החברים של ג'ורג'

לסחר בנשק הם קראו שלום

כשתקציב הבטחון עולה בעקבות הסכמים, צריך להבין שהמטרה היא לא שלום, אלא לכל היותר פקס בואינגה

נתחיל מהנקודה שכולם מתעסקים בה: מאחר ואינני אזרח של האמירויות או קטאר, לא מעניין אותי אם הן ירכשו אף-35 מארה”ב. להיפך: ככל שהיה הדבר בידי, הייתי מוכר להם גם את שלנו. מדובר בפרויקט הנשק המוטס היקר בהיסטוריה, שעד כה ביצועיו כושלים להחריד. ה”אדיר” מצטיין בדבר אחד בלבד: שתיית כספי ציבור. ישראל איננה נמצאת בטווח האף-35 של האמירויות, ולילדים התימנים שהאמירויות וסעודיה רוצחים בכמויות לא משנה האם הפצצה שנופלת עליהם מגיעה מאף-35 או דקוטה.

שימו לב: תקציב הבטחון של ישראל צפוי לעלות בעקבות “הסכמי השלום” עם האמירויות, בחריין וסודאן. נחזור שוב: בעקבות שורה של “הסכמי שלום”, חלקם עם מדינות שמעולם לא היו במצב מלחמה עם ישראל, תקציב הבטחון יעלה. כלומר, הכסף שישראל תשקיע בבריאות, חינוך ורווחה יירד. כל זה קורה בכמעט אפס דיון ציבורי.

איך קרה שהסכם שלום מעלה את הוצאות הבטחון? ובכן, ראשית חשוב לציין שהיסטורית, הסכמי שלום בישראל אינם מניבים “דיווידנד שלום.” מצרים, הגדולה שבאויבות ישראל, יצאה מרשימת האויבים כמעט ללא כל השפעה על תקציב הבטחון. עיראק, הפנטזיה הגדולה על “החזית המזרחית”, רוסקה צבאית ב-1991 ונכבשה ב-2003. היא לא צפויה להיות איום צבאי בעתיד הנראה לעין. סוריה, מדינת האויב שיכלה תיאורטית לשמש איום על ישראל, ושכיכבה באיומים צבאיים לצרכי תקציב, התרסקה ב-2011. התוצאה היתה שתקציב הבטחון רק עלה – הוא עלה בעקביות בכל שנות נתניהו.

אבל הסתכלו דרך ערפל התעמולה של “הסכמי השלום” של טראמפ, ותגלו שמה שניצב מאחוריהם הוא לא שלום, אלא תכירות נשק: פקס בואינגה, אם תרצו. מה שנמכר לנו כהסכם שלום הוא בעצם חבילת נשק נוצצת. המטרה, כרגיל, היא איראן, שמאיימת על הדומיננטיות של בית סעוד ובעלי בריתו במפרץ הפרסי.

בדרך קורים כמה דברים. קודם כל, חרחור מלחמה עם איראן, ברמות גבוהות מהרגיל. כלומר, “הסכמי השלום” האלה מעודדים מלחמה. המשטר האיראני, אחרי הכל, לא יפרק את עצמו מרצון.

שנית, תמיכה של ישראל וארה”ב בכמה מהדיקטטורות המסריחות בעולם – סעודיה והנסיכויות. בימין הישראלי טוענים בתגובה שעל פי העקרון הזה אי אפשר לעשות שלום עם אף מדינה ערבית. לטענה הזו יש שתי תשובות: ראשית, שמלחמה גרועה משמעותית, ועל כן אם אנחנו במצב מלחמה מעשי עם דיקטטורה שכנה יש ערך בהסכם שלום בין הצדדים, פשוט משום שהוא מונע לחימה. עם האמירויות ובחריין מעולם לא היינו במצב לחימה; סודאן שלחה לוחמים להלחם בצד המצרי מספר פעמים, אבל מאז השלום עם מצרים, זה לא רלוונטי.

שנית, ובאופן שאיכשהו חומק מהעין, ישראל לא מנסה להגיע ליחסי שלום עם טוניסיה, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, וזאת משום שהעמדה הטוניסאית היא מאד פרו-פלסטינית. מאותה הסיבה, אין לנו הסכמי שלום עם עיראק. כלומר, שוב, המטרה של “הסכמי השלום” עם מדינות שלא היו איתנו במצב לוחמה היא הגברת האיום על איראן, והגברת היכולת של ישראל לכבוש את הפלסטינים. בנקודה הזו חשוב לציין שבחודשים האחרונים ישראל נמצאת במתקפת הריסת בתים ומבנים פלסטינים בשטחי סי, ככל הנראה כחלק ממהלך של סיפוח זוחל.

אז הסכמי השלום טובים לבואינג, ללוקהיד מרטין, וכנראה לכל מי שגזר עליהם קופון – שמו של ג’ארד קושנר הוזכר, ואף אחד לא יופתע אם יסתבר שטראמפ ונתניהו קיבלו גם הם צ’ופר שמן. דרך עורן דין מקורב, כמובן, או בן דוד. זה יכול להסביר למה נתניהו עקף – כמו בפרשת הצוללות – את משרד הבטחון בשאלת ההסכמה הישראלית למכירת האף-35 למדינות המפרץ.

הם טובים לבואינג ולוקהיד מרטין, ורעים לכל השאר. הם רעים לאזרחי ישראל, שאתמול (א’) בישר להם נתניהו שאין כסף לקפסולות למידה לכיתות א’ וב’; משמעותם היא שלא יהיה כסף כזה בקרוב. הם רעים לתושבי מדינות המפרץ, משום שהם מחזקים את הדיקטטורה הקיימת. הם רעים לסודאנים, משום שהם מחזקים את החונטה הצבאית שם.

וצריך לזכור: הסכמי שלום עושים בין עמים. עמים זוכרים היטב מי שעבד אותם. האיראנים לא שכחו את ההפיכה האמריקאית ב-1953, ואת הסיוע הישראלי והבריטי למשטר האופל של השאח. ספק אם עיראקים ישכחו את אשר עשה להם ג’ורג’ בוש במאה השנים הקרובות. המצרים שנאנקים תחת הדיקטטורה הצבאית של א-סיסי לא ישכחו את חלקה של ישראל בתמיכה בו. הסודאנים המתקוממים יזכרו מי התייצב לצד החונטה. הם רעים לישראלים, ולא רק משום שהכת הצבאית שלהם מתחזקת שוב על חשבון החברה האזרחית הנחלשת: הסכמי הדמה האלה מקשים משמעותית על האפשרות העתידית להסכמי שלום עם שכנינו.

אבל היי, לחיל האוויר יהיו צעצועים חדשים לשחק בהם. נסיים בציטוט של הנשיא האמריקאי אייזנהואר, שהבין משהו במלחמות ותשלובות צבאיות-תעשייתיות, בנאום "צלב הברזל" שלו: "כל תותח, כל ספינת מלחמה, כל רקטה מסמנות, בסופו של דבר, גניבה מאלו שרעבים ואינם מואכלים, מאלו הסובלים מקור ואינם מולבשים. העולם המתחמש איננו מוציא אך כסף. הוא מבזבז את זיעתם של עובדיו, הגאונות של מדעניו, תקוות ילדיו. העלות של מפציץ מודרני היא: בית ספר עשוי לבנים ביותר מ-30 ערים. עלותו היא שתי תחנות כוח חשמליות, שכל אחת מהן משרתת עיירה של 60,000 איש. היא שני בתי חולים מעולים, מצוידים במיטב הציוד."

הדברים נאמרו ב-1953. מחירם של המפציצים האמיר מאז. אולי רצוי שנקשיב להם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

למה אני חמוץ

מדוע אני מסרב להתרשם מההסכמים עם רודנויות המפרץ

נתניהו מרבה לטעון בשבועות האחרונים שיריביו, השמאל – מה שנשאר ממנו – “חמוצים” ביחס להסדרים שהוא מביא עם רודנויות המפרץ, תחילה איחוד הנסיכויות והחל מאתמול גם בחריין. אני מודה באשמה, ולוקח על עצמי את תווית החמוץ בגאווה. להלן סיבותי:

ההונאה. ההסכמים עם האמירויות ועם בחריין אינם “הסכמי שלום.” מעולם לא היה מצב מלחמה רשמי ביניהן ובין ישראל, אין להן גבולות עם ישראל, וחיילים ישראלים מעולם לא נלחמו בחייליהן. נתניהו וטראמפ מדברים על “שלום” כדי שלא נראה את ההונאה: הסכמי נורמליזציה פומביים שהופכים לרשמיים את מה שנעשה קודם לכן במחשכים.

ומה לעשות, הסכמי נורמליזציה הם חשובים, אבל הם לא ראויים לכל תשומת הלב שנתניהו דורש מהתקשורת הישראלית להקדיש להם. למרבה הצער, היא נכנעה – הטיסה המפורסמת לאבו דאבי ביזתה את כל העיתונאים שהיו מעורבים בה. זה היה תרגיל יח”צ ותו לא, והתקשורת הישראלית שיתפה פעולה.

חשוב לציין שהאמירויות ובחריין מתייחסות להסכמים האלה בפרופורציה הנדרשת: הנציגים שלהן לחתימה יהיו בדרג שרי חוץ, לא ראשי ממשלה ועל אחת כמה וכמה לא ראשי מדינה. הימין, שלכאורה רגיש מאד לענייני כבוד כאלה, סותם את הפה – כי לא נשאר כמעט ימין שאיננו ביביסטי (זה עניין לפוסט אחר).

יתר על כן, ההסכמים האלה נחתמים על דעתו של נתניהו בלבד. הם לא הובאו לאישור בממשלה (שלא התכנסה מזה חודש, חשוב לציין), ועל אחת כמה וכמה לא בכנסת. זהו עוד סימן לדיקטטורה הזוחלת של נתניהו. זו סיבה חשובה, בפני עצמה, לדחות את ההכרה שנתניהו תובע.

הסכמים עם שליטים, לא עם עמים: הסכמי הנורמליזציה לא יתרמו דבר לעמים המעורבים בהם. עמים, אמרתי? באיחוד האמירויות אין עם. 90% מתושביה הם עובדים זרים, שזוכים ליחס רע במיוחד. בחריין ממשיכה לנהל מלחמה כנגד רוב תושביה, שהם שיעים. הדיכוי של האביב הערבי בבחריין היה ברוטלי במיוחד.

הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופתה: טראמפ היה צריך איזשהו הישג דיפלומטי, וחשוב לו מאד להביא עסקת נשק גדולה עם האמירויות (האף-35 המפורסמים). נתניהו היה צריך איזשהו הישג, כי מצבו עגום והוא צריך להסיט את סדר היום. תעשיות הנשק בארה”ב ובישראל צפויות להרוויח ממכירת נשק שישמש להרג ילדים בתימן ולדיכוי פנימי בבחריין. לצורך זה חשוב לציין, שוב, שתעשיית ההייטק הישראלי היא בחלקה הגדול תעשיית נשק ודיכוי. אנחנו נהפוך לשותפים בכירים במלחמה המלוכלכת מאד בתימן ובמשטר הרצחני הפנימי של בחריין. גאווה ישראלית.

לאדם הפשוט לא ייצא דבר מההסכמים האלה. הבדיחה העגומה של תיירות באבו דאבי היתה צריכה להיקטל מזמן – אל-על כמעט ולא טסה יותר, סיכויי ההשרדות שלה ללא סיוע ממשלתי נמוכים מאד, ומעט מאד ישראלים יוכלו להרשות לעצמם ביקור באמירויות גם אם כאלה אכן יתאפשרו. המקום פשוט יקר מדי. הסיכוי של תיירות מהאמירויות ומבחריין לישראל נמוך למדי אף הוא: ישראל צריכה לאשר ויזות למבקרים, והנסיון עם ירדן ומצרים מראה שרק מעטים זוכים להן. הרווח יהיה כולו של האליטות הדכאניות, כאן ושם.

איראן: המטרה הגיאו-פוליטית של ההסכמים הללו היא להגביר את הלחץ על איראן, שמסרבת להתיישר על פי קו המדיניות האמריקאי. המדיניות של ממשל טראמפ ביחס לאיראן היא החלפת משטר. ועד כמה שהמשטר הנוכחי באיראן מתועב בעיני, ברור לי שנסיון להפיל אותו מבחוץ יוביל למצב שהיה בעיראק אחרי הפלישה של 2003, רק בקנה מידה גדול יותר.

אגב, תוך כדי הדיונים על מכירת האף-35 נפלטה לשר שטייניץ אמת לא נעימה: הוא טען שאין סכנה במכירת מטוסי אף-35 לאמירויות, כי ישראל נמצאת מחוץ לטווח של המטוס. אני לגמרי בעד מכירה של אף-35 לנסיכויות, ואם הדבר היה בידי, הייתי מוכר להן כבר עכשיו את צי האף-35 של ישראל: מדובר בגרוטאה מעופפת, יקרה להחריד – כנראה המטוס היקר ביותר בהיסטוריה – ולישראל אין שום צורך בו. אבל הפליטה של שטייניץ הזכירה משהו נוסף, שישראל הרשמית הקפידה להסתיר: לאף-35 שלנו אין טווח טיסה (ללא תדלוק אווירי) לאיראן.

משטר טראמפ מנסה לאחרונה להגביר את הלחץ על המשטר האיראני, במיוחד באמצעות הנושא המייגע של סנקציות snapback (שאין לי המקום, הזמן או הרצון לעסוק בו). בשלב מסוים, אם אתה בועט באיראן יותר מדי, היא בועטת חזרה. ישראל איננה שוכנת במפרץ הפרסי; אין לה גבול או סכסוך של ממש עם איראן; ובמאבק הגדול של המזרח התיכון, בית סעוד נגד האייטולות, היא צריכה לעמוד מן הצד. שימור המשטרים הדכאניים של מדינות המפרץ לא שווה את חייו של חייל ישראלי אחד.

הפלסטינים: עילת העילות להתנגדות להסכמים הללו. מטרה מרכזית של ההסכמים היא להחליש עוד יותר את מעמדם של הפלסטינים, החלש גם כך. אנחנו תוקפים בעזה כמעט כל יום, ואנחנו כולאים שם 1.8 מיליוני בני אדם, רובם קטינים. בגדה המערבית אנחנו מפעילים משטר אפרטהייד.

הבעיה המרכזית של ישראל היא הדיקטטורה הצבאית על הפלסטינים. זה הנושא המרכזי שצריך להיות על סדר היום. זהו הפשע הגדול והיומיומי שכל ישראלי שותף לו, במודע ובלי מודע.

מפה מתחיל ונגמר הכל. לישראל אין אויבים של ממש. מצרים מחוץ למעגל העוינות כבר 40 שנים; ירדן, כמעט 30. סוריה לא קיימת כמדינה. עיראק כנ”ל. הסיבה שאנחנו ממשיכים להחזיק צבא גדול כל כך היא הצורך של המשטר הישראלי הנוכחי להמשיך את דיכויים של הפלסטינים. רוב מוחלט של פעולות צה”ל הן בגדה המערבית, והן פעולות דיכוי.

הורדת הנושא הפלסטיני מעל סדר היום הישראלי משמעה שהדיכוי יימשך. אנחנו לא נשמע עליו, כי התקשורת למדה שאין קוראים ולמעשה יש סכנה בדיווח על הנושא; אבל הוא יימשך. הלילה, סטטיסטית, נכנסו כוחות צה”ל ללמעלה מ-20 בתים בגדה המערבית. ברוב מוחלט של המקרים, מדובר היה בפעולות הטרדה ואימונים.

לפני כשבועיים התגאה נתניהו שבשנה האחרונה לא היו הרוגים ישראלים מפעילות פלסטינית. שעתיים אחר כך בוצע פיגוע דקירה בפתח תקווה, אכן, ודפק את הסטטיסטיקה. אבל שימו לב: זהו השיעור האמיתי של יחסי הכוח. צד אחד עם מגף על צווארו של האחר, שמסוגל מדי פעם לפרכס.

אנחנו משלמים על כך מחיר, גם אם אנחנו לא רואים אותו. הכיבוש משחית. הסתכלו על ישראל של היום והסתכלו על ישראל שלפני 30 שנה. התרגלנו לעשות בשטחים מעשים שבישראל היו נחשבים לבלתי אפשריים, נפשעים. משהתרגלנו לעשות אותם שם, הם קורים גם פה. החוק בגדה המערבית הוא בדיחה; חוקרים, תובעים ושופטים קושרים זה עם זה נגד הנאשמים. זה מה שקורה למערכת המשפט שלנו כבר שנים. שופטים ותובעים עוברים מהגדה לישראל, והם מביאים איתם את צורת העבודה שהורגלו אליה. משטרת ישראל הפכה לקלגסת; זה קרה קודם בגדה, אחר כך כלפי פלסטינים ישראליים, ועכשיו כנגד “סתם” אזרחים.

הממשלה התרגלה לשלוט בגדה מבלי לתת דין וחשבון לאף אחד, או לראות בדין וחשבון מטרד; כך מתנהלת הממשלה כעת כלפי אזרחיה-שלה. זה לא תמיד היה כך, לא ברמות האלה.

ברמה הכלכלית, אנחנו מחזיקים צבא שגדול עלינו בכמה מידות. בפרפרזה על הנשיא אייזנהואר, כל נגמ"ש אכזרית, כל חצצית, כל פלוגה של מג"ב או גדוד של כפיר, הם, במובנם הסופי, גניבה מהרעבים שאינם מואכלים, מאלו שזקוקים לבגדים ואינם מולבשים. אייזנהאור דיבר על כך שמפציץ אחד שווה במחירו לבית ספר מודרני ב-30 ערים, או שתי תחנות כוח, או שני בתי חולים; אף אחד פה לא תוהה למה לעזאזל אנחנו צריכים את האף-35, כמה הוא עולה לנו בפועל. הוא הזהיר שמירוץ החימוש "צולב את האנושות על צלב של ברזל." קיומו של צה"ל במתכונתו הנוכחית מרעיב אותנו, פוגע בבריאותנו, מרושש אותנו, ומטפיש אותנו. ואנחנו לא מדברים על זה, כי התרגלנו לכך שאנחנו צריכים צבא שיכול לפשוט על כל נקודה בגדה המערבית.

אנחנו חוטפים ומענים שני ילדים פלסטינים מדי לילה, בממוצע. זה אומר שמדי לילה אנחנו מוסיפים קבוצה שלמה של אנשים שישנאו אותנו שנאת מוות. המעונים עצמם, בני משפחתם והמעגל הקרוב אליהם.

מדי לילה אנחנו משחיתים את נפשותיהם של אנשי הצבא והמשטרה החשאית שלנו. מדי לילה אנחנו גורמים לטראומה ולפוסט טראומה לא רק בקרב הפלסטינים, אלא בקרב אנשינו-שלנו. הם ישתחררו אחרי כמה שנים בידיעה שהאפשרות לאלימות תמיד שם, והם ישתחררו בתחושה – מוצדקת – שהמדינה חייבת להם: היא זו ששלחה אותם לסיוטים ולכעס שהם לא יעזו לומר בפומבי, אבל הם יודעים בדיוק מאיפה הוא מגיע. את האלימות הזו הם יפרקו על חפים מפשע ישראלים – בין השאר משום שקיומו של צה"ל מוודא שאין לנו שירותי בריאות נפש שראויים להתייחסות, ומשום שצה"ל מאד לא רוצה שנדבר על המחיר של קיומו, במיוחד המחיר הזה.

אנחנו מתעללים ומענים, חשוב לציין, את האנשים שאיתם נצטרך לחיות עוד כמה שנים. פתרון שתי המדינות מת. הפרדה איננה אפשרית עוד. ההסכמים עם בחריין והאמירויות הם עוד סימן לכך: הפלסטינים מעולם לא עניינו את העולם הערבי, שאחדותו תמיד היתה אשליה, אבל המשטרים הערביים נהגו לשמור על מראית עין. הפלסטינים, הם אומרים בשתיקתם, הם בעייתה של ישראל עכשיו. עניין פנימי שלה. אנחנו מחוץ למשחק.

המהלך הזה מרסק את שארית הלגיטימציה של משטר המשת”פים של אבו מאזן. הוא מותיר לפלסטינים אפשרות מאבק אחת בלבד: זו של איש אחד, קול אחד, מולדת אחת. מהבחינה הזו יש, אכן, בהסכמים האלה יתרון מסוים – כל זמן שהישראלים יבינו את משמעותם, ויחדלו מהתפיסה שהם יכולים לדרוך במגף על פני אדם, לנצח.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: בשבוע הקרוב לא אהיה ליד מחשב, ובהתאם לא יהיו פוסטים חדשים עד ראש השנה לפחות. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

למוֹלך, שור!

בימים האחרונים אני תחת השפעת הספר "לבנון: המלחמה האבודה" של חיים הר-זהב. סקירה קצרה על הספר אפשר לקרוא כאן. (אתמצת: לכו לקנות.) וביממה האחרונה התחלתי לחבר כמה נקודות.

כפי שאתם ודאי יודעים, הוושינגטון פוסט פרסם לאחרונה את "מסמכי אפגניסטן" – ארכיונים סודיים של הממסד הבטחוני האמריקאי, שבקצרה מעידים שהדרגים הבכירים בצבא האמריקאי ובפנטגון ידעו, כבר מימי רמספלד, שאין להם מושג מה קורה באפגניסטן ועל אחת כמה וכמה שאין להם אסטרטגיית נצחון שם. כל הנסיונות לקושש כזו נכשלו. גנרל עם שלושה כוכבים דיבר על כך "לא היה לנו המושג המעורפל ביותר על מה שאנחנו עושים", ודיבר באימה על 2,400 הרוגים אמריקאיים לשווא.

אבל הוא לא התפטר, לא הלך להפגין, לא הצית את עצמו במחאה. מותם חסר הטעם של 2,400 מחייליך אולי מזעזע, אבל לא מספיק כדי שתזרוק את עצמך על גלגלי מכונת המלחמה כדי לבלום אותה. כוח האינרציה של מלחמה הוא עצום, גם כשלאף אחד לא ברור למה היא טובה בעצם. הכוח הזה חזק מספיק כדי ששורה של מנהיגים וגנרלים ישקרו לאומה האמריקאית, אומרים שוב ושוב שהם על סף נצחון גם כשהיה ברור להם שלא יהיה שום נצחון.

הר-זהב מציין בספרו שהיק"ל, יחידת הקישור ללבנון, הבינה כבר ב-1996 שצד"ל נמצא בתהליך של התפוררות ותושבי דרום לבנון מאבדים אמון בישראל. בלבנון היתה תופעה משונה: דגנרל אחרי דגנרל היו משתחררים מתפקיד בכיר בדרום לבנון, ומיד מודיעים שאין שום תועלת בשהיה שם. למה הם לא אמרו כלום כשזה עוד שינה משהו? כי למלחמה יש כוח משיכה משלה.

ויאטנם היא, כמובן, המקרה הקלאסי. שם, בסופו של דבר, מי שאילץ את הפסקת המלחמה היה הציבור האמריקאי, שלא היה מוכן עוד לשלם את המחיר. כך קרה, למזלנו, גם בלבנון: ארבע אמהות הן הגיבורות האמיתיות, שהפסיקו את האינרציה, הפסיקו את הנטיה הטבעית להעלות עוד קורבן למולך.

אפגניסטן היא עדיין תיק פתוח מהבחינה הזו. לרוע מזלם של החיילים האמריקאים, יש נתק גדול בינם ובין הציבור. אבל בפעם הבאה שיגידו לנו שאין ברירה, זו גזירת גורלנו ובחירת דורנו, רצוי שקודם כל נפקפק, קודם כל נשאל שאלות. מי יודע, אולי עוד 15 שנה יצאו המסמכים שמעידים שהפיקוד ידע מראש שהכל אבוד.

הפרסום פחות סביר: בישראל יש צנזורה. אבל צאו מנקודת הנחה שהמסמכים האלה שם, ושלפיקוד ולפוליטיקאים קל יותר להעלות עוד קורבן למולך מאשר להפסיק את הטרגדיה. היו ארבע אמהות.

(יוסי גורביץ)

הרתעה, שובי הביתה. סלחנו על הכל

ארבע הערות על סיבוב ההרג הנוכחי

הדק שיש לו מדינה: הגרסה הרשמית של צה”ל וראש הממשלה לחיסולו של בהא אבו אל עטא – על הדרך, הרשנו לעצמנו, במילותיו של בוגי יעלון, לרצוח גם את אשתו ולפצוע את שני ילדיו – היא שזה פשוט הזדמן. היה מידע מודיעיני מדויק, אז ירינו טיל. וכמובן, מיד לאחר מכן הודענו שאנחנו בכלל לא רוצים הסלמה.

התוצאה המיידית, והצפויה לכל אדם שעיניו בראשו, היתה הרעשה ארטילרית בלתי מדויקת ונרחבת מצד הג’יהאד האיסלמי לעבר מטרות אזרחיות בישראל. בפועל, חצי מדינה שותקה היום. מה הרווחנו בזה? כלום, כי באיזשהו מקום היורש של אבן אל עטא כבר מטפס בשורות הג’יהאד. ואין סיבה להניח שהוא יהיה גרוע משמעותית בתפקידו מיורשו. למעשה, לא יהיה מסובך לטעון שבחיסולים החוזרים ונשנים שישראל מבצעת, היא מפעילה תהליך של ברירה דארוויניסטית על אויביה: המוצלח, קרי במקרה שלנו הפרנואיד עם מספיק שכל לא להשתמש בשום אמצעי אלקטרוני, שורד.

גם אין סיבה להניח שהיכולות של הג’יהאד ירדו בצורה ניכרת. אחרי הכל, אף אחד לא שמע אל אבו אל עטא לפני שלושה שבועות. הוא לא בדיוק בן לאדן או אבו מוסאב אל זרקאווי. בצה”ל כינו אותו “מח”ט”, כי צריך לנפח את ההישג, אבל ספק אם היה בפועל משהו מעבר למ”פ, ואפילו זו כנראה הגזמה.

אז למה היה בעצם כל זה טוב? לשום דבר, פרט לתזכורת שלישראל אין מדיניות בטחונית. יש לה אופורטוניזם. נכון לכתיבת שורות אלה, חמושינו האמיצים הרגו חמישה פלסטינים, מה שכנראה מבטיח את המשך הירי. היה שווה?

אי אפשר להרתיע מיליציות: בישראל מרבים לדבר על “הרתעה.” הבוקר חגג טמקא עם כותרת, שכבר איננה, שדיברה על כך ש”ההרתעה שבה לדרום.” זה היה לפני שהתחוור שאנשי הג’יהאד האיסלמי לא מורתעים בכלל ודווקא יורים כל רקטה שהם יכולים לשים עליה את ידם.

מה שלא היה צריך להיות מפתיע במיוחד. הרתעה יכולה לעבוד מול מדינות. להללו יש ממשלות שרואות את עצמן כאחראיות – במידה משתנה, אבל במידה כלשהי – לאוכלוסיה שלהן. מאזן האימה בין ארה”ב וברה”מ החזיק מעמד כי אף מדינה לא רוצה להסתכן בהשמדה של חלק ניכר מאוכלוסייתה. מדינות הן, להוציא מקרים חריגים מאד, רציונליות. שאם לא היו רציונליות, היו מתקשות להפוך למדינות.

הג’יהאד האיסלמי איננו מדינה. הוא מיליציה. קרי, אוסף של גברים צעירים וזועמים שרוצים להרוג אנשים ולהתהלך עם כלי זין. לרוע מזלו של המין האנושי, הוא סובל מגודש מוגזם של גברים צעירים וזועמים עם נשק. לפעמים הם בכנופיות, לפעמים הם במיליציות, שהן כנופיות עם שכבה דקה של אידיאולוגיה, ולעתים הם בצבאות. ההבדל בין צבא ומיליציה הוא כפיפות לממשלה אזרחית. כלומר, שמירה על משמעת אש.

מיליציות לא ידועות במשמעת האש שלהן, החברים בהן נמצאים שם בדיוק בגלל שהם מתלהבים מנשק ובגלל שיש להם תחושה מפותחת של כבוד, או במילים מדויקות יותר רגישות לפגיעה באגו. כתוצאה מכך, אי אפשר להרתיע מיליציות מהסיבה הפשוטה שהן לא מייצגות ולא מחויבות לשום דבר חוץ מלעצמן. תביא להן את הסעיף מספיק, והן תפתחנה באש, בלי לחשוב יותר מדי על המחיר שהאוכלוסיה מאחוריהן תשלם. חשיבה היא לא בדיוק התחום המפותח ביותר אצל גברברים עם אגו מנופח.

ויש להניח שהדבר היחיד שהוא פחות תבוני ממיליציה הוא צבא שעדיין חושב, למרות כל הראיות ולמרות כל הנסיונות, שהוא יכול להרתיע מיליציה.

עריפה לא עובדת: ישראל מנסה לחסל את הג’יהאד האיסלמי באמצעות חיסול ההנהגה שלו כבר כמעט 25 שנים. ימים ספורים לפני רצח רבין, חיסלה ישראל את פתחי שקאקי, המנהיג של הארגון. הארגון שרד. היא חיסלה את המנהיג הקודם של חיזבאללה, השייח’ מוסאווי, ב-1992; היא קיבלה את נסראללה. היא רצחה מהאוויר את השייח’ יאסין בכסא הגלגלים שלו; חמאס שרד, תודה ששאלתם. יש יסוד סביר להניח שהיא הרעילה את ערפאת. הפתח עדיין שם. תנועות עממיות לא מתות רק בגלל שהמנהיג שלהן חוסל. התוצאה המתבקשת היא יצירת קדוש מעונה.

מה שלא מפריע לצה”ל ולשב”כ להתאהב ברעיון. אחרי הכל, זה לא משנה שום דבר, אבל זה יוצר אחלה תמונת נצחון, ותמונות נצחון זה דבר נהדר כשמגיעה עונת התקציב. ואם, כתוצאה מהחיסול, הארגון שפגעת בו מגיב באופן קשה, זה רק מוכיח למה אתה הכרחי. מי יגן על האזרחים מפני קן הצרעות אם לא מי שהרגע בעט בו?

הצחנה: אם המטרה של מערכת הבטחון היתה להרתיע את הג’יהאד, ספק אם הצליחה; אבל היא עשתה עבודה הרבה יותר טובה עם אזרחי ישראל. ילדים נכנסו לפאניקה, מבוגרים לא הלכו לעבודה, בתי הספר היו סגורים בדרום ובמרכז, וכך גם רבים מהעסקים. הדיזינגוף סנטר נסגר לראשונה בתולדותיו.

ופה צריך לחשוד. אם אפשר לקבל את הטענה של נתניהו שהוא בסך הכל שימש כהדק העיוור של מערכת הבטחון, כעווית השריר הלא רצונית שלה, בכל מה שקשור לחיסולו של אבו אל עטא, הרי שבכל מה שבא אחר כך צריך להטיל ספק. בתי הספר בגוש דן לא נסגרו מאז מלחמת המפרץ ב-1991. קשה מאד להאמין שלא מדובר בתרגיל של הטלת אימה, שמטרתו היא למנוע מגנץ לנצל את הזמן שנותר לרשותו להקמת ממשלה. אחרי הכל, הנוהג במקומותינו במצבים כאלה – שהופעל אוטומטית גם הבוקר – הוא לעבור לדום ולזמר שכולנו לא פוליטיים. יש להניח שאם חילופי האש יימשכו וצה”ל יכניס כוחות קרקעיים לרצועה – די יהיה במחלקה – גם הרופס המשפטי לממשלה לא יעז להודיע על כתבי אישום דווקא בימים כאלה. ומי שלקח את ישראל למבצע צבאי אחרי שגנב את המנדט בבחירות הקודמות ולא הצליח להקים ממשלה אחרי הבחירות הללו, הרוויח ביושר את החשד הזה.

ולא תהיה למוות ממשלה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

התשלובת הצבאית-ביביסטית

מה אומרת ההתמזגות של דובר צה”ל עם לשכת ראש הממשלה

שלשום (א’) תקפו חמושי חיזבאללה קבוצה של חמושי צה”ל. האחרונים השיבו באש ארטילרית ובירי מסוקי קרב. לא דווח על נפגעים בקרב החמושים משני הצדדים. דובר הזרוע הצבאית של ממשלת ישראל, עמיד רונן מנליס, נקט בשלושה מהלכים. ראשית, הוא התייחס לתקיפות של חיזבאללה כנגד מטרה צבאית מובהקת כאל “פיגוע”; שנית, הוא אמר – כחלק מתרגיל הונאה – שכתוצאה מההתקפות של חיזבאללה צה”ל ספג “פגיעות”; אנשים שמורגלים בשיח ההונאה של דובר צה”ל זקפו אוזניים, משום שמנליס לא דיבר על “נפגעים”, שם קוד להרוגים, אבל בו זמנית רמז לכאלה. מאוחר יותר חשף מנליס את תרגיל ההונאה בשלמותו: צה”ל הטיס חמושים פצועים-לכאורה לקבלת אי-טיפול בבית חולים.

נפרק.

הזרוע הצבאית של הממשלה תוקפת בלבנון וסוריה כבר שנים. לאחרונה היא הרחיבה את תחום פעולתה גם לעיראק, ולכך נחשפנו בעיקר בשל חוסר שביעות הרצון של האמריקאים מהתקיפות הללו, שמערערות את האיזון העדין שהם יצרו שם. יהיה קשה מאד לשכנע עיראקים שתקיפה ישראלית על אדמתם לא בוצעה באישור אמריקאי ואפילו לממשל טראמפ, כנראה הכנוע שבממשלים, אין מוכנות לספוג את הנזק האגבי של פעולות כאלה עבור ישראל.

אחת ההתקפות הישראליות האחרונות בסוריה בוצעה כנגד מטרה לא ברורה. לטענת הזרוע הצבאית של ישראל, היא תקפה כוחות איראניים שעמדו לבצע תקיפה כנגד ישראל באמצעות מל”טים; הזרוע הצבאית התהדרה בכך שהיא יירטה תשדורות של מפקד כוח קודס האיראני, אלוף קאסם סולימאני. עם זאת, החיזבאללה טען לאחר ההתקפה הזו שהנפגעים היו דווקא אנשיו. ואם אנחנו צריכים לבחון את האמינות של נסראללה מול זו של מנליס, למנליס יש בעיה.

מה התרחש פה? כמה דברים חריגים:

א. ישראל לקחה אחריות על התקיפה בסוריה, בניגוד מוחלט למדיניותה עד כה, שהקפידה על עמימות במצבים כאלה.

ב. ישראל חשפה בפומבי שיש לה גישה לתשדורות של סולימאני, כלומר חשפה יכולות מודיעיניות, לכאורה רק לשם הטרלה בטוויטר.

לאלה יש לצרף את:

ג. ההחלטה המודעת של מנליס לחשוף את תרגיל ההונאה שבוצע כלפי החיזבאללה (תרגיל שיש לציין שהופנה קודם כל כלפי הציבור הישראלי, באמצעות יצירת לחץ עקב השימוש במונח “פגיעות”.)

למה זה מצטרף?

העמימות שישראל נוקטת בה באופן שגרתי מיועד לאפשר לה plausible deniability, הכחשה אמינה. מישהו עשה משהו, אבל אין לנו מושג מי עשה את זה. זה מאפשר לצד השני להבליג בלי לפגוע בכבודו. הוא יכול לומר שהוא “בודק” את הנושא, והבדיקות האלה, בדיוק כמו ה”בדיקות” של צה”ל כשהוא הורג אזרחים, לעולם לא יסתיימו. כשישראל מפרה את העמימות ומודה בתקיפה בסוריה, היא יורקת בפרצופה של סוריה, וכמעט מאלצת אותה להגיב. כשהיא חושפת את תרגיל ההונאה שבוצע מול החיזבאללה, היא משםילה אותו בפומבי.

מה שקורה פה הוא שיש ראש ממשלה שהוא גם שר הבטחון, שאין עליו שום פיקוח אפקטיבי, שהחליט לצרכי הבחירות שלו שהוא צריך לחמם את הגזרה ולהזכיר שהוא מר בטחון. נתניהו הוא, בוודאות גבוהה, ה”גורם הבטחוני הבכיר” שהחליט להשפיל את חיזבאללה עוד יותר, ולומר שהוא “התחנן” להפסקת אש. הוא גם מי שהתרברב בכך ש”אנחנו מטפלים במספר גזרות, חלקן לא ידועות לתקשורת ולציבור, לכל אחת מהגזרות יש התייחסות ופעולות מדיניות וצבאיות, שאת רובן הציבור לא רואה.” או, במילים אחרות, נתניהו אומר לציבור שהוא מנהל קרבות בעצימות נמוכה בכמה גזרות ושהציבור לא צריך להטריד את ראשו הקטן והיפה בנושא. כאילו מלחמה היא לא העניין החשוב ביותר של הציבור.

למה מנליס משתף פעולה, בשם ארגון שמתיימר להיות ממלכתי, עם תרגילי השופוני של נתניהו? מדוע עובר ציבור משתתף בפועל במערכת בחירות? ראשית משום שמה לעשות, נתניהו (בכובעו כשר בטחון נטול כנסת שמפקחת עליו) הוא הבוס שלו; שנית, משום שהזרוע הצבאית של ישראל די אוהבת את נתניהו.

האחרון, כזכור, הבטיח לציבור ש”לעד נחיה על חרבנו”, ושצה”ל צריך “לשלוט על כל השטח בטווח הנראה לעין.” זה היה לפני ארבע שנים, אכן, ומאז אפשר לראות את ההתקרבות הבלתי פוסקת בין הצבא ונתניהו. בפועל, נתניהו הבטיח לחונטה הצבאית שאף אחד לא יפגע במעמד העליון שלה במדינה, שאף אחד לא יפגע בתקציבים שלה, וזאת משום שהוא אישית ידאג לכך שאף אחד לא ינסה לצמצם את הפעילות הצבאית.

והצבא אוהב פעילות. הוא משתוקק לכזו. חיילים רוצים איקסים על הנשק, קולונלים וגנרלים רוצים קידום. צבא שלא עושה כלום הוא צבא שאין בו קידום, אין לו מעמד, יש בו רק שעמום, ונתניהו מבטיח לצבא אקשן, קידום, מעמד וכסף. במשתמע, הוא מבטיח לתשלובת התעשייתית-צבאית הישראלית, אחת מהחזקות בעולם, שתמיד תהיה לה עבודה.

תפקידו של ראש ממשלה הוא לא להפציץ את כל המרחב מתי שבא לו ובלי לנמק את החלטותיו, הכל תחת מחסה הסודיות שהצבא יספק לו בחדווה. תפקידו הוא למנוע מלחמות. אלימות גוררת אלימות, וההתקפה של החיזבאללה שהתפקששה שלשום יכולה להפוך למתקפה חוזרת שדווקא תצליח – במיוחד אחרי שנתניהו ומנליס הקפידו להשפיל אותו. לתושבים בעוטף עזה מגיעים חיים שאינם מבוססים על פוסט טראומה.

הבעיה היא שהורגלנו לשני דברים. קודם כל, לתפקיד המרכזי של הצבא בחיינו – מבלי להבין שצבא, מעצם טיבו, שואף לאלימות; שכחנו את מה שידע כבר הומרוס, שהלהב עצמו שואף לדם. ושנית, הורגלנו לתפיסה של נתניהו, שלנצח תאכל חרב. בדורות הקודמים, היו מאמצים – ולמצער, הצהרות – לקידום שלום; לא עוד. הצבא נמצא במצב המאושר ביותר מבחינתו, “המערכה שבין המערכות”: שימו לב למילים האלה. הן אומרות שכל חיינו הם מערכה. יש מערכות גדולות, שלמרבה הצער אזלו בינתיים, אבל אנחנו במערכה לקראת המערכה הבאה, האמיתית. בינתיים נחיה במלחמה שאין לה קץ, כמו שצה”ל אוהב.

ושכחנו שתפקידה של ממשלה הוא למנוע אותן בכלל. וראשי האופוזיציה האומללה שלנו נמתחים דום ומודיעים שהם מצדיעים לכוחות הבטחון ותומכים בצה”ל בכל אשר יעשה – מה שלא מפתיע במיוחד, כשיש שם טרויקה של רמטכ”לים. נתניהו מנהל מלחמה עם איראן שאיש לא הכריז עליה, שהכנסת לא הצביעה עליה, שהממשלה לא דנה בה, שאף אחד לא יודע מה עשויות להיות תוצאותיה כי אף אחד לא טרח לשאול. הוא לא מנהל אותה מי יודע מה טוב – מאז שהוא התחיל, איראן כבר מתבססת בסוריה. אבל אין שאלות, כי זה בטחון וצריך לסמוך על צה”ל.

נתניהו מקבל יתרון פוליטי עצום: לאופוזיציה אין על מה לתקוף אותו פרט לשחיתות, ולזה כבר התרגלנו. הגנרלים מקבלים יוקרה וכסף; התעשיינים הצבאיים, שיום אחד הגנרלים יצטרפו לשורותיהם, מקבלים המון כסף. ודובר צה”ל משקר כדי לחפות על כל זה. מחול שוטים, שיתחלף באחת ביבבות לאומיות כשהטיל, הרקטה או הפצמ”ר יפגעו; מחול שוטים, שלא מתעכב על המחיר שאנחנו משלמים – בדמים, בדם, בפגיעות נפשיות של חיילים ואזרחים. ואף אחד לא מדבר על הפסקת המחול הזה, כי זה לא פטריוטי.

והוא ייפסק. באלימות. כשזה יקרה, שיהיה לכם לפחות היושר לא ליילל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בכי בחדרים ובגנים שתיקה

המחיר המושכח של מלחמת האין קץ שלנו: כמה מילים על פוסט טראומה

יאיר לפיד, קריקטורה של שר חוץ בעיני עצמו, תקף בימים האחרונים את קבוצת האינלימושגבעצם ריאל מדריד, משום שזו חלקה כבוד לעאהד תמימי. לפיד כינה את תמימי “מקדמת אלימות וטרור.” תמימי, כזכור, סטרה לחמוש ישראלי שפלש לביתה, זמן קצר לאחר שחמושים ישראלים אחרים ירו בבן דודה; אבל באופן שבו ישראלים לא רואים את האלימות שלהם-עצמם נדון בפעם אחרת.

עאהד תמימי מרגיזה את לפיד משום שהיא הפרה את הטאבו החמור היותר בישראל: פגיעה בחמוש צה”ל. במדינה שלא הצליחה למצוא לעצמה חזון להתלכד סביבו, מה שנותר הוא הצבא – המוסד היחיד שמעל למחלוקת. כמובן, יש לא מעט ביקורת על הפיקוד הצבאי, וכל יוצא צבא יספר לכם סיפורים מסמרי שיער על חוסר היכולת והטמטום של הקצין הממוצע; אבל, כפי שציין איתמר שאלתיאל לפני שנים רבות, יש פער גדול בין הצבא שכולם מכירים, שאליו מתייחסים בסלחנות כאל הבן דוד הלא יוצלח שמשתין על עצמו, ובין אידיאה של צבא כל-יכול ואל-שגיא. החיילים הם הדבר הקרוב ביותר לקדושה בישראל. בעלי באסטות מתהדרים במחירים מיוחדים לחיילים, לעתים מזון חינמי, בין השאר חשום שהם יודעים שבכך יקנו את אהדת הלקוחות.

אבל הקדושה המיוחסת לחייל היא קדושה ריקה. כמו הרפובליקנים בארה”ב, שמקדשים את זכותו של העובר לחיים אבל ישללו כל זכות לחיים נורמליים מהרגע שיצא מרחם אמו, ישראל אוהבת את החיילים שלה, אבל זו אהבה שתלויה בדבר: תפקידו של החייל הוא לשרת וללכת. רצוי בשקט. חייל משוחרר לא יקבל כמעט כלום מהמדינה שלה הקדיש – לרוב בעל כורחו – שלוש שנים. חמושים שנהרגו במהלך שירותם יזכו לכבוד (אלא אם, כמו רוב החיילים שמתים בשירותם, הם יתאבדו) – אבל כבוד בא די בזול. מטח יריות, פרח ודגל פעם בשנה. חיילים שנפצעו, מצד שני, יגלו שהם צריכים להיאבק בביורוקרטיה אטומה כדי לקבל את הזכויות שמגיעות להם. אחד המנהגים הבזויים בתחום הזה הוא לשחרר חיילים שהתברר שהם סובלים ממחלה קשה, כדי שהטיפול בהם לא יפול על הצבא.

במובן עגום מאד, לחיילים שנפצעו פיזית במהלך שירותם יש סוג של מזל: אי אפשר להתווכח עם רגל כרותה או יד מרוסקת. זו פציעה. זה קרה ואי אפשר להתווכח עם זה. אבל יש מקום להניח שחלק גדול מאד מהחיילים סובל מפציעה אחרת, שהיא תוצאה של שירותם, אבל זו כמעט ואיננה מוכרת.

מה שמכונה היום דחק פוסט טראומטי (post traumatic stress disorder, PTSD) הינו תופעה שהכינוי שלה חדש ביחס, אבל הקיום שלה עתיק מאד. חיילים אשורים, מצאו חוקרים, דיברו לאחר קרבות על כך שהם רואים את הרוחות של אנשים שהרגו. המשורר האתונאי סופוקלס – גנרל בעל נסיון בעצמו – הקדיש מספר מחזות לקורבנות טראומה: הגיבור היווני אייאס, שחש נבגד על ידי מפקדיו, רוצה להרוג בהם אבל טובח בבעלי חיים חסרי מגן; לאחר מכן הוא מתאבד באמצעות החרב שקיבל ממפקד האויב, הקטור, על הצטיינות בקרב. פילוקטטס, נטוש על אי, קוצף כנגד המפקדים שהשאירו אותו לגסוס לבדו. אוריפידס, כשהוא מתעל כמה שורות איומות באודיסיאה, מתאר את הפוסט טראומה מהצד השני שלה: הצד המובס של “נשות טרויה.” הקהל לא התלהב, בלשון המעטה; המחזה נחשב לביקורת על הטבח במילוס; אוריפידס, שובר שתיקה מוקדם, גולה ומת מוות חשוד למדי.

אבל אף שפוסט טראומה תמיד ליוותה צבאות כצל, הצבאות תמיד התכחשו אליה. אובדן עשתונות בעת קרב, חוסר היכולת הפיזי להתקדם, המוח שמנסה להתקומם מול הסכנה ומכניס את עצמו למצב של קרב, מנוסה או בעתה (fight, flight or fright) תמיד היה אויבו של המפקד הצבאי. אימונו של החייל אמור להביא אותו למצב שבו הוא יעדיף אינסטינקטיבית את הקרב על המנוסה או הבעתה. זה לא תמיד מצליח, וגם לאילוץ המוצלח של אדם להתנגד לאינסטינקטים שלו יש מחיר.

במלחמת העולם הראשונה התחילו להתייחס ל-shell shock, פשוט כי היו יותר מדי מקרים מכדי שאפשר יהיה לטייח אותם. זה לא מנע מהצבאות הבריטיים והצרפתים להוציא מספר גדול של בני אדם להורג על “פחדנות מול האויב.” המחקר הראה שבחלק ניכר מהמקרים, הנרצחים הללו היו חיילים אמיצים מאד לשעבר. במלחמת העולם השניה המחקר כבר היה מתקדם יותר, והכינוי הפך ל-battle fatigue, “עייפות קרב”, מה שלא מנע מהגנרל פאטון להוריד סטירה לחייל בבית חולים שסבל מהלם קרב. פאטון קרא לו פחדן. התקרית עוררה סערה ופאטון – אדם שהתמחותו האמיתית היתה יחסי ציבור – כמעט ואיבד את הדרגות שלו. מה שהיה נסבל במלחמת העולם הראשונה כבר לא היה נסבל בשניה. (בצד בעלות הברית, על כל פנים. בגרמניה, ככל שהצבא הפסיד במלחמה, הסובלנות כלפי הלם קרב התפוגגה, וטושטש ההבדל בין קריסה ובין עריקה.)

מה השיעור של חיילים שלוקים בהלם קרב? אין נתונים טובים. צה”ל הכיר לפני כשנה ב-4,649 נפגעי פוסט טראומה, ביניהם 143 נפגעים ממבצע צוק איתן. כלומר, מצפים מאיתנו להאמין שב-70 שנות קיומו יש לצה”ל פחות מ-5,000 נפגעי פוסט טראומה. הנתון בעייתי. שיעור הפוסט טראומה בקרב חיילים אמריקאים שהשתתפו בפעילות בעיראק במלחמת המפרץ השניה עומד על כ-20%; שיעור הנפגעים בקרב אנשי צבא ארה”ב שהשתתפו במלחמה באפגניסטן הוא 11%. 44% מהחיילים האמריקאים שהשתתפו במלחמת המפרץ הראשונה – מלחמה מהירה, עם נצחון דרמטי וכ-120 הרוגים אמריקאים בלחימה – הגישו בקשה להכרה בנכות; 81% מהבקשות אושרו, רובן הגדול בשל פגיעות נפשיות. מספר החיילים האמריקאים שהוכרו כנכים (ברמה משתנה של נכות) בעקבות המלחמה ההיא עומד על 611,729.

כך שנראה שהמספרים של משרד הבטחון נמוכים באופן מפתיע עד מדאיג. אין מחקר משווה, כך שאני איאלץ לירות בחשכה ולומר שמשהו פה לא מסתדר. כמובן, ממה שאנחנו יודעים גם על נפגעי הפוסט טראומה בארה”ב, לגמרי יתכן שמדובר בהערכת-חסר. במלחמת המפרץ השניה, עודדו המפקדים את החיילים להגיע למרכזי “לחץ קרב”, אבל מעט ביחס עשו זאת. הצבא, כל צבא, מבוסס על גבריות רעילה: על תפיסה של הגבר כחיה טורפת, על ההנגדה של גרשון הכהן, מהמיותרים שבגנרלים המיותרים שלנו, בין הגברים “שמקדמת דנא היו לוחמים” והנשים “[שמקדמת דנא] היו זונות”; אל תהיה נקבה, אל תהיה הומו. תהיה גבר-גבר. אל תחשוף רגשות. ולכך נלווית הרעות המרעילה: אל תפיל עומס על שאר החבר’ה. תתאפס על עצמך. לא קרה לך כלום. קח את הנשק וקדימה. למפקד שלך לא יהיו הרבה ברירות אלא לפנות אותך אם חטפת כדור, אבל אם הקליע שלכאורה החטיא אותך צילק אותך בכל זאת, הוא ידחוף אותך קדימה. זה הג’וב שלו, והג'וב שלך הוא לא להעמיד אותו במבוכה.

חשוב לציין: פגיעה באנשים אחרים צפויה לצלק אותך לא פחות מכך שאתה עצמך או חבריך ייפגעו (החיילים האשורים ההם). המשימות שצה”ל מבצע בעקביות מזה 35 שנים הן משימות דיכוי אוכלוסיה אזרחית. למשימות השגרתיות של עמידה במחסומים, פריצות לבתים, מעצר ילדים, השפלת קשישים – לכל אלה יש מחיר. תחילה הוא בלתי נראה. מי שיסתכל על סרטוני החמושים שלנו בגדה ובמיוחד בגבול הרצועה יבין שהדיבורים על “סכנה” הם קשקוש: הם לא מתגוננים, הם משחקים. הם מחפשים את האיקס על הנשק. הם מחפשים את ההתקלות.

וגם זה, כמובן, לא חדש או מקורי בשום צורה. וגם לזה יש מחיר. לוחמים שחזרו מן הקרב תמיד התבקשו לשמור על שתיקה. הלוחמים של מלחמת האזרחים האמריקאית, שייצאו את האלימות שהכירו אל מה שיכונה המערב הפרוע, לא דיברו על מה שחוו. אבל היומנים שלהם אומרים המון. בישראל הדרישה לשתיקה היא כפולה: לא רק כדי להסתיר מהציבור את מחיר הצללים של המאבק האלים, אלא גם כדי להסתיר מה שנעשה בשם הציבור. העבודה המלוכלכת שהציבור עושה הכל כדי לא לדעת עליה.

כשחנוך לוין כתב, לפני שני דורות, אל “אבי היקר, כשתעמוד על קברי”, הוא הפציר בו

“אז תן לעיניך לבכות על עיני,

ואל תחריש למען כבודי,

דבר מה שהיה חשוב מכבוד

מוטל כעת לרגליך, אבי.

ואל תאמר שהקרבת קורבן,

כי מי שהקריב הייתי אני.”

ואלה, עד היום, המראות שאנחנו רגילים לראות: הפורקן הלאומי. אם נהרג חייל בודד, מיד מתייצבים אלפים ועשרות אלפים להלווייתו. למנוח הם כבר לא יועילו; הם מביאים פורקן לעצמם, מבקשים כפרה על קורבן הציבור. הם לא מסתכלים על אלה שיורים את מטח הכבוד. הם תפאורה, ואת הצל שכבר אחז בהם כולם מקפידים לא לראות. השיר של חנוך עורר סערה בשעתו; ועדיין אין כמעט הורים ששואלים את ילדיהם כשהם חוזרים מהגדה או הרצועה מה עשו שם. יש הסכמה בשתיקה לשתוק. החייל יסיים את השירות, ייסע להודו ויקבל שם רשות אילמת להשתמש בסמים לצרכי הדחקה; ואחר כך יחזור, יילך לאוניברסיטה או ילמד מקצוע, ולא נדבר יותר על מה שעשה בין גיל 18 וגיל 21.

והתוצאה היא שיש בינינו אלפי פצצות מתקתקות שלא טופלו, שלא יודעים מה קרה להם, לא יודעים מה עבר עליהם, לא יודעים בכלל שהם סובלים ממשהו. ואם יש תסמינים, הם נופלים למלכודת הדכאון, שעובדת טוב כל כך עם פוסט טראומה: זה באשמתך. רק באשמתך. ואתה יודע, יש דרך קצרה מאד לצאת מזה. קל לך יחסית להשיג נשק, אחרי הכל. האקדח הולך איתך תמיד.

אנחנו לא יודעים כמה מקורבנות ההתאבדות, ההחצנה הסופית של תחושת אפסות, יאוש ושנאה עצמית שמסתיימים ברצח עצמי, נובעים כתוצאה משירות צבאי. בארה”ב, המספרים של חיילים לשעבר שרוצחים את עצמם ולעתים את עצמם ואת משפחתם גבוהים מאד. פה, הס מלהזכיר.

פוסט טראומה היא אולי הטיעון החזק ביותר כנגד מלחמה: הוא אומר בפשטות שלמלחמה תמיד יהיה מחיר בלתי נראה, בלתי ניתן לכימות, וששיעור עצום של החיילים שיחזרו הביתה כביכול שלמים השאירו משהו מאחור. אבל עצם העובדה שמדובר בפגיעה לא גלויה הופכת את ההסתרה של מחיר המלחמה, מחיר החיילות, נסתר.

ככה הפוליטיקאים אוהבים את זה. ככה אפשר להתחיל מלחמות במינימום דיון, וכך אפשר להמשיך מבצעים צבאיים לדיכוי אוכלוסיה עשרות שנים. וכאן מתגלמת הקדושה החלולה של חיי החייל אליבא דיאיר לפיד: אחרי הכל, אפשר היה לצפות שאם החייל יקר לו כל כך, הוא יעשה הכל כדי למנוע את הפגיעה בו. שמעתם על התכנית המדינית של יאיר לפיד? על מה שימנע מעוד חיילים להיחשף לפציעה נפשית?

לא? וואלה. כנראה שזה לא מי יודע מה חשוב לו.

את הפוליטיקאים של הימין אפשר להבין: הם באמת ובתמים מאמינים שארץ ישראל נקנית ביסורים, שמלחמת התשה עם הפלסטינים עד שכל שטחי האבות יהיו בידינו היא יעד ראוי. כמובן, הם מקפידים להסתיר את זה: הם מדברים על “שיקולי בטחון,” כי הם יודעים שהציבור לא יבלע את זה.

אז לפוליטיקאים של הימין יש תירוץ: לנצח תאכל חרב. חייל לבן יכה חייל שחור.

מה התירוץ של לפיד (ומפלגות המרכז בכלל) להקרבה המודעת של חיילים לפציעה נפשית? אין להם. והם מעדיפים שלא תדברו על זה. הם מקריבים את החיילים למולך, וצווחים על קדושתם והקרבתם וזכרם שלא יישכח לעד כדי שהציבור לא יקשיב לזעקות. ואת זה הבין ווילפרד אוון לפני מאה שנים:

ויעקוד אברם את הנער בחגורים ואפודים,

ויבנה שם מיצדים ותעלות,

וישלח את ידו אל המאכלת לשחוט את בנו,

והנה קרא אליו מלאך מן השמיים,

ויאמר: אל תשלח את ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה,

ראה, הנה אייל נאחז בסבך בקרניו;

הקרב את אייל הגאווה תחתיו.

אבל הזקן לא אבה,

וישחט את בנו.

ובחרנו בחיים.

עוד דבר אחד: במהלך סוף השבוע הרגו חמושינו האמיצים, במצוותנו, שבעה פלסטינים בגבול רצועת עזה, שניים מהם ילדים בני 14 ו-12. בחושבנו על הפוסט טראומה שרבים מהחיילים הללו יחוו בשנים הקרובות, נזכור גם את הפוסט טראומה שהיא מנת חלקם של הנכבשים והמדוכאים. לפני כשנה העריך האו”ם שכ-300,000 מילדי רצועת עזה נזקקים לטיפול בשל פוסט טראומה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אל תפילו את התיק הזה על החרדים

בעיית הגיוס, ככל שיש כזו, איננה באחריותם של החרדים אלא של המחוקקים החילונים

בג”ץ פסל אתמול (ג’) 8:1 את חוק הפטור לחרדים מגיוס, וכל הדיון בנושא צפוי להעלות גל אנטי חרדי חדש. לפני שנדון בפסיקה עצמה, צריך לעמוד על כך שהבעיה הזו היא, אפעס, לא בעיה של החרדים.

חוק האי-גיוס החדש הוא ריאקציה לחוק הגיוס שדחף יאיר לפיד, שהיה צריך איזשהו הישג לנפנף בו בפני בוחריו. החוק של לפיד אמור היה לפתור בעיה לא קיימת: צה”ל לא סובל ממחסור בחיילים אלא בעודף בהם. העקרון של הרחבת הגיוס לחרדים היה “דפקו אותי, אז ידפקו גם אותך.” החוק של הח”כים החרדים, בתגובה, היא חוק עין תחת עין. הם רצו להשפיל את לפיד עד עפר.

הבעיה במהותה כפולה, והיא לא בעיה של הציבור החרדי בכללותו אלא של האוליגרכיה שלו, ראשי הישיבות. מדינת ישראל, תחילה בימי בן גוריון ובמשנה שאת מימי מנחם בגין, הפכה את האוכלוסיה החרדית לבת ערובה של האוליגרכיה שלה. החרדים היו פטורים מגיוס, אבל הפטור הזה היה קללה: הוא אסר עליהם, במקביל לאי השירות, גם לעבוד.

המטרה היתה פוליטית מלכתחילה: אם הם לא משרתים, ובכך יוצרים כלפיהם זעם במדינה שהצבא הוא לב קיומה, לפחות לא ניתן להם לחיות טוב. התוצאה היתה נזק משולש. מצד אחד, החברות בחברה החרדית נקבעה על פי אי-שירות בצבא. הדבר השחית את מוסד הלימוד החרדי, משום שהוא כפה על אנשים שלא רצו בכך לעסוק בו. האוליגרכיה של ראשי הישיבות, שהתקיימה עוד קודם, קיבלה מעכשיו כוח כפיה: היא יכלה להכריז בפועל על נידוי לכל מי שלא סר למהותה. ראש הישיבה יכול היה לגרש תלמידים לצבא, ובכך לפגוע לא רק בהם אלא גם בבני משפחותיהם. התוצאה, כמתבקש, היתה השחתה של הישיבות ושל רבניהן. כוח משחית, במיוחד כוח שבהגדרה אין עליו ביקורת.

התוצאה השניה היתה רישוש החברה החרדית וחיסול הזרם העובד שלה. הרישוש נבע מכך שהעיסוק היחיד לגברים עד גיל 40 היה לימוד. חלק ניכר מהם שלח ידו גם בעבודות שחורות, אבל אלה תמיד עבודות חלטורה. הן לא משלמות כראוי וכמובן שאין מה לדבר על תשלום הפרשות חברתיות. פעם, לפני שמודל “חברת הלומדים” התקבע, היו מפלגות חרדיות של פועלים – פועלי אגודת ישראל המנוחה, למשל. עבודה הפכה לדבר גנאי – למרות שכל חרדי חושב, ומדובר ככל הנראה ברובם, יודע היטב שכל שאינו מלמד את בנו אוחנות, מלמדו ליסטות. עם הבטלה מאונס באה גם תחושת ההשפלה שמלווה כל מובטל, כל מי שצריך להשען על אחר לפת לחמו ולבגדי ילדיו.

התוצאה השלישית היתה חיסול ההשכלה החרדית. ההתרוששות לא היתה רק כספית, אלא גם מנטלית. “חברת הלומדים” היא מושג חדש. חרדים תמיד למדו גם דברים אחרים. כן, בהגדרה – החרדים הם זרם חדש ביהדות, תולדת ההשכלה והאמנציפציה – החרדים עמדו מול ההשכלה, ואף על פי כן הם למדו. ואם לא למדו, למדו אומנות.

מדברים איתנו הרבה על הברכה והתועלת שיביאו החרדים לכלכלה הישראלית, תועלת כה גדולה עד שהחברה הישראלית צריכה להתכווץ עבורם, לצמצם עבורם את זכויות הנשים. אני כופר בהנחה הזו: שני הדורות האחרונים והדור הקרוב של החרדים הם דורות אבודים. הם לא למדו דבר, וכשתבעו כמה יוצאים בשאלה את המדינה על כך שהיא מנעה מהם חינוך ראוי, המדינה בחוצפתה ניסתה לתבוע את הוריהם. האנשים האלה לא כשירים לשום עבודה אלא לעבודת כפיים או שירות. הם לא יודעים אנגלית, הם לא יודעים מדעים, והעברית שלהם משובשת. חרדי בן 30, אם למד רק במערכת החינוך החרדית, יודע ככל הנראה פחות מבן 15 בוגר החינוך החילוני. לא, לימוד גמרא הוא לא תחליף לכלום.

החוק שהעבירו חברי הכנסת של הימין לבקשת הח”כים של האוליגרכיה החרדית הוא חוק מתועב. מטרתו איננה, בסופו של דבר, למנוע את גיוסם של החרדים הצעירים, אלא להשאיר אותם כמה שיותר זמן תחת שליטתם של ראשי הישיבות. לצורך כך יצרו “יעד גיוס” פיקטיבי, שברגע שהוא מושג מדי שנה אין עוד צורך בגיוס חרדים. ראשי הישיבות היו מוכנים להקריב את ה”שבאב” שלהם – כך הם מכונים שם – כדי לשמור על כמה שיותר אנשים. אחד התרגילים המזוהמים ביותר (סעיף 26 ו’ בחוק) קבע כי “עלה על 1,000, בשנת גיוס מסוימת, מספר המתגייסים לשירות סדיר עד גיל 20 כלוחמים, יראו, לצורך יעדי הגיוס, כל שני מתגייסים נוספים עד גיל 20 כשלושה.” ההדגשה שלי.

מי שכתב את הסעיף הזה כנראה תכנן שהחוק ייפסל. קשה להסביר אי סבירות כזו, והיא אכן הותקפה בכמעט כל פסקי הדין. הנשיאה היוצאת נאור ציינה שהמדינה שיחקה ללא הרף במספרים; המשנה לנשיא היוצא רובינשטיין והנשיא הנדל תקפו שניהם בחריפות את סעיף 26 ו’. אף שהשופטים החילוניים היו קרים ומחושבים ביחס, אצל רובינשטיין והנדל – שניים משלושת חובשי הכיפה – ניכרת סערה נפשית גדולה. שניהם מדברים שוב ושוב על על הבדל בין דם לדם, ושניהם מצטטים את האמרה התלמודית “מה ראית שדמך סמיק טפי”, כלומר מה ראית שדמך סמוק משלו; הנדל מצטט את המשנה (סנהדרין ד’ ה’):

“לפיכך נברא האדם יחידי בעולם… שלא יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך…. להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא: שאדם טובע מאה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, מלך מלכי המלכים טובע את כל האדם בחותמו של האדם הראשון ואין אחד מהם דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם.”

רובינשטיין והנדל מתפלמסים עם החרדים, שכלל לא נוכחים באולם: רובינשטיין מעיר על כך שמן הראוי שהם היו במשיבים, והיו מקשיבים להם; אבל זה הדבר האחרון שהאוליגרכיה של ראשי הישיבות היתה רוצה. השטח תוסס ממילא. אם היו קמים כמה חרדים ודורשים להשמע בבית המשפט, אין לדעת מה הם היו אומרים. הנדל תוקף את הנחות היסוד ההלכתיות של תפיסת חברת הלומדים: באופן מביך למדי לראשי הישיבות, הוא מצטט חיבור קדום של החפץ חיים שדן בשאלה כיצד צריך חייל חרדי להתנהג – כשהוא בגיוס חובה בצבא זר.

הנדל ורובינשטיין גם מלינים על כך שהכנסת השליכה לפתחם את הבעיה שהיא לא רצתה לדון בה: רובינטיין (ח’) כותב ש”הממשלה והכנסת כופות על בית המשפט, בידיעה, הכרעות שלא היינו רוצים לקבלן ושברי להן כי הן פגומות משפטית, מוסרית ומעשית.” הוא גם מתייחס (ה’) למהירות יוצאת הדופן שבה הועבר החוק (קריאה ראשונה ב-16.11.15, דיון מרתוני בוועדה שלושה ימים אחר כך, וקריאה שניה ושלישית שמונה ימים אחרי הקריאה הראשונה). חוסר השוויון המובהק, והלעג הבלתי מוסווה של קואליציית הימין לעקרון השוויון, אילץ את בית המשפט להתערב.

צריך להדגיש את הנקודה הזו: לא “החרדים” העבירו את החוק. לש”ס יש שבעה מנדטים, וליהדות התורה שישה. החוק הזה הועבר בזכות קואליציה חילונית ברובה, כמו תמיד. כמו תמיד, נציגים חילונים שיעבדו את צעירי החרדים לרבנים שלהם. זו עסקה צינית ומצחינה, וצריך לומר את הדברים בבירור: החרדי מן השורה לא נהנה ממנה כלל. הוא קורבן שלה.

מה הפתרון? לגדוע את הקשר הגורדי. לבטל את גיוס החובה. לכולם. לבטל באחת את הגורם שהופך את החרדים למושא שנאה על ידי ביטול הטינה. כל צעיר יחליט בגיל 18 על בחירה באחד משלושה מסלולים: שירות צבאי, שירות לאומי או יציאה לשוק העבודה. המדינה תקפיד לתגמל יותר את המשרתים בצבא והמשרתים בשירות הלאומי. ירצה צעיר ללמוד בישיבה בגיל 18, יעשה את זה כמו שעשו זאת בחורי הישיבה לפני 100 שנים: ימצא לו “בעל בית” לכרות איתו הסכם יששכר וזבולון.

היה ותרצה המדינה יותר חיילים, היא תצטרך להציע להם הצעה טובה. היה ויחליט הציבור לוותר על שירות צבאי במידה כזו שהצבא יצטרך לצמצם את יחידותיו הקרביות, יהיו לכך שתי משמעויות: האחת, שהציבור לא מאמין שהוא נתון בסכנה, כפי שרוצה הצבא שיאמין; והשניה, שהוא איננו מוכן לסכן את נפשו עבור היעדים שמציבה לו הממשלה. תפקידה של זו יהיה לשכנע את הציבור שעליו להתנדב לשירות צבאי, כי ראוי שאזרח במדינה חופשית יישא בעול הגנתה. ירצו, ישכנעו את הציבור כי חלקו העולה בגורל חייב להתגייס, וכי מחויבי הגיוס יקבלו פיצוי הולם.

לא עמדו הפוליטיקאים בכך? כשלה הפוליטיאה. ומוטב לה כך משתתקיים על שעבודם של צעיריה בניגוד לרצונם. חברה הקושרת את בניה למזבח ברצועות ואבזמים בעל כורחם איננה חברה חופשית.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פטריוטיות, מחסה לנבלים

הסיפור המעניין בפרשת הצוללות איננו שחיתותו של נתניהו, אלא רקבונם של הפטריוטים המקצועיים

לפני מספר ימים החליט בית המשפט לשלוח את העלוב במיל’ אלי מרום, הידוע בכינויו צ’ייני, למעצר בית. הלז היה בשעתו מפקד חיל הים. כמו כן הוחלט על מעצרו של תא”ל אבריאל בן יוסף, לשעבר סגן ראש המועצה לבטחון לאומי ומה שחשוב יותר לעניין, לשעבר ראש מספן הציוד של חיל הים. בניגוד לתקשורת הממוסדת שלנו, עם הכותרות המזועזעות על “אלוף במעצר”, הידיעות האלה לא הפתיעו אותי כלל. היה ברור לי שפרשה כמו פרשת הצוללות חייבת לכלול מישהו בדרגת אלוף או לפחות תת אלוף.

תעשיות בטחוניות, וזו כלל לא בעיה ישראלית, רוויות בשחיתות. הצבא הוא לקוח גדול ובדרך כלל לא מי יודע מה בררן. שחיתות בחוזים בטחוניים החלה להיחקר כבר במלחמת האזרחים האמריקאית, כשהתברר שכמה יזמים תאבי בצע שימנו כמה פקידים במשרד ההגנה ומכרו לצבא מגפיים פגומות, שהתפרקו תוך זמן קצר. במהלך מלחמת העולם השניה, הוביל הסנאטור הארי טרומן חקירה עמוקה לשחיתות של הקבלנים שסיפקו לצבא ציוד; החקירה – שאחת הפרשיות שחשפה שימשה גרעין למחזה “כולם היו בני” של ארתור מילר – זעזעה את ארה”ב והזניקה את מעמדו של טרומן. שנות השמונים והתשעים בארה”ב היו רוויות בסקנדלים של ספקים צבאיים והגנרלים שסייעו להם, עד כדי כך שהועבר חוק שקבע שכל אדם היודע על שחיתות בחוזי בטחון יקבל אחוזים מהסכום של השחיתות שיחשוף. זה לא עזר יותר מדי, וכנראה שלא נדע לעולם כמה מיליארדים שהיו מיועדים לשיקום עיראק נשתו על ידי קבלנים וכלל לא הגיעו ליעדם. אי אפשר היה לבצע הונאות כאלה בלי סיוע של קצינים בכירים ופקידים בכירים במשרד ההגנה; מישהו היה צריך, אחרי הכל, לאשר את ההקצאה.

הבעיה גלובלית – או, ליתר דיוק, היא קיימת בכל מקום שבו יש תקציב בטחון גדול מכדי שאפשר יהיה לעקוב אחריו. הבעיה חמורה במיוחד בישראל, משום שתקציב הבטחון הוא התקציב הגדול ביותר – ובו זמנית, הפחות שקוף מכולם. ואני אפילו לא מדבר על התקציב “השחור”, זה של השב”כ והמוסד. חברי הכנסת לא יכולים לדעת על מה הם מצביעים, והצבא עשה לעצמו למנהג לדרוש עוד ועוד כספים. התקציב הבטחוני הוא תמיד רק המלצה. בשנים האחרונות, התקציב הצבאי האמיתי של צה”ל היה בדרך כלל גבוה בכ-20% מהתקציב המקורי. בהצבעה ידועה לשמצה אחת, אישרו חברי ועדת הכספים תוספת תקציב של 6.345 מיליארדי שקלים בתוך שש דקות. מיליארד לכל דקת דיון (עם קצת עודף, אבל 50 מיליונים לדקה, מה הם ביני ובינך).

למה אנחנו לא יודעים כלום על תקציב הבטחון? במקרה ידוע בארה”ב, אמנם בשנות הצנע אחרי 1929, פרץ ויכוח פומבי בין ראש מטה הצבא, דגלאס מק’ארתור, ובין סנאטור סביב שאלת תקציב נייר הטואלט של הצבא. הסנאטור שאל בסרקזם האם הצבא נערך למגפת דיזנטריה. מק’ארתור התפוצץ, וקיבל את נייר הטואלט שלו. חבר כנסת ישראלי לא רק שלא יכול לנהל דיון כזה, כי מקפידים שלא תהיה לו סמכות לכך, הוא גם לא יכול לדעת מה תקציב נייר הטואלט של צה”ל – כי הוא סודי.

הסודיות הזו, נטען שוב ושוב, הכרחית. הצבא צריך לפעול, ואם האויב ידע כמה נייר טואלט הוא יקנה, או כמה טנקים הוא קונה, או כמה תחמושת, הבטחון ייפגע. ספק אם יש יותר מדי שפיונים שמנסים לברר כמה קליעים צה”ל קונה. זה לא באמת חשוב, לאף אחד. יש כמובן סודות צבאיים חשובים: פיתוחים חדשים, סד"כ, מיקום כוחות. רשימת הקניות, לא כל כך. אבל בישראל, צה”ל נתפס כמגן היחיד מפני שואה שניה – השואה המקורית, כידוע, היא אירוע יחידאי בהיסטוריה, ששום דבר לא דומה לו אבל כל שניה עומד להתרחש שוב – ועל כן ביקורת עליו היא הכחשת שואה.

התפיסה הזו אסונית לישראל, כי היא לא מאפשרת רפורמה בצה”ל. כדי לבצע רפורמה צריך להכיר בכך שיש צורך בתיקון, אבל התגובה הישראלית לכשלונות של צה”ל היא הכחשה, התחפרות, והמטרה של עוד כסף על הצבא. אולי עדיף היה להודיע לצבא שעל כל כשלון, התקציב שלו – שרובו, כפי שהצבא יעדיף שלא תדעו, הולך למשכורות ופנסיות – יקוצץ.

אבל יש בעיה נוספת. שריון הפטריוטיות שעוטף את צה”ל, ומעניק לו חסינות מדיון ציבורי, חל לא רק על הצבא כמוסד אלא גם על המשרתים בו. לנגדים יש דימוי נמוך ובצדק, כי אנחנו נחשפים אליהם; אבל לקצינים בכירים אנחנו נוטים לייחס פטריוטיות והיעדר אינטרסים. שזה, למרבה הצער, בולשיט.

לקצין זוטר – עד דרגת סרן – אפשר לייחס את התכונות הללו, אף שבישראל חלק ניכר מהם פשוט רוצים שירות טוב וכסף עם סיומו; אבל מי שעבר את דרגת סרן ועדיין במדים, בחר בצבא כמקצוע, והצבא החליט שהוא מתאים לו. זה לא אומר שהוא טוב במה שהוא עושה, או מקצועי – צה”ל, נזכיר, כמעט קידם את עוזי דיין לתפקיד רמטכ”ל, ואת מירי רגב הוא הפך לתא”ל – אבל זה אומר שהוא מתנהג כפי שהצבא מצפה שהוא יתנהג. זה הכל.

וקצין מקצועי חושב, במיוחד בישראל, על הקריירה השניה שלו. הצבא משלם הרבה כסף ופנסיה לסגני אלופים ומעלה, אבל הכסף האמיתי – יודעים כולם – מגיע כשאתה הופך ל”יועץ בטחוני”, שם תואר שמכסה על פעילות שנעות בין הבלתי מוסריות (מאכעריות, פתיחת דלתות לקבלני ציוד) לנפשעות (סחר בנשק, “יעוץ” מודיעיני לדיקטטורות). האיש שמגיע לדרגות האלה הוא לא הקצין הזוטר הנלהב שהוביל, באומץ אם כי לא בהכרח בכשרון, מחלקה לשדה הקרב; הוא גנרל, מקצוען שמקצועו הוא הצבא – והידיעה איזו יד משמנת איזו ולאיזו קליקה יש להשתייך כדי להתקדם.

אנחנו יודעים מיהו בנימין נתניהו. הנהנתן הזה נמצא בחיינו יותר מדי זמן מכדי שלא נדע. לאזרח הממוצע די ברור שהאיש ימכור אותו לכלבים בלי למצמץ. עורך דין שמרון – טוב, נו. לאף אחד אין ציפיות ממנו. אבל עדיין יש לנו ציפיות מאנשים כמו העלוב מרום ותת עלוב בן יוסף. למה? כי מעטה הפטריוטיות של צה”ל עוטף אותם. ואין מעטה טוב מזה לנבלים.

אור השמש מחטא, והצבא צריך לא חיטוי אלא הדברה. מספיק עם החשאיות; היא משרתת בעיקר את המושחתים (ואת לב השחיתות עצמה, הצבא כמוסד שמגן על עצמו). צה”ל יקר לנו, יותר מדי יקר; הגיע הזמן שנוכל לדעת על מה בדיוק אנחנו מוציאים כל שקל ושקל. הגיע הזמן שחבר כנסת יוכל לשאול על תקציב נייר הטואלט. ואולי אז מישהו ישים לב שרגע, דוחפים פה צוללות שאף אחד לא צריך בעצם, ורגע, נראה שיש כאן כמה אנשים שמקורבים למפקד חיל הים שגוזרים קופון – ובפעם הבאה, לפני שזה יקרה.

אבל כדי שזה יקרה, צריך לאבד את יראת הכבוד ממדי צה”ל. צריך, בניגוד לדברי האפס שהתגלם בבשר, להפסיק לקבל תמיד את עמדת מערכת הבטחון. אנחנו מעניקים לקצינים בכירים בצה”ל, ללא הצדקה, הערכה שלא היינו מעניקים לפקיד בכיר ברבנות או לניצב במשטרה. ועד שלא נדע להיות חצופים כלפי הצבא, הוא תמיד יהיה מקום המפלט המועדף של נבלים שרוצים להתעשר על חשבון הציבור.

ועוד דבר אחד: אני מסיר את כובע בפני המשתמש @eyal6699, שציין חדות שבנימין נתניהו הצליח להחליף את השלטון בישראל רק אחרי רצח ראש ממשלה או בעקבות חקירה פלילית שלו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ג’יב א דיב כמשל

ממשלת ישראל חושפת את השקר הנוצץ של “אין כיבוש”

טענה קבועה של פקידי ממשל בכירים – בוגי יעלון, למשל – ושל תועמלנים ישראלים (בן דרור ימיני, למשל) היא שאין בעצם כיבוש. רוב הפלסטינים שולטים בחייהם וטוב להם. יש פה ושם “חריגות”, אבל חריגות יש בכל מקום. ממשלת ישראל סיפקה לנו בשבועיים האחרונים שתי דוגמאות לכך שמדובר בשקר מטומטם למדי.

הדוגמא האחרונה מגיעה מהכפר ג’יב א דיב. זהו כפר פלסטיני שהוקם ב-1929 ולרוע מזלו נמצא תחת כיבוש ישראלי מאז 1967. כיום הוא מוגדר כחלק משטח סי. כלומר, בין השנים 1967 ו-2017, ישראל (או, בלשון הפיקציה המשפטית המקובלת, המפקד הצבאי הישראלי) היא האחראית לפיתוחו. מזה שלושה עשורים בערך מבקשים תושבי הכפר חיבור לחשמל, וישראל שבה ומסרבת. לפני כתשעה חודשים נכנסה ממשלת הולנד לפער שפרצה ממשלת ישראל, ומימנה ב-350 אלף יורו מערכת חשמל היברידית לכפר, שמבוססת על לוחות סולאריים ודיזל. אתמול (ה’) הגיעו למקום קלגסי ממשלת ישראל, ספציפית מהזרוע המכונה בשם האורווליאני “המנהל האזרחי”, והחרימו חלק מהציוד ופגעו בשאר. התוצאה: 160 תושבים, גן הילדים והמסגד שלהם מנותקים מחשמל.

הולנד הגישה מחאה רשמית לישראל על כך. הממשל הצבאי – השם הקודם והמדויק יותר של “המנהל האזרחי” – לא טרח להוציא צווי הפסקת עבודה והריסה, שעליהם אפשר לערער, אלא פשוט ביצע את ההחרמה. מי שיגיע לעת ערב לאזור ג’יב א דיב יוכל לראות לא מעט אורות – שכולם מגיעים מהמאחזים הבלתי חוקיים שסביבו. למבנים שם דווקא הוציאו צווי הפסקת עבודה ולעתים קרובות גם צווי הריסה, אבל הממשל הצבאי וממשלת ישראל מסרבים ליישם אותם. אם מישהו מתעקש על כך, שייערך לקרבות משפטיים מייגעים – שבע-שמונה שנים – בבג”ץ.

לפני שבוע וחצי פרצה מהומה בממשלה, כאשר הסתבר היא אישרה בהיסח הדעת לתושבי קלקיליה להרחיב את העיר. קלקיליה עצמה נמצאת בשטח איי, אבל ישראל תפסה את השטחים שסביב לה, שנחוצים לשם התפתחותה, והם מוכרזים כשטח סי – ולמרות שמדובר בקרקעות שאין ויכוח על כך שהן שייכות לפלסטינים, ישראל לא אישרה לתושבי קלקיליה לבנות על אדמתם מאז 1993. כמובן, הם יכולים לבנות באופן בלתי חוקי, אבל אז הבניה שלהם צפויה לגורל של הפאנלים הסולאריים של תושבי דיב א ג’יב.

למה פרצה מהומה בממשלה? כי המתנחלים כבר רואים את כל שטחי סי כשייכים להם ומיועדים להתפשטות שלהם. זו הרי “תכנית ההרגעה” – מוסרים לי שברגעים אלה מחברים במנהל האזרחי טורבינה לקבר של אורוול כדי לייצר חשמל מהסיבובים שלו – של נפתלי בנט.

או, במילים אחרות: מה שישראל מבצעת בגדה המערבית אכן איננו כיבוש. כיבוש אוסר על המפקד הצבאי להעביר אזרחים מארצו לשטח הכבוש, אוסר עליו לתפוס את רכושם של הנכבשים (”תושבים מוגנים”) אלא לצרכים צבאיים דוחקים, ומורה לו לשקוד על פיתוח האזור לרווחת תושביו עד אשר יסתיים הסכסוך. כפי שאפשר ללמוד מהמקרה של ג’יב א דיב, לישראל מעולם לא היתה כוונה לפתח את השטחים עליהם זממה להשתלט. להיפך. המטרה שלה תמיד היתה למנוע מהתושבים יכולת פיתוח כלכלית עצמאית, להכפיף אותם לכלכלתה-שלה, לבזוז את אוצרות הטבע שלהם (במקרה שלנו, בעיקר מחצבות), ובמקביל להפעיל מדיניות של טרנספר שקט: למרר את חיי התושבים עד שיעזבו. שני הקטבים של המדיניות הזו – ניצול מצד אחד, טרנספר שקט מצד שני – השתנו בעוצמתם מעת לעת, ומאז שנתניהו חש מחויב לרצות את המתנחלים כדי לא לאבד מנדטים לבנט, הצד הטרנספריסטי גובר משמעותית.

ישראל אומרת לתושבים בשטח סי: לכו תמותו. לא ניתן לכם חשמל או מים, ואם תארגנו בעצמכם – נשמיד את זה. לתושבים בשטח איי, זה שבו כביכול הפלסטינים שולטים בעצמם, היא מזכירה שאם הם רוצים לבנות בית, כדאי שהם ירצו את נפתלי בנט. במקביל, היא בונה מאחזים בלתי חוקיים ומספקת להם אבטחה צבאית; מאחזים שאכן אינם נהנים מתמיכת המדינה מושמדים תוך זמן קצר על ידי הפלסטינים.

זה לא כיבוש, זה אפרטהייד שמשתמש באצטלה של כיבוש כדי לקנות לעצמו לגיטימיות. זה משטר שיוצא מנקודת הנחה שאפשר לשלול זכויות אדם ואזרח של קבוצה אתנית לנצח. לאנשים שתומכים במשטר מהסוג הזה יש שמות; לאנשים שמספקים לו תירוצים יש שמות אחרים, גרועים יותר. אל תשירו "יום הדין יבוא"; הביאו את היום.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

תשמעו, הצבא שלכם דפוק

בבואם לדון בסרבני מצפון, קציני צה”ל נשמעים כמו קצינים בריטים ב-1917

ברוך פודה שבויים: סרבנית המצפון השלישית השנה, עתליה בן-אבא, שוחררה היום (ג’) לאחר 110 ימי מאסר במתקן צבאי. בן-אבא לא שוחררה מטעמי מצפון, אלא הוגדרה על ידי הצבא כבלתי מתאימה לשירות. ברכות למשוחררת, ומי יתן שלא תדע עוד צה”ל. היא עשתה את שלה כדי לא להיות חלק ממנגנון העוול של הדיקטטורה הצבאית הישראלית. מותר להעריך ששמה ייזכר יותר מאשר שמם של השופטים שלה.

ועדת המצפון ניסתה, כרגיל, להפיל את בן-אבא בשאלות מטומטמות. בכל מה שקשור לסרבנות מצפון, נראה שקציני צה”ל עוד לא השתחררו מחפירות פשנדל ב-1917: הם מתנהגים כמו הקצינים האוויליים של הצבא הבריטי דאז בבואם להתמודד עם סרבני מצפון. השאלה הקלאסית אז היתה “אם היית רואה חייל גרמני מנסה לאנוס את אחותך, מה היית עושה?”. התשובה של אחד הסרבנים היתה קלאסית לא פחות: “הייתי מנסה להפריד ביניהם.”

ועדת המצפון שאלה את בן-אבא מה היא מעדיפה, את סיום הכיבוש או את שחרורה. באותה המידה היו יכולים לשאול אותה מה היא מעדיפה, כרכרה רתומה לברבורים או לחדי קרן. בן-אבא ענתה את התשובה המוסרית המתבקשת – שהיא היתה מעדיפה את טובתם של מיליוני בני אדם על טובתה שלה – ובתגובה הודיעה ועדת המצפון בתרועת נצחון שבכך היא מוכיחה שהיא לא סרבנית מצפון אלא סרבנית פוליטית.

האם אפשר בכלל להבדיל בין “מצפוני” ו”פוליטי”? רק אם אתה מאמין שיש הבחנה מוחלטת ביניהם, כלומר שמה שמתרחש במישור המצפוני לא נוגע כלל למישור הפוליטי. כלומר, מצפון הוא עניין אישי, פרטי, ואין לו קשר להתרחשויות במישור הציבורי. הרי המשמעות של “פוליטי” היא “ענייני הפוליטיאה,” כלומר ענייני הציבור. על פי התפיסה של צה”ל – שבהחלט יתכן שהיא ירושה מהצבא הבריטי – מצפון הוא עניין של אמונה, עניין דתי במובן הפרוטסטנטי של המושג; משהו שהוא בין הפרט ובין אלוהיו, משהו פולחני ביסודו. ברגע שהסירוב שלך נוגע לעוול חברתי, אז הסירוב הוא “פוליטי”, וכידוע אין בצבא פוליטיקה. הדיכוי של מיליוני בני אדם איננו פוליטי, אליבא דצה”ל; הסירוב להשתתף בו, פוליטי עד מאד.

כאן המקום להזכיר שאם בן-אבא היתה רוצה לעשות שקר בנפשה, היא פשוט היתה מצהירה על כך שהיא דתיה ומשתחררת במקום. אם ה”מצפון” שלך הוא אמונה בדמון שמאמיניו חושבים שנשים הן נחותות מטבען, שקי צואה מלאי דמים, ושרצוי שהן לא יצאו מהבית בזמן שהזכרים מבצעים באויב רצח עם, אז צה”ל ישחרר אותך מיד ובלי שאלות. אבל אם המצפון שלך מכתיב שגרימת סבל לאחרים בשל מוצאם היא דבר שלילי, אז צה”ל יכאיב לך בגלל מצפונך ויכלא אותך ל-110 ימים או יותר.

והנה, צה”ל מדגים לנו מה מצפוני בעיניו ומה “פוליטי.” פוליטי הוא כמובן שם גנאי; במדינה שמעולם לא הבינה שהפוליטיקה היא השתתפותם של כל האזרחים בקביעת עתידם, פוליטיקה נתפסת כמשהו מגונה. עמירם לוין, הקצין שלא ידע לספור עד שתיים, הפציר לאחרונה במפלגת העבודה להפסיק להיות פוליטית. גם צה”ל רוצה שלא תהיו פוליטיים – כלומר, שהוא עצמו וכל פעולותיו יהיו מעל לכל מחלוקת פוליטית. אבל ספק אם יש משהו פוליטי יותר מהצבא, שהוא כלי הפעלת האלימות הרשמי של המדינה.

וספק, לסיום, אם יש משהו נלעג יותר מצבא שמפחד מצעירה בעלת מצפון. הוא, שמשחרר אלפי צעירות בלי מחשבה שניה, מזועזע מהאפשרות של שחרורה של מי שבעליל לא תביא לו כל תועלת, אבל מעיזה לחלוק על הנחות היסוד שלו. כמו כל כנסיה, לצה”ל אין בעיה עם חוטאים – יש לו בעיה עם מינים. הרדיפה שלו אחרי בן-אבא, והפיתולים הישועיים שלו בשאלת “מצפון מול פוליטיקה”, גורמים לצה”ל להיראות כמו חבר אינקוויזיטורים ששכח שפירקו את האינקוויזיציה לפני מאות שנים. עתליה בן-אבא הצילה את נשמתה; אבל בכך עשתה שירות ציבורי, שירות פוליטי, יוצא דופן: היא הגחיכה את צה”ל, הציגה אותו בטמטומו הממאיר, הזכירה לנו שהגוף הלכאורה איכותי הזה הוא שדחף לחיינו את עוזי דיין ומירי רגב. ורק על זה מגיע לה צל”ש.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)