החברים של ג'ורג'

מה חסר בכל הדיון על עונש מוות לפלסטינים

כמדי מספר חודשים, בצר לו מאימת הסקרים, הבריון המורשע אביגדור ליברמן מעלה לדיון עונש מוות למחבלים. או, אם לדייק, לפלסטינים. אחרי הכל, עונש המוות הזה לא מיועד לחברי מחתרות יהודיות למיניהם או, שומו שמיים, לחיילים שרוצחים פלסטינים חסרי ישע. הוא גם לא מיועד ל”סתם” רוצחים או להוריהם שרוצחים את ילדיהם. זה בשר דם שמושלך לאספסוף הישראלי, באצטלה קלושה למדי של בטחון: כביכול, עונש מוות יוביל להרתעה. בפועל, זו פשוט הצורה החוקית של הסיסמה העממית “מוות לערבים.”

כמובן, החל מיד הדיון המייגע הרגיל של בעד ונגד. נהוג לשכוח שתי עובדות: ראשית, עונש המוות בישראל לא בוטל אלא רק צומצם (ולגמרי יתכן שצריך להפעיל אותו על בצלאל סמוטריץ’); שנית, עונש מוות קיים בדין הצבאי החל בגדה המערבית. יש צורך בתמימות דעים בין השופטים, וצריך שהתביעה תדרוש עונש מוות, אבל אין שום צורך בשינוי חקיקה.

אז למה מדברים שוב ושוב על תיקון חקיקה? ×›×™ בתי המשפט הצבאיים מעולם לא גזרו גזר דין מוות, וצריך להמריץ את השופטים לעשות את מה שאינם רוצים לעשות. מי שקרא את כתביהם של עורכי הדין – ושל שופטים – בימים שבהם ×”×™×” עונש מוות, יבין את האימה שהוטלה גם עליהם בבואם לשבת בדין. עונש מאסר, אם שגית, ניתן לתיקון; הסבירות שזה יקרה נמוכה, כמובן, אבל ×–×” משמש כמקבילה של הקליע הריק ברובה הרנדומלי של כיתת היורים: הצורה שבה שופט מרגיע את מצפונו. אם טעית בעונש מוות, ביצעת רצח משפטי.

ובכל הדיון המייגע למדי, חומקת אמת קטנה אך קריטית: ליברמן וחבר מרעיו רוצים שכנסת ישראל תקבע עונש בחוק עבור הפלסטינים, שאינם יכולים להיות שותפים לחקיקתו. לכאורה, זה מובן מאליו: הפלסטינים אינם אזרחים ישראל ומכאן שאין לחהם אמירה ביחס לחקיקה שלה.

אבל היא הנותנת: התוקף שיש לחוק – כלומר, התוקף המוסרי שלו, לא ידו הגסה של הקלגס עם האלה האוכף אותו – נובע מכך שהוא התקבל על ידי הנשלטים. נבחריהם הצביעו בעד החוק ×”×–×”. אם ישכנעו די מהם, יוכלו לשנות אותו. ×–×” לא קל, אבל ×–×” קורה. לפלסטינים אין אפשרות לומר דבר על החוק שקובע שאם יהרגו יהודי – חמוש או לא – הם בני מוות, משום שאף שהם נשלטים על ידי ישראל (ואם לא היו נשלטים על ידיה, לא ×”×™×” טעם בחוק) אין להם זכות יצוג בה.

והרי ×–×” כל הכיבוש כולו: ההתעקשות להתעלם מהכלל שאומר שריבונות נשענת על הסכמת הנשלטים. ההתעקשות שלא להכיר בכך שסירוב לקבל את הסכמת הנשלטים מותיר להם רק התקוממות – כפי שנאמר כבר במגילת זכויות האדם: “הואיל והכרח חיוני הוא שזכויות האדם תהיינה מוגנות בכוח שלטונו של החוק, שלא יהא אדם אנוס, כמפלט אחרון, להשליך את יהבו על מרידה בעריצות ודיכוי…”

הפער בין היכולת של הישראלים להשליט חוק על הפלסטינים ובין חוסר יכולתם של הפלסטינים להשפיע על החוק הוא בדיוק המצב שמאלץ אותם “כמוצא אחרון, להשליך את יהבם על מרידה בעריצות ובדיכוי.” והפער הזה פשוט לא גלוי לעיני רוב הישראלים.

לא שזה מפתיע: כל הציונות כולה נבנית על הסירוב להכיר בהסכמת הנשלטים. זו הסיבה שהציונים סירבו בתקיפות לכל רעיון להקים פרלמנט בפלסטינה המנדטורית – ×”×™×” ברור להם איך ייראה המפעל הציוני אם רוב תושבי פלסטינה ידחו אותו. החשש ממצב שבו לשלטון אין מנוס אלא להשען על הסכמת הנשלטים הוא שמשאיר אותנו במצב שבו אנו תקועים כבר 50 שנים.

וכן, אפשר לומר: אבל יש חוק צבאי, וחוק צבאי הוא חוק. אכן. אבל משטר צבאי אמור להיות קצר. הוא אנומליה. משטר צבאי של שנתיים, שעושה מאמצים ניכרים לעבור למשטר אזרחי, הגיוני. משטר בן 50 הוא הכל חוץ מזמני, והוא דיקטטורה צבאית.

וכשמבינים שזה המצב, הכל נהיה הגיוני יותר. נותר רק לקוות שעוד נראה בקריסת הדיקטטורה, ושעוד נרקוד על קברי מנהיגיה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הימין היהודי רוצה עכשיו עונש מוות. בהצלחה עם זה

בעקבות הרצח בחלמיש, מיהר שר החינוך שלכם לדרוש עונש מוות לרוצח, עומר אל-עבד. הוא ציין, בצדק, שאין צורך בשום שינוי חקיקה. בישראל גופא אין עונש מוות אלא על עבירות מוגבלות (חבר מפלגתו של בנט, בצלאל סמוטריץ’, אמור להתנדנד על חבל בשל אחת מהן) שאינן כוללות רצח; אבל הנתינים הפלסטינים נשפטים בבתי דין צבאיים ובית דין צבאי מסוגל לגזור גזר דין מוות, אם שלושת השופטים מסכימים על כך. שרת המשפטים מיהרה לתמוך ברעיון. שר הבטחון ליברמן, שבנה קמפיין שלם על הרעיון של עונש מוות – לפני שהעמיד פנים, על כל פנים מול פרשנים נוחים להתרשם, שהוא איש מתון ורציני – ממש לא אהב את הפרת זכויות היוצרים הזו ומיהר להודיע שהוא ידרוש עונש מוות לרוצח.

ולשר הבטחון, יש לציין, יש אשכרה סמכות לכך. לא ברור אם ליברמן סינדל את עצמו, או שהוא בונה על כך שהתביעה הצבאית תשמש כשפוטה שלו, תסרב לדרוש עונש מוות, ותאפשר לו להוציא את עצמו כפטריוט מול המשפטנים הבוגדניים. זה הרי המהלך הקבוע של הימין. נוח לו לדרוש דרישות מופרכות בידיעה שיש מבוגר אחראי שלא רק יוציא את הערמונים מהאש, גם יחטוף באותה הזדמנות עביט של שופכין.

הבה × × ×™×— לרגע כמה הנחות. קודם כל, שההתנגדות המוסרית לעצם קיומו של עונש מוות יכולה לעוף מהחלון. בסופו של דבר יש מעט מאד אנשים שמגיע להם להתנדנד כמו מי שרוצח משפחה בביתה. אם הרעיון של עונש מוות מקובל מוסרית, אז אל-עבד לגמרי נכנס לקטגוריה. גם ההתנגדות הסטנדרטית לעונש מוות – החשש מטעות שיפוטית שתסתיים ברצח משפטי – נראית לא מי יודע מה רלוונטית הפעם. ונניח שלפרקליטים יימאס לשמש כתירוץ של הממשלה, או שמינו פרקליט חדש שלגמרי בעד עונש מוות. מה עכשיו?

דבר ראשון, כמובן, יש לדרוש שליברמן, בנט ושקד יבצעו את ההוצאה להורג בעצמם: שהם יעלו את הנידון לגרדום, יכרכו את החבל סביב צווארו, את המסיכה סביב ראשו, ימשכו בידית, יביטו בגופה המתעוותת ובצואה שנפלטת ממנה, ואחר כך יטפלו בגופה. זו צריכה להיות הדרישה הבסיסית מכל תומך עונש מוות: שיהיה מוכן לבצע אותו בעצמו.

אבל מההיכרות שלנו עם השלושה סביר להניח שהם פסיכופטים מספיק כדי לעשות את זה בלי לסבול שום יסורי מצפון. נשאל, אם כן, מה יקרה מרגע ההוצאה להורג. או, בעצם, כמה שבועות קודם לכן.

הידיעה שישראל, מדינה שאין בה עונש מוות אפילו כלפי רוצחי ילדים – אני נזכר אוטומטית בצבי גור, הרוצח של אורון ירדן – מוציאה להורג רוצח פלסטיני שכלל איננו אזרח שלה, צפויה להזכיר לכל העולם שישראל היא מדינת אפרטהייד. היא צפויה לעורר גל מחאה חסר תקדים ברחבי העולם המתורבת, שהשאיר מאחוריו את עונש המוות מזמן. על אחת כמה וכמה, עונש מוות על מה שהוא בעצם עבירה פוליטית – שהרי יהודים שרוצחים פלסטינים לא מועמדים לדין בפני בית דין צבאי. כלומר, העבירה שעליה ייענש אל-עבד לא תהיה רצח, אלא רצח יהודים. באותה ההזדמנות, נשמח להזכיר לעולם שישראל לא רק מוציאה להורג פלסטינים אבל לא יהודים, אלא גם שהיא הורסת את בתיהם של פלסטינים אבל לא את אלה של יהודים; ושהיא עוצרת, בממוצע, שני ילדים מדי לילה, ילדים שמוחזקים בתנאים בלתי אנושיים ועוברים לעתים קרובות עינויים. ×–×” כל כך שגרתי שאף אחד כבר לא שם לב, אבל ×¢×¥ התליה שרוצים בנט, שקד וליברמן לבנות יפנה זרקור אל כל ×–×”.

כך שלגמרי סביר שביושבו בתא הנידונים למוות, יסייע אל עבד למאבק לחיסול משטר העוול הישראלי הרבה יותר משסייע לו בחייו ועל אחת כמה וכמה בפשעו. ומה תעשה ישראל עכשיו? מי יוריד את ליברמן, שקד ובנט מעץ המוות שבנו בעצמם? הם, הרי, לא יוכלו לרדת ממנו בכוחות עצמם מבלי להיראות בפני בוחריהם המשוערים כפחדנים ושפוטים של השמאל. וכבר למדנו שמבחינת ממשלת הימין, הקרבת האינטרסים של ישראל – אפילו מה שהם עצמם רואים כאינטרסים של ישראל – על מזבח האינטרס הפוליטי הזמני היא דבר שבשגרה.

האם הוצאתו של אל-עבד להורג תגרום לפלסטינים להפסיק את ההתנגדות האלימה למשטר הציוני? פחחחחחחחחחחח! שקד, בנט וליברמן אולי לא יודעים את זה, אבל ההיסטוריה של ההתנגדות הפלסטינית רוויה במרטירים, שלא מעט מהם הוצאו להורג (על ידי הבריטים, למשל) או עברו רצי דמוי-משפטי (כל ה”מסוכלים ממוקדות” למיניהם). האם זה עצר את ההתנגדות שלהם?

אבל עזבו את ההיסטוריה הפלסטינית. ספק אם לשלושת הליצנים האלה יש הכרות כלשהי בנושא – בנט ×”×™×” עסוק בלהרוג ערבים בלי שיקרה שום דבר, שקד היתה עסוקה בעבודה על הקרדנציות הניאו-נאציות שלה, וליברמן ×”×™×” עסוק בבנקים קפריסאים אפלים. אבל האם הם לא מכירים אפילו את ההיסטוריה של התנועה שלהם?

האם הם לא יודעים איך הפך שלמה בן יוסף, שהשליך רימון על אוטובוס פלסטיני (הרימון לא התפוצץ) למרטיר של התנועה הלאומנית היהודית? האם הם זוכרים שדב גרונר ועולי הגרדום האחרים נחשבו לדמויות מופת (גרונר בעיני הוא עדיין דמות מופת)? האם הטרגדיה של מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, שהעלו עצמם בסערה השמימה קודם שנתלו, הורידה את המוטיבציה של אנשי הלח”י והאצ”ל? האם הוצאתם להורג של אליהו בית צורי ואליהו חכים, שנתלו עד צאת נשמתם בשל הסיכול הממוקד מאד של הלורד מוין (הם נמנעו מלפגוע בשומר שלו), גרמה ללח”י לסגור את הבאסטה – או שזכרם של הצעירים האמיצים האלה הצית להבה שתרמה את שלה למיגור המשטר הבריטי? “אין כובשים את ראש הסלע,” שר האצ”ל (וכתב שלמה סקולסקי) לזכר בן יוסף, “אם אין קבר במורד.”

כששקד, בנט וליברמן כורים במורד את קברו של אל-עבד, האם הם מבינים שהם מסייעים לכיבוש ראש ההר? האם הם חפצים בכך? האם יש בהם משהו מעבר לעווית ריצוי קיצוני המצביעים שלהם? איזושהי מחשבה קדימה? או שנכנסנו לשלב הסופני של הקולוניאליזם, שבו הברבריות מזינה את עצמה ומולך האלימות תובע עוד ועוד קורבנות בנסיון שווא לדכא התקוממות?

הערה מנהלתית א’: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ניקיתי קצת את הבלוג. הפוסט על הדכאון מופיע כעת כעמוד קבוע בצד שמאל. קישורים שהפסיקו להיות רלוונטיים הוסרו. מי שרוצה לתמוך בבלוג באמצעות פטראון, ימצא כעת כפתור מתחת לכפתור התרומה הרגיל. חלק ניכר מהכסף הולך להחזקתם של החתולים ווילי וצ’ארלי, של בת זוגתי גלינה (השבוע הפכנו רשמית לידועים בציבור) ושלי. אני עוד לא לגמרי סגור על מה עושים עם פטראון, אז סביר שיהיו שינויים שם.

(יוסי גורביץ)