החברים של ג'ורג'

נופלים, לא נרצחים

אי אז בשנות השמונים נהרג קצין צה"ל בירי מהמארב ברצועת עזה, והעיתונות מיהרה לכנות את האירוע "רצח". עמוס קינן, אחד מהכותבים הבולטים ב"פתחלנד" – עמודי האמצע הוורדרדים של המוסף לשבת של "ידיעות", ששמם יצא לשם בשל שמאלנותם לכאורה של כותביהם – מיהר לכתוב מאמר צורב בתגובה.

חיילי צה"ל, אמר קינן, אינם נרצחים. הם נופלים. הם אינם קורבנות, הם לוחמים, ובמלחמה יש הרוגים. מי שמתייחס להריגתם כאל רצח אומר בעצם שאין הבדל בין מותם ובין מותם של קורבנות פוגרומים, שמותו של יהודי הוא תמיד רצח. העושה זאת מכחיש, למעשה, את המעשה הציוני העליון: יצירת מדינה שבה יהודים יהיו ככל העמים, עם צבא שהוא צבא ככל הצבאות, צבא שחייליו אינם נרצחים אלא נופלים.

קינן כתב בדם ליבו: הוא היה לוחם לח"י, מהפלג השמאלי המרתק של התנועה המשונה ההיא, שהתנדנדה בין מיסטיקה לאומנית יהודית ובין כנענות ("לא נורא, עמוס," אמר לו בשעתו ישראל אלדד, "עוד נעשה ממך יהודי טוב"). היום הדברים הללו, תחת הגל העולה של לאומנות יהודית מעורבת בבכיינות שמאלצית, כבר כמעט ואינם זכורים.

אתמול חיסלו כוחות הבטחון – די הרבה אנשים: כוח מיוחד של מג"ב, יחידה של צה"ל, אנשי שב"כ, ודחפור – את עלי סוויטי, שהועלה לאחר מותו לדרגת בכיר בזרוע הצבאית של חמאס. הדיווחים הראשונים מסרו שסוויטי, אבוי, העז להשיב אש לעבר חמושינו. כלי התקשורת ידעו לדווח שסוויטי היה בין האחראים "לרצח" לוחם מג"ב יניב משיח לפני שש שנים. משיח לא היה כפות באיזה מרתף; הוא נהרג בחילופי אש סמוך למחסום תרקומיה. ולמרות זאת, ynet – אתר החדשות המוביל בישראל, שלפני שש שנים דיווח על נפילתו בקרב – התייחס לאירוע כאל "רצח". "הארץ" התייחס לאירוע פעם אחת כרצח ופעם שניה כהרג; ערוץ 2 דיווח על "רצח"; "ישראל היום" מדבר על "רצח"; כך גם, אבוי, נענע.

כשהריגה – דבר סביר לחלוטין במלחמה, סיכון שכל חייל לוקח על עצמו – הופכת לרצח, קורים כמה דברים. קודם כל, החייל מאבד מערכו; נלקחת ממנו האחריות למצבו שנטל על עצמו. שנית, מלוחם הוא הופך לקורבן רצח, כזה שאת דמו יש לנקום; פתאום, הריגתו היא פשע, כמעט פשע מלחמה. שלישית, הדבר יוצר דמוניזציה של לוחמי הצד השני, ומקל נפשית על פגיעה גם באזרחיו. אם כל מי שהם הורגים הוא קורבן רצח, אזי כולם רוצחים. אם אין הפרדה בין הלוחמים לאוכלוסיה אצלנו, היא מתבטלת גם אצלם.

ובדיוק כך התייחס צה"ל לפרשה: כאל נקמה, שבמסורת המקום יש להגיש כשהיא קרה. במה שקשה להאמין שהוא צירוף מקרים, סוויטי חוסל בדיוק ביום השנה השישי לנפילתו של משיח. כמעט כל כלי התקשורת דיווחו על "סגירת מעגל", כאילו הריגתו של חייל היא איזה פשע איום ונורא. באופן חשוד במיוחד – נראה שרק אורן פרסיקו ב"עין השביעית" הבחין בכך – כתב של ערוץ 2 היה בביתו של אביו של משיח עוד קודם למותו של סוויטי, והיה נוכח כאשר קיבל האב את הבשורה המשמחת ממפקד מג"ב. כלומר, יש להניח שמישהו בצה"ל ידע כיצד עומדת להסתיים התקרית, וידע להזעיק את התקשורת כדי שתשדר בזמן אמת את הנצחון הגדול.

מעבר לכך שהדבר מעלה שאלות מציקות על מנהג האיפה ואיפה של צה"ל (פתאום מותר לעדכן עיתונאי על פעולת צה"ל בעומק השטח הפלסטיני בזמן אמת, כשעדיין יש מבוקש חמוש בשטח?), ועל יכולת ראיית העתיד של דובר צה"ל (יש להניח שתמונת האב המקבל את הידיעה על מעצר הורג בנו חלשה משמעותית מזו שבה הוא מקבל את הידיעה על מותו), צריך לציין בצער את התפוגגות התפיסה של עמוס קינן. חזרנו לגטו, וזה עתה נודע לנו על קוזאק מרושע שבא על עונשו. זה אמנם גטו עם חיל אוויר, אבל גטו.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

32 תגובות על ”נופלים, לא נרצחים“

  1. וואו. החמצתי את הסקופ של פרסיקו. זה מדהים. זו, אגב, לא הדלפה שיש בה כדי לסכן את כוחותינו? טפו על הנשמה השחורה של הבהמה הירוקה.

    • גוגול הגיב:

      תשובת דובר צה"ל הצפויה היא שאין שום סיכון לכוחותינו כאשר הם ביחס של כמה עשרות מול אחד + יכולת ההרס והדריסה המוכרות זה מכבר של הD9.

      ד"א:
      רחביה- אני מחפש לינק לראיון שעשית עבור הארץ ומץקשה למצוא אותו באתר החדש שבו אתה מפרסם, אם תואיל לצרף אודה לך.

  2. הראיון עם עלי אבו ניעמה? קבל: http://www.youpost.co.il/world/middle-east/1415-2010-01-08-20-37-33

    הוא דווקא נמצא עדיין בעמוד הראשי (מדור המזה"ת מתעדכן אצלנו באופן לא תדיר…).

  3. קורא עוד יותר קבוע הגיב:

    תודה על הפוסט. גרמת לי להרגיש פחות פרנואיד.

  4. עדו הגיב:

    סתם הגיגים על קינן, אחרי שמת הסתבר שקינן אכן זרק פצצה על ביתו של שר מהמפד"ל ומיד יצאו כל צדקני הימין מהחורים להראות שטרוריסטים דווקא יש בשמאל ועוד איך .
    זה שקינן בדיוק השתחרר מהלח"י שהיתה תנועה ימנית לא מטריד אותי. מה שמטריד אותי הוא שגיליתי עוד עובדה מעניינת (מסתבר שאני לא במעגל יודעי הסוד) שקינן נפצע במלחמת השחרור בדיר יאסין. כלומר עכשיו מת עוד אחד מאותם אנשים שיכולים היו לספר סוף סוף בדיוק מה היה שם (בעצם לא צריך, השתיקה שלו די אומרת הכל) והשאלה היא כמובן אם איש האשכולות, אוהב הארץ והאבא של רונה הוא גם רוצח ילדים ונשים או לא? משום מה את אנשי 'מקור ראשון' החלק הזה מעניין פחות מהפצצה על ביתו של השר.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

      הוא לא שתק. למיטב זכרוני אשתו ספרה שהוא ספר לה על הטבח וגם סיפר שהוא ירה בעצמו כדי לצאת משם (כלומר – הפציעה שלו היתה כתוצאה מירי בקיר קרוב שנועד לפצוע אותו מרסיס).

      • עדו הגיב:

        הבנתי, הוא סיפר לאישתו! נו אז עכשיו סוף סוף הוסר הלוט מעל אחת הפרשות שמאפילות על תולדות המדינה ושכולם מטאטאים מתחת לשטיח.
        זה בסדר, היה גם עיתונאי אחד שהסביר שקינן סיפר לו הכל על דיר יאסין אבל משום מה אני, אזרח המדינה לא זכיתי מעולם לשמוע דיווח אמיתי אלא רק
        רמזים (בעובי של פיל אבל רמזים). אני חושב שזכותו של הציבור בארץ לדעת בדיוק מה קרה במדינה הזאת גם אם זה קצת מעיב על דמותו של הצבר יפה הבלורית והתואר (נתיבה בן יהודה כבר תיארה בספר איך השתתפה ברצח שבויים). האירועים האלו הם לא העניין הפרטי של לוחמינו המצויינים והם לא סוד צבאי הם שייכים לציבור הישראלי כולו.

      • מימי הגיב:

        על דעת עצמו.
        http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1036069.html

        גם על דיר יאסין ובכלל –

    • TIBERIVS GRACCVS הגיב:

      הלח"י לא הייתה תנועה ימנית.

  5. תומר הגיב:

    נו, ו? אז בסדר, במלחמות יש הרוגים וכל חייל לוקח על עצמו את הסיכון. אז מה, עלי סוויטי, שבחלוף שש שנים ככל הנראה לא פשט את המדים, הוא לא לקח על עצמו את הסיכון? הפוסט הזה מריח כמו הודעת גינוי של מועצת זכויות האדם של האו"ם. תוחזר יוליה שמאלוב ברקוביץ'.

    • ygurvitz הגיב:

      ודאי שהוא לקח סיכון, ואם הוא היה מת באיזו התקלות לא הייתי מגיב על כך. מי שלא סובל את החום וגו'. אבל זה נראה יותר כמו ציד מסוגנן מאשר כמו פעולה צבאית.

    • אזרח הגיב:

      הפוסט הוא לא גינוי של הרג הפלסטיני החמוש. זו ביקורת על המנטליות המשולבת של: בכיינות קורבנית + מלחמת כנופיות נקמנית.

  6. אורן הגיב:

    מדינה של צבועים.
    מתי כבר יודו שבוצע חיסול בשם החיסול הפרימיטיבי,
    ויפסיקו לתרץ בסיפורי אלף לילה..

  7. MuyaMan הגיב:

    במה בדיוק צריך להודות עוד? תסתכל על הכותרת כאן: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3880893,00.html

  8. MuyaMan הגיב:

    במה עוד צריך להודות כאן? לא מספיקה הכותרת?
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3880893,00.html

  9. יואב הגיב:

    למרות שאני מסכים עם ההבחנה שהשימוש במונח רצח להרג של חייל הוא מוטעה, אני לא יכול להבין את הביקורת על חיסולו של עלי סוויטי. הדיווח בתקשורת הוא שניסו להוציא אותו החוצה, כרזו לו מספר פעמים, והרסו קירות חיצוניים של הבית לפני שחיסלו אותו. בתי הכלא בארץ מלאים במחבלים שנתפסו בדרך הזאת ככה שאני מתקשה להאמין שהתקשורת נותנת כאן דיווח שיקרי. העיתונאי יכל לנסוע למשפחת החייל על הדלפה על מעצר בדיוק כמו כל הדלפה על חיסול.

    אני מתקשה להבין מאיפה הדברים האלה באים. יש סיבה שבגינה צה"ל לא צריך לעצור פעילי חמאס שהרגו חיילים? יש ספק בלגיטימציה של פעולה כזאת? יש סיבה לא לנהוג ביד קשה כשאין שיתוף פעולה? אתה מאמין שללא פעילויות מהסוג הזה נגד החמאס – הגדה היתה עכשיו במצב קרוב לשפוי?

    זה בדיוק ההבדל בין ביקורת לגיטימית ששומרת על הדמוקרטיה ובין ישיבה על הגדר והעברת ביקורת מנותקת בעיני – העובדה שאם היו שמים אותך בעמדת מפתח שדורשת התקדמות לפתרון בגדה שיביא לחיזוק המתונים והחלשות הפנדומנליזם בגדה לא היית נוהג בדרך אחרת שהיתה מביאה לפחות הרוגים.

    להגיד שהמצב חרא – זה גם אני יודע.

    • נדב פרץ הגיב:

      התהליך היה כזה:
      כרזו לו לצאת
      הרסו קירות חיצוניים
      התחילו לירות (לפי הדיווח – לקיר חיצוני, אם כי זה נשמע תמוה)
      הוא ירה חזרה
      ירו בו

      כלומר, הוא לא התחיל לירות עד שלא ירו עליו. אם זה לא נסיון חיסול (כשאנחנו מדברים על עדיפות מוחלטת של הכוח העוצר) – לא ברור לי מה כן נופל לקטגוריה.

      • מיקי לטוביצקי הגיב:

        אני חושב שחיסול בטיל או פצצה מהאוויר, או לירות לפני שכורזים – זה מה שמכונה בדרך כלל נסיון חיסול. השלב שבו נותנים לחשוד לצאת עם הידיים למעלה – זה עושה את ההבדל.

        • ערן טרבלסי הגיב:

          נדב,
          מה שאתה מתאר נקרא נוהל "סיר לחץ" (קצת מוזר לי שאתה לא מכיר את זה), ואחד השלבים בו הוא ירי לעבר הקירות, שתפקידו להזהיר. למעשה, כל שלב בנוהל הזה מפחיד יותר מקודמו, והמטרה היא לגרום למי שנמצא בבניין לצאת ולהסגיר את עצמו. (אני לא נכנס לדיון אם זה נעשה כדי להימנע מהרג כשניתן, או שזה נעשה רק כדי לנסות להוציא מידע מאותו אדם, דבר שיהיה אפשרי רק אם הוא ייעצר, ולא אם ייהרג). התהליך יכול להימשך שעות על-גבי שעות, ולפעמים הוא נגמר בהריסת הבית על המבוקש (אם הוא לא יוצא החוצה).

          מיקי – מה שלומך? מקווה שאתה זוכר אותי בשם. לפחות לפי מה שנדב כתב הכריזה קדמה לירי.

  10. להלה הגיב:

    אני חושב שההגדרה "רצח" היא אמנם בעייתית, אבל אפשרי שהיא יותר קרובה ל"נפילה". הכל שאלה של הנסיבות בהן החייל נהרג. אם הוא עמד או נסע בדרך ממקום א' למקום ב' שלא במסגרת מבצעית, ולא בזמן פעילות מבצעית, ונפגע כתוצאה ממארב או צלף, בלקסיקון שלי זה קרוב יותר לרצח מאשר לפעולת לחימה מאורגנת. במקרה הנדון, החייל היה בפטרול מבצעי, שם לקח חלק בהתקלות ושם נהרג. זהו אינו רצח. מאותו הגיון של יוסי, אזרחים שנהרגים בפיגוע אינם נרצחים אלא "נופלים", וזוהי, לדעתי, טעות.

    בקשר לשאר הדברים – אני לא מוצא בעייה בחיסול חשבונות עם אדם שהיה אחראי לפעולות נגד חיילי צה"ל ומשמר הגבול. אותו אדם, כשעשה את מה שעשה, ידע שדמו בראשו. נתנו לו את ההזדמנות להכנע והוא סרב לה, אלא שלח את משפחתו (שלא נפגעה) החוצה. אחר כך, אין שום סיבה לסכן את חייו של אף חייל צה"ל. הבעיה היחידה שהיתה לי עם הפעולה, היא שבסופה לא דאגו לקחת את הגופה, אלא השאירו אותה במקום.

    • Quercus הגיב:

      מה? ההגיון של יוסי (כפי שאני מבין אותו, ויתקן אותי אם אני טועה), מצביע על כך שיש הבדל *עצום* בין אזרחים ובין חיילים. כשאזרחים נהרגים זה בדרך-כלל רצח, בעוד כשחיילים נהרגים זה בדרך-כלל נפילה.

      • להלה הגיב:

        מה שאני אומר זה שכשחייל נהרג בשעת פעילות מבצעית – זוהי נפילה, וכשהוא לא – אז לא. אני יודע שטכנית חייל שהיה בחופשה ונהרג בתאונת דרכים נחשב כאחד ש"נפל בעת שירותו הצבאי", אבל יש הבדל בינו לבין חייל שנהרג בהתקלות.

        אם חייל במדים הוא מטרה לגיטימית, ללא קשר לפעילותו, והריגתו אינה רצח, ללא קשר לנסיבות, וזאת בגלל שהמעשה נעשה בגלל שישנה מלחמה בין שני הצדדים, אז גם אזרח הוא כזה. הארגונים הפלסטיניים אמרו פעם שאין מבחינתם בעיה להרוג ילדים וצעירים כי "הם בבוא הימים יהיו חיילים".

        לסיכום – מה שאמרתי הוא שזה תלוי בנסיבות המקרה, ואם הקורבן הוא חייל זה לא הופך אותו אוטומטית ל"נופל", אלא לפעמים ל"נרצח".

  11. אלעד אין-דור הגיב:

    רצח הוא גזילה של חיים בכוונה, וזה לא משנה מי היה הקורבן ולמה הוא נרצח.

    החיילים באמת לוקחים על עצמם סיכון – אבל לירות בהם זה רצח.

    ככה גם היריה במחבל שלוקח על עצמו סיכון – רצח לשם הגנה עצמית, אבל רצח.

    ככה גם הוצאה להורג, גם לאייכמן וגם לטוביאנסקי ז"ל (סליחה, טוביאנסקי, שאני מזכיר את השמות של שניכם באותו משפט) גזלו חיים בכוונה, כלומר – רצחו אותם.

    לפעמים רצח הוא מיותר ורע ומגעיל, ולפעמים זה רוע הכרחי – כמו שלהרוג כל מחבל, שאי אפשר לעצור, זה רוע הכרחי.

    אבל רוע הכרחי נשאר רוע ורצח הכרחי או מתגונן נשאר רצח. לדעתי חשוב להשתמש במושגים האלה גם במקרים כאלו, ולא לעמם את הזוועות של מצבי המלחמה – גם אם המצב הכרחי.

    סליחה שחפרתי, מקווה שהסברתי את עצמי טוב כי קצת התפזרתי.

    • Quercus הגיב:

      אתה פשוט עוקר את המילה "רצח" מהמשמעות שלה. לא כל גזילה של חיים בכווננה היא רצח, ודאי לא כשמדובר בתנאי מלחמה.

  12. ערן טרבלסי הגיב:

    קשור לפוסט בערך – לאחרונה שמתי לב שמצמידים את התוספת הי"ד (השם יקום דמו) לשמותיהם של חיילים שנהרגו, והדבר מאוד הכעיס אותי (בדרך-כלל עושים זאת לנרצחים). האם זה תמיד היה קיים, או שזה באמת מנהג חדש ומגונה?

  13. אופיום הגיב:

    It's a shame he's dead, he was such a sweetie.

  14. עמיש הגיב:

    בהפגנות הימין נגד הריסת המאחז הבלתי חוקי בשכונת היובל הם הניפו שלטים שבהם בקשו לא להרוס את ביתם של רועי קליין ואלירז פרץ שנרצחו…

  15. יו הגיב:

    הכינוי רצח על ידי משתפי הפעולה עם הממסד מהמדיה אכן מגוחך, צדקני ומלא רחמים עצמיים.

    אך למנגנוני המדינה צריך שיהיה זכרון ארוך ובלתי נכלה. עד שהמוח יחליט על דיליט כללי. רוצה לומר, והיה והמחבל הנ"ל הפך, ביום מן הימים, לפרסונה גרנטה, צו יוצא למנגנונים לחדול מכל פעילויות אשר יכולות להראות כמזיקות לאיש המדובר. 

  16. אסף רזון הגיב:

    יש בטקסט מה שנראה כמו טעות גדולה הנושקת לסילוף.

    כתוב: "כתב של ערוץ 2 היה בביתו של אביו של משיח עוד קודם למותו של סוויטי"

    בעוד שאצל פרסיקו מוזכר:
    "ראובן משיח לא היה לבד בביתו. כתב המהדורה ניר דבורי תיעד בזמן אמת את האב מקבל את השיחה שבישרה על הרג האחראי למות בנו. כיצד ידע דבורי להגיע בשעת בוקר מוקדמת לביתו של האב השכול?"

    יש לשים לב שלא משתמע מכך שהכתב היה בבית טרם מותו של סוויטי אלא רק טרם שהגיעה ההודעה הרשמית מצה"ל אל ראובן משיח. הרבה פחות דמוני.

    בהנתן העובדה שאין עדות אחרת, זה קצת מחליש את המסקנה המתבקשת:

    "כלומר, יש להניח שמישהו בצה"ל ידע כיצד עומדת להסתיים התקרית, וידע להזעיק את התקשורת כדי שתשדר בזמן אמת את הנצחון הגדול. "

    • ygurvitz הגיב:

      בהנחה שלא עמדה לרשות הכתב מכונת טלפורטציה, הוא גם נזקק לזמן מסוים כדי להגיע למקום. מהצילומים של ערוץ 10 (בכתבה של נענע) נראה שכבר היה די הרבה אור במקום כשהחיסול הסתיים. מעניין יהיה לראות לוח זמנים מדויק של האירוע.