החברים של ג'ורג'

דרכנו האחרונה

העיר על זה יפה דווקא יצחק לאור: ימי העצמאות של ישראל הם חגיגה לנוסטלגיה. אנו חוזרים שוב ושוב לאותם סרטים ישנים ואותם שירים ישנים. חלק גדול מהם נוצרו לפני 40 שנה או יותר. הקאנון התרבותי הישראלי קפא בסוף שנות השישים.

השמאלני, על מנטרת "הכיבוש" החוזרת שלו, הפך כבר מזמן לפארודיה שחוקה על עצמו, ובפרודיה הזו יש הרבה מן האמת. לא הכל הוא אשמת הכיבוש; אבל כשנציין, עוד כחודש – אלה מאיתנו שעוד שמים לב – 41 שנה לכיבוש, צריך יהיה לזכור שהכיבוש הוא שחרץ את דינה של ישראל לחורבן.

הרעיון שישראל תחגוג 120 שנה נראה היום מגוחך, ובצדק. הכיבוש הוא לא חזות הכל, אבל הוא האיץ שורה של תהליכים גורליים.

* * * * *

ביהדות האורתודוקסית תמיד היו זרמי מעמקים שקראו להשמדת המין האנושי. הם התמקדו בדמותו של המשיח, אותה דמות חמוצה מדם שהיתה אמורה לשלם לגויים כגמולם, והרבה מעבר, על העובדה שהפכו את עולם המשמעות היהודי על פניו והעמידו את היהודי, בתודעתו אדון העולם, ככלב נחות. אבל המשיחיות היתה גם מנגנון הגנה: שנאת האדם של היהדות המיטה עליה אסונות, ודאי בתקופת משבר. רצח הילדים המכונה "קידוש השם" בעת מסעי הצלב (מסתבר שהיהודים ההם לא ידעו שהיהדות היא דת מתקדמת, משום שהיא אוסרת על קורבן אדם), הצליח להעיר את עלילת הדם היהודית הרומאית הישנה, ולמצוא לה קורבן נאות בעיני הדמיון העממי. רוצחי תתנ"ו האמינו שעל ידי קורבן הדם שלהם, הפנמה קטלנית של שנאתם לאחרים, הם מקדמים את בוא משיח הנקמות שאליו התפללו.

המשיחיות – היינו, דחיית הנקמה האלוהית לקץ ההיסטוריה, ההוראה שליהודים אסור לעשות את מה שהם מצווים לעשות – היתה שסתום בטחון. כדי לוודא שאף פסיכי לא ינסה לממש בפועל את הפנטזיה המדממת שנעצו במוחו, הקפידו הרבנים על שסתום בטחון נוסף: איסור על דחיקת הקץ – איסור אף על חישובו – ואיסור "להתגרות בגויים ולעלות בחומה".

הציונות הצליחה לעשות דבר ייחודי: לקחת את הרעלן שנתנה היהדות לאנושות, המשיחיות, ולביית אותו חלקית. את הלהט המשיחי היא ניתבה להקמה רציונלית של מדינה שהעובדה שמהותה היתה משיחית, ניכרת היטב ממשבר אוגנדה. היהודים, כביכול לאום, לא היו יכולים להקים מדינה אלא במקום שאותו אמור לגאול המשיח.

ועד 1967 זה עבד, בערך. שנאת האדם – שלא נעלמה, כי הסוציאליסטים היהודים היו אובססיביים באותה מידה כמו אחרון הדתיים בנושא טוהר הדם, ומפא"י סירבה בשנות השלושים לפתוח גן ילדים משותף ליהודים וערבים, בנימוק שהדבר יוביל לנישואי תערובת – הודחקה ברובה. האתוס הסוציאליסטי בוודאי סייע בכך. ישראל היתה מדינה רציונלית, בדרך כלל. חמדנית, נוטה למלחמות ולגזל אדמות – אבל רציונלית. היא הביאה ברכה לתושביה, אפילו הלא יהודים שבהם, הרבה יותר מכל המרחב המחליא שבו מצאה עצמה. במונחי הדה-קולוניזציה, ישראל היא הצלחה מהדהדת. לצד הודו, היא כנראה ההצלחה היחידה.

ב-1967 הציונות הקלאסית כבר היתה בדעיכה. ישראל הפכה לחברה נורמלית יותר, עירונית יותר. הציונים, מתוך תפיסתם הרומנטיקנית, תמיד שנאו ערים. אבל באמצע שנות השישים כבר אי אפשר היה להכחיש את דעיכתה של דת עבודת האדמה; בן גוריון המציא, על כן, את הדת החדשה: דת השואה. הציונים הם ציונים משום שבחוץ יש זאב נאצי גדול ורעב. במשפט הראווה של אייכמן – משפט צדק על אף שהיה משפט ראווה – נתן בן גוריון אישור לדבר על מה שעד כה שתקו עליו. הטראומה הגדולה נחשפה – והיא תונחל לדורות הבאים. כל יהודי. הכהן הגדול של כל חוליי ישראל, אלעזר שטרן, זיקק את התפיסה הזו במשפט קצר: “כל יהודי צריך לראות עצמו כאילו יצא מאושוויץ". כל יהודי הוא, על כן, ראשית כל קורבן.

ב-1967 התמזגו דת אושוויץ והמשיחיות הישנה. אושוויץ הנחילה לישראלים את התפיסה שמותר להם, מוסרית, לעשות הכל; אחרי הכל, העולם חייב להם שישה מיליונים. בהיפוך מצמרר, הצליחו הנאצים להנחיל לישראלים את הניהיליזם המוסרי שלהם: לחזק, סבורים הישראלים, מותר הכל, ועצם הדיבור על מוסר הוא צביעות. כל אחד יקים מחנות השמדה, אילו רק יוכל. לתוך התפיסה הזו התפרצה – לאחר הנצחון הידוע מראש של יוני 1967, לאחר שמלחמת התעמולה של צה"ל, שרצה במלחמה, שכנעה את הציבור היהודי שהוא על סף השמדה – גם החזרה אל חבלי האבות התנ"כיים. המשיח, נדמה, כמעט עומד בפתח; הקוקיסטים השתכנעו שהוא מקיש בדלת.

והכל השתחרר. שנאת האדם הישנה התעוררה ושבה לזירה הציבורית. ישראל הפכה למעצמה קולוניאליסטית בהנהגת מפלגת העבודה, וכמו כמעט כל רעיון עוועים, גם זה הובל על ידי שמעון פרס. ירושלים סופחה, והתנחלויות הוקמו בגדה וברצועה.

ישראל מעולם לא עברה חילון. תועבות התלמוד, הקבלה והאגדה מעולם לא קיבלו בקרב היהודים את הטיפול שקיבלו בעת ההשכלה הטקסטם הנוצריים. לא היו ליהודים גיבון או וולטר, יום או פיין. (וזו, בהערת אגב, הוכחה נוספת לכך שהיהדות היא דת אך לא לאום היא שהאנגלים והצרפתים קיבלו לתוכם את החושבים החופשיים שלהם; אלו היהודים אולצו לצאת מתוך המחנה.) הסוציאליזם של מפלגת העבודה ורוב גרורותיה היה אנטי-דתי, אבל האנטי-דתיות שלו הייתה אוטומטית, היא העתיקה את האנטי-נוצריות ולא פיתחה זן משלה, שיתאים ליהדות. הדת לא זכתה לאותה התקפה שעברה הנצרות באירופה. ומשנאת האדם, כאמור, מעולם לא נפטרו הציונים. כשרעלן המשיחיות חזר, מחוזק מאי פעם, לא היו לרוב הציבור הישראלי נוגדנים נגדו. כמעט ללא ויכוח ציבורי – הוא יקרה רק לאחר עשור, מאוחר מדי – הפכה ישראל למעצמה קולוניאליסטית. המשיחיים החדשים נופפו כל העת באיום מלחמת האזרחים, לא תמיד במרומז, ומול האיום הזה שקע רוב הציבור – שלא ידע לנסח לעצמו מדוע הוא מתנגד לכיבוש, אם אכן התנגד – באפתיה.

* * * * *

היתה בעולם רק עוד מדינה אחרת שנקטה מדיניות דומה: דרום אפריקה. הדמיון בין ישראל ובין דרום אפריקה של האפרטהייד ראוי להתבוננות: שני עמים ממוצא אירופאי טענו לילידות בעולם השלישי, פיתחו שפה משלהם, חזרו אל הברית הישנה שבתנ"ך ונשענו עליה כהוכחה אידיאולוגית. האנטישמיות של האפריקנרים התקזזה עם שנאת הגויים של הישראלים, ושתי המדינות הפכו לאחיות-מצורעות.

בישראל ובעולם שבים ודנים בשאלת זכות קיומה של ישראל. האטלנטיק, ירחון נחשב ולא בדיוק שמאלני בארה"ב, הקדיש את שער גליון מאי שלו לשאלה "האם ישראל תשרוד". ישראלים נוטים להגיב בזעם על עצם השאלה, באמרם שאיש אינו מערער על קיומה של בריטניה או צרפת.

אבל בריטניה או צרפת הינן מדינות ילידות. הן אינן קולוניה אירופאית – בחלקה – בעולם השלישי. את הקולוניות שהיו להן, הן פירקו – בדם ובזעם, אבל פירקו. ישראל היא שתל זר במזרח התיכון, תזכורת תמידית לאירופה רוויית האשמה – היא מתפלשת בה יותר מדי, בהתחשב בתוצאות הדה-קולוניזציה; סביר שהכיבוש האירופי, ברוטלי ככל שהיה, הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לארצות הנכבשות – של עברה הקולוניזטורי. כשאחמדינג'אד אומר שאם האירופים רוצחי היהודים רצו להקים להם מדינה, הם היו צריכים לעשות זאת על אדמת אירופה ולא להפיל את התיק על המזרח התיכון, הוא צודק ללא עוררין. לידתה של ישראל בחטא.

על החטא הזה אפשר היה לעבור לסדר היום – הוא חטא קטן, ביחס – אבל ישראל התעקשה להדגיש אותו במדיניות הכיבוש שלה. היא הפכה לדוגמת "הרצחת וגם ירשת": על החטא של 1948 היא הוסיפה את חטא 1967. עם הראשון יכול העולם, בדוחק, לחיות; עם השני לא. תוצאת ההתנחלויות היא שחלק ניכר מן העולם, או על כל פנים מקובעי הטעם שלו, שוב אינו עושה הבחנה בין ישראל הגדולה וישראל הקטנה; שתיהן פסולות מחמת מיאוס.

אפשר לטעון עד מחר שזה לא צודק; בן דרור ימיני עושה זאת אחת לשבוע בטוריו. הוא מצביע יפה על העיוורון האירופי, שמתייחס פחות לרציחתם של יותר ממאתיים אלף איש בדארפור מאשר למותם במלחמה של כמה מאות פלסטינים, חלקם הניכר חמושים. זה לא צודק, זה מטומטם, זה פסול מוסרית – וזה לא משנה. קיומה של ישראל פוגע במשכילים ובפסוודו-אינטלקטואלים האירופים הרבה יותר מדארפור, משום שהמצפן המוסרי שלהם מכוון, עדיין, לשנות החמישים והשישים ולמאבק הגדול נגד הקולוניאליזם, שהוא בעיניהם החטא הקדמון. ישראל מגרה את בלוטות הרגישות שלהם.

ישראל היא קולוניאליסטית, ודאי; אבל היא איננה היחידה. סוריה היתה, במשך שני עשורים, כוח קולוניסטי בלבנון, והערבים הם קולוניסטים גרועים במיוחד בדארפור. זה לא משנה; הערבים הם בני העולם השלישי ולכן אוטומטית צודקים. רצח של "מדוכאים" על ידי "מדוכאים" אחרים שובר את פרדיגמת החשיבה של הפוסט-קולוניאליסט הממוצע, יוצר דיסוננס קוגניטיבי – ולכן אין דנים בו.

גם העובדה שהפלסטינים הם, פחות או יותר, הדוגמא המאוסה ביותר לתנועת שחרור לאומי; גם העובדה שפלסטינים הרגו הרבה יותר פלסטינים משהרגה ישראל; גם העובדה שהפלסטינים הם חלוצי הטרור האיסלמי; גם העובדה שלמדינה פלסטינית אין יכולת שיור אלא כעוד דיקטטורה מוסלמית מצחינה; גם העובדה שהפלסטינים הוכיחו פעם אחר פעם שאינם רוצים בדו קיום בשלום, שהם מעדיפים הריגת ישראלים על מדינה – גם זה לא יעזור. הפלסטינים הם "בני העולם השלישי"; הישראלים הם "אירופאים" (לא ממש, אבל היי – לפוסטמודרניסט הממוצע זה לא משנה) – ובזה זה נגמר.

אולי אפשר היה, פעם, לפני 15 שנים ורצוי יותר, להפטר מהשטחים ולהציל את מעמדה של ישראל. לא עשינו את זה. הפרחים לצה"ל ולימין הישראלי. עכשיו כבר מאוחר מדי – מה גם שאין שום אפשרות מעשית לנסיגה. ישראל, מבחינת העולם המערבי, היא דרום אפריקה – ודרום אפריקה גרועה במיוחד, משום שהצלחתה המרשימה מול כל שכנותיה מציגה את התפיסה הפוסט-מודרנית ש"כל התרבויות שוות"באור נלעג במיוחד.

* * * * *

הסתגלנו, בשנים האחרונות, למעמד משונה במיוחד: מדי שנה, מחלק בנק הפועלים דגל ישראל לקוראי העיתונים לקראת יום העצמאות. השנה התעלה בנק אריסון על עצמו וחילק דגלים שגויים. לא נשמע קול זעקה.

ישראל הופרטה לדעת בשני העשורים האחרונים. גם זו, כקללת קרתגו של גרייבס, היא תוצאת הכיבוש. המון כסף זרם לישראל אחרי 1967. חלק גדול ממנו נבע מכך שפתאום היה לישראלים מקור לא אכזב לעבודה זולה – פלסטינים. התוצאה היתה, במהירות יחסית, שקיעת השוויון בחברה הישראלית. העבודה הפלסטינית הזולה שברה את כוח העבודה הישראלי, במיוחד העבודה המאורגנת. ובמקום שיש כסף קל, הוא הופך לעגל הזהב היחיד של החברה.

רוב הישראלים נשארו מאחור. כשליש מהם מרוויחים פחות משכר מינימום. אבל מחאה של ממש אין כאן: המלחמה הבלתי פוסקת עם הפלסטינים, למרות מחירה המגוחך – בשישים שנות קיומה של ישראל, מתו פחות מ-1,700 אזרחים בפעולות איבה; פחות משלושים בממוצע בשנה – משמשת שסתום לחץ נהדר כנגד זעם חברתי. היא משתלבת בבורות הישראלית הכללית בכלכלה – מה, תצא למחות על שחיקת שכר כשיש מחבלים מתאבדים שם בחוץ?

אלא שיותר ויותר שראלים הופכים למנוכרים לחברתם, שאינה מציעה להם דבר ודורשת מהם קורבנות גדולים. דמוקרטיה איננה יכולה לשרוד ללא מעמד בינוני, המעמד הבינוני הישראלי נשחק בעקביות, ישראל נמצאת באיזור עימות, הדמוקרטיה שלה תמיד היתה חלקית, והיהדות עוינת במפורש לדמוקרטיה ולזכויות אדם. כל אלה הם סימני אסון מתקרב.

* * * * *

השילוב של כל אלה הופכים את סיכויי השרידה של ישראל ללא סבירים. אם תשרוד, היא ודאי תהיה מדינה ששרידתה איננה כדאית לעולם. ככל שישראל הופכת למדינה יהודית, נמלטים ממנה טובי בניה, יוצריה ועובדיה המיומנים. יותר ויותר נחלקת ישראל למדינת תל אביב – בה יש רוב לישראלים – ושאר המדנה,בה יש רוב ליהודים. הישראלים פונים לאירופה וארה"ב; היהודים ישתלבו היטב במרחב, עוד קבוצה קנאית, רצחנית, שונאת אדם. בית שנחלק על עצמו, לא יעמוד.

אין פירושו של דבר שתהיה מלחמת אזרחים; רוב הישראלים יעדיפו להגר. חלק ניכר כבר מחפש במרץ דרכון נוסף. רובם, סביר להניח, יאבדו את שרידי זהותם היהודית; בכל מקום שבו ניתן ליהודים לעשות כן, והתרבות היתה גבוהה, הם ערקו מן היהדות בהמוניהם. טוב הדבר.

ישנם סימני קריסה נוספים – בצה"ל דנתי כאן לא מעט – אבל נראה שממנה עצמה אין נסיגה. בסופו של דבר,תהליך שלהערכתי יארך כעשור או שניים, ישארו בישראל רק אנשים שיהיו עניים מדי, קנאים מדי, או דחויים מדי מכדי להגר. הפנאטים שלנו ייערכו למלחמת יום הדין עם הפנאטים שלהם. ותוצאותיהן של מלחמות כאלה ידועות, בדרך כלל, מראש.

כשהכל ייגמר והאבק – הרדיואקטיבי? – יתפזר, תתכווץ היהדות האורתודוקסית לתנוחה העוברית האהובה עליה, וכהרגלה זה 2,500 שנים תאשים באסון את כולם פרט לעצמה. חלקם של משיחי השקר יטושטש, חלקה של שנאת האדם יועלם לחלוטין – ושנאת המין האנושי תמשיך לפעפע. עד הסיבוב הבא.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • אילן בכר אבנטור

    שאלה אחת – מה היא קללת קרתגו של גרייבס?

  • כמה שאלות אקראיות:
    'היא הביאה ברכה לתושביה, אפילו הלא יהודים שבהם, הרבה יותר מכל המרחב המחליא שבו מצאה עצמה.'
    לכמה מתוך מליון התושבים הלא-יהודים שהיו כאן ב-1948? 10%? לשאר היא לא נתנה לחזור מבתיהם (זה גם אם נתעלם מחוסר השוויון בזרימת ההון לישראל ולמדינות ערב, למשל)

    'פלסטינים הרגו הרבה יותר פלסטינים משהרגה ישראל'
    אפשר סימוכין לטענה הזו?

    'העובדה שלמדינה פלסטינית אין יכולת שיור אלא כעוד דיקטטורה מוסלמית מצחינה'
    בינתיים הם עשו בחירות בכל פעם שהרשו להם, כך שאלא אם כן אתה מניח שערבי, בהיותו ערבי, שואף לדיקטטורה – כדאי להציג טיעון שיגבה את הטענה הזו.

    'ולכן אין דנים בו'
    מי בדיוק לא דן ברצח העם בדארפור? נכון שהמערב לא שולח לשם חיילים – המערב לא נהנה לסכן חיילים ממוצא אירופאי כדי להגן על אזרחים שאינם אירופאים – אבל בזה קשה להאשים את השמאל.

  • יוסי. אני מוכרח לומר שמכל עבר אני שומע דיבורים המטילים ספק בשרידותה של ישראל, ואם אנו מדברים על החלוקה של יהודים מול ישראלים ועל דת אושוויץ, אני חושב שהחשש הקיומי הזה הוא מאפייין מובהק הן של היהודי הגלותי, אשר אינו בטוח בקיומו ונאלץ לנדוד כדי לשרוד, והן של דת אושוויץ, שכמו הוכיחה לנו שהפראוניה שמחדירים לנו של "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו" נכונה ושאנו מצויים באופן מתמד בסכנת כלייה. אכן, כשמסתכלים על החברה הישראלית אנו אומרים לעצמנו "ככה זה לא יכול להמשך", "כל תהליכי ההדרדרות וההתפרקות חייבים להוביל לאיזשהו פיצוץ – משהו". עם זאת, אני חושב שהמצב יכול-גם-יכול להמשך, והמדינה תוכל להמשיך ברקבונה הנוכחי גם עוד זמן רב. המציאות היא דינמית ולכן ודאי שהמצב לא יקפא על שמריו, וגם כדי לשמר את רמת הריקבון הנוכחית ולא להעמיקה נדרשת עשייה מסויימת, אולם הדטרמיניזם שלך (ככל דטרמיניזם) נראה לי לא במקומו.

  • דרומי – קיום בחירות אינו חזות הכל בדמוקרטיה.

  • Pingback: The Daily Dolly 8/05/2008 at The Daily Dolly()

  • אלכס ז.

    לא רק שבחירות אינן חזות הכל, אלא שאם כל פעם אחרי בחירות יש לך מלחמת אזרחים (בפעם הראשונה זה עבר בשקט כי החמאס היה חלש מדי) קצת קשה לדבר על דמוקרטיה (שהיא, כזכור, משטר המאפשר מעבר שלטון ללא אלימות).

  • אסף

    א) הרשומות שלך מעניינות מאד, ואני קורא אותן בשקיקה. הבעיה העיקרית שלי איתן היא שלעיתים אתה מקצין עד למקום בו אתה מתנתק מהמציאות, ומכאן פגיעה בהיסקים שלך. לדוגמא:

    אתה כותב "ישראל, מבחינת העולם המערבי, היא דרום אפריקה". הבא נראה – דרום אפריקה הוחרמה על ידי העולם, בכל הרמות (החשובה שבהן היא הכלכלית). היה מדובר במדינה מצורעת של ממש.

    ישראל, לעומתה, נהנית מיחסים מצוינים עם מדינות העולם המערבי. הסחר עם אירופה ואמריקה פורח, היא מקבלת סיוע צבאי נדיב וגיבוי מארה"ב, משתתפת במפעלים ספורטיביים אירופיים, וכו'.

    בין אם אנחנו מסכימים על היותה של ישראל מדינת אפרטהייד או לאו, אי אפשר לחשוב שהעולם מתייחס לישראל כפי שהתייחס לדרום אפריקה.

    אתה מדבר על "שקיעת השוויון בחברה הישראלית", אבל נתונים כלכליים מראים ששוויון ההכנסות בחברה הישראלית דומה לזה האירופי, וטוב מזה האמריקאי. אתה כותב "כשליש [מהישראלים] מרוויחים פחות משכר מינימום" אבל הנתון הזה כולל בתוכו גם עובדים במשרה חלקית, ולפיכך מעוות. כמעט כל הפרמטרים (החל מכוח קנייה וכלה בכמות הטסים לחו"ל) מראים שרמת החיים הממוצעת בישראל דווקא במגמת עלייה מזה שנים ארוכות.

    וכל זה לרגע לא בא להפחית מכוח טיעונך, אלא רק להגיד שההקצנה מיותרת.

    ב) ועדיין לא ברורה לי מה התשובה שלך לשאלה שנשאלת באחד הפוסטים הקודמים – מה עכשיו? מה לדעתך אנחנו (לא המדינה, אלא אנחנו – קוראיך) צריכים לעשות? להפגין? לרוץ לכנסת? להתנתק לתוך בועת תל-אביב? לרדת מהמדינה? מה ההצעה שלך אלינו?

  • ygurvitz

    "לכמה מתוך מליון התושבים הלא-יהודים שהיו כאן ב-1948? 10%?" יותר כמו 30%, אני חושב.

    "לשאר היא לא נתנה לחזור מבתיהם" נכון. מצד שני, היא נאלצה לקלוט כמליון פליטים ממדינות ערב. משום מה, אף פעם לא מזכירים אותם.

    "(זה גם אם נתעלם מחוסר השוויון בזרימת ההון לישראל ולמדינות ערב, למשל)" וממה, לדעתך, נובע חוסר שוויון זה?

    "בינתיים הם עשו בחירות בכל פעם שהרשו להם," הרש"פ ערכה רק מערכת בחירות חופשית אחת. אז בחרו הפלסטינים בחמאס. אני חושב שזה עונה על השאלה שלך. השיטה של "אדם אחד, קול אחד, פעם אחת" איננה בדיוק דמוקרטיה.

    "- אבל בזה קשה להאשים את השמאל." למה? אם רצח הוא רצח הוא רצח, למה מותם של כמה מאות פלסטינים הוא נושא שלא יורד מסדר היום של השמאל העולמי, אבל כשמתחילים לדבר על דארפור (או סין), מיד אתה מואשם בהיותך ימני מחופש או מי שמקדם את האג'נדה של הימין?

  • ygurvitz

    "ב) ועדיין לא ברורה לי מה התשובה שלך לשאלה שנשאלת באחד הפוסטים הקודמים – מה עכשיו? מה לדעתך אנחנו (לא המדינה, אלא אנחנו – קוראיך) צריכים לעשות? להפגין? לרוץ לכנסת? להתנתק לתוך בועת תל-אביב? לרדת מהמדינה? מה ההצעה שלך אלינו? " אני מתלבט בין כל האופציות (להוציא אופציית הבועה). אין לי תשובה ברורה.

  • קורא מזדמן

    אתה שואל את יוסי בתור אדמו"ר או מורה דרך?

    תעשה מה בראש שלך אבל קודם תחליט האם אתה מאמין לו או לנעמה כרמי

  • ליאור

    לכאורה, הישראליות מחשבת את קיצה לאחור תחת התקפתם של חרדים וערבים נחרצים, בעוד שהישראלי עצמו הוא גורם פסיבי שפשוט ילך אל החושך בשקט.

    אבל יתכן גם אחרת – שגורלם של חרדי וערביי הביטוח הלאומי יהיה כגורלו של אותו ילד מפגר שמשך שוב ושוב באוזניו ובזנבו של כלב גדול, עצל וטוב-מזג, עד שפתאום הופתע מהמלתעות שננעלו על גרונו.

  • ענבר שני

    ממש במקרה קראתי את המאמר המדובר באטלנטיק – אין שום קשר בין הכותרת לבין התוכן. תוכן הכתבה עסק בעיקר במערכת היחסים בין דוד גרוסמן ואהוד אולמרט, פלוס כמה הבחנות אפויות למחצה על המציאות הישראלית.
    גרוע ממנו (או נאמר, שטחי ממנו) מאמר המערכת ב-Foreign Policy על ישראל. שום דבר חדש.

  • אזרח.

    פוסט חזק ומציאותי.מר גורביץ,רוב הנתינים רדומים.חבל שדבריך נופלים על עיניים רדומות ,ואוזניים חרשות.

  • טל כהן

    הערה טפשית אחת: אין כל פסול בדגלים שחולקו ע"י ידיעות; אלו דגלים המיועדים לתליה אנכית. דגלים כאלה בדיוק היו מאחרי דב"ג בעת הכרזת המדינה.

  • טל – גם בגלים לתלייה בסיסי מגן הדוד אמורים להיות מקבילים לפסים. הדגלים מאחורי בן גוריון צולמו שנה לפני חקיקת חוק הדגל. לא שהאנקדוטה הזו משנה משהו.

    אני לא חושב שהנאמר בפוסט הזה הוא דטרמיניסטי, פסימי כן, ריאלי – נקווה שלא.

  • אסף

    לקורא המזדמן,

    יש עוד כמה אפשרויות פרט לאדמו"ר או מורה דרך. אפשר לנסות גם, לדוגמא, "כי הוא אדם שמעניין לקרוא את דעתו".

    אגב, גם נעמה כרמי היא כזה אדם. בעת ובעונה אחת!

  • שלום לך

    דבריך מעניינים אף כי יש בהם מידה רבה של שנאת יהודים. בעיני זה טקסט אנטישמי. אין לי כלים להתפלמס אתך . אתה נשמע לי אפילו הסטרי במידה מסוימת. ובכל זאת איני מעזה לעבור לסדר היום על דבריך כי אני מיטיבה לזכור מקרים שבהם קראו למתריע בשער הסטרי ולבסוף הסתבר שראה את הנולד.
    גם לקסנדרה לא האמינו.
    כל טוב
    שולמית

  • אבידן אפודי

    כמה הערות:
    רשאית בתור מי שמסיים את דבריו בפארפרזה על קאטו אני מניח שאתה יודע שלא גרייבס הוא העומד מאחורי קללת קרתגו…

    שנית, המשפט הבא הוא משפט חזק "בהיפוך מצמרר, הצליחו הנאצים להנחיל לישראלים את הניהיליזם המוסרי שלהם: לחזק, סבורים הישראלים, מותר הכל, ועצם הדיבור על מוסר הוא צביעות. כל אחד יקים מחנות השמדה, אילו רק יוכל". סחתיין.

    שלישית, כרגיל אתה רק מתחזה לאוביקטיבי כשאתה מדבר על הפלשתינים: מדוע התנועה הלאומית שלהם גרועה יותר מאחרות כולל זו שלנו? ומאיפה בדיוק הספירה של מספר הפלשתינים שנרצחו על ידם לעומת אלה שעל ידנו? ולהיכן אתה משייך למשל את נרצחי סברה ושתילה?

    רביעית, התגובות אינן הצד החזק שלך. "ישראל קלטה מיליון פליטים מארצות ערב". לזה נקרא הרצחת וגם ירשת. ישראל לא עשתה לאיש טובה שקלטה אותו. הפליטים היו תוצאה של התנועה הציונית והמדינה הוקמה כביכול כמקלט לעם היהודי. מצחיק להשתמש בזה כעת כצידוק למה שנעשה לפלשתינים.

  • Sir Simon

    בקטנה:
    כרמי טוענת שמדובר בנסיון שלא נכשל עדיין , וכך גם ויוסי. 

  • Pingback: לא שומעים! » ארכיון הבלוג » חג של חולי נפש()

  • ygurvitz

    "מדוע התנועה הלאומית שלהם גרועה יותר מאחרות כולל זו שלנו?" הסתכל סביבך. הבט, למשל, במיתוסים שלהם, בפולחן השאהיד והרובה. בפסיכוזה הלאומית הרואה ברוצחי ילדים – רצח, אגב, שלא הביא כל תועלת – גיבורים לאומיים.

    "ומאיפה בדיוק הספירה של מספר הפלשתינים שנרצחו על ידם לעומת אלה שעל ידנו?" לא זוכר איפה קראתי את זה, אבל אשתדל למצוא.

    "ולהיכן אתה משייך למשל את נרצחי סברה ושתילה?" לעובדה שהפלסטינים חירבנו כל דבר שנגעו בו, ולנטייתם הקבועה להמר על הסוס הלא נכון? לעובדה שהם היו לזוועה לעולם הערבי, מירדן דרך סוריה, מלבנון ועד כוויית? הרוצחים בסברה ושתילה, יש לזכור, היו נוצרים והטבח היה חלק ממלחמת האזרחים בלבנון. ישראל סייעה, אכן, אבל לא יזמה או היתה מעורבת ישירות.

    "לזה נקרא הרצחת וגם ירשת. ישראל לא עשתה לאיש טובה שקלטה אותו." אני לא יודע. אני נוטה לחשוב שהיא עשתה טובה לפליטים. שים לב שהמעברות בישראל חדלו להתקיים תוף שנים ספורות, ושמחנות הפליטים הפלסטינים הם ביצה מבאישה עד היום.

    "מצחיק להשתמש בזה כעת כצידוק למה שנעשה לפלשתינים." לא צידוק – 1948 היתה חטא – אבל בהחלט נסיבות מקילות.

  • איתי

    אבל באמצע שנות השישים כבר אי אפשר היה להכחיש את דעיכתה של דת עבודת האדמה; בן גוריון המציא, על כן, את הדת החדשה: דת השואה.

    אתה נותן כאן קשר של סיבה ותוצאה, שדורש הוכחה, כי אתה מייחס כאן לבן-גוריון רמת ציניות ומניפולציה בסדר גודל מקיאווליסטי, אם לא גרוע מכך.

  • Sir Simon

    I agree with the bottom line, but find it curious that my reasoning is slightly different. Without being overly deterministic one can think of various mechanisms that may cause Israel (as we know it) to implode. Several not mutually exclusive examples are the collapse of education (e.g., see OECD data), demographics and religion (a huge fraction of today's school children belong to either one of two mutually hateful religious groups) and various weaknesses in Israeli democracy and leadership (present and prospective).
    The external threats seem to me more like "sticky boundaries", in the sense that if Israel spirals into social chaos then they will make sure that it never bounces back on its feet.

    All of the aforementioned mechanisms seem to point to a collapse within a few decades (20-50 years are popular numbers). there does not appear to be a counter measure that has a good chance of being effective on a shorter time-scale (i.e., while there is still something to save).

    The question of what to do remains – especially for parents who realize that their children will likely be in the prime of their years when the shit hits the fan:

    להפגין? לרוץ לכנסת?
    Not likely to help without BOTH good prospective leadership and decent social fitness. If you don't see these materializing within a decade or so then don't raise your hopes..

    להתנתק לתוך בועת תל-אביב?
    Tel-Aviv will not survive the collapse of the state or the government system. This is the worse option of all.

    לרדת מהמדינה?
    Radical, but with high chances of success as a personal survival strategy. Of course, timing is important because only the early birds in a "white flight" situation can mobilize with relative ease.

    There are also less extreme versions of this solution:
    1. Definitely get a foreign passport if you possibly can. This is not a popular (and unparalleled in the western world) trend for nothing.
    Think of it as a form of insurance. Even if there is only a 10% chance that Yossi (and Sefi Rachlevski and others) is right then the risk is extremely large. There is no rational way to justify insuring your car or your apartment and not insuring the very survival of your children, if a policy (foreign passport) is available.

    2. On the same token – adjust your life style in order to be able to put aside some savings for a rainy (fiery?) day. The importance of financial resources for refugees cannot be underestimated. Worst case, if this insurance wont be needed you'll be able to retire more comfortably.

    3. Immigrate for 5-10 years and check out the trends. How will the government system hold when today's elementary school children reach the age of voting? How much human talent can Israel squander and still (arguably) remain a first world democracy? How far along is the schism/clash between religions and tribes in Israeli society? If Israel is not destined to survive more than one century then the next decade happens to be a critical period. Exactly the time to take a step back and watch what happens from a safe distance.

  • Sir Simon

    P.S.

    Forgot about the menacing ratio of (growing) population to (diminishing) resources, e.g., water, soil, clean air. The numbers read like a massive conflict, imminent on roughly the same time scales.

  • ygurvitz

    "אתה מייחס כאן לבן-גוריון רמת ציניות ומניפולציה בסדר גודל מקיאווליסטי, אם לא גרוע מכך." ומה גורם לך לחשוב שהאיש הזה, שהתפטר שבע פעמים ושבכל פעם שחלקו עליו פתאום נהיה חולה והסתגר, לא היה ציניקן מקיוואליסטי? התנהלותו בפרשת אלטלנה היא מהמקיוואליסטיות שנראו כאן. איך היית מגדיר את ההסתגרות שלו בשדה בוקר, תוך חתירה בלתי פוסקת תחת שרת? אלטרואיזם?

    לעניין עצמו, משנמצא אייכמן, איסר הראל העלה את האפשרות של חיסולו, שהיה פשוט באופן משמעותי מאשר חטיפתו, החזקתו על אדמת ארגנטינה במשך כמעט שבוע, ואז הברחתו, מסומם ומחופש לאיש אל על, מתוך המדינה. בן גוריון העדיף את האופציה המסובכת יותר, והוא ידע למה.

    במהלך המשפט עצמו, העלה מלחך הפנכה של בן גוריון, גדעון האוזר, עשרות עדים שדיברו על השואה. למעטים מאד מהם היה איזשהו קשר לאייכמן. אירועי השואה היו כבר מתועדים היטב והשופטים הביעו את מורת רוחם מהטקטיקה הזו של האוזנר, שהפכה את המשפט למשפט ראווה.

    בשנות הארבעים, השתיק בן גוריון ניצולת אחת הגטאות, שסיפרה בהתרגשות באחד הקיבוצים על מה שקרה שם. הוא אמר שהניצולה – שדיברה אידיש – "דיברה בז'רגון צורם". זה מה שהיה לו לומר. במהלך 13 השנים הראשונות של ישראל, ניצולי השואה הושתקו, והיו סיבה למבוכה ולבוז. עכשיו, כמעט בפקודה, הם דיברו. אז כן, זה היה מניפוליטיבי וציני – אבל השם הנכון הוא לא מקיוואליזם, אלא בן גוריוניזם. הגמד הארסי הזה הוא אחד החארות הגדולים ביותר שפעלו כאן, וכמעט כל דבר שדפוק במדינה דפוק בגללו.

  • יהושאפט

    1948 היא חטא? אולי ה"מבצעים" שלה. בטח לא הקמת המדינה עצמה.

    המדינה הזו – ולצידה מדינה ערבית בפלשתינה – הוקמה באישור האו"ם. (הערבים חירבנו לעצמם, כרגיל, ואילו בן גוריון החליט לנצל את ההזדמנות.)

  • אלכס ז.

    יהושאפט,

    ממתי אישור האו"ם מהווה תו תקן מוסרי?
    אין בעיה בהקמת המדינה כשלעצמה, אבל נראה לי שגורביץ התייחס בעיקר למקום שבו הוחלט להקים את במדינה. אם "זכינו" במדינה בגלל השואה, מן הראוי שהגרמנים ישלמו באדמתם ולא הפלשתינאים

  • קורא קבוע בבלוג

    אלכס, מה, לא היו כאן יהודים, רכשו אדמות ובנו כאן ישובים הרבה לפני השואה?

  • מני זהבי

    אלכס ז.: "ממתי אישור האו“ם מהווה תו תקן מוסרי?"

    אולי לא תו תקן מוסרי, אבל מדובר באירגון שהופקד על שמירתו (ותיקונו, סמידת הצורך) של הסדר הבינלאומי. מבחינת המשפט הבינלאומי,, החלטת האו"ם להקים מדינה יהודית בארץ ישראל הייתה כשרה למהדרין, והראיון לערוך משאל עם בין תושבי הארץ (נניח) על-מנת לקבוע את עתידה היה מעשי בערך כמו הרעיון לתת לתושבי הונג קונג או גואם לקבוע את העתיד של ארצותיהם

    אלכס ז.: "אם ”זכינו“ במדינה בגלל השואה, מן הראוי שהגרמנים ישלמו באדמתם ולא הפלשתינאים"

    ממש פלא של נימוק רציונלי, המבוסס על התפיסה לפיה ניתן להושיב כל קבוצת אנשים שהיא בכל שטח שהוא, לתת להם לנהל את עצמם לפי הנורמות הדמוקרטיות, והכל יסתדר. נימוק דומה היה מונח כבר ביסוד ההצעה של ממשלת בריטניה להקים בית לאומי ליהודים באוגנדה — אלא שההצעה הזאת נדחתה, ובצדק. אם לשם כינון ריבונות מדינית נגזר על היהודים לעזוב את מקומות מושבותיהם, הם לא היו מוכנים — ובצדק — לעזוב לשם כך לשום מקום אחר פרט לזה שבו ראו את מולדתם ההיסטורית ואת הארץ שהובטחה להם לעתיד לבוא. זה שניתן היה לנהל את כל העניין סביב ארץ ישראל בצורה מושכלת יותר, מכל הצדדים (כולל ממשלת המנדט הבריטי), זה כבר עניין אחר
    הנקודה היא שמה שמניע בני אדם הוא לא רק נימוקים רציונליים, וכנראה בעיקר לא נימוקים רציונליים. מי שמסרב להשלים עם זה, נדון ברוב המקרים ליפול למלכודות שהדרך אליהן סלולה בכוונות הטובות ביותר

  • אילן בכר אבנטור

    מדינת ישראל לא הוקמה בגלל השואה. גם אם השואה הייתה זרז, כדאי לזכור שהרבה תוכניות להקמת מדינה עברית נולדו לפניה – בין אם היו אלו תכניות בחסות בריטניה, בחסות האו"ם, או בחסות ההנהגה הערבית כמו הסכם ויצמן-פייצל.

    מדינת ישראל הוקמה בגלל שהעם העברי – שנולד זה מכבר מתוך הציבורים היהודיים – שאף למדינה עצמאית. היא נולדה בחסותו של רוב העולם, שגילה לה אהדה.

    היא הוקמה בארץ ישראל בגלל שהעם העיברי הזה היה קשור בעבותות רגשיים (סנטימנטליים, אולי אפילו טיפשיים. אין ספק שהם עלו בחייהם של שישה מיליון אנשים) למקום הזה.

    האם היא הוקמה על חשבון הפלסטינאים? כן. במידה רבה. הם הוגבלו לגבולות 1949. אבל הפלסטינאים – שאיש לא מערער על היותם עם – הם עם צעיר יותר אפילו מהעם העברי. הם הפכו לעם רק לקראת אמצע המאה העשרים, כתגובה לעלייה היהודית.

    והדחיקה שלהם מגבולות 49 אל גבולות 67 כבר נעשתה באשמתם.

    ישראל חתומה על עוולות רבות ועל זוועות רבות (גם אם מעטות בהרבה מאלה של אוייביה)
    אבל היא אינה טעות היסטורית.

    וישראל לא הוקמה עקב השואה, היא הייתה עובדה מוגמרת כבר זמן רב לפני כן.
    כל אחד יכל לדעת ב1939 שמדינת עברית עומדת לקום בישראל.

  • Sir Simon

    BTW, any other suggestions concerning the pertinent issue of what to do (today), assuming that there is at least a 10% chance that Yossi's bottom line is true? Especially if you have, or plan to have, kids..

  • אלכס ז.

    קורא קבוע,

    עליך להבדיל בין קניין לבין הגדרה עצמית. לרוסים, לדוגמא, יש אדמות בארה"ב והם הקימו שם ישובים (ע"ע אודסה, טקסס, ומוסקבה, אידהו), אבל למרבה הפלא ארה"ב היא לא חלק מרוסיה.

    ————

    מני זהבי,

    אני לא מבין מה אתה רוצה ממני. מצד אחד אתה מסכים שיש הגיון מסוים במה שאמרתי, ומצד שני אתה טוען שהגיון זה לא חזות הכל. בטקסט של גורביץ זה מנוסח מעט אחרת: "על החטא הזה אפשר היה לעבור לסדר היום – הוא חטא קטן".
    אני רק ניסיתי להסביר את החלק הראשון במשפט הזה (למה "חטא") ולא התייחסתי לחלק השני כי חשבתי שהוא מובן מעליו.

    ————

    אילן בכר אבנטור,

    א. לא היו תוכניות להקמת המדינה בחסות האו"ם לפני השואה, בעיקר משום שהאו"ם הוקם רק לאחר מלחמת עולם השניה.

    ב. אני לא מומחה גדול להיסטוריה, אבל אם אינני טועה היו גם דיבורים על אוטונומיה יהודית והיו דיבורים על מבנה פדרטיבי. היו הרבה דיבורים.
    מה שמשותף לכל התוכניות הללו זה הרובד הנמוך שבו הן התקיימו – בריטניה ו/או ערבים. זאת, נראה לי, הנקודה החשובה:
    עד השואה הישוב היהודי היה "בעיה" בריטית וערבית. אחרי השואה הישוב הפך ל"בעיה" כלל עולמית. ההכרה הבינלאומית הזאת (גם אם הייתה מוגבלת) היא לדעתי חשובה: בלעדיה לא היינו יכולים לקבל נשק מצ'כוסלובקיה.

  • מני זהבי

    אלכס, חשבתי שאתה יודע להבחין באירוניה…
    הנקודה שלי היא שאין טעם לצפות מבני אדם להתנהג בכל סיטואציה באופן רציונלי, ויש צדק רב בטענה שאת ההחלטות החשובות ביותר שלהם בני אדם מקבלים באופן לא-רציונלי
    תוכניות להקמת מדינה יהודית הסתובבו בעולם המערבי מאז תקופת הרפורמציה (פחות או יותר). ההשתדלות הדיפלומטית הציונית בראשית המאה ה-20 העלתה את התוכניות האלה על בסיס מציאותי. הכרזת בלפור והמנדט שניתן ע"י חבר הלאומים (לא, לא האו"ם. זה משנה?) לבריטניה לשלוט על פלשתינה על-מנת להקים בה בית לאומי ליהודים היו תוצאה של ההשתדלות הזאת. השואה הוסיפה מימד של דחיפות ל"בעיה היהודית" — אחרי הכל, היו כמה מאות אלפי פליטים יהודים שהיה צריך להושיב אותם איפשהו, והשבתם לארצות מוצאם לא באה בחשבון מכמה סיבות — והתעקשותה המטומטמת של ממשלת בריטניה לא לאפשר כניסה מבוקרת של מספר גדול של פליטים לפלשתינה הפכה הקמת מדינה יהודית ב(חלק מ)שטחי המנדט לפתרון הגיוני עבור הקהילה הבינלאומית
    אבל מלבד ומעבר לכל האמור לעיל, השיקול המכריע לכך שהשטח אשר יועד להקמת הבית הלאומי ליהודים היה דווקא פלשתינה ולא איזה פלך יהופיץ או סכסוניה התחתית היה זיקתם של היהודים לארץ הזאת — זיקה שהתקיימה לא רק במוחם של היהודים אלא גם במוחו של כל מי שחונך על התנ"ך ואף על הברית החדשה (כלומר, כל מדינאי המערב עד סוף המאה ה-20). אפשר להתווכח עד מחר עד כמה הזיקה הזאת נכונה היסטורית (היא נכונה, אגב, ככל שאנו מוכנים לקבל את קיומה של תודעה קולקטיבית), ואפשר לטעון עד מחר שמבחינה רציונלית, אם מקבלים את הטיעון של ריבונות דמוקרטית, אזי הריבונות על שטח צריכה להיות שייכת לתושביו. כל עוד טיעונים כאלה עומדים בסתירה לרגישויות תרבותיות והיסטוריות של הרוגמים המעורבים, הם לא ישכנעו איש

  • דור

    "הגמד הארסי הזה הוא אחד החארות הגדולים ביותר שפעלו כאן, וכמעט כל דבר שדפוק במדינה דפוק בגללו."

    פעם ראשונה שאני רואה משהו בסגנון הזה נאמר עליו, ועוד בצורה נחרצת כל כך…
    תוכל לכתוב עוד על הנושא?

  • אילן בכר אבנטור

    אלכס, אתה טועה.
    ראשית כל, בריטניה לא הייתה דרג נמוף ,אלא הסמכות העולמית העליונה, כמו שוושינגטון הייתה לפני עשר שנים.

    שנית, קודמו של האום, חבר הלאומים, היה מעורב עד צוואר בפתרון הבעיה בפלשתינה – והפתרון המקובל מאז שנות השלושים היה חלוקה לשתי מדינות לאומיות.

    תוכנית פיל הייתה הראשונה, ומאז רק השתנו הגבולות.

    השואה הפנתה זרקור לדרישות של הציונים, אבל היא לא התחילה אותם, והיא לא זו שהביאה לבניין היישוב או לשיגשוגו והבשלתו לכדי מדינה. היא רק הכניסה דחיפות במה שהתנהל עד אז לאיטו.

  • יהושאפט

    כפי שציינו כאן לפני, חבר הלאומים אישר את המנדט (ואת החלוקה, ואת הבית הלאומי ליהודים) הרבה לפני השואה. אי שם ב-1920 בסן-רמו כמדומני, אולי מעט אחרי. רק לאחר מכן באו כל המפות והדקדוקים והחלקות והגבולות. העקרון היה שם הרבה לפני השואה.

    מה שאותי מרתק בתגובת השמאל האירופאי-אמריקאי הוא צרות האופקים ה"קלה" שיש להם במקום מושבם. התנועות הלאומיות האירופאיות הן בנות יותר מ-150 שנה, ורובן קיבלו את שלהן לפני כ-90 שנים (עם התפרקותה של אוסטרו-הונגריה). מאז כל נסיון להגדרה לאומית נראה להן כמשהו טרחני במקרה הטוב (מה זה הציונות הזו שוב קופצת? לא הייתם צריכים לסיים עם זה באיזור 1900 ככה?), או מרושע במקרה הרע.

    הזיכרון הקולקטיבי קצר כל-כך, או שמא מעוות כל-כך (אולי בגלל מה שעוללו רצונותיה ה"לאומיים" של גרמניה?) שהם פשוט שכחו שלעמים יש זכות להגדרה עצמית במקום שלהם זיקה תרבותית והיסטורית אליהם. היי, רגע, בעצם יש להם זכות כזו – אם הם ערבים.

  • Sir Simon

    יהושאפט:

    The post does not challenge Israel's right to exist – it is taken for granted and rightly so. furthermore, the hypocrisy of the European left in regards to Israel is the least of its troubles and is (at best) peripheral to the post.
    Do you insist on not giving any credence to Yossi's predictions? Do you just hope that everything will work out somehow? Are you actually doing something in terms of insuring your personal future? Are you ignoring the dangers, and if so is the background for doing so ideological or psychological (inability to deal with the possibility of destruction)?

  • יהושאפט

    סר סימון: שאלות טובות.

    אני הייתי פסימי עוד באירופה, והנה איכשהו המצב לא נהיה יותר גרוע.

    כן, אני חושב על להגר. לא, לא מדובר רק בי; יש לי משפחה כאן שאיני יכול לנטוש (קל וחומר לקחת איתי). יש לי אמא שלא יכולה ללמוד עוד שפה, ואני לא רוצה שתגמור כמו דוד של אחייני שהגיע מברה"מ לארץ ישראל – שתלה עצמו על מקלחון. יש לי אישה שלא מבינה מאיפה נפל עליה רואה-השחורות הזה כשאני מספר לה על "המצב"; תידרש עבודה רבה להסביר לה למה בעצם המצב מתחרבן ואיך אחותה ואמא שלה ישארו מאחור כשבעצם בחוץ עולם כמנהגו נוהג ואין סיבה מיידית לעזוב. אין לנו דרכון זר ואין לנו אפשרות ממשית להשיג אותו. להגר לקנדה או אוסטרליה עולה מדי פעם על הפרק כרעיון מרוחק, כמעט כמו הגרעין האיראני.

    המחשבות שלי על אובדן הינן אמיתיות – אך כפי שתחילת הפוסט שלי מרמזת, הן גם רבות-שנים. בלילות פה ושם אני חולם על מלחמה (זה קורה כבר יותר מעשרים שנים, ועל מלחמה גרעינית – יותר מעשר). אתה לא רוצה לשמוע על החלומות שלי, תאמין לי. גם לא על החלומות-בהקיץ. אני סטואיקן, אז אני מכין עצמי לגרוע מכל באופן פעיל. די חרא להיכנס לראש שלי בזמנים האחרונים.

    אני לא באמת רוצה להגר למדינה אחרת. הורי היגרו לכאן, במטרה להישאר אני חושב. הם אכן נשארו. ואני גדלתי כאן ולעקור נראה לי לא-מובן. אני רוצה להיות ישראלי, לא אמריקאי או אוסטרלי או קנדי. אולי זו רומנטיזציה של הציונות, או תוצר של החינוך המקומי (למרות שאני עוד זוכר את החיים בחו"ל) או מה לא. אולי של האתוס של "למות בעד ארצנו" שנכון בעצם בכל ארץ פרט, מסתבר, לזו שלנו. האם זו ארץ ש"שווה" למות בשבילה? האם המוות שלי עבורה יבטיח עתיד טוב יותר לילדים שלי? שאלות קשות. כנראה שלא. אבל כנראה גם שכשאתה עם הגב לקיר אין לך הרבה ברירה. מה שמצחיק בכל זה הוא שאם יותר אנשים לפנינו היו חושבים ב"שווה לי", כנראה שהמדינה לא היתה קמה בכלל – או מתקיימת בקושי עשור וחצי. כי בהתחלה לא היה פה בשביל מה לחיות, שלא לדבר על למות. כדאיות העזיבה היא נבואה שמגשימה את עצמה.

    אז מה לעשות? לבחור לכנסת, כי לא כולם מושחתים. לקוות שהדיקטטורה הבאה שלנו תהיה נאורה. להילכד כאן בלי אפשרות לצאת ואיכשהו לשרוד. להאמין שבכל זאת מי שמנהל את העניינים כאן עושה את זה לטובת המדינה ולא (רק) לטובתו האישית. ואם למות, אז לפחות עם הנעליים עלי ועם הפנים לאויב. ובקטנה, אם מסתכלים החוצה, מגלים שהאויב זרועותיו כבר מגיעות לקצווי המערב האימפוטנט – אז אין לאן לברוח בעצם, אלא רק לדחות את הקץ. אז אם כבר לעמוד, עדיף לעמוד כאן.

  • Sir Simon

    "אני הייתי פסימי עוד באירופה, והנה איכשהו המצב לא נהיה יותר גרוע."
    Well, that depends on historical context..
    More to the point – getting habituated to a looming disaster is not the best strategy for survival.

    What I am wondering is whether you really have children. Immigrating is never a natural thing, and always comes with a steep price. Leaving the family behind is somewhere between hard and impossible. In the end it boils down to choosing between your parents and your children, which is an impossible choice. But unavoidable.

    "אני גדלתי כאן ולעקור נראה לי לא-מובן."
    It may be hard, but Yossi's post should help you understand.

    "האם המוות שלי עבורה יבטיח עתיד טוב יותר לילדים שלי?'
    Here I can help. Not likely!

    "אם יותר אנשים לפנינו היו חושבים ב“שווה לי“, כנראה שהמדינה לא היתה קמה בכלל"
    This is not the best way to make a case for what should be done now.

    "לבחור לכנסת"
    I agree that not everybody is corrupt, but the pickings are still slim in the shtetl.

    "אם מסתכלים החוצה, … אז אין לאן לברוח"
    B-S. The next generation has a much better chance to survive in the U.S. Canada, Australia or Western Europe than in Israel.

    "ואם למות, אז לפחות…"
    This is where we disagree. I cannot accept this for my son, and will do all that is in my power to maximize the chances that he does not face this grim destiny.

    I do sympathize with your situation, though. From the bottom of my heart – the best of luck.