החברים של ג'ורג'

חוזרים לטעויות אוסלו

מזכ"ל "שלום עכשיו", שמתנועה עממית התדרדרה לשדולה שעיקר כוחה בבתי המשפט, קורא לאהוד ברק שלא לפרוש מן הממשלה עם הגשת דו"ח וינוגרד. ברק התחייב בפומבי לפרוש במידה ודו"ח וינוגרד יטיל אשם באהוד "זה מקום העבודה שלי" אולמרט. אופנהיימר רואה בעמידה בהתחייבות שנתן מנהיג נבחר לבוחריו "כניעה לפופוליזם".

אין לי כוח לנתח את ההבלים השבועיים של יואל מרקוס, אז אגש ישר לשורה התחתונה שלו: אולמרט חייב להשאר. גם אהוד אשרי, מהישרים והבהירים שבכותבי הדעות שלנו, מגיע לאותה המסקנה: השארותו של אולמרט בתפקידו היא "אחריות לאומית". אופנהיימר, מרקוס, אשרי ורבים אחרים אומרים בגלוי: אולמרט מקדם את השלום, הפלתו תעלה את נתניהו שיחסל את התהליך, ועל כן יש לסתום את האף ולהניח לאולמרט.

התפיסה הזו היא למעשה חזרה לשלהי תקופת פרס, לאחר גל הפיגועים של 1996. בשבוע הנורא ההוא של פורים קרסו למעשה הסכמי אוסלו ומעולם לא קמו לתחיה. הקונספציה של פרס וביילין כשלה; הם היו צריכים ללכת הביתה. אבל התקשורת התגייסה להגנתו של פרס; כששתה קצת יותר מדי, ודיבר אחרי טבח כפר קנא על "הערבים הדפוקים האלה, שלא יודעים מה טוב להם", התקשורת העלימה את האמירה הזו. השלום – או, ליתר דיוק, אשליית השלום – גבר על חובת הציבור לדעת.

התמיכה של אולמרט בציבור אפסית. זה נתון קבוע. היא אפסית מאז המלחמה. ברגעי השפל שלו, ירד אולמרט לשני אחוזי תמיכה; נסראללה היה יותר פופולארי ממנו. הסקרים השבוע מראים שכ-75% מהציבור סבור שעל אולמרט להתפטר בעקבות דו"ח וינוגרט, אם יצביע עליו כאחראי לכשלון – ולפי הצו שמונה שהוצא לגווארדיה הוותיקה, כנראה שזה יהיה דו"ח חמור מאד. אומרים שהוא יתמקד ב-60 השעות האחרונות למלחמה, נקודת השפל של אולמרט.

המלחמה נתפסת, בישראל ומחוצה לה, ככשלון. האוגדונרים שהיו אחראים לברבור התפטרו (הירש תוך יבבות ונסיון חזרה), אלוף הפיקוד התפטר, הרמטכ"ל התפטר, שר הבטחון התפטר. רק ראש הממשלה נשאר על מקומו, והוא לא מתכוון ללכת. אי הנכונות הזו לשלם את המחיר המתבקש היא חלק ניכר מהזעם העממי כלפיו – לדעתי, עוד יותר מהכשלון עצמו. האיש פשוט משתין עלינו מהמקפצה.

וכעת באים פרשני השמאל ומפצירים בנו להשאיר אותו, כי הוא יגיע להסכמים עם הרשות. נניח שכך הדבר. נניח שאולמרט מסוגל להגיע להסכם סופי עם אבו מאזן, במסגרתו תיסוג ישראל מהגדה המערבית ויפונו התנחלויות. מה יקרה רגע לאחר החתימה?

מה שיקרה הוא שההסכמים יוכתמו, לדורות, באי-הלגיטימציה של אולמרט. הם ייתפסו כהמצאה של ראש ממשלה נואש, שמנסה בכל כוח להשאר על כסאו. השמאל, שיתמוך בהם, ייתפס כמי שעקף את רצון העם, כסייען של תופס-שלטון. יקרה לו מה שקרה למפלגה הדמוקרטית בארה"ב אחרי מלחמת האזרחים: הוא יוקע כבוגד.

עד כאן באשר לחזון התעתועים שאולמרט מאכיל בו את השמאל (הוא ביקר במרכז מרצ לאחרונה). עכשיו הבה נסתכל על המציאות. להסכם כזה אין סיכוי בכנסת הנוכחית. אם אולמרט ישחד כמה חברי כנסת בכיבודים ויעביר את ההסכם כך, יש סיכוי משמעותי למלחמת אזרחים.

אפילו אם לא תפרוץ מלחמת אזרחים, עם מי יחתום אולמרט על ההסכם? עם אבו מאזן, שכפי שראינו בפרשת הסיכול הממוקד של המתנחלים לפני שבועיים, גם על אנשיו אין לו שליטה? האם אבו מאזן בכלל יהיה מסוגל לחתום על הסכמים כאלה מבלי שיחוסל? האם ירצה?

ומה חושבים התומכים באולמרט? שבחירות לא יגיעו? שאולמרט ישאר על כסאו לנצח? שנתניהו לא יעלה בסופו של דבר? שהוא לא יבטל את ההסכמים האלה, כמנוגדים לרצון העם? הם חושבים, כנראה, כמו יוסי ביילין: שיש למהר ולבצע הסכמים עם הפלסטינים בטרם בחירות, משום שאין להסכמים האלה תמיכה עממית.

וזה אנטי דמוקרטי. זה גם קרוב מאד לבגידה. אנחנו חוזרים לימי אוסלו: חותמים על הסכמים שאנחנו לא יכולים למלא עם אנשים שלא יכולים למלא את חלקם-שלהם בהסכם, תוך הפצת שקרים לכל עבר וכיפוף ההליך הדמוקרטי. אלא שלאנשי ההסכם המקורי יש לפחות תירוץ: השבר בקרב הפלסטינים, בין פלסטינים ואיסלמיסטים, לא היה ברור כל כך בזמנו, והם האמינו שלערפאת היתה יכולת ביצוע. רק שוטה יאמין בכך לגבי אבו מאזן.

הבעיה הן של הישראלים והן של הפלסטינים היא שעל פי הנראטיבים של שתי הקבוצות, הקיצונים הימניים נתפסים כאותנטיים יותר מאשר הפרגמטים שרוצים שלום. שני הנראטיבים טבולים עמוקות בסמלים דתיים – בית אל וחברון, אל אקצה והקדש פלסטין – והחלקים הלאומיים שלהם נפרמים במהירות. שני הנראטיבים מתרפקים על עבר מיתולוגי ותבוסות איומות. כתוצאה מכך, קבוצות המרכז בשני העמים אינם מעיזים להתעמת ישירות עם הקנאים הדתיים, ולהעמיד נראטיב עתידי מול נראטיב העבר. כל זמן שזה לא יקרה, כל זמן שההתבטלות בפני הקנאים תמשך, כל זמן שהמרכז לא יהיה מוכן להפעיל אלימות כנגד קנאיו-שלו כדי למנוע מהם להפעיל אלימות, אין מה לדבר על שלום. ולא נראה שיש מישהו, בישראל או בפלסטין, שמסוגל לעשות את זה. כל זמן שזה לא יקרה, המחוות של אולמרטים ואבו מאזנים למיניהן תשארה ריקות. ומי שיתמוך בהן, יאבד את עולמו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

12 תגובות על ”חוזרים לטעויות אוסלו“

  1. עודד נעמן הגיב:

    פוסט מעולה.
    אחד הלקחים החשובים מאוסלו הוא שפתרונות ש"באים מלמעלה" הם עקרים. הכותבים שהזכרת שבויים בקונספציה של השמאל של סוף המאה ה-20, על פיה צריך שלום לפני כל דבר אחר, ושלום משיגים באמצעות הסכם בין מנהיגים. הגישה של תנועות השמאל שקמו בתחילת העשור הראשון למאה העשרים ואחת, במהלך ובעקבות האינתיפאדה השנייה (כמו תעאיוש, מחסום ווטש, בני אברהם, שוברים שתיקה, אנרכיסטים נגד הגדר, לוחמים לשלום ועוד), שונות בתכלית. מטרתן איננה "להביא שלום" אלא לגמור את הכיבוש. זאת, משום שהכיבוש, במהותו, מביא לעוולות מוסריות ומשום שככזה הוא מזיק לחברה הישראלית. האסטרטגייה של תנועות השמאל החדשות גם היא שונה בתכלית – הם מגיבים בזלזול לפגישות עם דיפלומטים במלונות מפוארים ומעדיפים פעילות בשטח. הסיפור הפך לסיפור מוסרי בדיוק במובן שנדמה לי שאליו אתה מכוון כשאתה כותב נראטיב: המאבק הוא על מהם חיים שראוי לחיותם בעינינו, אזרחי ישראל. כשהמאבק מוצג כך, ברור ששני הצדדים הנאבקים שייכים לחברה הישראלית. מחד, ניצבת תפיסה משיחית וגזענית ביסודה, שהדמוקרטיה וזכויות האדם נתפסות בעיניה כמכשול, ומאידך ניצבת תפיסה דמוקרטית והומניסטית שרגשי נחיתות ותחושת קרבנות מציבים לה מכשול.
    אלו השייכים למחנה הראשון, המשיחי-גזעני, מבינים כבר מזה זמן רב שמדובר במלחמה פנימית לחברה הישראלית (דוגמא מובהקת לכך ניתן לראות ב"קבלת הפנים" שמכינים המתנחלים בחברון לישראלים שבאים להתרשם ממדיניות ההפרדה בעיר). לצערי, רבים מאלו המשייכים עצמם למחנה השני, הדמוקרטי-הומניסטי, מתכחשים למאבק זה ומעדיפים להאמין שמסיבות פרגמטיות האינטרסים האידיאולוגיים של הצדדים ישתלבו זה בזה כך שכולם יבואו על סיפוקם. אם תימשך, אופטימיות אווילית זו תביא על המחנה הדמוקרטי-הומניסטי את סופו. איום קיומי על ישראל איננו רק איום פיסי אלא (בעיקר) איום על חיים ישראלים שראוי לחיותם.
    מתנצל על אורך התגובה אבל לא יכולתי להתאפק.

  2. שחר הגיב:

    נקרא כאילו שתי הדרכים שאתה מפרט – זו של אולמרט וזו שאתה קורא ללכת בה, מעורבות במלחמת אזרחים. שכן מה פירוש "(לא יהיה שלום)כל זמן שהמרכז לא יהיה מוכן להפעיל אלימות כנגד קנאיו-שלו כדי למנוע מהם להפעיל אלימות"?
    אולי הגיע זמנה של מלחמת האזרחים?

  3. שני הגיב:

    פוסט נהדר.

    (אגב, מדבריך עלול עוד להשתמע בטעות כי פרץ וחלוץ הודו בכשלונם בכך שהתפטרו. הם לא.)

  4. יוני הגיב:

    אני מסכים איתך – ברור לי שלאט לאט נגמרים לנו המנהיגים, ושאולמרט עוד איכשהוא פועל למען השלום, אבל הוא נושא באחריות לתוצאות המלחמה שבה הוא פתח, והוא צריך ללכת.

    דווקא ההתעסקות של דו"ח ווינוגרד בתפקודו של אומלרט ב-60 השעות האחרונות נתפסת אצלי כפופוליסטית. ובכלל, כל ההתעסקות בהדבקת תוויות "כשל" על כל החלטה של אולמרט במלחמה. מותר לו להכשל, מותר לו לטעות, גם אם זה עולה בחיי אדם.

    אולמרט צריך ללכת בגלל שהוא פתח במלחמה שהסתיימה בפיאסקו. הוא צריך ללכת בגלל מבחן התוצאה. הפתיחה במלחמה ודחיפתה במשך יותר מ-30 יום – זו הטעות שהוא צריך לשלם עליה.

  5. עידן הגיב:

    תיקון קל : נכון יותר לומר שעמיר פרץ התפוטר – עזיבתו קשורה בעיקר לחילופי הראשים במפלגת העבודה

  6. אלעזר הגיב:

    ישראל איננה דמוקרטיה (גם אם היא דמוקרטית יותר משכנותיה ה"נאורות" היא רחוקה מספיק מהתואר דמוקרטיה). שיקולים כמו "רצון רוב הציבור" או "זה אנטי-דמוקרטי" רלוונטיים רק כאשר מתקיימים התנאים ההכרחיים לדמוקרטיה, וזה לא המקרה כאן.

    רוב הציבור בישראל לא רוצה דמוקרטיה. למעשה הוא שונא אותה ובז לה. הרוב ("יהודים" ו"ערבים" כאחד) מעדיפים צורה מסויימת של תיאוקרטיה או שלטון לאומני גזעני זה או אחר. אין לכבד את הרצון הזה אלא להיאבק בו, גם בדרכים שנחשבות "לא דמוקרטיות". הציבור הנאור בישראל צריך לשאוף להשיג דמוקרטיה ובמקרה הזה המטרה מקדשת את כל האמצעים.

    אם הסכם זה או אחר יחליש ולו במעט את המחנות המתנגדים לדמוקרטיה, דיינו. לכן למשל אקט כמו תוכנית ההינתקות היה מבורך ולו בגלל המכה שספג המחנה ששואף לחסל סופית את הדמוקרטיה בישראל ולהקים מדינה "על פי חוקי התורה". כשקמים עליך לחסל את הדמוקרטיה, השאלה של האם האמצעים שאתה נוקט בהם הם "דמוקרטיים" איננה רלוונטית.

  7. אלעזר הגיב:

    ולעניין אולמרט, לא נראה לי שיש לו יכולת או רצון לקדם הסכם, וגם לא לשותפו מחמוד עבאס. אף על פי כן ניתן לו מנדט לשלוט לקדנציה של 4 שנים, והמועמד שעלול להחליף אותו ובני בריתו עלולים לחסל סופית כל סיכוי להיותה של ישראל מדינה דמוקרטית אי פעם, ולמעשה להביא כך לחיסולה של ישראל. האם יש לתת לאנשים כאלה לעלות לשלטון? כל מי שחשוב לו קיומה של המדינה כמדינה דמוקרטית חייב להבין שזה בדיוק הרגע הזה שחייבים לפעול כ"דמוקרטיה מתגוננת". אם הסכם תיאורטי יצליח להחליש את המחנות הטליבאניים בישראל, אפשר ללכת בכיוון הזה. אם פינוי יישובים נוספים בכוח ישיג זאת, אז יש לשקול זאת. אם כלו כל הקיצין ייאלץ הציבור הנאור בישראל להילחם במלחמת אזרחים. נהיה חייבים לומר לנכדים שלנו שנלחמנו למען קיומה של המדינה שלנו כמדינה דמוקרטית.

  8. "כשקמים עליך לחסל את הדמוקרטיה, השאלה של האם האמצעים שאתה נוקט בהם הם ”דמוקרטיים“ איננה רלוונטית."

    וכמובן שאין סכנה שאתה תהפוך בעצמך ל"לא דמוקרטי", המדכא דעות שונות משלך בנימוק שהן "סכנה לדמוקרטיה". לא, אין סכנה כזו, כי אתה טהור וטוב ומניעיך צודקים, ואתה תמיד יודע להבחין בצורה מושלמת את מי יש לדכא בלי נוהל תקין ואת מי לא, ואותך הכוח לא ישחית.

    סורי, טבע האדם לא עובד ככה. אם היה עובד, היתה לנו כבר אוטופיה מזמן.

  9. אסף הגיב:

    נו, מישהו כאן צריך שלא להסכים.

    ראשית, ממש לא נכון להגדיר את התמיכה באולמרט כ-"אפסית". אפילו לפי הנתונים שלך, 25% אחוז מהציבור לא רוצים שילך. רבע מהציבור זה לא "אפסי". התמיכה בו בקרב מצביעי קדימה, לפי סקר אחרון שנערך עבור עיתון הארץ, עלתה מ-33% רק לפני חודשים ספורים ל-66%. כלומר, בקרב מצביעי מפלגתו שלו, שני שליש מעוניינים שיישאר, והנתון הזה נמצא במגמת עליה.

    בדמוקרטיה נורמאלית ממשלה נבחרת (ישירות או באמצעות הפרלמנט) למשך פרק זמן קבוע. בזמן הזה היא יכולה לדעת עליות ומורדות, ולנסות לשחזר את כוחה האלקטוראלי מול הציבור עד לבחירות הבאות. אלו כללי המשחק, והם טובים בהרבה ממצב בו נלך לבחירות ו/או נחליף ממשלה בכל חצי שנה בממוצע (פרק הזמן בו ממשלה רגילה בישראל מצליחה לשמר את אהדת הציבור בטרם הוא רוצה בהחלפתה).

    שנית, לגבי מלחמת לבנון השנייה – היא הייתה קמפיין צבאי שהיו בו הצלחות וכישלונות. רוב רובם של הכישלונות היו צבאיים, וכמעט כל החלטה שהדרג המדיני קיבל הייתה על סמך מידע (שקרי) שנמסר לו על ידי הדרג הצבאי (מידע בנוגע למוכנות צה"ל, לסיכוי ההצלחה של המבצע, וכו'). נכון שראש ממשלה מנוסה יותר היה יודע, אולי, לרסן את צה"ל. אבל אולמרט היה בתפקיד זמן קצר ביותר לפני המלחמה, ולא הוגן להפיל את הנטל הזה כולו לפתחו. אני מעדיף, במלחמה הבאה, מישהו שהתנסה בעיסוק הזה מול צה"ל ונכווה, מאשר מישהו שלא עבר את זה (ברק או ביבי, לדוגמא).

    שלישית, בנוגע להסכם – אולמרט לא יוכל להעביר את ההסכם ללא בחירות או משאל עם. ומכאן הלגיטימיות של ההסכם – הוא יקבל את אישורו של העם. אני מניח שהמחשבה אומרת שאם יהיה הסכם טוב ואמיתי על השולחן, הציבור הישראלי והפלסטיני יקבל אותו. קרי, שלהסכם תהיה השפעה ממתנת על העמים. יתכן ומדובר במחשבה אופטימית מדי, אבל אני מעדיף אותה על לא לנסות דבר (או, תזת ה-"יתנו יקבלו" של ביבי).

  10. שני הגיב:

    אסף – למה שאולמרט לא יוכל להעביר את ההסכם ללא בחירות או משאל עם? הוא צריך את תמיכת הכנסת. זה מספיק, לא?

  11. אסף הגיב:

    שני, התשובה פשוטה – אין שום סיכוי (להערכתי) שהכנסת הנוכחית תעביר הסכם עם הפלסטינאים, בהנחה שהסכם כזה יכלול פשרה על הריבונות בירושלים ופינוי מסיבי של ישובים.

    לפיכך, לא תהיה לאולמרט ברירה (אם ירצה להעביר הסכם כזה) אלא ללכת למשאל עם או בחירות.

  12. ד.ט הגיב:

    הממשלה כולה נושאת באחריות למלחמת לבנון. אולמרט יותר מכולם, אבל לא לבדו. הוא ראש ממשלה בדמוקרטיה פרלמנטרית, לא נשיא.

    תרחיש שבו אולמרט מוחלף במופז, למשל, כדי לרצות את ציידי הראשים וטיפוסים כמו פינס, הוא די אבסורדי. האחריות של מופז למלחמת לבנון אינה קטנה משל אולמרט ופרץ, כמי שהיה רמטכ"ל ושר בטחון בשש השנים שקדמו למלחמה (וכן שר במלחמה עצמה).

    ביבי או לא ביבי, בחירות תכופות אינן מועילות לאיש. לדעתי אין לפעול, עקרונית, להקדמת בחירות, אלא על רקע אי-הסכמה בסוגייה מהותית שעל הפרק. פרישה מהממשלה וקריאה להפלתה בגלל שרוצים להחליף את אולמרט – לא מוצדק, בעיניי. עם זאת, פוטש פנימי בקדימה שיחליף אותו בלבני יתקבל בברכה.