פוסט אורח: הילד הדחוי
בבית הספר שבו הורתי בשלוש השנים האחרונות, כאשר נפרדים התלמידים בסוף כיתה ט' מחטיבת הביניים, הם מעלים מופע בפני תלמידי הכיתות הנמוכות יותר ובפני הוריהם, ומפיקים אלבום תמונות למזכרת. צילומי האלבום נתקלים בכל שנה בקושי: התמונות הם של שלושה-ארבעה תלמידים יחד, ותמיד יהיו ילדים שאף אחד לא רוצה להצטלם איתם. בכל כיתה, זאת יודעים כולם, יש את הפחות "מקובלים". המחנך/ת בשלב זה צריך/ה לשכנע תלמידים אחרים להצטלם יחד איתם, בתמונה שעבורם תשאר להם למזכרת "לנצח".
לפעמים המחנך/ת מצליח/ה, ואז הכל טוב. אבל לפעמים יש צורך לאיים שאם אף אחד לא יצטלם עם הילדה הדחוייה (נניח), אז אף אחד לא יצטלם. או אז כמה תלמידים מקריבים את עצמם, והסדר שב על כנו. מיותר לציין שהשימוש באיום הזה הוא כבר כישלון חינוכי – ראשית משום שהגענו אל סוף השנה במצב שבו הדחייה של אותו תלמיד או תלמידה הם עד כדי כך חמורים. שנית משום שלא ניתן היה לשכנע את האחרים להתגבר על הסלידה שלהם, והיה צריך לאיים בסנקציות.
אתם אולי כבר מבינים מה הנמשל כאן. מפעל ההתנחלויות הוא אותו ילד דחוי, שאף אחד לא רוצה להצטלם איתו. אחרי ארבעים שנה הוא עדיין לא מקובל, בלתי-כריזמטי בעליל, למעשה מנודה חברתית. ומכיוון שלמורה, כלומר לממשלה, יש אינטרס שכן יצטלמו איתו, ומכיוון שהיא לא מצליחה לשכנע שהוא דווקא אחלה חברמ'ן ובעצם ממש "קול" (המלחמה ב"דה-לגיטימציה" לא ממש נושאת פרי, למעשה להפך), היא צריכה לאיים. חוק השתקת החרם החדש הוא סוג כזה של איום.
מפעל ההתנחלויות, עם כל הצלחתו לתקוע מקלות רציניים בכל הסדר עתידי שיכול להוביל לאיזשהו סוג של עצמאות פלסטינית, הוא כישלון ענק. אחרי ארבעים שנה ומאות מיליארדי שקלים, נמצאים בשטחים פחות מ-5% מאזרחי המדינה. גם מתוך אלו, רבים הם חרדים שחיפשו דיור זול לא רחוק מירושלים, או מעמד ביניים שחיפש איכות חיים במחיר מופחת. ההתנחלויות סובלות ממוניטין נורא, ודאי בעולם המערבי כולו, וגם כאן בארץ. על אף מאמצי ממשלות רבות, ההתנחלויות נותרו הילד הדחוי של מדינת ישראל.
יש לכך סיבות רבות, וודאי לא כולם מוסריות-עקרוניות. אני מניח שעבור רוב המסתייגים מהשתתפות במפעל ההתנחלויות העובדה ששכיניהם לא יזכו לאותם זכויות אזרחיות כמוהן לאו דווקא היא שמפריעה. אולי עצם הקונטרוברסליות של הכיבוש, אולי צביעת הפרוייקט בגוונים משיחיים-פנאטיים-דובון+כיפה+עוזי, אולי סתם חוסר רצון לחיות בפריפריה. כך או כך, רוב הישראלים לא ממש רוצים להתקרב לילד הזה.
אבל זה לא נגמר שם. יש לזכור שהתלמידים בבית הספר לא רוצים להצטלם עם הילדים הפחות מקובלים מסיבה אחד ברורה: כל קישור בינם לבין האחרונים ידביק גם אותם בריח הדחייה. ואת הריח הזה קשה מאוד להוריד. כך, למעשה, הימין הישראלי כיום נדבק ברשימו הזה של הדחייה, של האנטי-מקובלות. נכון, "גוש הימין" שולט שלטון מבוסס ויציב. אבל שימו לב שלפני כל בחירות הוא מבטיח שלום. ונכונות לפשרות. וכולם יודעים מה זה אומר: פרידה מהילד הדחוי.
ושימו לב מה קורה לתנועות חברתיות ימניות כיום. תנועות כאלה חייבות להסתיר את ימניותן. כך "אם תרצו" היא אך ורק תנועת מרכז, ואוי למי שיאמר אחרת. כך "ישראל שלי" (שפתחה בקמפיין נגד גלי צה"ל) מציבה תדמית כל-ישראלית, כאשר לכל דבר ועניין היא זרוע ביצועית וממומנת של מועצת יש"ע. התנועות האלה צריכות להסתתר מהימין כדי להצליח חברתית. אסור להם להיות מזוהות עם הימין, שבעצמו מזוהה עם הילד הדחוי. כי מפעל ההתנחלויות הוא עד כדי כך לא מקובל, עד שזיהוי לא איתו, אלא עם חברים שלו, יכול להפוך אותך ללא מקובל.
חוק השתקת החרם מנסה להילחם – בגמלוניות, בחוסר-חן איום – בדחייה הגורפת הזאת של ההתנחלויות. אסור לומר שום דבר רע על הילד הדחוי. אולי ככה הוא בסוף יהיה מקובל. מנסיוני כמורה אני יכול לספר לכם שזה לא יקרה. באיומים לא משיגים הכרה, ודאי לא חברות. אחרי הצילום המשותף התלמידים מתרחקים שוב מאותו ילד, ולא כדי להתראות אחרי שעות הלימודים. הם לא מחבבים אותו יותר. הם לעולם לא יחבבו אותו. למעשה, כעת הם נושאים בלבם טינה נוספת כלפיו, על כך שהכריחו אותם לסבול אותו.
והילד הדחוי, גם הוא הולך לדרכו, בודד יותר מתמיד, דחוי יותר מתמיד. גם הוא נושא בלבו טינה, כלפי התלמידים האחרים כמובן, אבל כעת גם כלפי המורה, על שכך היתה צריכה להשתדל כדי להציל את כבודו, ובעצם בכך רק הלבינה את פניו ברבים, ובצורה עמוקה מאוד השפילה אותו.
(תומר פרסיקו)