החברים של ג'ורג'

האשליין נתניהו חזר ב-15 השנים האחרונות, שבהן היה פעם אחר פעם בעמדת השפעה כלכלית בכירה, על המשנה הכלכלית שזכתה להתייחסות רצינית ראשונה בימי רייגן: תפיסת הזרזוף, שאומרת שאם רק ננמיך את המסים על אלה שגם כך יש להם יותר מדי, הם יצרכו יותר, וצריכת היתר שלהם תעלה את רמת החיים של כל השאר.

בכל פעם שביצעו את הניסוי הזה בבני אדם, הוא נכשל. כלומר, הוא נכשל אם אנחנו מאמינים שהאנשים שקידמו באמת האמינו בבולשיט שהם ניסו למכור לנו. כמובן, אם המטרה האמיתית שלו היתה, כפי שמותר לחשוד, חלוקה מחדש של הרכוש כדי שתתאים לבעלי ההון, היא היתה הצלחה מסחררת.

המקרה של צוג, קנטון בשווייץ, עלה בימים האחרונים לכותרות, בעקבות כתבה בוול סטריט ג'רנל. על פניו, צוג היא סיפור הצלחה מהחלומות של כת מילטון פרידמן: המחוז העצמאי למדי – קנטונים בשווייץ קובעים שני שלישים מהמסים שהתושבים משלמים – דורש מתושביו לכל היותר מס הכנסה של 22.9%, ומס החברות שם נמוך במיוחד: הוא עומד על כ-15.4% בממוצע – רק 2.6% פחות מהיעד של נתניהו, 18%.

התוצאה היתה עליה מסחררת במספר החברות שעקרו לצוג – עד 1947, מחוז חקלאי לא עשיר במיוחד – כמו גם עליה מסיבית במספר המיליונרים השורצים במקום. התוצאה הצפויה למדי, שבמחוז מתחילים להתמודד איתה, היא דחיקתם של סתם שווייצרים מצוג החוצה: הם לא מסוגלים לעמוד ביוקר המחיה של המיליונר הממוצע. בצוג, אומרים המקומיים, כבר לא נשאר מעמד בינוני. מי שגר שם הוא או מיליונר, או פונקציונר בחברה זרה, או מישהו שהיה בר מזל לרכוש את הבית שלו בשנות החמישים והשישים. כדי לחיות בצוג ברווחה, צריך האדם הממוצע הכנסה שנתית של 1.2 מיליוני דולרים. כלומר, להיות מיליונר. רוב ילידי צוג לא עומדים בדרישות, והם נאלצים להגר לקנטונים עם מדיניות כלכלית שפויה יותר.

לכל זה יש כמובן צד חיובי: הצמיחה בשמיים. גבוהה מדי, למעשה. האבטלה נמוכה מאד יחסית. אבל צוג הפך לאי קטן של עשירים בלבד. המדיניות היטיבה עם כלכלת המחוז, יש להניח – אבל כלל וכלל לא שירתה את האוכלוסיה הילידה שלו. הפוליטיקאים המקומיים שמו לב, ובניגוד לבנימין נתניהו הם מתחילים לקדם דיור בר השגה. הם לא מתכוונים להעלות מסים, אבל גם לא למשוך למחוז עוד חברות בינלאומיות.

מי שחי בישראל לא צריך היה להיות מופתע כשקרא על צוג: מדיניות ההטבה עם העשירים של נתניהו, ובכן, מיטיבה עם העשירים. עם כל השאר, הרבה פחות. בעיות הדיור של ישראל נובעות, בין השאר, שמתוך מגמה למשוך עשירים יהודים מחו"ל, ישראל מאפשרת להם לרכוש דירות ולהעמיד אותן ריקות. כלומר, היא מעדיפה את עשירי העולם היהודי על פני תושביה הילידים – ולא רק הפלסטינים.

אם המדיניות של נתניהו תצליח להגיע לבשלות, ישראל תהיה עוד צוג: מעוז של אוליגרכים יהודים, מקלט מס לכל עבריין או תאגיד (מונחים נרדפים לעתים קרובות מדי). מי שלא יהיה מיליונר, פשוט יצטרך להדחק אחורה – לא במקרה הסיסמה של נתניהו ואנשיו היא "לכו ללוד".

זה לא בלתי הפיך, כמובן. כלכלה היא אולי הפוליטי שבמדעים, אם היא אכן מדע. כלכלה צריכה להיות בידי האזרחים; היא כלי חברתי מאין כמוהו. האזרחים הם אלה שצריכים להחליט באיזה סוג של מקום הם רוצים לחיות. אני חושב שרובנו נדחה את המודל של צוג – אפילו בצוג הוא כבר מתחיל להעלות שאלות. ברחוב עזה, מצד שני, עדיין לא.

זה בידינו. במוצאי השבת הקרובה מתוכננת הפגנה גדולה. היא מתהדרת בשם הבעייתי מאד "הפגנת המיליון". יהיה קשה להוציא מיליון אנשים לרחוב – אנחנו מדברים על 14% מכלל תושבי המדינה. אבל צריך. ההוגים שרוצים להפוך את ישראל לסניף של צוג צריכים להבין שאנחנו לא ניתן לזה לקרות, ושהאדמה תחת רגליהם תרעד לפני שזה יקרה. כי, בסופו של דבר, מחאה עממית שמדוכאת על ידי השלטון – באלימות או בהתשה, שזו השיטה בה נראה שבחר נתניהו, בעקבות אולמרט ושרון – תתפוצץ באלימות. נתניהו עובד אצלנו, לא להיפך – ולנו נמאס שהוא מזרזף עלינו ואנחנו לא רוצים לגור בצוגלנד. אבל אם לא נראה לו את זה, זה לא יקרה.

צאו מהבתים, וקחו אתכם עוד מישהו. אם לא עכשיו, אימתי?

ועוד דבר אחד: הרעיון של צמיחה נצחית, רקטה שנסיקתה איננה פוסקת לעולם, היתה תמיד מגוחכת, כשחושבים על כך שהמשאבים על פני הכוכב הקטן הזה מוגבלים. עכשיו מציין דן תמיר ששיא תפוקת הנפט מאחורינו – ושחייבים, בדחיפות, למצוא תחליף לתפיסה של צמיחה.

(יוסי גורביץ)