החברים של ג'ורג'

מה אפשר ללמוד מהתפנית בפרשת הטבח בטרטורה: האזינו לקורבנות

בשנת 2000 פרצה שערוריה כבדה: מאסטרנט מאוניברסיטת חיפה, תדי כ”ץ, הגיש עבודת מאסטר שזכתה לשבחים, שבה תיאר – בהסתמך בעיקר על עדויות של הקורבנות – את הטבח שביצעו אנשי חטיבת אלכסנדרוני בכפר טנטורה ב-1948. אנשי החטיבה הגישו מיד תביעת דיבה, כ”ץ הוקע כאויב העם, ואחרי דיון אחד בבית המשפט ×”×’×™×¢ לפשרה עם התובעים. במקביל, אוניברסיטת חיפה מסרה את העבודה שלו למספר חוקרים, והם פסלו אותה ושללו את התואר שלו.

ביום חמישי האחרון נערכה הקרנת הבכורה של הסרט “טנטורה”, שבו שורה של אנשי אלכסנדרוני מאשרים כי אכן בוצע טבח בכפר. לא רק זה: תחת חוף דור יש קבר אחים, שבו נטמנו הקורבנות, ומסמכים מעידים שבפיקוד תהו מה מצבו של קבר האחים, ומפקד מקומי העיד שבדק אותו ו”מצאתי שהכל בסדר.”

שימו לב מה קרה פה: תדי כ”ץ חשף את אמת לא נעימה – וכל הממסד הישראלי נפל עליו. כמעט אף אחד לא עמד לצידו. כ”ץ מצא את עצמו במצב קפקאי: הוא ×”×™×” צריך להתמודד במשפט כשמה שיש לו הוא מילה של פלסטינים מול מילה של לוחמים יהודים. הוא העריך נכון: סיכוייו היו אפסיים. אחר כך ×”×’×™×¢ הממסד האקדמי, ובאמתלה של “בעיות מתודיות” קבר את המחקר של כ”ץ ובפועל הכתים אותו כבדאי. החלק ×”×–×” חשוב: תפקידם של היסטוריונים ממסדיים, והם מבינים אותו אוטומטית, הוא להבנות את תפיסת ההיסטוריה שהממסד רוצה. אחרי הכל, הוא משלם את המשכורת שלהם ומעניק להם את התפקיד והיוקרה. היסטוריונים התייצבו שוב ושוב לצד כל משטר נפשע. אין פה דבר חריג, אבל מדי פעם צריך לטהר את האקדמיה מהמקבילים המקומיים של לישנקו.

אנחנו מתייחסים שוב לסיפור טנטורה בגלל שלוחמים יהודים הסכימו להודות בפשעים שביצעו. אילו עשו את מה שנדרש מהם, הקפידו לשמור על שתיקה, סביר להניח שסיפור טנטורה היה נמחה מן ההיסטוריה ונכנס לקטגוריה של תיאוריית קונספירציה. האמת היתה מוכתרת כשקר, בחותם הממסד. אבל הם לא עמדו בעומס השתיקה.

מותר לתהות עד כמה צה”ל עמד מאחורי התביעה של אלכסנדרוני, כפי שעמד כמה שנים אחר כך מאחורי שלל התביעות כנגד מוחמד בכרי. מדינת ישראל אימצה מזמן את התפיסה של “המלחמה על התודעה” – התבשרנו לאחרונה שיאיר לפיד, שמשחק בתפקיד שר החוץ, מבקש לממן מחדש את “קלע שלמה”, הזרוע הכושלת למלחמה במציאות של ממשלת ישראל – והתוצאה היא שחלקים נרחבים של ממשלת ישראל הפכו למעשה לזרוע במלחמת התעמולה. כאן חובה להזכיר שאחת הזרועות הבזויות ביותר של ממסד השו-שו שלנו, המלמ”ב, הרשתה לעצמה להעלים מסמכים על הנכבה מארכיונים. הפעולה נעשתה ככל הנראה ללא סמכות אבל לגמרי ברשות. ישראל היא לא רק מסע הנקמה של יהודים בהיסטוריה: היא מסע להעלמת ההיסטוריה.

ומה עכשיו? קודם כל, אנחנו יודעים איפה יש קבר אחים. צריכה לקום תביעה ציבורית לחפור את המקום, ולבצע נתיחה בגופות, כדי לקבל מספר מינימלי של הקורבנות. את המספר האמיתי כנראה לא נדע – חלף יותר מדי זמן וחלק גדול ממנו הושקע בטשטוש העובדות. ואחרי הנתיחה, שצריכה להיות פומבית ככל האפשר, צריכה להיערך לוויה ממלכתית לקורבנות, ובקשת סליחה פומבית. ככל שיש ניצולים וצאצאיהם, יש לפצות אותם. הסיכוי שדבר ×›×–×” יקרה כשתומכי טרור יהודי קשים כמו זאב “הבוגד” אלקין ורכים, כמו יאיר לפיד, יושבים בממשלה קלוש; אבל הדרישה הציבורית צריכה לעלות. ×–×” החוב שלנו לנרצחים.

שנית, צריכה לקום ועדה שמורכבת מהיסטוריונים זרים בעלי שם שתעבור מחדש על עבודת התזה של תדי כ”ץ, ותקבע האם אכן נפלו בה קשיים מתודיים שהצריכו את פסילתה. אם לא, כל ההיסטוריונים הישראלים שהיו מעורבים במה שהוא לכל דבר ועניין קשירת קשר להסתרת האמת צריכים להיות מפוטרים, ואם כבר יצאו לפנסיה, מוקעים בפומבי. המנעות מההליך המביך אך הכרחי הזה תכתים את כל ההיסטוריונים הישראלים.

ושנית, המקרה הזה צריך לשחרר אותנו סופית מהתפיסה שחמושי צה”ל אומרים את האמת ופלסטינים הם שקרנים. הפלסטינים שחוו את הטבח אמרו את האמת לתדי כ”ץ לפני יותר מ-20 שנים. כל הממסד הישראלי קם עליהם, והערים ערימה גבוהה של שקרים. הנושא לא מסובך: הקורבנות אומרים את האמת. תמיד צריך להקשיב להם. הם אולי טועים בפרטים בשל גודל הטראומה, אבל הם לא טועים בתיאור האירוע. המקרבנים, מצד שני, כמעט תמיד משקרים. מופעל עליהם לחץ בלתי נסבל, ה”רעות” הממאירה, ליישר שורה ולשקר. מי שרוצה דוגמא עכשווית, יוכל למצוא אותה בהתנהלות של הציבור היהודי מול שוברים שתיקה. ההנחה שלנו צריכה להיות שחמושים, שמואשמים בביצוע פשעים, משקרים משום שהם לא רוצים לעמוד לדין ועוד יותר מכך, לא רוצים להיחשב כבוגדים בעיני עמיתיהם לפשע.

ושוב: צריך להאמין לקורבנות. יהודים ישראלים, כרגיל, מבצעים השלכה כלפי הפלסטינים: הם מניחים שהפלסטינים שקרנים ושטופי לוחמת hasbara משום שזה המצב המקובל בקרב יהודים ישראלים. זו הנחה נפוצה מאד, שאין לה על מה להתבסס. לפני תשע שנים הגיע רגע ההארה שלי: הגעתי לכפר יאסוף, כחלק מצוות של יש דין. במקום בוצעה לפני זמן קצר התקפה של מחבלים יהודים שיצאו מההתנחבלות תפוח. הפלסטינים אמרו שהם תקפו אותם באבנים, וגנבו חמור וכלים חקלאיים.

את הטענה של התקפה באבנים קיבלתי מיד. היא התאימה לנסיון שלי. את הטענה על גניבת החמור והמחרשה פסלתי. מי לעזאזל יגנוב חמור ומחרשה? אבל, כמה דקות לאחר מכן, נפתח השער של התפוח, וקצינה של המנהל האזרחי החזירה דרכו את החמור. מאוחר יותר הושבה גם המחרשה. זה היה שיעור חשוב בענווה.

הקשיבו לקורבנות: הם יודעים מה קרה. לעתים הם טועים בפרטים (פלסטינים נוטים להתבלבל בין סוגים שונים של מדים ישראלים, שימושי מאד למצ”ח ומטייחים אחרים), ויש להם מיתוסים משלהם שצריך לדעת לסנן (פלסטינים נוטים להתייחס לכל תחמושת חריגה כאל קליעי דום-דום), אבל הם יודעים מה קרה. החזירו את זווית הראיה הטבעית: הקורבן הוא קורבן, המקרבן פושע שמנסה לטייח את מעשיו. ואולי, אולי, יתחיל להיות פה טוב יותר.

ועוד דבר אחד: לפני כשבועיים חטפו חמושי נצח יהודה פלסטיני בן 80, עמר אסד, סתמו את פיו, כבלו את ידיו וקשרו את עיניו, ונטשו אותו במבנה נטוש. כשפרמדיקים פלסטינים הגיעו למקום, אסד כבר מת. הפלסטטינים – האזינו לקורבנות! – אומרים שאסד לא רק נכבל, אלא גם הוכה. תחקיר של צה”ל, כמובן, מנקה את החמושים, והכתבלבים הצבאיים ממהרים להדהד אותו. החמושים, במיטב המסורת, חיפו ×–×” על ×–×”, ופה הם בבעיה חריגה: אסד ×”×™×” אזרח אמריקאי. כאן יש לציין שתי נקודות: למה לקחו אדם בן 80 למבנה נטוש, אם לא כדי להכות אותו? ושנית, בהנתן שנצח יהודה הוא הגדוד הרשמי-למחצה של לה פמיליה, למה צה”ל ממשיך להפעיל אותו?

אפשר, כמובן, לתהות על מידת הניתוק של צה”ל מהעולם אם זו רמת התירוצים שהוא מספק, אבל קשה להאשים אותו: הוא התרגל לשקר לציבור שרוצה שישקרו לו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)