הנה מוטלים קורבנותיו, שורה ארוכה ארוכה
שני רופאים, אורי ניצן ויונתן טורנר, זומנו לאחרונה למילואים, ועמדו נדהמים מול שלל התירוצים שבהם הגיעו אליהם חיילים, בחיפוש נואש אחרי איזה גימל, או לפחות בית. חלק מהתלונות, כמובן, היו אמיתיות, אבל הן טבעו בים הגדול של מבקשי הפטורים. ניצן וטורנר הוטרדו כל כך מהתופעה, שיש לה כמובן גם השלכות תקציביות – יום עבודה של רופא עולה למדינה הרבה מאד כסף – שהם כתבו על כך מאמר, ו"הארץ" מצא בו די טעם כדי לפרסם אותו.
קל, עם זאת, לאבחן שגם ניצן וטורנר סובלים ממיחוש מסוים – אפשר להגדיר אותו כקציניס, או כסג"מת מאוחרת. אני מנחש שכמו חלק ניכר מהרופאים במילואים, המסלול שלהם היה מסלול עתודה והם הגיעו לשירות שלהם כשהם כבר קצינים אקדמאים. המגע שלהם עם החיילים מן השורה היה מצומצם, וכשהם הגיעו למגע שוטף איתם הם כבר היו מבוגרים משמעותית מהחייל הממוצע.
אילו חוו את השירות הצבאי כמו רוב החיילים, הם היו יודעים שהחייל הממוצע הוא עובד כפיה. זה נכון במיוחד לגבי הג'ובניקים, שממלאים לעיתים קרובות תפקידים מיותרים לחלוטין ויודעים את זה, יודעים שהם נידונו להתנוונות של שלוש שנים. לא במקרה הדבר היחיד שמעניין חייל רגיל הוא חופשה; אין לו עניין בעליה בדרגות או בכך שיגדילו את המשכורת המגוחכת שלו בשקל תשעים. הוא פשוט לא רוצה להיות שם. אצל קרביים יש מוטיבציה גבוהה מעט יותר, אבל זה בגלל שהם עושים דברים שגברים צעירים רוצים לעשות, כמו לירות בדברים. וגם הם, הדבר שעומד בראש מעייניהם הוא מתי הם יצאו הביתה. כן, יש גם אנשים אחרים. קוראים להם "מורעלים", והביטוי אומר כל מה שצריך לומר.
ניצן וטורנר יתקשו להבין זאת. אחרי הכל, הם בצד השני של המתרס, בצד של נוגשי העבדים. באזרחות, הם עושים עבודת קודש של הצלת חיים; בצבא, הם עושים את אותה העבודה – אבל נלווה לה גם תפקיד של שמירת משמעת. הם אמורים למנוע מעובדי הכפיה להתחמק מתפקידיהם בתואנות שווא; אם לא יעשו זאת, הם עשויים להסתבך. לא בדיוק רס"ר משמעת, אבל בסביבה. אני מכיר קצין רפואה שכאשר נקרא למילואים, העניק פטורים וגימלים לכל החיילים שביקשו אותם, תוך בדיקות מינוריות בלבד. אבל הוא היה מודע לעובדה שכמילואימניק, גם הוא עובד כפיה, והוא סיים שירות חובה רגיל ולמד אחריו. הוא זכה לשיחה קשה מצד קצין כלשהו.
טיבם של עבדים הוא שהם מנסים להשתחרר. לפעמים הם מנסים להמלט לשעות או ימים, כמו החיילים שפגשו ניצן וטורנר; במקרים קיצוניים, הם חושבים שאין להם מנוס אלא ללכת למקום שממנו שום רס"ר או מוכה קצנת לא יוכל להשיב אותם. עשרות חיילים מדי שנה מוצאים את השירות הצבאי כמשהו שהתמודדות איתו היא מעבר לכוחותיהם. ילדים בני 19, בשיא עלומיהם וכל עתידם לפניהם, מוצאים עצמם כלואים במערכת שמתהדרת בכך שהיא נוקשה ושהיא שוברת אותך לצורתה, שהיא צריכה "לשבור את האזרח כדי ליצור את החייל". אבל למערכת הנגישה הזו יש יתרון אחד על מערכות אחרות: היא מחמשת את נתיניה, ומספקת לנואשים שבהם אמצעי מילוט מהיר.
היום, כמה שעות לפני שפרסמו ניצן וטורנר את המאמר שלהם, הודה צה"ל לראשונה שחלה עליה במספר ההתאבדויות. לטענת צה"ל, 19 חיילים התאבדו עד כה במהלך 2010, לעומת 21 במהלך 2009. בצה"ל טענו שמדובר בעליה שבאה אחרי ירידה של עשרות אחוזים, אבל אנחנו כבר יודעים שדובר צה"ל משקר כהרגלו; שלא לציטוט, אמרו שם לפני חודשיים שהמספר האמיתי של המתאבדים ב-2009 היה 68. אז אם צה"ל מתלונן היום על עליה חדה במספר ההתאבדויות, יש מקום להניח שהמספר גבוה הרבה יותר. גם 19 הרוגים, אגב, הם משמעותית יותר ממספר אבידות צה"ל מכל סיבה אחרת; סיבת המוות המובילה בצה"ל היא התאבדות.
וקשה להאמין שהעליה הזו – שנתיים ברציפות – היא מקרית. תחת ראש אכ"א הקודם, אלעזר שטרן, ניהל צה"ל מסע שיסוי נרחב בתקשורת כנגד "משתמטים". אין דבר כזה, משתמטים: כל מי ששוחרר מצה"ל, שוחרר על ידי צה"ל. אף אחד לא שחרר את עצמו. אבל שטרן הקשיח את תנאי השחרור מצה"ל, ואנשים שקודם לכן היו משוחררים בשל סעיפים נפשיים, נאלצו מעתה להתמודד עם תנאי החיים ביחידה קרבית. הוא רצה לגייס גם אוטיסטים.
כתבתי בשעתו שתוצאות המדיניות של שטרן צפויות למדי: עליה במספר המתאבדים. ציינתי גם שגל ההתאבדויות יהיה כבר בעיה של יורשו. שטרן מתכונן כעת לקריירה פוליטית. רצוי שבכל פעם שהאיש הזה יפתח את הפה, ישאלו אותו כמה ילדים הוא הרג על מזבח "צבא העם".
לא שזה יקרה. זו, אחרי הכל, תהיה מתיחת ביקורת על צה"ל.
(יוסי גורביץ)
Pingback: Tweets that mention הנה מוטלים קורבנותיו, שורה ארוכה ארוכה » החברים של ג’ורג’ -- Topsy.com()