החברים של ג'ורג'

פטריוטיות, מחסה לנבלים

הסיפור המעניין בפרשת הצוללות איננו שחיתותו של נתניהו, אלא רקבונם של הפטריוטים המקצועיים

לפני מספר ימים החליט בית המשפט לשלוח את העלוב במיל’ אלי מרום, הידוע בכינויו צ’ייני, למעצר בית. הלז היה בשעתו מפקד חיל הים. כמו כן הוחלט על מעצרו של תא”ל אבריאל בן יוסף, לשעבר סגן ראש המועצה לבטחון לאומי ומה שחשוב יותר לעניין, לשעבר ראש מספן הציוד של חיל הים. בניגוד לתקשורת הממוסדת שלנו, עם הכותרות המזועזעות על “אלוף במעצר”, הידיעות האלה לא הפתיעו אותי כלל. היה ברור לי שפרשה כמו פרשת הצוללות חייבת לכלול מישהו בדרגת אלוף או לפחות תת אלוף.

תעשיות בטחוניות, וזו כלל לא בעיה ישראלית, רוויות בשחיתות. הצבא הוא לקוח גדול ובדרך כלל לא מי יודע מה בררן. שחיתות בחוזים בטחוניים החלה להיחקר כבר במלחמת האזרחים האמריקאית, כשהתברר שכמה יזמים תאבי בצע שימנו כמה פקידים במשרד ההגנה ומכרו לצבא מגפיים פגומות, שהתפרקו תוך זמן קצר. במהלך מלחמת העולם השניה, הוביל הסנאטור הארי טרומן חקירה עמוקה לשחיתות של הקבלנים שסיפקו לצבא ציוד; החקירה – שאחת הפרשיות שחשפה שימשה גרעין למחזה “כולם היו בני” של ארתור מילר – זעזעה את ארה”ב והזניקה את מעמדו של טרומן. שנות השמונים והתשעים בארה”ב היו רוויות בסקנדלים של ספקים צבאיים והגנרלים שסייעו להם, עד כדי כך שהועבר חוק שקבע שכל אדם היודע על שחיתות בחוזי בטחון יקבל אחוזים מהסכום של השחיתות שיחשוף. זה לא עזר יותר מדי, וכנראה שלא נדע לעולם כמה מיליארדים שהיו מיועדים לשיקום עיראק נשתו על ידי קבלנים וכלל לא הגיעו ליעדם. אי אפשר היה לבצע הונאות כאלה בלי סיוע של קצינים בכירים ופקידים בכירים במשרד ההגנה; מישהו היה צריך, אחרי הכל, לאשר את ההקצאה.

הבעיה גלובלית – או, ליתר דיוק, היא קיימת בכל מקום שבו יש תקציב בטחון גדול מכדי שאפשר יהיה לעקוב אחריו. הבעיה חמורה במיוחד בישראל, משום שתקציב הבטחון הוא התקציב הגדול ביותר – ובו זמנית, הפחות שקוף מכולם. ואני אפילו לא מדבר על התקציב “השחור”, זה של השב”כ והמוסד. חברי הכנסת לא יכולים לדעת על מה הם מצביעים, והצבא עשה לעצמו למנהג לדרוש עוד ועוד כספים. התקציב הבטחוני הוא תמיד רק המלצה. בשנים האחרונות, התקציב הצבאי האמיתי של צה”ל היה בדרך כלל גבוה בכ-20% מהתקציב המקורי. בהצבעה ידועה לשמצה אחת, אישרו חברי ועדת הכספים תוספת תקציב של 6.345 מיליארדי שקלים בתוך שש דקות. מיליארד לכל דקת דיון (עם קצת עודף, אבל 50 מיליונים לדקה, מה הם ביני ובינך).

למה אנחנו לא יודעים כלום על תקציב הבטחון? במקרה ידוע בארה”ב, אמנם בשנות הצנע אחרי 1929, פרץ ויכוח פומבי בין ראש מטה הצבא, דגלאס מק’ארתור, ובין סנאטור סביב שאלת תקציב נייר הטואלט של הצבא. הסנאטור שאל בסרקזם האם הצבא נערך למגפת דיזנטריה. מק’ארתור התפוצץ, וקיבל את נייר הטואלט שלו. חבר כנסת ישראלי לא רק שלא יכול לנהל דיון כזה, כי מקפידים שלא תהיה לו סמכות לכך, הוא גם לא יכול לדעת מה תקציב נייר הטואלט של צה”ל – כי הוא סודי.

הסודיות הזו, נטען שוב ושוב, הכרחית. הצבא צריך לפעול, ואם האויב ידע כמה נייר טואלט הוא יקנה, או כמה טנקים הוא קונה, או כמה תחמושת, הבטחון ייפגע. ספק אם יש יותר מדי שפיונים שמנסים לברר כמה קליעים צה”ל קונה. זה לא באמת חשוב, לאף אחד. יש כמובן סודות צבאיים חשובים: פיתוחים חדשים, סד"כ, מיקום כוחות. רשימת הקניות, לא כל כך. אבל בישראל, צה”ל נתפס כמגן היחיד מפני שואה שניה – השואה המקורית, כידוע, היא אירוע יחידאי בהיסטוריה, ששום דבר לא דומה לו אבל כל שניה עומד להתרחש שוב – ועל כן ביקורת עליו היא הכחשת שואה.

התפיסה הזו אסונית לישראל, כי היא לא מאפשרת רפורמה בצה”ל. כדי לבצע רפורמה צריך להכיר בכך שיש צורך בתיקון, אבל התגובה הישראלית לכשלונות של צה”ל היא הכחשה, התחפרות, והמטרה של עוד כסף על הצבא. אולי עדיף היה להודיע לצבא שעל כל כשלון, התקציב שלו – שרובו, כפי שהצבא יעדיף שלא תדעו, הולך למשכורות ופנסיות – יקוצץ.

אבל יש בעיה נוספת. שריון הפטריוטיות שעוטף את צה”ל, ומעניק לו חסינות מדיון ציבורי, חל לא רק על הצבא כמוסד אלא גם על המשרתים בו. לנגדים יש דימוי נמוך ובצדק, כי אנחנו נחשפים אליהם; אבל לקצינים בכירים אנחנו נוטים לייחס פטריוטיות והיעדר אינטרסים. שזה, למרבה הצער, בולשיט.

לקצין זוטר – עד דרגת סרן – אפשר לייחס את התכונות הללו, אף שבישראל חלק ניכר מהם פשוט רוצים שירות טוב וכסף עם סיומו; אבל מי שעבר את דרגת סרן ועדיין במדים, בחר בצבא כמקצוע, והצבא החליט שהוא מתאים לו. זה לא אומר שהוא טוב במה שהוא עושה, או מקצועי – צה”ל, נזכיר, כמעט קידם את עוזי דיין לתפקיד רמטכ”ל, ואת מירי רגב הוא הפך לתא”ל – אבל זה אומר שהוא מתנהג כפי שהצבא מצפה שהוא יתנהג. זה הכל.

וקצין מקצועי חושב, במיוחד בישראל, על הקריירה השניה שלו. הצבא משלם הרבה כסף ופנסיה לסגני אלופים ומעלה, אבל הכסף האמיתי – יודעים כולם – מגיע כשאתה הופך ל”יועץ בטחוני”, שם תואר שמכסה על פעילות שנעות בין הבלתי מוסריות (מאכעריות, פתיחת דלתות לקבלני ציוד) לנפשעות (סחר בנשק, “יעוץ” מודיעיני לדיקטטורות). האיש שמגיע לדרגות האלה הוא לא הקצין הזוטר הנלהב שהוביל, באומץ אם כי לא בהכרח בכשרון, מחלקה לשדה הקרב; הוא גנרל, מקצוען שמקצועו הוא הצבא – והידיעה איזו יד משמנת איזו ולאיזו קליקה יש להשתייך כדי להתקדם.

אנחנו יודעים מיהו בנימין נתניהו. הנהנתן הזה נמצא בחיינו יותר מדי זמן מכדי שלא נדע. לאזרח הממוצע די ברור שהאיש ימכור אותו לכלבים בלי למצמץ. עורך דין שמרון – טוב, נו. לאף אחד אין ציפיות ממנו. אבל עדיין יש לנו ציפיות מאנשים כמו העלוב מרום ותת עלוב בן יוסף. למה? כי מעטה הפטריוטיות של צה”ל עוטף אותם. ואין מעטה טוב מזה לנבלים.

אור השמש מחטא, והצבא צריך לא חיטוי אלא הדברה. מספיק עם החשאיות; היא משרתת בעיקר את המושחתים (ואת לב השחיתות עצמה, הצבא כמוסד שמגן על עצמו). צה”ל יקר לנו, יותר מדי יקר; הגיע הזמן שנוכל לדעת על מה בדיוק אנחנו מוציאים כל שקל ושקל. הגיע הזמן שחבר כנסת יוכל לשאול על תקציב נייר הטואלט. ואולי אז מישהו ישים לב שרגע, דוחפים פה צוללות שאף אחד לא צריך בעצם, ורגע, נראה שיש כאן כמה אנשים שמקורבים למפקד חיל הים שגוזרים קופון – ובפעם הבאה, לפני שזה יקרה.

אבל כדי שזה יקרה, צריך לאבד את יראת הכבוד ממדי צה”ל. צריך, בניגוד לדברי האפס שהתגלם בבשר, להפסיק לקבל תמיד את עמדת מערכת הבטחון. אנחנו מעניקים לקצינים בכירים בצה”ל, ללא הצדקה, הערכה שלא היינו מעניקים לפקיד בכיר ברבנות או לניצב במשטרה. ועד שלא נדע להיות חצופים כלפי הצבא, הוא תמיד יהיה מקום המפלט המועדף של נבלים שרוצים להתעשר על חשבון הציבור.

ועוד דבר אחד: אני מסיר את כובע בפני המשתמש @eyal6699, שציין חדות שבנימין נתניהו הצליח להחליף את השלטון בישראל רק אחרי רצח ראש ממשלה או בעקבות חקירה פלילית שלו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ג’יב א דיב כמשל

ממשלת ישראל חושפת את השקר הנוצץ של “אין כיבוש”

טענה קבועה של פקידי ממשל בכירים – בוגי יעלון, למשל – ושל תועמלנים ישראלים (בן דרור ימיני, למשל) היא שאין בעצם כיבוש. רוב הפלסטינים שולטים בחייהם וטוב להם. יש פה ושם “חריגות”, אבל חריגות יש בכל מקום. ממשלת ישראל סיפקה לנו בשבועיים האחרונים שתי דוגמאות לכך שמדובר בשקר מטומטם למדי.

הדוגמא האחרונה מגיעה מהכפר ג’יב א דיב. זהו כפר פלסטיני שהוקם ב-1929 ולרוע מזלו נמצא תחת כיבוש ישראלי מאז 1967. כיום הוא מוגדר כחלק משטח סי. כלומר, בין השנים 1967 ו-2017, ישראל (או, בלשון הפיקציה המשפטית המקובלת, המפקד הצבאי הישראלי) היא האחראית לפיתוחו. מזה שלושה עשורים בערך מבקשים תושבי הכפר חיבור לחשמל, וישראל שבה ומסרבת. לפני כתשעה חודשים נכנסה ממשלת הולנד לפער שפרצה ממשלת ישראל, ומימנה ב-350 אלף יורו מערכת חשמל היברידית לכפר, שמבוססת על לוחות סולאריים ודיזל. אתמול (ה’) הגיעו למקום קלגסי ממשלת ישראל, ספציפית מהזרוע המכונה בשם האורווליאני “המנהל האזרחי”, והחרימו חלק מהציוד ופגעו בשאר. התוצאה: 160 תושבים, גן הילדים והמסגד שלהם מנותקים מחשמל.

הולנד הגישה מחאה רשמית לישראל על כך. הממשל הצבאי – השם הקודם והמדויק יותר של “המנהל האזרחי” – לא טרח להוציא צווי הפסקת עבודה והריסה, שעליהם אפשר לערער, אלא פשוט ביצע את ההחרמה. מי שיגיע לעת ערב לאזור ג’יב א דיב יוכל לראות לא מעט אורות – שכולם מגיעים מהמאחזים הבלתי חוקיים שסביבו. למבנים שם דווקא הוציאו צווי הפסקת עבודה ולעתים קרובות גם צווי הריסה, אבל הממשל הצבאי וממשלת ישראל מסרבים ליישם אותם. אם מישהו מתעקש על כך, שייערך לקרבות משפטיים מייגעים – שבע-שמונה שנים – בבג”ץ.

לפני שבוע וחצי פרצה מהומה בממשלה, כאשר הסתבר היא אישרה בהיסח הדעת לתושבי קלקיליה להרחיב את העיר. קלקיליה עצמה נמצאת בשטח איי, אבל ישראל תפסה את השטחים שסביב לה, שנחוצים לשם התפתחותה, והם מוכרזים כשטח סי – ולמרות שמדובר בקרקעות שאין ויכוח על כך שהן שייכות לפלסטינים, ישראל לא אישרה לתושבי קלקיליה לבנות על אדמתם מאז 1993. כמובן, הם יכולים לבנות באופן בלתי חוקי, אבל אז הבניה שלהם צפויה לגורל של הפאנלים הסולאריים של תושבי דיב א ג’יב.

למה פרצה מהומה בממשלה? כי המתנחלים כבר רואים את כל שטחי סי כשייכים להם ומיועדים להתפשטות שלהם. זו הרי “תכנית ההרגעה” – מוסרים לי שברגעים אלה מחברים במנהל האזרחי טורבינה לקבר של אורוול כדי לייצר חשמל מהסיבובים שלו – של נפתלי בנט.

או, במילים אחרות: מה שישראל מבצעת בגדה המערבית אכן איננו כיבוש. כיבוש אוסר על המפקד הצבאי להעביר אזרחים מארצו לשטח הכבוש, אוסר עליו לתפוס את רכושם של הנכבשים (”תושבים מוגנים”) אלא לצרכים צבאיים דוחקים, ומורה לו לשקוד על פיתוח האזור לרווחת תושביו עד אשר יסתיים הסכסוך. כפי שאפשר ללמוד מהמקרה של ג’יב א דיב, לישראל מעולם לא היתה כוונה לפתח את השטחים עליהם זממה להשתלט. להיפך. המטרה שלה תמיד היתה למנוע מהתושבים יכולת פיתוח כלכלית עצמאית, להכפיף אותם לכלכלתה-שלה, לבזוז את אוצרות הטבע שלהם (במקרה שלנו, בעיקר מחצבות), ובמקביל להפעיל מדיניות של טרנספר שקט: למרר את חיי התושבים עד שיעזבו. שני הקטבים של המדיניות הזו – ניצול מצד אחד, טרנספר שקט מצד שני – השתנו בעוצמתם מעת לעת, ומאז שנתניהו חש מחויב לרצות את המתנחלים כדי לא לאבד מנדטים לבנט, הצד הטרנספריסטי גובר משמעותית.

ישראל אומרת לתושבים בשטח סי: לכו תמותו. לא ניתן לכם חשמל או מים, ואם תארגנו בעצמכם – נשמיד את זה. לתושבים בשטח איי, זה שבו כביכול הפלסטינים שולטים בעצמם, היא מזכירה שאם הם רוצים לבנות בית, כדאי שהם ירצו את נפתלי בנט. במקביל, היא בונה מאחזים בלתי חוקיים ומספקת להם אבטחה צבאית; מאחזים שאכן אינם נהנים מתמיכת המדינה מושמדים תוך זמן קצר על ידי הפלסטינים.

זה לא כיבוש, זה אפרטהייד שמשתמש באצטלה של כיבוש כדי לקנות לעצמו לגיטימיות. זה משטר שיוצא מנקודת הנחה שאפשר לשלול זכויות אדם ואזרח של קבוצה אתנית לנצח. לאנשים שתומכים במשטר מהסוג הזה יש שמות; לאנשים שמספקים לו תירוצים יש שמות אחרים, גרועים יותר. אל תשירו "יום הדין יבוא"; הביאו את היום.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

תשמעו, הצבא שלכם דפוק

בבואם לדון בסרבני מצפון, קציני צה”ל נשמעים כמו קצינים בריטים ב-1917

ברוך פודה שבויים: סרבנית המצפון השלישית השנה, עתליה בן-אבא, שוחררה היום (ג’) לאחר 110 ימי מאסר במתקן צבאי. בן-אבא לא שוחררה מטעמי מצפון, אלא הוגדרה על ידי הצבא כבלתי מתאימה לשירות. ברכות למשוחררת, ומי יתן שלא תדע עוד צה”ל. היא עשתה את שלה כדי לא להיות חלק ממנגנון העוול של הדיקטטורה הצבאית הישראלית. מותר להעריך ששמה ייזכר יותר מאשר שמם של השופטים שלה.

ועדת המצפון ניסתה, כרגיל, להפיל את בן-אבא בשאלות מטומטמות. בכל מה שקשור לסרבנות מצפון, נראה שקציני צה”ל עוד לא השתחררו מחפירות פשנדל ב-1917: הם מתנהגים כמו הקצינים האוויליים של הצבא הבריטי דאז בבואם להתמודד עם סרבני מצפון. השאלה הקלאסית אז היתה “אם היית רואה חייל גרמני מנסה לאנוס את אחותך, מה היית עושה?”. התשובה של אחד הסרבנים היתה קלאסית לא פחות: “הייתי מנסה להפריד ביניהם.”

ועדת המצפון שאלה את בן-אבא מה היא מעדיפה, את סיום הכיבוש או את שחרורה. באותה המידה היו יכולים לשאול אותה מה היא מעדיפה, כרכרה רתומה לברבורים או לחדי קרן. בן-אבא ענתה את התשובה המוסרית המתבקשת – שהיא היתה מעדיפה את טובתם של מיליוני בני אדם על טובתה שלה – ובתגובה הודיעה ועדת המצפון בתרועת נצחון שבכך היא מוכיחה שהיא לא סרבנית מצפון אלא סרבנית פוליטית.

האם אפשר בכלל להבדיל בין “מצפוני” ו”פוליטי”? רק אם אתה מאמין שיש הבחנה מוחלטת ביניהם, כלומר שמה שמתרחש במישור המצפוני לא נוגע כלל למישור הפוליטי. כלומר, מצפון הוא עניין אישי, פרטי, ואין לו קשר להתרחשויות במישור הציבורי. הרי המשמעות של “פוליטי” היא “ענייני הפוליטיאה,” כלומר ענייני הציבור. על פי התפיסה של צה”ל – שבהחלט יתכן שהיא ירושה מהצבא הבריטי – מצפון הוא עניין של אמונה, עניין דתי במובן הפרוטסטנטי של המושג; משהו שהוא בין הפרט ובין אלוהיו, משהו פולחני ביסודו. ברגע שהסירוב שלך נוגע לעוול חברתי, אז הסירוב הוא “פוליטי”, וכידוע אין בצבא פוליטיקה. הדיכוי של מיליוני בני אדם איננו פוליטי, אליבא דצה”ל; הסירוב להשתתף בו, פוליטי עד מאד.

כאן המקום להזכיר שאם בן-אבא היתה רוצה לעשות שקר בנפשה, היא פשוט היתה מצהירה על כך שהיא דתיה ומשתחררת במקום. אם ה”מצפון” שלך הוא אמונה בדמון שמאמיניו חושבים שנשים הן נחותות מטבען, שקי צואה מלאי דמים, ושרצוי שהן לא יצאו מהבית בזמן שהזכרים מבצעים באויב רצח עם, אז צה”ל ישחרר אותך מיד ובלי שאלות. אבל אם המצפון שלך מכתיב שגרימת סבל לאחרים בשל מוצאם היא דבר שלילי, אז צה”ל יכאיב לך בגלל מצפונך ויכלא אותך ל-110 ימים או יותר.

והנה, צה”ל מדגים לנו מה מצפוני בעיניו ומה “פוליטי.” פוליטי הוא כמובן שם גנאי; במדינה שמעולם לא הבינה שהפוליטיקה היא השתתפותם של כל האזרחים בקביעת עתידם, פוליטיקה נתפסת כמשהו מגונה. עמירם לוין, הקצין שלא ידע לספור עד שתיים, הפציר לאחרונה במפלגת העבודה להפסיק להיות פוליטית. גם צה”ל רוצה שלא תהיו פוליטיים – כלומר, שהוא עצמו וכל פעולותיו יהיו מעל לכל מחלוקת פוליטית. אבל ספק אם יש משהו פוליטי יותר מהצבא, שהוא כלי הפעלת האלימות הרשמי של המדינה.

וספק, לסיום, אם יש משהו נלעג יותר מצבא שמפחד מצעירה בעלת מצפון. הוא, שמשחרר אלפי צעירות בלי מחשבה שניה, מזועזע מהאפשרות של שחרורה של מי שבעליל לא תביא לו כל תועלת, אבל מעיזה לחלוק על הנחות היסוד שלו. כמו כל כנסיה, לצה”ל אין בעיה עם חוטאים – יש לו בעיה עם מינים. הרדיפה שלו אחרי בן-אבא, והפיתולים הישועיים שלו בשאלת “מצפון מול פוליטיקה”, גורמים לצה”ל להיראות כמו חבר אינקוויזיטורים ששכח שפירקו את האינקוויזיציה לפני מאות שנים. עתליה בן-אבא הצילה את נשמתה; אבל בכך עשתה שירות ציבורי, שירות פוליטי, יוצא דופן: היא הגחיכה את צה”ל, הציגה אותו בטמטומו הממאיר, הזכירה לנו שהגוף הלכאורה איכותי הזה הוא שדחף לחיינו את עוזי דיין ומירי רגב. ורק על זה מגיע לה צל”ש.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אל תגעו לו בצה”ל

יאיר לפיד מתייחס, לצרכיו, לצה”ל כאל בהמה קדושה שאין להטיל בה ספק

מדינת ישראל החליטה, לא מעט ביוזמתו של יאיר לפיד, לכפות את השירות בצבאה גם על האוכלוסיה החרדית. אלוהים יודעת למי זה טוב; ספק אם זה מועיל לצה”ל; אבל החרדים מתנגדים לגיוס הכפוי, ופלגים קנאים ביניהם מתנגדים לו בקנאות.

עכשיו, צבא שפוי היה מודיע שהוא מכיר באפשרות של סרבנות מצפון, ומעניק םטור לכל האנשים האלה פשוט מהסיבה שחייל שממש לא רוצה לשרת, עד כדי סרבנות, גורם לצבא יותר נזק מתועלת. נוצרים מכתות קיצוניות קיבלו, מזה מאות בשנים, פטור כזה. לא היה מזיק גם לצה”ל להשתמש בו.

אבל צה”ל החליט להתעמת, והקנאים מצידם שמחים לכל עימות, שכן הוא מוכיח את צדקתם מול שאר המין האנושי. אנדרסטייטמנט, או סתם מתינות, הם לא חלק מהארסנל של הקנאים. הם יכלו להשוות את הגיוס לגיוס הכפוי של צבא הצאר, אבל ספק אם יש להם את הידע או הזכרון ההיסטורי לכך. הם הלכו, כמובן, ישירות על ההשוואה לנאצים. חלק מהם תלו שלטים שהשוו בין “שריפת הנשמות” בצה”ל ובין המשרפות של אושוויץ, והודיעו שסופו של ראש אכ”א, העלוב מוטי אלמוז, יהיה כ”סופם של היטלר וחבריו.”

זה נראה לאנשים חילוניים ורציונליים כמו השוואה מופרכת, בלשון המעטה, וללא ספק סרת טעם. סביר להניח שמוטי אלמוז לא יצטרך לירות בעצמו באיזה בונקר, כמובן, אבל בואו לא נפסול את ההשוואה כל כך מהר. קודם כל, הרבה חילוניים בעיני עצמם בישראל גם מזדעזעים מהתבוללות ומקבלים את תפיסת “השואה השקטה”, שבה כביכול כל יהודי ש”מתבולל” משתתף במאמץ הנאצי להשמיד את העם היהודי. והתפיסה הזו, מה לעשות, כלל איננה חילונית: היא מתבססת סביב ההנחה היהודית-קבלית שליהודי יש נשמה, נשמה יתרה, ושהנשמה הזו אובדת כשהיא מתערבבת בגויים. זרע זר מטמא את הנשמה היהודית הקדושה.

התפיסה של קנאי החרדים דומה. היא אומרת שלאדם חרדי יש יעוד, היעוד הזה הוא לימוד תורה, וכל מה שמסיט אותו מהיעוד הזה פוגע בנשמתו הנצחית. על אחת כמה וכמה, אם הוא נקלע למקום כמו צבא, שכל מהותו היא גסות: גסות רוח, הרגלים גסים, הרגלים של אלימות וגניבה, ואילוץ האדם לעשות את הרע בעיני אלוהיו.

אנחנו לא חייבים להסכים עם התפיסה הזו – בואו נאמר בעדינות שהבסיס ההיסטורי שלה רעוע – אבל לא מסובך להבין אותה. הצבא רואה לעצמו תפקיד לשבור את המגויס הטרי כדי להפוך אותו למשהו שלא חושב יותר מדי ומגיב לפקודות בלי מחשבה. החייל, על פי האמירה הקלאסית, צריך לפחד מהמפקד יותר מאשר מהאויב. כדי לעשות את זה, צריך לחסל את התפיסות הקודמות של האדם ביחס לעצמו. צריך לחסל את הפרטיות שטיפח לעצמו, את תחושת המרחב הפרטי, את ההכרה שלו כאדם שאי אפשר לפגוע בו בלי סיבה, את העצמאות שלו מול אחרים. הסמל שמתקרב לטווח אפס וצורח עליך כשפרצופו נוגע כמעט בשלך, האילוץ להתקלח בפומבי, לישון עם אחרים באוהל, המצב שבו קצינים ונגדים מרשים לעצמם לגדף את החייל וזה יודע שאם יגיב אלא ב”כן, המפקד” הוא צפוי לעונש, המנהג הרווח שבו כשלון של היחיד הופך לעונש של הכלל – כל אלה מיועדים לשבור את האדם ולעשות ממנו חייל.

יתכן שאי אפשר לעשות זאת אחרת. זו בדיוק הסיבה שבגללה צבא הוא, במידה והוא הכרחי, רע הכרחי. החרדים, שלא מקבלים את האתוס הציוני – כל העולם קם עלינו לכלותנו ואנחנו נראה לו מאיפה משתין הדג, או, כפי שקוראים לכך החרדים, “כוחי ועוצם ידי” – מסרבים לקבל שהרע הזה הוא הכרחי, והם מסרבים לו ומשלמים את המחיר. בקרב אנשים חושבים, זו עמדה שצריכה לעורר הערכה, לא סלידה.

המערכת הפוליטית, שסוגדת לצה”ל, יצאה כמובן מדעתה. המילה שעלתה שוב ושוב היתה “הסתה.” לא היו בכרזות מול ביתו של אלמוז הסתה; הסתה היא קריאה אקטיבית לביצוע פעולה. “בדם ואש את רבין נגרש” היא הסתה. הטענה שאלמוז יגמור כמו היטלר איננה כזו. זו הבעת דעה לא סימפטית.

הגדיל לעשות האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד. הלז כתב בעמוד שלו ש”ההשוואה בין צה”ל למשרפות אושוויץ היא לא רק מטורפת, היא גם פלילית. מי שתוקף כך את אלופי המטכ”ל צריך להשלח לכלא.” ובכן, אין לי ספק שהדוקטור למשפטים לפיד יוכל להאיר את עינינו ולהראות לנו את הסעיף בחוק הפלילי שאוסר על השוואת צה”ל למשרפות. אני לא מכיר כזה. היה נסיון לפני מספר שנים להעביר חוק שאוסר על השוואה לנאצים בכלל, אבל למרבה המזל הוא לא עבר.

Screenshot_051917_043040_PM

ברור למה הראש של לפיד מתפוצץ. לדת הישראלית הנוכחית יש שני עמודי תווך: צה”ל והשואה. צה”ל הוא מה שאמור למנוע את השואה, שהיא כידוע אירוע יחידאי בהיסטוריה האנושית שאי אפשר להשוות אותו לשום דבר אחר ושעומד להתרחש שוב בכל רגע נתון. מכאן המסעות המטופשים של חיילים וקצינים לאושוויץ: וואי, וואי, מה היינו עושים לרומל ופון מאנשטיין. שומע אותנו, גודריאן? אל תחשוב על זה אפילו. יאנוש ורפול מחכים.

ומה שהחרדים עושים הוא להנגיד את שני עמודי התווך האלה. מבחינתם, שירות בצה”ל שווה להליכה למשרפות. זה משהו שלפיד ודומיו לא עומדים בו – וטראח, דיבור מרגיז, מרגיז מאד, הופך במחי מקלדת לעבירה פלילית שצריך ללכת עליה לכלא בדמוקרטיה היחידה בעיני עצמה במזרח התיכון.

התגובה של לפיד לטיעון הזה צפויה מראש: “לחופש הביטוי יש גבולות.” נכון, יש לו. כלשונו של השופט אוליבר וונדל הולמס, אדם איננו רשאי לצעוק סתם כך “אש” בתיאטרון עמוס כדי לעורר מהומה (אני מודע לאירוניה שבכך שהולמס כתב את המילים האלה כשדחה ערעור על פגיעה בזכות הביטוי של מתנגד גיוס). ההגבלות צריכות להיות מינימליות ככל האפשר. לאדם מותר להעלות כל טענה – חריפה ככל שתהיה, שקרית ככל שתהיה (לפיד לא בוחל בשקרים) – והתגובה לו צריכה להיות בדיון ציבורי, לא על ידי הפעלת כוחה הגס של המדינה, לא על ידי הפיכת המחאה לעבירה פלילית.

גם כשהיא מערערת על יסודות האמונה של יאיר לפיד. אחרי הכל, הוא מערער הרבה יותר על יסודות האמונה של החרדים; והוא לא מסתפק בערעור על אמונתם, אלא גם כופה עליהם את אורחות חייו. צה”ל איננו קדוש. זכרון השואה ודאי איננו קדוש. הפטישיזציה שמבצע לפיד בזכרון השואה ראויה לעיון: מצד אחד, הוא רוצה להפציץ את המשרפות בסוריה – כי “בטווח הפעולה של צה”ל שורפים בני אדם.” ובכן, שורפים גופות. את בני האדם הורגים כבר שנים. זה לא כל כך הפריע ללפיד. מה שהפריע לו הוא הקישור הישיר לדימוי השואה: אותו, לא את הטבח ההמוני, הוא רוצה למחוק. במקביל, הוא הודיע שאם לטראמפ אין חצי שעה לביקור ביד ושם, צריך לבטל את הביקור שלו בכלל. כלומר, לטענת לפיד, מדינאי זר שלא רוצה להכנס למוזיאון על אירועים שאירעו מחוץ לגבולות ישראל ולפני שהוקמה, אין להתיר לו לבקר בישראל.

הנקודה האחרונה היא, אפילו בקנה המידה של לפיד, דמגוגיה זולה – וקשה מאד להאמין שהוא איננו יודע זאת. זו בדיוק הבעיה עם הטקסטים של לפיד: הם הגיעו לשלב חוק פו, שבו אתה כבר לא יכול לדעת אם מדובר בפרודיה על פוליטיקאי לאומן עם פטיש צה”ל ושואה או הדבר האמיתי.

בהנחה, כמובן, שיש הבדל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

עוד ידיעת יה בה יה

ידיעות אחרונות משתתף במסע הדמוניזציה נגד בצלם, ולעזאזל העובדות

בז’רגון העיתונאי “ידיעת יה בה יה” היא ידיעה שמכילה מידה של פלצות ופאניקה מוסרית על שום דבר: בדרך כלל היא מתייחסת למישהו שמעז לחרוג מקונסנסוס קדוש כלשהו, או לטרוניה הקבועה של קשישים נרגנים על בורותו ושטחיותו של הנוער. ידיעות אחרונות פרסם כזו הבוקר.

לטענת ידיעות, ארגון בצלם קיטלג שלושה מחבלים ידועים – כאלה שאף אחד מכם לא שמע עליהם קודם – ככאלו שלא ידוע האם השתתפו בלחימה. הכתבה מתארת את זוועתם של שורה של חמושים אמיצים בדימוס, כל כך אמיצים שהם מתראיינים בעילום שם, כשגילו שמי שתואר להם כהתגלמות השניה של קרלוס התן קוטלג על ידי בצלם כ”לא ידוע אם השתתף בלחימה.”

מי שלא אסף קלשון ושעט אל משרדי בצלם הקרובים ואשכרה הגיע לסוף הידיעה מצא שם תגובה ממצה של בצלם: “"'בצלם' לא טוען ששלושת ההרוגים האמורים לא היו מעורבים בלחימה, אלא שאין בידינו מידע לגבי שאלת מעורבותם במהלך התקרית בה נהרגו.” ומוסבר גם למה זה חשוב.

יש בעולמנו משהו שנקרא משפט הלחימה הבינלאומי; זה ודאי יפתיע את חמושי צה”ל. החוק הזה מגביל משמעותית את היכולת לפגוע באזרחים; ספציפית, שאזרחים אינם יכולים להיות יעד להתקפה צבאית “אלא אם ולמשך אותו הזמן שבו הם נוטלים חלק ישיר במעשי האיבה.” כלומר, אזרח שהרים רובה כדי לירות בחמוש ישראלי שפלש לעיירה שלו לא ייחשב כחלק מכוח לוחם אלא במהלך אותה הפעולה עצמה. משתמה התקרית, הוא שב למעמדו ולהגנותיו כאזרח.

בשנת 2008 – חמש שנים אחרי האירועים שעליהם מייללים החמושים – שינה הצלב האדום את ההגדרה בנושא. הוא מבחין בין אדם הממלא “תפקיד לחימה מתמשך”, קרי אנשים שמעורבים שיטתית בפעילות לחימה, בין אם בלחימה עצמה ובין אם בסיוע לה, ובין אדם שאיננו ממלא תםקיד כזה. הקבוצה הראשונה, מהיות חבריה בפועל חברים בארגון לחימה, מותרת בפגיעה בכל עת; ההנחה היא שכמו חייל, הם עלולים בכל רגע להוות איום. אדם שאיננו עוסק בפעילות לחימה מתמשכת – מישהו שמשתתף בלחימה באופן זמני או אקראי – מותר בפגיעה רק בעת הפעולה עצמה. בהתאם, שינה גם בצלם את ההגדרות שלו. אפשר לקרוא על כך כאן, באתר של בצלם, משהו שחבל שהכתבים של ידיעות לא טרחו לעשות.

יתר על כן, המשמעות של “לא ידוע אם השתתף בלחימה” היא בדיוק זו: לא ידוע. בצלם חוקר את התקריות בעצמו. הוא לא השתכנע, לכאן או לכאן, שהאדם הספציפי הזה השתתף בלחימה. יש לציין שבצלם הפסיק להשתמש בקטגוריה של “השתתף בלחימה” בשנת 2012, כי למיטב הבנתו אין יותר בעצם אירועי לחימה בגדה המערבית. זה, שוב, עשוי להפתיע את הקלגסים שסיפרו להם שהם לוחמים, אבל בעסה.

שוב ושוב מתרעמים החמושים האמיצים עם האות במקום שם על כך שבצלם לא מקבל את הגרסה של צה”ל והשב”כ באשר לכמה מסוכנים היו האבו ג’ילדות שהם הרגו. ובכן שוב, בעסה: ארגוני זכויות אדם הם לא חותמת גומי של כוח הדיכוי של פלסטין והמשטרה החשאית הישראלית. העובדה שהשב”כ אומר משהו, לא אומרת שהוא גם נכון. אחרי הכל, החבר’ה האלה לא באמת נותנים לנו לראות את הראיות שלהם. הם אומרים, ואנחנו צריכים להצדיע. מצטער, לא עובד ככה מחוץ לצה”ל.

יכול להיות, כמובן, שכל הג’נטלמנים שהחמושים הרגו אכן היו מחבלים מסוכנים בעברם. זה לא רלוונטי: כפי שבצלם ציינו, הם מתייחסים לשאלה האם הם היו מעורבים בלחימה באירוע שבו נהרגו. יש לציין שאם חמושי צה”ל הורגיפ מישהו שלא מהווה להם סכנה, נניח אדם לא חמוש שיושב בארוחת ערב עם משפחתו, זה הרג בעייתי גם אם שבוע קודם לכן הוא ארגן פיגוע. הנחת היסוד במצב של לחימה, ועל אחת כמה וכמה במצב של שיטור – שזה מה שעושים חמושינו בפועל – היא שיש לאפשר ליעד להכנע. יש חריגים, אבל ספק אם המצב של חמושי צה”ל – שפועלים בחיפוי מסיבי, כולל חיפוי אווירי, נגד כוחות שספק אם אי פעם עלו על כיתה – נכנס אליהם.

אז, בקיצור, עוד ידיעת יה בה יה של ידיעות, שיוצאת כנגד אחד הארגונים האחרונים שעדיין מותחים ביקורת אפקטיבית על ממשלת ישראל. האם זה קשור לעובדה שלפני כשבוע שר החוץ הגרמני השפיל את ראש ממשלתנו הנערץ והעדיף להפגש עם בצלם – בעל מוניטין לאמירת אמת ודייקנות – על פני השקרן הידוע לשמצה ביותר במזרח התיכון? האם בידיעות רוצים לפמפם כמה קליקים באמצעות ליטוף בלוטת הפטריוטיות של הישראלי המצוי, ולעזאזל העובדות? ארור החושב אוון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הרעל שהזריק שמני

גדי שמני מגלה, באיחור ניכר, שהוא לא אוהב את הכיבוש. כשהקריירה שלו היתה תלויה בכך, הוא אמר את ההיפך

אלוף פיקוד המרכז לשעבר, גדי שמני, יצר סערה-זוטא השבוע כשהודיע שהכיבוש פוגע בישראל ושישראל היא “אלופה בכיבוש.” רוגל אלפר עמד כאן על חלק אחד בבעיה של שמני – העובדה שהוא תירץ את מעשיו בכך שהוא מילא פקודות – ואני רוצה לעמוד על נקודה אחרת.

מבין המאוסות בתופעות שקשורות בקצינים בכירים, כנראה שהמאוסה שביניהן היא הנטיה שלהם להודיע – תמיד כמה שנים אחרי שהשתחררו – שהמשימה שהם ביצעו היתה בעצם מיותרת ושהם הרגו אנשים לשווא וסיכנו את חייליהם ללא כל סיבה. התופעה הזו הגיעה לשיאה בתקופה שקדמה לנסיגה מלבנון וזו שבאה מיד אחריה, שבה התייצבו שורה של קצינים בכירים והודיעו שבעצם לא היה טעם בכל זה. הבכיר שבהם היה עמירם לוין, אולי היחיד בהיסטוריה שקודם לדרגת גנרל אף שהוכיח כסרן שאיננו יודע לספור עד שתיים, ששימש אלוף פיקוד צפון. כמה שנים אחרי, נזכר לוין להודיע שבעצם, כל הבלגאן הזה היה סתם, בזבוז מוחלט של משאבים וחיי אדם.

לשם תזכורת, השהיה ברצועת הבטחון גבתה מישראל מחיר בהרוגים של כ-24 מדי שנה, עם כמה שנים חריגות במיוחד: 1997 היתה כנראה הגרועה שבהן, עם אסון המסוקים ואסון השייטת. שני האירועים הללו, שבהם ההרוגים לא היו בתפזורת אלא באו במספרים גדולים, הכריעו את דעת הקהל בעד נסיגה. מספר ההרוגים הלבנונים לא ידוע, אבל כנראה שמדובר באלפים. כולם מתו לשווא.

עמירם לוין, כמובן, לא אמר את זה לחיילים שלו. להיפך: הוא היה ידוע כאלוף מורעל במיוחד, כזה שבא לכל יחידה ומדגיש את חשיבות המשימה, לכאורה הגנה על ישובי הצפון. גם גדי שמני, כאלוף פיקוד מרכז, לא אמר לחיילים שלו – ובתקופתו, כבר רוב פעולות הצבא מתבצעות בפיקוד שלו – שאין כל טעם במה שהם עושים ולמעשה, יש בכך נזק אסטרטגי ניכר.

לא, הוא אמר להם שהמשימה – חטיפת ילדים וצעירים מדי לילה והעברתם לידי מענים, פריצה לבתים בלילות כדי להטיל אימה, שיבוש שגרת החיים של האוכלוסיה (”נוהל לבנת שיבוש”), פיזור אלים של הפגנות, חיפושי פתע, השתלטות על בתים לצרכים עאלק-צבאיים – היא קריטית. המטרה היתה לא פחות מהגנה על ישראל ועל ההתנחלויות. הוא שיכנע אלפי חיילים ומאות קצינים בדרגי ביניים שמה שהם עושים הוא לא פחות מחיוני, משהו ששווה לסכן עבורו את חייהם ולהרוג עבורו פלסטינים.

האם שמני האמין לדברים שהוא מכר להם? האם הוא לא הבין אז את מה שהוא טוען שהוא מבין היום? יכול להיות שהבין, אבל ודאי הבין שאם יאמר את זה, הוא לא יקודם. כשהוא שיקר לאלפי צעירים נלהבים, אולי הוא אטילו האמין לעצמו לכמה דקות. זה קורה, כשאתה נסחף. וזה הכרחי אם אתה רוצה להיות שקרן טוב. אתה צריך להיראות משוכנע במה שאתה אומר כדי שיאמינו לך, ובשביל זה, ובכן, רצוי שתשכנע את עצמך, ולו זמנית.

בסופו של דבר, כמו כל כך הרבה קצינים, שמני העדיף להקריב את מה שהאמין בו על מזבח הקריירה שלו. התוצאה מוכרת לעייפה: החיילים יודעים שהקצינים הבכירים משקרים להם, ובהתאם חוסר האמון שלהם בקצין עולה בקו אחד עם דרגתו. הבעיה היא, מבחינת שמני ודומיו, היא שהחיילים מאמינים שהקצין משקר כשהוא יוצא בפומבי נגד הדברים שאמר להם פעמים כה רבות אישית.

הבעיה עם גדי שמני – ושמני הוא כמובן רק דוגמא למספר הרב של קצינים מסוגו – היא שהם מרעילים אלפי חיילים. הם לוקחים אנשים צעירים, עמוסי אדרנלין, שולחים אותם לפרוק את האדרנלין הזה על אנשים אחרים ומסבירים להם שהחוקים של חיי האזרחות לא חלים עכשיו, כי יש משימה קריטית. האנשים הללו הולכים ומבצעים פעולות שהם מאמינים שמסכנות אותן למען מטרה עילאית. מבחינת הרבה מאד מהאנשים הללו, הלילות הללו שבהם הם התפרצו לבתים שבהם עשוי היה להיות מישהו חמוש יהיו אחר כך השנים היפות ביותר בחייהם.

זה האדרנלין, כמובן. וכמובן, החיילים הללו כמעט תמיד לא בשום סכנה. אלפי פשיטות כאלה מתבצעות מבלי שמישהו מגלה התנגדות כלשהי. והאיש שעצרת, לך אין שום מושג אם הוא אכן מפקד החמאס האגדי בכפר של 123 תושבים או סתם מישהו שהשב”כ רוצה לטלטל כדי להפוך אותו למשת”פ.

אבל לא כך אנשים בוחרים לזכור את השירות הצבאי שלהם. הם שרפו שלוש שנים מהחיים, היה גנרל שאמר שלפעילות שלהם יש משמעות, והם ייצמדו אליה. הרעות המפורסמת לא מחזיקה מעמד הרבה זמן; חברים מהיחידה נפרדים ולרוב לא נפגשים שוב, אבל הם נושאים איתם את הזכרון של לילות שבהם אמרו להם שלמה שהם עושים יש משמעות.

מהבחינה הזו, גדי שמני לא רק שיקר לאנשים; הוא גרם נזק לציבור הישראלי. הוא לקח אלפי אנשים, שאין להם את רוחב היריעה שלו ושלעולם לא יהיה, ושכנע אותם שהמשימה הכרחית, מוצדקת. בהתאם, הם תומכים ביורשיהם, באנשים הבאים ביחידה שמבצעים את אותה המשימה. מעטים מהם יחשבו על מה שהם עשו, שנים אחר כך, וייחרדו. חלק מהם יהפכו לשוברי שתיקה. אבל גדי שמני (גדי שמני כמשל) הוא מי שהזריק לכל חבריהם לנשק לשעבר את הרעל שמהווה התנגדות אוטומטית למחשבה מחדש.

כשהשמאל מחבק את הגדי שמנים, הוא מחזק את התפיסה שצמרת הצבא שמאלנית (היא לא), ואת התפיסה ששמאלנים משקרים כדי להשיג את מטרותיהם. את הנזק שהגדי שמנים עשו הם כבר לא יכולים לתקן. שיסתמו את הפה ושיצאו לנו מהווריד. ואם מצפונם המודחק מציק להם, שישלמו לפסיכולוג. גרמתם די נזק. לכו.

(יוסי גורביץ)

הצבא המוסרי יותר מדאע”ש

בשבוע שעבר, הדגים לנו צה”ל במי הוא בוחר ומה המוסר שהוא מעדיף

לפני שבוע, צפה ועלתה לכותרות שוב פרשת הרב מקדם האונס, אל”מ אייל קרים, שנחשפה במקור בבלוג הזה. לרוע המזל, היא לוותה בציטוטים שהושמו בפיו של קרים אף שזה לא אמר אותם מעולם; הדברים שאמר חמורים דיים. עיונים במשנתו של קרים העלו לא רק תמיכה באונס בזמן מלחמה (ושוב, כן – על זה הוא נשאל, על אונס מצד חיילי צה”ל בימינו, ועל זה הוא ענה בחיוב), אלא גם בעינוי שבויים, קבע שמחבלים אינם בני אדם אלא חיות, ושיש מקום לשקול פגיעה בבני ערובה – אם הם אינם יהודים.

qarim

אלאור אזריה לא היה מנסח את זה טוב יותר. ואף על פי כן, הרמטכ”ל אישר את מינויו  של קרים לתפקיד הרב הראשי לצה”ל, אחרי האחרון פרסם מכתב מביך שבו לכאורה הוא חוזר בו מדבריו. אף אחד לא יוצא טוב מהסיפור הזה: לא קרים, שלהיטותו לדרגה גורמת לו לחזור בו מדברים שבהם הוא לכאורה מאמין, אבל גם לא צה”ל.

מילא קרים; אישית, אני מעדיף את אנשי הדת שלי מושחתים על הגונים. הגינות אצל אנשי דת מובילה לעתים רבות מדי לשפיכות דמים. תנו לי תאווי בצע וכבוד על פני מאמינים נחושים. וכמובן, הוויתורים שעשה קרים מסירים חלק מהסכנה שבו. הוא התמסד והתוצאה היא שהוא יתקשה לתת הנחיות לקנאים.

הבעיה היא יותר עם צה”ל. קרים, כזכור, לא רק הסתבך בפרשת אישור האונס; הוא גם כתב, בחוברת הלכות של הרבנות הצבאית שאחר כך נאלץ לגנוז, ש”ממילא התפיסה שרואה את הגויים כשקולים לישראל בזכויותיהם במדינה נוגדת את דעת התורה, ואין תןקף הלכתי לנציגי המדינה לפעול בניגוד לרצון התורה.” באותה חוברת הלכות, הוא גם כתב שרצוי למנוע מקצינות לתקוע מזוזות. יחסו לנשים כמפקדות היה ברור יותר בשו”תים שלו:

qarim2

השו”תים, חשוב לציין, נכתבו כשקרים היה אזרח. הם נכתבו כמסיח לפי תומו: הוא לא חשב שמישהו יחפור אותם ושהם יהפכו לו לרועץ בדרכו אל הדרגה הנכספת. הוא אפילו לא ידע שהוא יוחזר לצבא. הם מציינים את דעתו האמיתית, נקיה משיקולי קריירה והצורך לא להביך את הממונים עליו.

אבל למרות הכל, צה”ל בחר בו לתפקיד הרב הצבאי הראשי.

חשוב להבהיר כאן שתי נקודות. קודם כל, הפסיקה בנושא האונס איננה טעות. היא עומדת קודם כל על הנקודה המרכזית של קרים כרב צבאי: שמלחמות ישראל אינן כמלחמות הגויים והן כולן מלחמות מצווה ושעל כן מותר לחיילים היהודים לעשות דברים שאינם מותרים לחיילים גויים. כך הוא פותח את התשובה שלו. זו בדיוק התפיסה של הרבנות הצבאית בעשור האחרון, שבו לא במקרה שימש בה קרים בתפקיד בכיר. היא לקחה על עצמה ליצור “חיילים יהודים” עם “מוסר יהודי.”

שנית, צה”ל בחר בקרים כרב הראשי. יש המון רבנים צבאיים. חלקם, יש להניח (לקוות?) לא השפריצו פסקי דין שבהם הם אומרים שצריך לענות שבויים (במילים האלה ממש), לירות בבני ערובה אם הם לא יהודים, לאנוס את נשות האויב ושיש בעיה עם נשים כקצינות. ואף על פי כן, צה”ל קידם את הרב שקידם את כל זה.

יכול להיות שבצה”ל פחדו לצאת מטומטמים שלא טרחו לבדוק את הרב שהם בחרו; יכול להיות שיש כאן שטיק ערמומי, נסיון לעשות פה תרגיל תומאס בקט – למנות איש דת מקורב כדי שירגיע את אנשי הדת ויתאים אותם לקו של הרמטכ”ל. כאן צריך לזכור שתרגיל בקט המקורי התפוצץ להנרי השני בפרצוף. יכול להיות שהגיעו עם קרים לדיל שקט – אנחנו ניתן לך את הדרגה ואתה תיתן לנו את פסקי ההלכה המתונים ביותר שבאפשר ואז ננפנף בהם מול הפסיכים. וכפי הראה לנו השבוע האחרון, צה”ל צריך להתמודד עם הרבה רבנים פסיכים.

יכול להיות. אבל, בשורה התחתונה, הצבא שמתיימר להיות הצבא המוסרי בגלקסיה מינה רב שתומך באונס בזמן מלחמה, בעינויים, ביחס של “חיות” ל”מחבלים”, ובכך שיש בעיה הלכתית עם מינוי אשה לתפקיד קצין. שלוש העמדות הראשונות מנוגדות לפקודות הצבא; האחרונה הופכת את השירות של נשים בו לבעייתי, בלשון המעטה. יכול להיות, אבל בסופו של דבר זה הרב שצה"ל רוצה. מעתה, הדימוי המוסרי של צה”ל הוא זה של קרים.

ובמקביל, קרה עוד משהו. בשבוע שעבר, הפסיק צה”ל את ההתעללות שלו בסרבנית הגיוס תאיר קמינר, ואחרי 155 ימים בכלא הצבאי הוא המשיך לסרב להכיר בה כסרבנית מצפון – אבל גירש אותה משורותיו בשל “התנהגות רעה וחמורה.”

אמור מעתה, תמכת אונס בזמן מלחמה – גנרל תהיה לנו; תמכת בעינויים? קבל קידום; פסלת את כל הנשים מתפקיד פיקוד? הנה, תן לי להדק לך את הדרגות החדשות. אבל שמרת על מצפונך וסרבת לשרת? איכס! זו התנהגות רעה וחמורה. מגורשת, מגורשת, מגורשת!

זה צה”ל. לאנשים בעלי מצפון אין מה לחפש בו. לכל היותר הם יהיו עלה התאנה שיכסה על מבושיו של קרים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ושוב הציבור משלם על הפאשלות של צה”ל

המיליונים שהולכים לפיצוי קורבנות הטבח על המרמרה הם תוצאה של צבא שיצא משליטה ותקשורת רצועה

בנימין נתניהו, גאון אסטרטגי, שוב הצליח להגיע לעסקה אחרי שקנה את הדגים הבאושים, הולקה וגורש מהעיר: הוא הודיע היום (ב’) על חתימת הסכם עם טורקיה, במסגרתו התחייבה ישראל לפצות את קורבנות הטבח על המרמרה ב-21 מיליוני דולרים. הציבור הישראלי, שהוטעה על ידי הצבא, הממשלה והתקשורת שלו בפרשה, לא מבין איך זה קרה. אז הנה תזכורת.

עד מאי 2010, ניהלה ישראל מדיניות של כמעט-הרעבה של רצועת עזה. עמוס גלעד ספר את הקלוריות שיכלו תושבי רצועת עזה לקבל, ואסר עליהם לייבא שוקולד או צעצועים. המדיניות הזו לוותה בשתיקה מתמדת של התקשורת היהודית, וכאשר העזה עמותת גישה לדרוש את המידע על מדיניות הכמעט-רעב באמצעות בתי המשפט, התועמלן הלאומי בן דרור ימיני הגדיר את המידע כמשמש ל”תעמולת זוועה נגד המדינה.”

שורה של משטי הזדהות עם תושבי רצועת עזה, אחד האזורים האומללים בעולם, נועדו להעלות את התודעה העולמית לנסיבות המצור על עזה. ישראל הניחה לחלק מהם להכנס. את המשט שהספינה המרכזית בו היתה המאווי מרמרה החליטו צה”ל והממשלה לעצור.

ימים ספורים קודם למשט, הודיע “קצין בכיר” בצה”ל שיש לצה”ל “חשש גדול מפעולת טרור שתתבצע מהספינות […] אנחנו רוצים להמנע מהפעלת כוח אבל ברגע שתהיה סכנת חיים לכוחות ניאלץ להשתמש באש חיה כמוצא אחרון.”

בלילה של ה-31 במאי, הסתער הקומנדו הימי על המשט שהמרמרה היתה הספינה המרכזית בו. כפי שמצא דו”ח האו”ם בנושא של ועדת פאלמר (כאן המסמך עצמו, כאן ההתייחסות המפורטת שלי אליו), חמושי צה”ל ירו על הספינה אש חיה ממסוקים ומספינות לפני שניסו להסתער עליה; ה”מוצא האחרון” שתיאר צה”ל היה בפועל המוצא הראשון. חמושי צה”ל ירו על הספינה 308 קליעים חיים – ואלה הנתונים של ישראל.

כשהכל נגמר, היו תשעה הרוגים על הסיפון של המאווי מרמרה וכ-50 פצועים מירי צה”ל – זאת, כשגם לטענת צה”ל מספר האנשים שהיו מעורבים בתקיפה של חמושים היה כמחצית מכך, כ-30. חמישה מן ההרוגים נורו מגבם ובטטח קצר; שלושה מהם נורו בעורפם; אחד מהם נורה על ידי ספינה של צה”ל, כשהחזיק נשק להשמדה המונית בדמות צינור כיבוי אש; אחד מהם, פורקם דוגאן, נורה בעורפו, כשהוא שוכב על הסיפון, מטווח אפס, במה שהוועדה היתה קרובה מאד לומר שהוא רצח בסנגון הוצאה להורג (סעיף 128 לדו”ח שלה.) נציג צה”ל לא הצליח להסביר את הפגיעות (סעיף 127) או לספק כל הוכחות שהאנשים הללו היו חמושים (סעיף 128).

אבל דו”ח פאלמר יצא בספטמבר 2011, שנה וחצי אחרי האירועים. בינתיים, יצא צה”ל במהירות למתקפה פסיכולוגית על הציבור הישראלי. השלב הראשון שלה היה האפלה. ישראל נמנעה מלמסור גרסה ראשונית במשך כ-12 שעות. אחר כך, יצאה הגרסה שאמרה שחיילי צה”ל הותקפו על ידי טרוריסטים בזמן שהם ניסו להשתלט על הספינה בדרכי שלום; החלו להפיץ את הגרסה השקרית על פיה החמושים הישראלים הגיעו לספינה כשהם מצוידים באקדחי פיינטבול בלבד ושהם הפכו לקורבן ללינץ’. דובר צה”ל העלים או השמיד את כל המידע העצמאי שצולם על הספינה ומעולם לא שחרר את המידע שהוא עצמו צילם, פרט לכמה עשרות שניות. אירוע ההשתלטות נמשך שעות.

מה קרה שם? לפי אחת הגרסאות של צה”ל, והוא החליף גרסאות כמו גרביים, חלק מהחמושים נתפסו כבני ערובה. עם זאת, צה”ל נאלץ להודות שמתוך שלושה בני ערובה כאלה (שקיבלו טיפול רפואי ולא היו בסכנת חיים), שניים נמלטו. הם לא היו אזוקים או קשורים. זו כנראה גרסה שיש לה קשר למציאות: חייל או שניים נתפסו, אבד איתם הקשר, וקצין כלשהו איבד את העשתונות והורה להגביר את הירי (זה, כזכור, החל עוד קודם להסתערות) ולירות בכל מה שזז.

היינו יכולים לדעת מה קרה, אם צה”ל היה טורח לשחרר את הצילומים של האנשים על הספינה או את אלה שלו; אבל, כמו כל פושע, צה”ל בחר להשמיד ראיות.

למזלו, היתה לו תקשורת מאולפת. היא מיהרה לפמפם את הגרסה שלו, מיהרה לשתף פעולה עם האגדה על כך שהחמושים הסתערו על הספינה בלי נשק חם, תוך שהיא פשוט לא מדברת על כך שהיו שם 60 נפגעים מאש חיה, ואחר כך עשתה הכל כדי לקבור את דו”ח פאלמר באי דיווח עליו. כשישראל הקימה דמיקולו של ועדת חקירה, ועדת טירקל, הרמטכ”ל מיהר להודיע שהוא לא יאפשר לחיילים להופיע בפני ועדת החקירה; הוא ורק הוא אחראי. כפי שהסתבר לנו שנה ומשהו אחר כך, אשכנזי אולי לא היה גנרל מוצלח כל כך, אבל בטיוח וקשירת קשר לביצוע פשע הוא היה מדופלם.

אז לא היתה עדות רשמית של החיילים על מה שהתרחש שם. את התיעוד צה”ל העלים או השמיד. והתקשורת היהודית התאמצה מאד לא לשאול מה באמת קרה שם.

המצב הזה היה מאד נוח לממשלת נתניהו. היא לא היתה צריכה להתמודד עם שאלות קשות. היא יכלה להתקרבן ולהאשים את ממשלת טורקיה במה שאתם לא רוצים. גם העובדה שלא היה נשק על המרמרה לא בלבלה את התקשורת היהודית, והיא הפיצה לכל עבר את התמונות של כמה סכינים שנתפסו על הספינה.

כתוצאה מן הסיוע הארטילרי התקשורתי, צה”ל חמק משאלות כמו איך הוא הצליח להפוך פשיטה על ספינה לא חמושה לאסון אסטרטגי. כולם היו עסוקים בלחבק את הילדים שלנו וליילל שהם עברו לינץ’, ואף אחד לא שאל שאלות על שיקול דעת.

אבל טורקיה היא לא ישראל, והיא המשיכה במשבר דיפלומטי עם ישראל על רצח אזרחיה במשך שש שנים. היום, כשלוש שנים אחרי ההתנצלות הרשמית, ישראל הודיעה שהיא תשלם פיצויים של 21 מיליוני דולרים לקורבנות הפשיטה של צה”ל. בתמורה הטורקים צפויים להעביר חוק שיגנוז את התביעות שהוגשו נגד ישראל ונגד שורה של קצינים ושרים בבתי משפט טורקיים.

מעבר לסיוע שישראל מספקת לארדואן בחיסול מערכת המשפט העצמאית בארצו, יש פה שתי נקודות חשובות. ישראל מודה במשתמע שלתביעות הללו היה בסיס. אתה לא משלם 21 מיליונים ללא סיבה. יתר על כן, משהו שהתקשורת היהודית שוב מתעלמת ממנו: ארדואן אולי יכול להעביר חוק ולקבור את התביעות בארצו, אבל אין לו השפעה על ההליכים בהאג. ואלה כבר נפתחו, ביוזמת איי קומורו (שהמאווי מרמרה היתה רשומה בהם.) בניגוד לעמדת התובעת בבית הדין, שסבורה שהטבח על המרמרה היה כנראה פשע מלחמה אבל שהוא לא עולה לדרגת החומרה (gravity) הנדרשת להעמדה לדין בבית המשפט הבינלאומי, השופטים דווקא חושבים שכן.

עוד שתי נקודות שצריך לשים אליהן לב כי התקשורת מתעלמת מהן: נתניהו טוען שהוא קיבל מכתב מארדואן שמורה לשירותי המודיעין שלו לפעול כמיטב יכולתם לשחרור הנעדרים הישראלים ברצועת עזה. יכול שיש מכתב כזה, יכול להיות שאין, יכול להיות שיש מכתב אבל שהנוסח שלו מעורפל משמעותית ממה שנתניהו טוען, ויכול להיות שמדובר במכתב כסת”ח ששירותי המודיעין של טורקיה יודעים שהם צריכים להתעלם ממנו. אין לנו מושג, שכן אף אחד לא ראה את המכתב, אבל הטענה של נתניהו – הידוע באמינותו – דווחה בכלי התקשורת כעובדה.

שנית, ראש ממשלת טורקיה הודיע היום שההסכם מכיל התייחסות לשאלת המצור על רצועת עזה, שעדיין בעינו – אם כי בעקבות אירועי המרמרה, הסירה ישראל את מרבית מדיניות החנק של עמוס גלעד. נתניהו הכחיש. כדאי יהיה מאד לבחון את ההסכם הזה, כשמישהו סוף סוף יזכה לקבל אותו, בשבע עיניים. הסבירות שנתניהו משקר גבוהה למדי.

אז מה היה לנו? מדיניות אנטי-אנושית של מניעת צעצועים ושוקולד מאוכלוסיה שהגיל החציוני שלה היה בשעת המצור 17; כשל אסטרטגי של הצבא הממומן ביותר במזרח התיכון, כמה קילומטרים מהחופים שלו, בשל הבעיה הקבועה שלו, משמעת ירי; העלמת כל המידע הרלוונטי על ידי הצבא; עיתונות נרצעת שלא מעיזה להצביע על העובדות הללו; ועדת חקירה שמסכימה שהחיילים המעורבים לא יעידו בפניה (וששנתיים אחר כך, לגמרי במקרה, מוציאה דו”ח שקובע שצה”ל לא יודע לחקור חשדות לפשעי מלחמה); ובסופו של דבר, כניעה לדרישות הטורקיות מלפני שלוש וארבע שנים.

נהדר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הגנרל הישראלי קסטנייטס

למה נזעקו שלושה גנרלים בכירים להודיע לנו שאין איום קיומי על ישראל? כי כת הקצינים חשה איום קיומי על עצמה

שלושה גנרלים – ברק, יעלון וגנץ – הודיעו ב-48 השעות האחרונות שאין איום קיומי על ישראל.

הם כנראה צודקים. הבעיה היא שכמו תמיד עם גנרלים, הם נזכרים לומר לנו את האמת רק אחרי שהם לא במערכת. זוכרים את התקופה שבה ישבנו ברצועת הבטחון בלבנון, איבדנו שני חיילים מדי חודש (לא כולל אסון מסוקים פה ושם), וכל החנרלים הופיעו בטלוויזיה בפרצוף חמור סבר ואמרו שהנוכחות של צה”ל שם חיונית? זוכרים איך כל החנרלים האלה הופיעו, פונקטליש חודש אחרי השחרור, בכותרת של “אני לא יודע מה בעצם אנחנו עושים שם”?

אז ברור, התפקיד של הגנרלים הוא לא לחלוק על המדיניות של הממשלה בציבור. אבל אם אכן הם חושבים שהממשלה עובדת על הציבור, שיואילו בטובם להודיע שאם הממשלה רוצה לעשות דאווינים, שתשלח לאולפן את אקוניס. שיפסיקו להשאיל את הדרגות שלהם לעמדות שהם לא מאמינים בהן.

המקרה של ברק חמור במיוחד, כי לפני עשרה חודשים הוא הדליף את העובדה שהוא, כשר בטחון, עמד להוציא את מדינת ישראל למלחמה באיראן בשנת 2012. זו היתה התקופה, אתם עשויים לזכור, שבה ארי שביט כינה אותו “מקבל ההחלטות”, ושבה תכניות סאטירה התבדחו על כך שלא כדאי להכין תכניות לקיץ, כי ברור שתהיה מלחמה.

איכשהו, ואני מעלה מדי פעם מנחה למפלצת הספגטי המעופפת בכל פעם שאני נזכר בזה, חמקנו מהמלחמה ההיא. אבל רק לפני שנה, שוב, ברק אמר שהוא רצה להוציא את ישראל למלחמה שהיו לה סיכויים יפים מאד להתפתח למלחמה אזורית.

אם אין סיכון קיומי על מדינת ישראל, אז למה לעזאזל רצית להוציא אותנו למלחמה עם מעצמה אזורית?

השאלה הזו מופנית במלוא החדות לברק, שכן הוא זה שהתלונן על כך שהצבא קשר את ידיו, אבל היא צריכה להיות מופנית לכל השלושה. רבותי, אתם התבכיינתם עם כל עונת תקציב. מהצבאות ההיסטוריים שאיימו על ישראל, הצבא המצרי יצא מהמשחק; הירדני הוא בעל ברית; העיראקי מנהל מלחמת אזרחים, לא התאושש מ-2003 ולא יתאושש ממנה בעתיד הנראה לעין; הצבא הסורי הצטמק לכדי מיליציה להגנת משטר אסד, והיכולת שלו לנהל מלחמה תוקפנית לא קיימת, ולא תתקיים בשנים הקרובות. ולאחרונה אמר ראש אמ”ן שהחיזבאללה איבד בסוריה כ-1,500 איש, כלומר כ-75% מהסד”כ הלוחם שלו לפני עשור. אף אחד לא הזכיר ש”בכיר בצה”ל” איים עלינו לפני שנתיים שהחיזבאללה מסוגל לכבוש נתחים מהגליל.

אין איום קיומי? אין איום בכלל. לא, הפלסטינים הם לא איום. יש להם שלוש חטיבות, אם להיות נדיבים. וחמאס הפגין יכולת לחימה ברמת המחלקה, לכל היותר. יש מטרד, וטרור הוא מטרד, אבל אין איום. הוא יכול לזנב בנו, אבל הוא לא יכול להכריע אותנו.

אז אחרי שאנחנו מברכים את ה”ה ברק, יעלון וגנץ על כך שהם מצביעים על מה שהבלוג הזה מצביע עליו כבר עשור בערך, מגיע שלב השאלה הזהה: אז למה זייפתם איום במשך זמן כה רב? למה שתיתם את האוצר של מדינת ישראל? למה צריכים עוד צוללות ועוד ספינות ועוד מטוסים ועוד טנקים? למה אנחנו עדיין קונים טייסות של הכשלון היקר בהיסטוריה של התעופה, ה-F35? איפה בתי החולים שלנו, הרופאים שלנו, סל התרופות שלנו, מערכת החינוך שלנו?

איפה הם? אתם חיסלתם אותם. אתם העברתם את האוצר שלנו לכיסיכם ולכיסים של שותפיכם לחונטה, כשאתם במדים ועוד יותר מכך כשאתם בקריירה השניה שלכם, כשאתם יודעים כל הזמן שהאיום שעליו אתם מדברים לא באמת קיים. הוא טוב כדי לארגן לכולכם פנסיות נאות, והוא סולם מועיל לתפקיד יועץ או סוחר נשק אחרי פשיטת המדים; אבל כשהוא מתחיל להפוך לאיום על השאיפות הפוליטיות שלכם, הוא מתפוגג.

ולגמרי לא במקרה, אתם יוצאים עכשיו נגד הפיקציה של “איום קיומי” משום שהמנפנף בה, נתניהו, מעז לאיים על החונטה שלכם. הוא החליף את שר הבטחון שבא משורות החנרלס, הוא נזף פומבית בסגן הרמטכ”ל, והוא מראה סימנים שאין לו שום בעיה לזרוק את הקצינים לאספסוף. זו הנקודה הקריטית שבה נזכרתם שרגע, בעצם אין דבר כזה, איום קיומי.

כלומר, כל זמן שהפיקציה הזו שירתה אתכם ואת המעמד שלכם, תמכתם בה. עכשיו כשהיא משמשת את אויב המעמד, אתם נגדה. אז אתם אולי אמיצים מול פני האויב (אני מחריג את בוגי מהטענה הזו), אבל אתם פחדנים ציבוריים. זה המקרה הטוב. המקרה הרע יותר הוא שאתם מועלים באמון הציבור, קצינים ששבועתם שבועת שווא.

בימים כתיקונם, ואפילו בשעות מלחמה, כת הקצינים מסוכסכת מאד בינה ובין עצמה. זכורה לרעה “מלחמת הגנרלים” של מלחמת יום הכיפורים, העוינות בין פלג אשכנזי ופלג ברק של הכת חצתה כנראה את קו הפלילים, ורק לאחרונה ייבב גל הירש שבזמן מלחמת לבנון השניה קצינים “שכחו את ערך הרעות” ולכלכו עליו בתקשורת. הוא העדיף לשכוח שהוא עשה בדיוק את זה. מצרים? סוריה? איראן? חיזבאללה? זו לא סיבה להפסיק את המלחמה הפנימית. מחאה חברתית שמסכנת את ההכנסות? גנרל שרוצה רפורמה בצבא? ראש ממשלה שמתחיל לנשל את הכת מעמדות הכוח שלה? עצרו הכל, חניבעל בשער!

צריך לזכור את זה, ולא לשכוח, גם כשהסערה הנוכחית תחלוף. ישראל לא מעניינת את כת הקצינים. בטחון אזרחיה לא מעניין אותם. הם “החוליה החלשה”, כפי שהיטיב לבטא הפחדן המאובטח בוגי יעלון. כל מה שחשוב לה הוא המשך קיומה-שלה. זכרו את הרגע הזה: הוא מראה לנו עד כמה צה”ל מתפקד בעצם ברמות משטרתיות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

דיקטטורה עצלה

המושל הצבאי שלכם אוסר בצו מנהלי על פעיל ימין לפגוש עשרות אנשים

המושל הצבאי שלכם, אלוף פיקוד העורף, הוציא צו מנהלי שאוסר על פעיל ימין שהורשע בעבר באלימות לדבר עם 87 אנשים.

חלקם ילדים בני 13.

ככה עובדת דיקטטורה עצלה. אין כוח או יכולת לאסוף ראיות, כי מזמן למדנו להשען על עינויים והיכולת להפעיל אותם על יהודים מוגבלת, אז פשוט עוקרים מישהו מהבית שלו בצו מנהלי, תוקעים אותו במקום אחר, ואוסרים עליו לדבר עם ידידיו וסביבתו. וזהו, פקיד חתם על נייר והלכו החיים שלך. אולי שופט יחזיר לך אותם מתישהו, אבל אל תבנה על זה.

ראיות? משפט? חזקת החפות? רבאק, אפילו הצורך התועלתני להמנע מעוד רדיקליזציה של אוכלוסיה שכבר עוברת רדיקליזציה ושמשוכנעת – בצדק – שהזכויות שלה נשללות בשניה? מה, אתם מחפשים תבונה בצבא ובשירותי הבטחון?

אם הייתי סגן רמטכ"ל, אולי הייתי פולט משהו על תהליכים מסוכנים שמזכירים תקופות אפלות באירופה (TM), שבהן, אם בטעות השופט זיכה אותך, המשטרה החשאית אספה אותך מבית המשפט ישר למחנה הריכוז.

צריך לזכור: הדיקטטורה העצלנית שלנו עובדת לכל הכיוונים. היא עובדת, כמובן, בראש ובראשונה נגד פלסטינים, אבל גם נגד יהודים מכל קצוות הקשת הפוליטית שמאתגרים אותה. זו דיקטטורה של המרכז הקיצוני.

מהבחינה הזו, כל ערעור של מערכת הבטחון – הדחת שר בטחון שגורמת לשדרן התקף בשידור חי, רמזים על הדחת גנרל – היא דבר חיובי. מערכת הבטחון על שלל זרועותיה היא הסכנה העיקרית למה שנשאר מהדמוקרטיה כאן.

אה, וכמובן: הכיבוש משחית. מי שחשב שצווים מנהליים יישארו רק בגדה, מגלה שהם מחלחלים לישראל ושגם לו יש מפקד צבאי, אלוף פיקוד העורף. האחרון, חשוב לציין, הוא בסך הכל חותמת גומי. מי שמקבל את ההחלטות הוא פקיד עלום במשטרה החשאית. עוד לא נולד האלוף שיגיד “לא” לצו שמבקש ממנו איש שב”כ. אין לו יכולת מעשית לברר מה הראיות נגד האיש שכנגדו יוצא הצו; גם היכולת של שופט לברר את המידע הזה מוגבלת מאד, וזו של גנרל עסוק עוד פחות מכך.

לפני כמעט 50 שנה כתב ישעיהו ליבוביץ’ ש”מדינה השולטת על אוכלוסיה עוינת של מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש”ב, עם כל מה שמתחייב מזה, כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי. השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תדבק גם במדינת ישראל. המנהל יצטרך לעסוק בדיכוי תנועת מרי ערבית מזה, וברכישת קוויזלינגים, בוגדים ערבים, מזה.” הימין לעג לו. אני מניח שעכשיו החלקים בימין שעדיין חושבים צוחקים פחות.

ליבוביץ’ השמיט אלמנט קריטי בניתוח שלו: העברת אוכלוסיה לשטח הכבוש והרדיקליזציה שהאוכלוסיה הזו עוברת כתוצאה מהתקוממות האוכלוסיה הנכבשת. ב-1968 עוד לא ראו את זה. האוכלוסיה הפלסטינית נמצאת תחת טרור שיטתי של צה”ל וטרור פרטיזני של המתנחלים. הטרור הזה מושך תשומת לב כשהוא מלווה בסיסמאות, אבל אירועים של תקיפת חקלאים או הצתת רכושם היו עד לאחרונה יומיומיים כמעט – ומאחר והם לא לוו בסיסמאות “תג מחיר”, כלומר בסממן מובהק של מחתרת אנטי-שלטונית, התקשורת היהודית מתעלמת מהם. לאחרונה מדווחים מספר ארגוני זכויות אדם על ירידה באירועים; לא ברור למה אבל הניחוש שלי הוא שמאז אוקטובר הפוגרומצ’יקים הבינו שזה פשוט מסוכן מדי, שהפלסטינים מסוגלים לגבות מהם מחיר.

אם ניקח את כל הבלגאן סביב אלאור אזריה, נראה שאם נשווה את המצב לכיבוש הצרפתי באלג’יר, אנחנו רואים ניצנים של OAS – המחתרת הרצחנית של המתנחלים וחלק מהצבא שביצעה פיגועים נגד אלג’יראים ובשלב מסוים גם נגד הממשלה הצרפתית עצמה. ואולי השוואה ראויה אחרת היא ל”צווי הנידוי” שהפעילה המשטרה החשאית של משטר האפרטהייד על מתנגדי משטר, שאסרו עליהם לפגוש אנשים או להפגש עם יותר משלושה אנשים במקביל.

בהתאם להתגבשות התמיכה העממית בטרור יהודי, המשטרה החשאית שלנו – שתמיד פעלה כנגד אזרחים ישראלים בתחומי ישראל, אבל העדיפה לצמצם את הפעילות הזו ואת הנראות שלה – הופכת לפעלתנית יותר. בעוד כיומיים צפוי להשתחרר ממעצר מנהלי מאיר אטינגר, שהוחזק על ידי השב”כ מאז אוגוסט 2015. שום כתב אישום לא הוגש נגדו.

כי זה סימן ההיכר של דיקטטורה עצלה: היא שכחה איך אוספים ראיות. כשהמושל הצבאי הוא חותמת גומי של המשטרה החשאית, גם אין צורך בהן. עצבנת את המשטרה החשאית? זה מספיק. והאנשים הטובים שחושבים שזכויות אדם זה לחברים המהוגנים בחברה לא יפתחו את הפה. אחרי הכל, אם עצרו אותך, בטח יש סיבה, לא? ומי שמתעסק עם הממשלה, שלא יבוא בטענות.

בדיוק ההשלכות על “חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי” שעליהן דיבר ליבוביץ’. וכמובן, הן משחקות לידי המהפכנים האמוניים: הנה הדמוקרטיה שלכם, הנה מה שהיא שווה, הנה השתיקה שלכם כששוללים את זכויות היסוד שלנו. ספק אם יש משהו שמערער יותר את תפיסת הדמוקרטיה בישראל מאשר הידיעה הזוחלת שאם תצא נגד המשטר תזומבר; הורד את הראש, התעסק בשלך, מי שחוטף כנראה הרוויח את זה. לא מתאים לך? אולי כדאי להגר.

והיאיר לפידים – האנשים שתמיד מחסלים את הדמוקרטיה ומפילים אותה לידי הימין – ימשיכו לומר שהם תמיד בעד עמדת מערכת הבטחון. ככה זה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)