הערה מנהלתית: הפוסט הזה נכתב בשבוע שעבר והוסר, לבקשתה של ענת קם. אני מחזיר אותו כפי שהיה. פוסט נוסף בנושא נמצא בתהליכי כתיבה.

חומת השתיקה נסדקת במהירות: המידע על מעצרה של ענת קם, עיתונאית בת 23 מוואלה, על ידי מנגנון חושך ישראלי – המלמ"ב – כבר איננה ניתנת להשתקה. "ידיעות אחרונות" שיחק שלשום משחק גבולי עם חוקי הצנזורה שלנו (בכללם הדור החדש של הצנזורה, צווי איסור הפרסום על עצם קיומם של צווי איסור פרסום), והציע לקוראיו לחפש בגוגל את הצירוף "Israeli Journalist Gag". עידן לנדאו פרסם את כל הפרשה בבלוג שלו, ועל משקל העקרון של הסיסמה במאבק במאפיה – "לא תוכלו להרוג את כולנו" – מגיע הפוסט הזה. לא תוכלו לעצור את כולנו.

עיקרו של הסיפור: קם, בהיותה חיילת, העבירה לידי "הארץ" מסמכים פנימיים שמעידים על כך שקלגסינו האמיצים הרשו לעצמם להתעלם מהנחיות בג"צ ולרצוח פלסטינים חפים מפשע, כמו גם להתעלם מההנחיות המורות על מעצר של מבוקשים במידת האפשר, ולהורות על הריגתם ללא משפט במקום מעצרם. ההנחיות לביצוע הרצח – והריגתם של אנשים לא חמושים או בלתי מסוכנים, כשהיא מתבצעת על פי הוראה מראש, היא רצח – הגיעו בין השאר מלשכת הרמטכ"ל, רב אלוף גבריאל אשכנזי.

"הארץ", כפי שהעיר חנוך מרמרי, ביצע שגיאה גסה ופרסם את המסמכים כלשונם. בכך שרף את המקור שלו, קם. זו נעצרה בנובמבר 2009; מתקבל הרושם שהעיתונאי שכתב את הכתבה, אורי בלאו, נמלט מהארץ מאימת המלמ"ב. קם עצמה צפויה להשפט בקרוב; מפרסום ב-JTA עולה כי קם חשודה בהפרת חוקי הריגול והבגידה, וכי התביעה תבקש לשלוח אותה ל-14 שנות מאסר.

איך זה קורה? איך אפשר לשלוח צעירה לכלא ל-14 שנה בגלל שפרסמה מסמכים צבאיים שאינם מסכנים איש – אחרי הכל, הם מתייחסים לפלסטינים שצה"ל כבר רצח? בגלל השתיקה הארוכה של התקשורת הישראלית באשר לעוול שנעשה למרדכי ואנונו.

* * * * *

החוק הישראלי איננו מכיר בחופש העיתונות; הוא קיים רק בשל פסיקות בג"צ, שהחשובות שבהן היא פסיקת "קול העם" מ-1953 (דווח כי בן גוריון רצה לשלוח חיילים למלחמת קוריאה, העיתון הקומוניסטי האשים את משטר בן גוריון ב"ספסור בדם הנוער", הממשלה סגרה את העיתון, העיתון ערער וזכה), ופסיקת שניצר (שבה נקבע כי הצנזור רשאי לפסול ידיעות רק אם יש בהן "סכנה מוחשית וקרובה לוודאי לשלום הציבור").

קשה לחלוק על הטענה שהמידע שהדליפה קם איננו מסכן בשום צורה את בטחון המדינה, ודאי שאין בו "סכנה מוחשית וקרובה לוודאי". הוא מסכן את חופש התנועה של קודקודים בכירים, בלי ספק – יש לקוות שבעקבות תשומת הלב הבינלאומית המתגברת לפרשה, שעד הוושינגטון פוסט הגיעה, ייעצר אשכנזי בפעם הבאה שייצא מישראל, אולי אפילו בארה"ב – אבל זו בפני עצמה איננה סיבה לרדיפת עיתונאים, לא על פי הנוהל המקובל.

אבל יש עוד תקדים, ותקדים מסוכן מאד: פסיקת שמגר בפרשת ג'ון קרוסמן, המוכר יותר כמרדכי ואנונו. כזכור, ואנונו, לשעבר טכנאי בכור הגרעיני בדימונה, נמלט מישראל עם שורה של מסמכים וצילומים שקורעים את מסך ה"עמימות" של ישראל, זה שמאפשר לה ללכת עם ארסנל גרעיני ולהרגיש בלי. ואנונו מסר את המידע שברשותו לעיתון סאנדיי טיימס ב-1986, וזמן קצר לאחר מכן נחטף על ידי המוסד מאיטליה לישראל. הוא הועמד לדין באשמת ריגול חמור, והורשע.

ואנונו ערער לבית המשפט העליון על הרשעתו, בטענה שכלל איננו מרגל ושמעולם לא נפגש עם סוכנים זרים. בית המשפט, בראשות הנשיא שמגר, דחה את הערעור. שמגר כתב (סעיף 28 ב'; זהירות, מסמך) כי "טענה זו איננה מקובלת עלי. חומרת מעשהו של המערער איננה נופלת במידתה ממסירת ידיעות סודיות במישרין לסוכן זר. נהפוך הוא. הסוכן הוא אמנם שליח של מדינת אויב או של ארגון מחבלים, והידיעות אשר אותן הוא מקבץ משמשות מדינה או ארגון בהכנותיהם הצבאיות לסוגיהן נגד ישראל. אולם, העובדה, שהידיעות מתפרסמות בעת ובעונה אחת לכל מדינות האויב על סוכניהם, ללא יוצא מן הכלל, ולכל ארגוני המחבלים, יוצרת כפל ושילוש של החומרה".

נראה שגבר כאן הפרקליט הצבאי שמגר על השופט הישר שמגר, שיכול היה לשחרר את רוצח ההמונים ג'ון דמאניוק במילים "הוואכמן ג'ון דמאניוק יוצא זכאי מלפנינו". עיקר הנזק שבריגול הוא שהצד הנפגע איננו יודע שפגעו בו; הוא סמוך ובטוח שהמידע שעליו רצה להגן עודו מוגן, ובעצם הוא חשוף לאויב ונתון למניפולציות מצידו. במשפט בעייתי אחר בפסיקתו, קובע שמגר (סעיף 27, ה') כי במקרה כזה, " אין כל טעם לחפש אחר עדויות בקשר לנזק (אף כי אלו הובאו לפני בית המשפט ותמציתן הוזכרה בסעיף 4לעיל), שכן הנזק, אשר חוששני שחלק מביטוייו רק יתגלו בעתיד, הוא ברור על פניו…".

היישום של פסיקת ואנונו לעניינה של קם ברור: היא מואשמת בבגידה וריגול כאשר לא יצרה כל מגע עם סוכן זר, אלא רק עם עיתון – כלומר, מערכת המשפט ממשיכה לראות בעיתונאים ישראלים שווי ערך של מרגלים ובמסירת מידע להם, גם אם מדובר במידע המוכיח שמערכת הבטחון עוברת על החוק, כשווה ערך לריגול. גם אם תטען קם שהמידע שמסרה לא גרם כל נזק, תקדים ואנונו אומר שזו לא תהיה הגנה.

* * * * *

המלמ"ב לא תמיד מצליח לרדוף אנשים חפים מפשע: למרות ההתעללות שלו, כולל מעצר ארוך, ביצחק יעקב – בכיר במערכת הבטחונית לשעבר, שנחשד בפרסום ידיעות הקשורות לכלי נשק שישראל לא רוצה שידעו שיש לה – האחרון זוכה משתי העבירות החמורות בהן הואשם, הורשע רק בקלה, ונענש "רק" בשתי שנות מאסר על תנאי. במקרה הזה, התנבלה המערכת עד כדי כך שתבעה מיעקב לפצות אותה על הוצאותיה במעצרו, והפעם בית המשפט בעט אותה מכל המדרגות.

אבל ענת קם איננה יצחק יעקב. היא חיילת שפעלה על פי מצפונה ותו לא, וכמו מרדכי ואנונו וטלי פחימה לפניה, מנגנון החושך – כשיגיע למסקנה שאין עוד טעם בנסיון הסתרת הפרשה – יהפוך אותה תוך שניות לאויבת העם. כשזה יקרה, צריך לזכור, לדעת מראש, על מה עומדים להשליך צעירה בת 23 ל-14 שנות מאסר: על ביצוע חובתה הפטריוטית לעדכן את הציבור בישראל בפשעים שמבצעת הנהגתו. הציבור לא רוצה לשמוע, ובית המשפט העליון ודאי לא יתבע את עלבונו ולא יעמיד את אשכנזי ושות' לדין אפילו על ביזוי בית המשפט – והמסקנה היא שצריך להוציא את הדברים החוצה, לבית דין בינלאומי.

פרשת קם, הרבה פחות דרמטית מפרשת ואנונו, מעידה סופית שישראל איננה מדינה דמוקרטית ולא מדינת חוק: השלטון מתיר בטובו פרסום מידע עליו, אבל ברגע שהמידע הופך למסוכן לאדוניה האמיתיים של המדינה, שליטי הקסרקטין ומנהלי המעבדות החשאיות, עיתונאי הופך למרגל וחשיפת פשעים – לריגול חמור. ישעיהו ליבוביץ' אמר בשעתו שהכיבוש יהפוך את ישראל למדינת שב"כ; לשב"כ יש מעצורים מסוימים ופעילותו מוסדרת בחוק. ישראל הפכה למדינת מלמ"ב.

(הערה אישית: הפוסט הזה נכתב לאחר חיבוטי נפש ארוכים. כמה אנשים הקרובים אלי פרסמו טקסטים הקשורים לפרשת קם, והסירו אותם לאחר שהיא עצמה ביקשה זאת מהם. היא בעליל איננה רוצה בפרסום, אבל הרמיזות בתקשורת הישראלית והידיעות הברורות בבלוגוספירה הישראלית והתקשורת הזרה מעידות שמאוחר מדי לנעול את האורווה הזו).

(יוסי גורביץ)