילה אותנו" בשיירי שולחנה.
ואם האחים עופר ינצחו במאבק הפומבי כל כך הזה, נפסיד כולנו. בעל המאה יכול למנוע את הבעתה של הדעה – ומאחר והכל ידעו שהוא יכול לעשות זאת, בקלות ובהינף עו"ד, היא לא תושמע מלכתחילה. מה שהיה צנזורה עצמית יהפוך לצנזורה רשמית למחצה, עד שהעיתונות תהפוך סופית לשופר בידור, וישראל תהפוך סופית לעוד מדינה אפריקנית או דרום-אמריקנית.
ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.
(יוסי גורביץ)
פוסט נפלא.חשוב מאד.
תיקון פעוט: נראה לי שהתכוונת לאריה גנגר, ולא גייגר
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%92%D7%A0%D7%92%D7%A8
תודה. תוקן.
טוב לדעת שהצטרפת רשמית לכוחות האור גם במאבק אזוטרי זה. חשוב שכמה שיותר אנשים בעלי שם, דיעה ו/או השפעה יצטרפו.
אני מקווה שהסרט הזה לא יגמור כמו "מלך הרייטינג"(מה? מי? איפה?)
גילוי נאות: אין לי קשר לסרטים האלו, ליוצריו או לאף אחד בעצם.
כמו "מלך הרייטינג" או כמו "מליון קליעים באוקטובר". מישהו ראה את הדבר הזה חוץ מאלה שכבר משוכנעים?
האמת שזו הנקודה המפחידה בכל הסיפור הזה…
שמי שכבר עבר disillusionment לא צריך עוד אחת, ומי שלא – לא רוצה לדעת… 🙁
קילשונים ולפידים לא טובים לעסקים.
בלי לשפוט את רוזנטל או את הסרט, אני חושב, וזה די ברור, שהאחים עופר סידרו ל"שיטת השקשוקה" את מערכת יחסי הציבור הטובה ביותר שהיתה לסרט ישראלי כבר שנים. זאת, כמובן כל עוד הוא אכן יגיע בסופו של דבר לשידור במקום כלשהו.
מה עם להעלות אותו לרשת?
אני חושב שזה הטקסט הארוך ביותר שקראתי באינטרנט זה חודשים. מרתק, וחשוב. תודה
כמובן, מחזק.
"עד שהעיתונות תהפוך סופית לשופר בידור, וישראל תהפוך סופית לעוד מדינה אפריקנית או דרום-אמריקנית."
יוסי, נראה לי שאתה צריך להתעדכן… ישראל אמנם עדיין לא מדינת עולם שלישי (לעניות דעתי יש לה עוד דרך ארוכה למדי), אבל רמת העיתונות שלנו יכולה לבייש גם עלון תעמולה של אחד הפלגים הפונדמנטליסטים השוליים בעזה. היומונים שלנו הם כבר שופר בידור דל ועלוב כבר למעלה מעשור. עיון מקרי ב"מעריב" או "ידיעות" גורם לי אי נחת פיזית, ממש, ו"הארץ" (הידוע גם כ"המוסף הזה של דה-מארקר") מחזיק-מחרה אליהם בקצב מעורר השתאות. העיתונות הכלכלית שלנו, אגב (אם תסלח לי כמצטרף טרי), היא לרוב לא יותר מצהובוני רכילות הסוגדים למעלליהם של סלבריטאי הממון.
אבל מה עם התחקירים הנוקבים על הילדה רוז? והפרוייקט החשוב להחזרת הבנים?
אחד הפוסטים החשובים והרהוטים ביותר שלך. כל הכבוד.
תודה!
A practical suggestion in brief:
The best way to support free speech in this case seems to be to visit
http://www.shakshuka-movie.com/order.html
and purchase a DVD for 50 NIS.
Compensating Miki Rosenthal for his efforts is the right thing to do in more than one way: it is only fair since Miki has put his ass on the line for all of us, and it is a strong statement as well. Perhaps louder and clearer than a few angry blog-posts.
If you can afford it then please put your money where your mouth (heart) is. If not – perhaps advertise the DVD as aggressively as you can.
(FYI, I am in no way related to Miki Rosenthal or any other person involved with this movie; I do not stand to profit anything from its sales)
סימון צודק. הזמנתי דו"ד.
הסכנה של שליטת ההון בתקשורת – שמעצבת את התודעה הציבורית, היא אחת הסכנות הגדולות לדמוקרטיה הישראלית, וגם אולי מסבירה רבות מן המחלות שלה. אחת המטרות האסטרטגיות של השמאל היא להפקיע את שליטת בהעלי ההון בתקשורת, בעניין זה יוזמת "שקוף" נראית לי כרעיון יפה אך לא ריאלי.
Hear hear!
גבי גזית (כמו שדרים אחרים, אני מניח) התייחס היום לנושא בראיון עם מיקי רוזנטל ואלי גולדשמיט (ח"כ לשעבר, וסמנכ"ל תקשורת ורגולציה בחברה לישראל כיום):
http://www.103.fm/programs/Media.aspx?ZrqvnVq=EIIEJL&c41t4nzVQ=EE
לפחות לפי הראיון, אגב, הסינמטק לא נכנע, והיום תיערך הקרנת הבכורה של הסרט.
פוסט מצויין ומבהיל. למסגר ולתלות.
כל הכבוד.
למה אין כזה דבר שקשוקה חינם?
http://cafe.themarker.com/view.php?t=601468
למרות כוונותיהם הטובות, יש לי משהו חשוב להסביר לכל מי שמציע להפיץ את הסרט "שיטת השקשוקה" בחינם "למה לא תעלו ליוטיוב?" "שקשוקה ויראלית" "האינטרנט זה הערוץ לתקשורת…
מאמר מעולה.
מר גורביץ, כשכתבת על רשת מרכולים גדולה והעורך הראשי החליט לעשות לך בעיות, מישהו הצמיד לו אקדח לראש כדי שהוא יעשה את זה? מישהו חטף אותך וכלא אותך במרתף חשוך לבל תפורסם כתבתך באמצעי תקשורת אחר? העורך שלך חשב על האינטרסים שלו בלבד. אתה חשבת על האינטרסים שלך בלבד. גם הקראקן חושב על האינטרסים שלו בלבד. עולם כמנהגו נוהג, עולם ללא סוף, הללויה, אמן.
Ergil, זה נורא מחוכם לטעון שבני אדם חושבים רק על האינטרסים שלהם. אתה יכול לומר גם (ולהבדיל אלף הבדלות) שאתה מבצע פעולות לא חוקיות בגלל שאתה דואג לאינטרסים שלך. בסופו של דבר, העיתונות צריכה להיות חופשייה מהדברים האלה, כי אחרת אין בה טעם בכלל.
בוא נעזוב את הדיון על מה ש"צריך" להיות ונתרכז במה שיש. מר גורוביץ בחר במשרה נוחה על פני חופש העיתונאות, העורך שלו בחר במשרה נוחה אפילו יותר על פני חופש העיתונאות, ובעלי העיתון בחרו בהמון כסף על פני חופש העיתונאות. הם האשמים הבלעדיים במצבם.
סתם מתוך סקרנות: איך בדיוק בחרתי ב"משרה נוחה על פני חופש העיתונות"? ספר, שכולנו נדע.
נו, יוסי, אל תיתמם. נשארת, ותישאר איפה שאתה עכשיו, בלי לנשוך את היד שמאכילה אותך, גם אם ברמת ה עיקרון אתה מאמין שצריך לערוף את הראש של מי שהיד שייכת לו.
כמו כל אחד מאיתנו.
גם אם הרבה אנשים היו רואים את הסרט – אז מה?
אני חושב שזאת שאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו… מה אנחנו מרגישים כלפי הניסיונות הללו להשתחרר. יכול להיות שמשהו חיובי כן היה קורה, אבל שאנחנו לא מאמינים בזה: גם המצב התודעתי הזה צריך להיחקר, לדעתי.
אני אישית לא מאמין שמשהו היה משתנה מהותית. פשוט לא מאמין שזה כל כך פשוט.
למה להתמם? שוב, איפה "בחרתי במשרה נוחה על פני חופש העיתונות"? כתבתי כתבה, מישהו החליט לטרפד אותה. לו יש זכות פרסום, לי אין. איפה החלק הבעייתי שאתה רואה בהתנהגות שלי?
נו יוסי, באמת, הרי היית אמור להתפטר מייד. לא התפטרת ואתה ממשיך לקבל כסף מהעיתון לכן אתה חלק מהקראקן.
סוג של "אבל היא נהנתה מזה" על קורבן אונס
להתפטר *ממה*? אני פרילאנסר כבר כמעט שנתיים.
כתבתי בסרקאזם, כמובן. הצדקנות של האשמת כל מי שלא הפך את חייו לעבודת הסיזיפוס של מאבק בהון באופן טוטאלי, בהיותו אחראי למצב המערכת היא די מגוחכת
אין לך זכות פרסום? אתה עדיין חי בדמוקרטיה, נדמה לי. יכולת לפרסם את הכתבה באינטרנט. יכולת לתלות פוסטרים על לוחות מודעות. יכולת להדפיס פליירים ולחלק אותם ברחוב. זה מה שהיית מצפה לו מאדם חדור תחושת שליחות, לא?
"יכולת לפרסם את הכתבה באינטרנט." וזה אכן מה שעשיתי. אבל תגיד לי, לא נסחפנו משהו? אני פרילאנסר. זמני שווה כסף. עשיתי תחקיר תמורת סכום שהובטח לי. הכתבה לא פורסמה ולא קיבלתי את הכסף שלי. עכשיו אני גם אמור לתלות את זה על לוחות מודעות? לא נסחפנו?
אין וויכוח על כך שזמנך שווה כסף. השאלה היא האם אתה מחפש משהו מעבר לכסף במקצוע שלך. אם אתה מרגיש שתפקידך כעיתונאי הוא להוציא את האמת לאור, אפשר היה לצפות שתתאמץ קצת יותר כדי לעשות את זה, במקום להסתפק ב"לא פרסמו את הכתבה שלי". אז אולי הדיבורים על בגידה בשליחות היו נראים פחות צבועים.
אתה מתעלם ממה שכתבתי. הכתבה פורסמה ברשת והיא לא הכניסה לי שקל. תגיד לי, בבקשה, ממעטה האנונימיות שלך, איפה לא הייתי בסדר – כי לא הבנתי.
אני לא טוען שלא היית בסדר. חס וחלילה! אני טוען רק שהיית בדיוק כמו העורך שלך והקראקן, שהשיקול המרכזי, ובעצם היחיד, שלך היה מה עולה לך כסף ומה לא.
Ergil – שיקול נוסף הוא ה"רייטינג".
אתה יכול לפרסם באינטרנט כמה שאתה רוצה. אבל מידת ההשפעה שלך זעומה יחסית לכלי תקשורת משמעותי. כלי תקשורת כזה אמור ליהנות מה"פריבילגיות" של מי שהוא מ"משפחת העיתונות" (למשל – תגי עיתונות, "שיחות רקע", נוכחות במסיבות עיתואים, מעמד מכובד, וכו') תוך ציפיה שימלאו את תפקידם הדמוקרטי וישמרו על כללי האתיקה. הרייטינג שלהם הוא לא רק הישג אלא גם נטל, כי הוא הושג מתוך התיחסות אליהם ככלי עיתונאי ולא רק בידורי, והחברה (לפחות אלמנטים דמוקרטיים נאיבים בה…) מצפה מהם לשאת את הדגל בגאווה ולהיות ראויים לו.
יוסי, תגיד לי שלא באמת ענית לו. זה כל כך למטה מכבודך.
http://www.notes.co.il/hani/45290.asp
ראה את תגובותי.
יוסי, אני לא מבין למה אתה מתפלפל ככה מול ארגיל
פרסמת. לא פרסמת. מה זה משנה? אתה מנסה להוכיח שאתה טהור היכן שאתה לא יכול להיות טהור וזה בסדר.
אתה עיתונאי, המקצוע שלך הוא תחקיר וכתיבה, אתה עושה את מיטב יכולתך במסגרת שיש לך.
אתה צריך להתפרנס ואתה גם רוצה לעשות זאת ממשהו שאתה אוהב ואתה טוב בו.
הגישה של ארגיל היא טהרנית ובסופו של דבר העמדה שלו פוגעת בחלשים ובאלה שמנסים לשנות (או לשרוד) בכלים שיש להם.
אני לא מכיר עדין שום דרך שבה אתה יכול להיות עיתונאי ולהגיד את כל האמת. אלא אם כן מודעות גוגל יתחילו פתאום לחלק עשרה דולר להקלקה
.
כרגיל, מהפנט ומרשים.
אחרי שהבנו שהתקשורת והפוליטיקה נשלטת בידי ההון, בג"ץ ניצב כמגן האחרון של העיר העולה בלהבות.
לכן רצוי לפרסם טקסט כנגד שר המשפטים דניאל פרידמן, שמנסה לגזול סמכות מבג"ץ ולהעביר אותה לידי פוליטיקאים, שכאמור נגועים בשחיתות ובמגעים עם עסקנים.
פרידמן היה בעברו איש ד"ש ועכשיו כל החרדים ומפלגות הימין התאהבו בו.
אני בטוח שרצוי לבדוק כמה שלדים יש אצל פרידמן בארון, אני בטוח שיהיו שם הרבה.
הזמנתי עותק של הסרט. וגם תליתי את הפוסט במשרד. אמנם בסידני זה פחות רלוונטי, אבל מזמן לא הרגשתי כיצד מישהו כותב בדיוק איך אני מרגיש.
הכבוד למיקי רוזנטל וההדר לגורביץ, מן המעטים שמשמרים את התקשורת ככלב השמירה של הדמה-קרטיה הישראלית.
קצת אופטימיות:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3590494,00.html
זה לא שאני חושב שעל ערוץ 10 אין אדונים, אבל יכול להיות שמימון, בן צבי ולאודר נהנים לראות את האחים עופר מזיעים
רק דבר אחד שאני לא מבין ואני אשמח אם משהו יוכל להסביר לי:
"חברת yes, שהיתה שותפה בהפקת הסרט,….ואף שיחררה את עצמה מזכויות היוצרים" למה לה לעשות דבר כזה? פחד מפני תביעות?
כן, אבל…
קודם כל זה באמת פוסט מצויין וחשוב. אבל יש גם צד שני. הצד השני הוא לא משפחת עופר כהתגלות הקראקן (הם בריונים ברוטאליים שיושבים על מה ששייך למדינה כלומר לי) אלא מיקי רוזנטל והעיתונות הישראלית בכלל. כבר שנים (עוד מתקופ מפא"י) הברנז'ה בוחרת את הקורבנות הקלים שלה ומעצימה סיפורים מסויימים ומעלימה אחרים. העיתונות גם לא בוחלת בטריקים וכשהיא רוצה להשחיר דמותו של אדם, תהיה זו שרה נתניהו, יוסי פריצקי או מנהל הכור בדימונה אז כל האמצעים כשרים וארסנל המניפולציות א-לה מייקל מור נכנס לשימוש. זו עיתונאות בגרוש.
מיקי רוזנטל "הסתבך" כי הוא נציג קולני, לא אינטליגנטי אבל רב מניפולציות של אותה תקשורת. אה, כן והוא גם תקף (כנראה בצדק) מישהו עם כסף ועכשיו הוא משלם על החטאים ההיסטוריים של התקשורת ולאף אחד לא אכפת ממנו חוץ מלכמה עיתונאים צעירים. אבל רוזנטל, שכמו מור – עיתונאות אצלו זה פולחן אישיות, משלם בשמחה. הוא הרי יכול היה להעלות את הסרט לרשת ולקבל לינקים מכל מקום אבל הוא מעדיף לכתוב לעיתון (בעילגות אופיינית) ולהתלונן ולהציג את עצמו כקדוש מעונה וכו'
על זה בדיוק אומרים זה נבלה וזה טרפה (אם כי עדיפה הטרפה הרוזנטלית על זו של העופרים).
" הוא הרי יכול היה להעלות את הסרט לרשת ולקבל לינקים מכל מקום "
כלומר, הוא היה יכול לחלק בחינם משהו שהוא השקיע שנים מחייו על הכנתו? ואיך זה, בדיוק, היה מקדם את העיתונאות החוקרת בישראל?
הרי אם כך היה נגמר הדבר היה בכך משום ניצחון מוחלט של בעלי ההון. אף עיתונאי רציני לא היה עורך תחקיר דומה בעתיד, אם היה יודע שכל עבודתו תהיה בהתנדבות וללא כל תמורה אם בעל ההון יאיים מספיק.
למה בחינם, שיקים אתר עם פרסומות…
אני מניח שאתה צוחק. רק למידה ומישהו יחשוב שלא, אעיר כאן שאין שום סיכוי שאתר עם פרסומות יוכל לממן את זה.
הוא כן מציע את הסרט למכירה, אגב:
http://shakshuka-movie.com/order.html
יוסי, לחיצה על צור קשר מביאה לשגיאה, אז אשאל אותך כאן: מתי תפרסם את פוסט התמיכה בדב חנין לראשות עיריית תל-אביב-יפו?
לא יהיה פוסט כזה, חוששני. אני לא תל אביבי ולא רואה סיבה להתערב בענייניה המוניציפליים של עיר זרה כשאת אלה של שלי אני מכיר אך בקושי, יש לי בעיה קשה עם מק"י ואנשיה, וכל הסיפור הזה מזכיר לי באורח חשוד את ההיסטריה סביב הגימלאים לפני שנתיים וחצי. התרגשות עדרית בבועה.
חבל.
ללא קשר למק"י לא מק"י – הכמלאים היו הצבעת דאחקה, לא נראה לי שההתלהבות מהן הייתה רצינית.
לא נראה שדב חנין יכשיר את הקרקע לקליטת פליטים עזתים ביפו.
מה שכן, הוא רק יקטב את העיר הכי מערבית בישראל משאר חלקי הארץ הנבערים בעזרת חוקים מודרניים והגיוניים.
קשר הון-עיתונות עלול להיות מסוכן.
אבל… האם יש באמת פתרון לבעיה, מעבר לעיתונות "ממלכתית"? (שעלולה להתדרדר לכדי "פראבדה" או אפילו "רק" מקבץ של מינויים פוליטיים עושי-דברו של הממשל, רחמנא ליצלן).
*רק* עיתונות ממלכתית זה אכן רע. אבל *גם* עיתונות ממלכתית יכול להיות סוג של פיתרון.
ערוץ 1 שוקל לשדר את הסרט:
http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20080915_84282
מתוך הכתבה:
" בהודעה לעיתונות שהוציא הוועד [של הערוץ הראשון] נכתב כי "הסרט מעלה בעיה חשובה והעובדה שלא נמצא ערוץ שהסכים לשדרו, היא לכשעצמה בעייתית. מתפקידיו של השידור הציבורי להביא לידיעת הציבור גם נושאים שנויים במחלוקת שהערוצים המסחריים, מסיבות שלהם, אינם מעוניים לשדר". "
בשבדיה, הממשלה מממנת את כמעט כל העיתונים וכתבי העת. בניגוד לישראל בשבדיה העיתונות היא מאוד פוליטית והמימון ניתן גם לעיתונים בעלי אידיאולוגיות שמנוגדות לממשלה המכהנת ואפילו לעיתונים בעלי זהות מפלגתית של המפלגות היריבות לממשלה (ויש הרבה כאלה בשבדיה). הדבר מונע תלות של העיתונים במפרסמים.
העיתון הנקרא ביותר בשבדיה הוא בשליטה של תאגיד נורווגי בכלל – Schibsted
המתחרה שלו נשלט על ידי תאגיד (פרטי, כמובן) שבדי, ששולט גם בעיתונים רבים אחרים – Bonnier
מחקר בסיסי בוויקיפדיה, לא יותר:
http://en.wikipedia.org/wiki/Media_in_Sweden
הרבה פעמים אני קורא "אי דיוקים" שונים ומשונים שאנשים מפרסמים על מדינה זאת או אחרת, ותמיד אני תוהה כמה אנשים פשוט יקחו את דבריהם כמו שהם, בלי לבדוק.
בישראל, אגב, העיתונות בבעלות חייזרים מטיבים מכוכב הלכת פלוטו.
Aftonbaldt שהוא העיתון הנקרא ביותר בשבדיה ונשלט ע"י התאגיד הנורבגי וגם ע"י ה-LO, כלומר "ההסתדרות" השבדית (האיגוד השבדי). כל זה נכון, אבל מה הקשר לכך שהעיתונים מקבלים סובסידיות מהממשל כדי להתקיים וכדי שהם לא יהיו תלויים בפרסומות. הממשלה המרכז-ימנית (כוללת בתוכה את מפלגת המרכז) רצתה לקצץ בסובסידיות הללו וויתרה על רעיון זה (ותקצץ בסכום נמוך בהרבה).
http://www.thelocal.se/14002/20080829/
כשהשמאל יחזור לשלטון (הוא מוביל כרגע ב-15%-19% בסקרים), הוא צפוי להגדיל משמעותית את הסובסידיות.
אגב, בשבדיה יש קנס מיוחד על עיתונים שמפרסמים פרסומות.
אתה לא רואה איך זה קשור? העיתונות בשבדיה (כמו בעולם המערבי כולו) נשלטת על ידי גופים פרטיים. ומכאן – שלגופים פרטיים (הון, לצורך העניין) יש השפעה עצומה על התכנים, כמו בכל מקום.
הבעיה של שיטת השקשוקה היא לא שהסרט לא ישיג פרסומות. הבעיה היא השפעה של הון על גופים פרטיים שבבעלותם גופי שידור. וזה מבנה שקיים גם בשבדיה, וגם בשאר העולם המערבי.
עוד על סובסידיות העיתונות בשבדיה (לפי ועדה שהוקמה הומלץ להגדיל את הסובסידיות ב-10% ומפלגות השמאל מתכוונות לממש את ההמלצות)
http://www.regeringen.se/sb/d/3011/a/19032
העיקרון הוא שערוץ 10 לא משדר את הסרט למרות שהאחים עופר לא מחזיקים אף מניות בערוץ זה, בגלל שהוא יחרים אותם מבחינת פרסום. בשבדיה עיתון שמפרסם פרסומות משלם מס מיוחד על כך.
http://www.skatteverket.se/download/18.61589f801118cb2b7b2800011960/493b13.pdf
פרסומות לא שיחקו עניין בהחלטה של כלי תקשורת על שידור הסרט, ומעולם לא הועלתה טענה בנוגע לפרסומות. נזכיר שגם הכבלים וחברת הלווין לא הקרינו אותו, למרות שאין בהם פרסומות בכלל.
מה ששיחק כאן עניין הוא קשרי בעלות על כלי התקשורת (שקיימים גם בשבדיה) ואיומים בתביעות דיבה (חוקי דיבה קיימים גם בשבדיה, אגב).
אגב מכיוון שהעיתון הנקרא ביותר בשבדיה נשלט גם ע"י האיגוד המקצועי, אני בטוח שהוא היה מדווח על סרט שבדי מקביל.
א) מילה קטנה על כלכלה – אם יש גוף אחד (קרן נורווגית) שמחזיק ברוב הבעלות על כלי תקשורת, וגוף אחר (איגוד מקצועי שבדי) שמחזיק במיעוט המניות, מי ששולט בגוף התקשורת ומקבל החלטות הוא הגוף שמחזיק ברוב הבעלות.
ב) לא ברור לי, אגב, למה נכנסת לדיון על עיתונים. לא היה הרי עיתון בישראל שלא הקדיש סיקור נרחב לסרט הזה, אז מה הטענה בדיוק?
אנחנו דנים בכלל בתקשורת משודרת. וזאת, גם בשבדיה, פרטית ברובה, ובהחלט מבוססת על פרסומות. האם סרט מקביל היה משודר בה? אולי. השבדים שאני מכיר לא בטוחים. בינתיים, נזכיר שהוא בכל זאת הוקרן גם בישראל, ושגם בישראל יש שידור ציבורי שכנראה ישדרו.
בדקתי עוד פעם את AFTNOBLADET, ונכתב שם ש – By the early 1990s Aftonbladet had run into economical problems, and many had begun to question the competence of the trade union movement as a media owner. On May 2, 1996, the Norwegian media group Schibsted acquired a 49.9 percent stake in the newspaper. The Swedish Trade Union Confederation kept the remaining 50.1 percent of its shares, and retains full control of the political direction of Aftonbladet's editorial page. The same year, its circulation passed that of long-time tabloid rival Expressen.
http://en.wikipedia.org/wiki/Aftonbladet
כלומר בניגוד לטענותיך, האיגוד המקצועי הוא ששולט ברוב המניות בעיתון הנקרא ביותר בשבדיה.
באופן עקרוני אתה כמובן צודק אבל המצב כרגע הוא שאף אחד לא יעשה סרט כזה, רוזנטל מתבכיין ומשפיל את עצמו תחת כל עץ רענן כשהוא זועק על רוממות התחקיר ונשבע שכל מה שמעניין אותו זו חשיפת הסיפור. אז במצב שנוצר – הפיתרון הוא להעלות את הסרט לרשת. אם הסרט על עך מוצלח והוא באמת יזעזע את אמות הסיפים אז עבודתו של רוזנטל תוכר ואולי אפילו יעסיקו אותו כעיתונאי חוקר. או לפחות ידע בעל הון עברי שגם אם "יאיים מספיק" תחקירים עליו יפורסמו. אבל רוזנטל הוא בסה"כ פרובוקטור קטן – מייקל מור לעניים וחוששני שגם בסרט אין שום גילוי חדש חוץ מעריכה סנסציונית. על השחיתות וההתנהלות הפושעת במכירת נכסי מדינה למשפחת עופר כולנו כבר שמענו ואת הבריונות חסרת הטעם של העופרים כולנו מכירים. עכשיו עידן הפרובוקציה.
לא כולנו שמענו. 90 אחוז מהציבור, אני משער, דווקא לא שמע.
ייתכן שהסרט יעלה לרשת בעתיד, אם אף גוף לא ישדר אותו. זו לא האפשרות המועדפת.
חולצות סמי עופר ברוח שיטת השקשוקה עכשיו באתר http://gogmagog.co.il