החברים של ג'ורג'

בג”ץ אולץ לפסוק, ונאלץ למצוא שלמשטרה אין כל סמכות לתפוס גופות

אחד האירועים היותר דוחים במהומות הר הקללה האחרונות ×”×™×” המראה של צעירים פלסטינים שממלטים את גופת אחד ההרוגים מפני פלישת חוטפי הגופות של מג”ב, שפרצו לבית החולים מוקאסד כדי לתפוס את הגופה. השיטה הזו, של חילול קבורה וסירוב לה – משהו שכבר ב”אנטיגונה” של סופוקלס הועמד כדוגמא למאבק בין הצדק ובין השלטון – הפכה לנפוצה על ידי משטר העוול של מדינת ישראל. בין שאר הסנקציות שנוקטת המדינה הציונית כנגד פלסטינים, הסנקציה של מניעת קבורת הרוגיהם או עיכובה הפכה לשגרתית.

את הסנקציה הזו, אגב, מפעילה המדינה הציונית גם כלפי מי שהיא טוענת כלפי חוץ שהם אזרחיה שווי הזכויות; היא השתמשה בה כלפי יעקוב אלקיעאן, האיש שחמושיה הרגו על לא עוול בכפו. עורך הדין האמיץ חסן ג’בארין הלך אז לבג”ץ וניצח את המדינה. הוא ניצח למרות לחצים ואיומים של השופטים שדרשו ממנו לאפשר להם לעיין ב”חומר הסודי” השקרי של המשטרה. אלמלא האומץ של ג’בארין, לא היינו למדים שה”חומר הסודי” היה מפוברק.

אתמול נעצה עדאלה – אחת העמותות היותר מושמצות במדינה היהודית, כפי שאפשר לצפות מעמותה שמילולית דורשת צדק לפלסטינים – את מה שנראה כמו היתד האחרון בפרקטיקה הישראלית של חטיפת גופות. עדאלה עתרה בשמם של משפחות שלושת החשודים בפיגוע כלפי השוטרים בהר הבית, שנהרגו במהלכו; גם הפעם, עורך הדין המוביל ×”×™×” חסן ג’בארין. יש לציין שפרט לדרישה להחזיר את גופותיהם של השלושה, דרשה עדאלה לבצע ניתוח בגופות שניים מהם, כדי לברר באילו נסיבות הומתו. (כאן המקום להזכיר שהטענה שהשלושה היו מעורבים בפיגוע ושבשל כך הומתו – שתי טענות נפרדות, משפטית – היא טענה של המשטרה, אותה משטרה מאום אל חיראן, שאף אחד לא טרח לבדוק לעומק.)

בג”ץ, כרגיל, לא רצה לפסוק. זו ההתמחות שלו בתיקים לא נוחים. בית המשפט כתב בפסק דינו במורת רוח שהוא ערך דיונים רבים בנסיוו להביא לפשרה, אך “משלא הצלחנו להביא את הצדדים להסכמה אין לנו מנוס אלא להכריע בעתירה שלפנינו.” באמת כואב הלב.

ולמה לא רצו השופטים להכריע בעתירה? האם הם עשו את כל הקריירה הארוכה הזו כדי להפוך למגשרים? כי משנאלצו לדון בעתירה, לא היתה להם ברירה אלא להכיר בכך שלמשטרה אין כל סמכות לחטוף גופות. כלומר, שכל המהלך שבוצע לאורך השנים של חטיפת גופות היה בלתי חוקי. בלשון ההחלטה (סעיף 4, היא מפורטת יותר בהמשך):

“העתירה העלתה שאלה אחרת – האם המשטרה מוסמכת להתנות את העברת הגופות לידי המשפחות בהסכמה למתכונת מסוימת של לוויה […] על שאלה זו אין מוצא מלהשיב בשלילה. בעיקרו של דבר, אנו סבורים ×›×™ דין העתירה להתקבל ככל שהיא עוסקת בסעד העיקרי שהתבקש בה [השבת הגופות החטופות – יצ”ג], מאחר שהמדינה לא הציגה על מקור סמכות המאפשר לה להחזיק בגופות כתנאי להסכמה על מתווה הלוויות.”

כלומר, במשך שנים הרשויות הישראליות ביצעו מעשה נבלה ועוול, וזאת על אף שלא היתה להן כל סמכות לכך. פעם אחר פעם, ×”×’×™×¢×” המדינה לבית המשפט וטענה שהיא צריכה לעכב לוויות או למנוע אותן, בתואנה בטחונית שקרית כלשהי (כמו בפרשת אלקיאען), ופעם אחר פעם בית המשפט אפילו לא טרח לברר האם יש למדינה סמכות כזו. רק כשעדאלה וג’בארין, באומץ ניכר – אם אתה מעצבן שופטים, אתה מסתכן בתבוסה בעתירה – דחקו את בית המשפט לקיר וחייבו אותו לפסוק, בניגוד לרצונו, רק אז נאלץ בית המשפט להודות שאין לעמדת המדינה בסיס חוקי.

כמובן, את הסעד המסוכן אף יותר – נתיחת הגופות – הצליח בית המשפט לנפנף בתואנה פורמלית בדמות האפשרות לעתור לבית משפט השלום. חברים, אנחנו מדברים על גופות. אם אנחנו רוצים להוציא מהן מידע פורנזי, הן צריכות להיות בידיים של פתולוג כמה שפחות זמן אחרי המוות. למה אתם שולחים אותנו לשרוף עוד שבוע, במקרה הטוב, בבתי משפט? כדי לייתר את החלק ×”×–×” של העתירה.

עדאלה השיגה אתמול נצחון גדול: היא אילצה את בית המשפט הישראלי לקבוע שהמנהג הברברי של התעללות בגוויה לשם ענישה (מוסווית, במקרה שלנו, בתואנה קלושה מהרגיל של “בטחון”), מנהג שכבר טובי היוונים הבינו את העוול שבו, איננו חוקי.

החרפה שלנו היא שהיה צורך בפסיקה של בית משפט בשנת 2017 לשם כך. ציון במשפט תפדה? כנראה שצריך עמותה פלסטינית לשם כך.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כאילו לא היה די לנו בהתלקחות היחסים עם מצרים וטורקיה, החליטה ממשלת נתניהו להצית עוד חזית, הפעם עם הבדואים הישראלים.

הממשלה קיבלה היום גרסה של דו"ח פראוור, שהוא דו"ח היישום של מה שהיה דו"ח השופט גולדברג, לשאלת הישובים הבדואים בנגב. דו"ח פראוור, שהוצג לממשלה במאי, עורר זעקה בקרב ארגוני זכויות האדם (אני רוצה להודות לאנשי האגודה לזכויות האזרח ועדאלה, שפוסט זה לא היה נכתב בלי עזרתם), משום שהוא פגע משמעותית בזכויותיהם של הבדואים בהשוואה לדו"ח גולדברג.

השופט גולדברג השתמש לראשונה במונח המפורש "הכפרים הבלתי מוכרים", ולא בשלל הביטויים המכובסים המקובלים על הזרועות הציוניות השונות. הוא גם הכיר, שוב לראשונה, בכך שמדובר באזרחים ישראלים שווי זכויות, שסבלו עוול ארוך שנים מצד הרשויות. הגרסה הרשמית של הרשויות היא שהבדואים הם פולשים. זה, בחלק גדול מהמקרים, רחוק מלהיות המצב.

הבדואים מחזיקים באדמותיהם מתוקף החוק הנוהג העות'מני, שהוכר גם על ידי הבריטים, ללא רישום בטאבו. אני רוצה לצטט מכתב שנשלח ב-20.10.1952 מטעם "הוועדה המצומצמת לעניין ברור שאלת קרקעות הבדואים בנגב", שסיווגו סודי ושיועד אל שר המשפטים:

ידועה העובדה שעוד בזמן שלטון התורכים נמנעו שבטי הבדואים, ובמקרים רבים גם התנגדו, לרשום קרקעותיהם בספרי האחוזה הממשלתיים, ונמוקם היה שרשום קרקעות יביא במוקדם או במאוחר, לכך שהם יתפשו לשרות צבאי, דבר שלו התנגדו הבדואים בתוקף.

עם כבוש הארץ על ידי הבריטים, נמצאו – מלבד מקרים בודדים – כל אדמות הבדואים בלתי רשומות בספרי האחוזה. אף על פי כן, ראו הבדואים את כל השטחים המעובדים על ידם כשטחים שבבעלותם. למרות שלא היו בידם תעודות רשום, השלטונות, הן התורכים והן הבריטים, הכירו בעובדה זו. […] הרי ידועה העובדה שבתקופת שלטון המנדט, נרשמו שטחים נכרים מאד בשמם של הבדואים, על יסוד הוכחות ששטחים אלה היו נעבדים על ידם במשך תקופת התישנות, וחלק חשוב של אדמות אלה העברו, לאחר רשומן, לקרן קימת, לחברות יהודיות אחרות, וכן ליהודים פרטיים. כך שבענין ×–×” ישנם מאות תקדימים, ואנו סבורים שממשלת ישראל לא תוכל, ואינה צריכה, להתעלם מהם. [ההדגשה שלי – יצ"×’]

המושל הצבאי של הנגב ב-1966 (השנה האחרונה של המשטר הצבאי), ששון בר צבי, כתב אל המפכ"ל בנושא "בעיית הקרקע של בדואיי הנגב" כך:

הקרקע בנגב, שלא כבשאר חלקי הארץ, לא נרשמה ע"י ממשלת המנדט בספרי האחוזה (טאבו). הבדואים, שנמנעו מלרשום את קרקעותיהם לא סבלו במיוחד מאי רישום הקרקעות כי השלטונות הכירו בבדואים ובזכויותיהם לקרקע, דבר שבא לידי ביטוי ברישום כל הקרקעות בספרי תשלום מסים (דפתר חבאל) והסכמת השלטון להכיר בהעברת קרקע מבדואי לבדואי או אחר כבחכירה חוקית, ובהסכמה לרשום את הקרקע בספרי האחוזה על שמו של הקונה (בדרך זו רכשה הקרן הקיימת אלפי דונמים ורשמה אותם על שמה). [ושוב, ההדגשה שלי – יצ"ג]

מה שאנחנו רואים פה הוא המשך שיטת ה"שלי שלי, שלך שלי" של התנועה הציונית. ברצותה, החוקים העות'מניים משמשים אותה לרכישת אדמות, או, בגדה המערבית, אף לגזל אדמות; ברצותה, הם בטלים ומבוטלים.

בהחלטת הממשלה יש לשים לב לשני סעיפים משונים בולטים: שהמדינה לא תעניק קרקעות ממערב לכביש 40, והיא לא תתכנן שם התיישבות בדואית; ושההסכם לא יחול על מי שהגיש מזכר תביעה אחרי אוקטובר 1979. הסעיף הראשון ביזארי במיוחד: מישהו מעלה על הדעת שבמדינה היהודית והדמוקרטית, ששומרת על שוויון בין כל תושביה, הממשלה יכולה לומר שיש ציבור שאסור לו לגור במקום מסוים? ודאי נפלה שגגה בפני הממשלה, שתתוקן במהרה, בעגלא ובזמן קריב.

ואחרי שצחקנו, ד"ר תבאת אבו ראס, איש עדאלה ומומחה לגיאוגרפיה פוליטית, מסביר את זה בשיחת טלפון בפשטות: האדמות ממערב לכביש 40 חשובות לממשלה משתי סיבות. קודם כל, אלה האדמות הטובות, הפוריות באמת. דבר שני, כל המהלך הממשלתי – שנווט על ידי המומחה הידוע לזכויות אדם ותכנון אורבני, תת אלוף יעקב "כדור בראש" עמידרור – מיועד ליצור חיץ בין האוכלוסיה הבדואית בנגב ובין האוכלוסיה הפלסטינית.

ישראל, בקיצור, חוששת מאינתיפאדה בדואית, נושא שמלחשים עליו כבר שנים ארוכות. מה משונה, אם כן, שהיא נוקטת במדיניות שמקדמת אותה. על פי הערכותיו של ד"ר אבו ראס, התכנית הממשלתית תביא לפינוים של 40,000 בדואים מהכפרים הבלתי מוכרים; הממשלה מדברת על 30,000 אנשים שבכוונתה לפנות. הפער, אומר אבו ראס, נובע מכך שבכפרים הבלתי מוכרים חיים עוד כ-10,000 בדואים שרשמית רשומים כמתגוררים בשבעת העיירות שלהם, וזאת משום העדפתם של הבדואים לצורת חיים כפרית. עד כמה שאפשר לברר ברגע זה – וזה בהחלט עשוי להשתנות – התכנית הממשלתית לא תקים ישוב בדואי חדש, אלא תצופף את הבדואים.

והסעיף ההוא של אוקטובר 1979? אז התבקשו הבדואים לציין את האדמות שבחזקתם. הם תבעו חזקה על כ-991,000 דונם. הממשלה דחתה, כבר אז, חלק ניכר מהתביעות, וההחלטה החדשה קובעת שעל ההחלטות שהתקבלו ב-1979 לא תהיה אפשרות לערער. היישום של דו"ח פראוור, קובעת האגודה לזכויות האזרח, פגום משורה של בחינות: הוא (בניגוד לדו"ח גולדברג) לא מתחשב בדעת הבדואים ולא מתייעץ איתם; הוא מציב עקרונות תכנון עמומים, שהחשד – הכנראה מוצדק – הוא שהם ישמשו את המשטר הציוני כדי להתחמק מחובותיו כלפי המפונים; והוא מתנה את תכנון הישוב מחדש של המפונים בהסכמה מצדם לפינוי. דו"ח גולדברג קבע שאין להרוס מבנים של בדואים עד שיימצא פתרון מוסכם; מתווה פראוור-עמידרור מתעלם מההחלטה הזו.

אבו ראס אומר שהבדואים בסך הכל רוצים את מה שניתן לכל ישוב יהודי על פי תכנית התמ"א: הכרה בכל ישוב שיש בו יותר מ-50 משפחות. ישראל, הרי, מוכנה להכיר גם בחוות בודדים כישוב. אבל לא בכפרים הבלתי מוכרים, שחלקם נמצאים בשטח לפני מדינת ישראל וחלקם הוקם על ידי פינוי הבדואים מאדמותיהם על ידי הרשויות. מה שמדהים כאן הוא קלות הראש, האגביות, שבה מתייחסת הממשלה – ועמה כמעט כל הציבור היהודי – לפינויים של עשרות אלפי אנשים. אבל, כמובן, הם לא אנשים; הם לא יהודים.

כשהחליטה הממשלה לפנות את גוש קטיף, אדמה גזולה מחוץ לגבולות ישראל, היא פינתה בסך הכל 8,000 איש, והיא העניקה להם תנאים מפליגים – הרבה יותר ממה שהיא מוכנה להעלות אפילו על הדעת להעניק לבדואים. אף על פי כן, ישראל הגיעה אל סף מרד. אבו ראס רואה בהחלטת הממשלה היום הכרזת מלחמה על הבדואים בנגב. ח"כ טאלב א-סנע אומר שזו הזמנה לאינתיפאדה בדואית. כשהיא תבוא, ובהתחשב ביחסו של המשטר אין שום סיבה לחשוב שהיא לא תבוא, גם אם תתמהמה, היהודי הממוצע יקונן את קינתו של העושק המוכרת מימי דיקנס והלאה: נתנו להם כל כך הרבה, והם כפויי טובה כל כך.

ועוד דבר אחד: האופוזיציה בטורקיה לא עושה חיים קלים לממשלת ארדואן שם, ושר החוץ הטורקי הציע לאופוזיציה לקחת דוגמא מזו הישראלית: ציפי לבני עושה חיים קלים מאד לבנימין נתניהו בפרשה. דבוטאולו, כמסתבר, רוצה אופוזיציה מסורסת כמו שלנו. אוי לבושה.

(יוסי גורביץ)

בג"צ הורה אמש (ג') לכנסת לנמק בתוך 30 יום מדוע לא תבטל את שלילת זכויותיה של חברת הכנסת חנין זועבי, שנשללו ממנה משום ששהותה על המרמרה העלתה את חמתם של חברי הכנסת מן הימין. העותרים – האגודה לזכויות האזרח, עדאלה, איתן כבל, טל זילברשטיין ועמרם מצנע – ציינו שחסינותו של חבר כנסת עומדת לו גם מול הכנסת.

המשמעות היא שעם התקרבות המשט החדש אל חופי ישראל, כלומר כשנה לאחר מעשה, תצטרך הכנסת לנמק מדוע שללה את חסינותה של זועבי, ונימוקים סבירים הרי אין לה. סביר, על כן, שבג"צ ישיב לזועבי את חסינותה.

וכך ראוי, וכך צריך, וכל הגופים משחקים היטב את תפקידם בטרגדיה. עמרם מצנע ראוי לציון לשבח: זה לא בדיוק התפקיד שאדם שמבקש לעמוד בראשה של מפלגת מרכז-שמאל צריך לחפש לעצמו.

אבל ההחלטה הצפויה של בג"צ משחקת היטב לידיהם של אויבי הדמוקרטיה בארץ. האספסוף היהודי המוסת לא מקבל את ערכי הדמוקרטיה, לא מקבל את זכותה של זועבי לשבת בכנסת ולהשתמש בחסינותה בדיוק כמו אפי איתם בעמונה, ותומך בהחלטת הכנסת. האנשים המשמשים כאילי ניגוח במה שנותר מחומת הדמוקרטיה הישראלית – דוד רותם, מיכאל בן ארי, ושאר פולקיסטים – יחגגו את החלטת בג"צ: היא תאפשר להם לחזק עוד יותר את הטענה ש"בג"צ מורכב מאנשי מרצ".

במדינה שמתחילה רשמית לבטל את לימודי האזרחות שלה, תוך שהיא מגבירה את מינון הגזענות והלאומנות שבתכנית הלימודים (לימודי "ציונות", "מורשת" ו"ערכים"), חלק ניכר מהתושבים כבר לא זוכר, אם הבין אף פעם, למה בכלל יש ללא-יהודים זכויות. בג"צ נשען על חוקים שאם עוד לא בוטלו, הרי שכבר הפכו לאות מתה. ההחלטה בנושא זועבי תשחק לידי אויבי הדמוקרטיה, ותאפשר להם לערער עוד יותר את המושג של ממשלה וכנסת הכפופים לחוק.

חלק ניכר מעולמו של הימין הישראלי הוא העתקה חיוורת של הימין הרדיקלי האמריקני. כך בסיסמה "העם נגד תקשורת עוינת", והנסיון למצוא ב"ישראל היום" את המקבילה של רשת פוקס; כך בתפיסה שהפלסטינים דווקא בסדר, רק רוצים לחיות בשקט ולהתפרנס, אבל יש כל מיני שמאלנים שמכניסים להם רעיונות, תפיסה שנלקחה הישר מהמיתולוגיה של הקו קלוקס קלאן; כך ברעיון שיש "שופטים אקטיביסטים", שתופסים את מקומם של מחוקקים (ולא, נניח, מגינים על אנשים מפני עריצות הממשלה והרוב).

על בית המשפט העליון של זמנו אמר תומס ג'פרסון משפט מריר: "משהפסידו הפדרליסטים [יריבי המפלגה הדמוקרטית שבראשה עמד – יצ"ג] בבחירות, הם התבצרו בבתי המשפט". עשרים שנה ויותר אחר כך, כשפסק בית המשפט העליון שהממשלה הפרה אמנות שחתמה עם אחד השבטים והורה לה להפסיק לעשות זאת, מיוחסת לנשיא דמוקרטי אחר, אנדרו ג'קסון, האמירה ש"ג'ון מרשל [נשיא בית המשפט העליון] פסק את פסקו; יואיל נא לאכוף אותו".

זה, פחות או יותר, המצב שבו נמצאת ישראל היום. בעשרים השנים האחרונות, הפך בג"צ למפלטו העיקרי של המחנה הדמוקרטי, שניגף פעם אחר פעם בקלפי. הוא ניגף בו, לא מעט, משום שתמיד היסס לזהות את עצמו כמחנה הדמוקרטי ותמיד היסס להודות שהוא מגן, כן, גם על זכויות של ערבים. המחנה הדמוקרטי לא מורכב רק מאנשי שמאל: אין לי ספק שרובי ריבלין ודן מרידור חברים בו גם הם. אבל האלמנט הדמוקרטי, להבדיל מהאתנוקרטי, בימין גוסס מאז פרישתו של מנחם בגין.

והתוצאה היא שהממשלה, שמאז 1990 היא – בהפסקות קצרות בלבד – ממשלת ימין, מרשה לעצמה להתעלם יותר ויותר מפסיקות בג"צ שלא נושאות חן בעיניה. הממשלה עוד לא אמרה במפורש שאם זה כל כך חשוב לדורית בייניש, אז שתלך לאכוף את הפסיקות שלה בעצמה, אבל היא מאד קרובה לכך. אחרי הכל, היא יודעת שבמאבק בינה ובין בית המשפט, הממשלה תמיד תיראה פטריוטית יותר.

המאבק על דמותה של ישראל לא יוכרע בבתי המשפט. אם רוב תושביה של ישראל יחליטו שהם מאסו בדמוקרטיה, שום פסק דין לא ישנה את זה. המאבק צריך היה להתנהל ברחוב, והוא היה צריך לומר בגאון: כולנו חנין זועבי. כולנו חברת כנסת ערביה שבריוני ימין מתנכלים לזכויותיה ובריונית נלעגת במיוחד ניסתה לתקוף פיזית. איננו יהודים או ערבים – אנחנו קודם כל ישראלים. מי שמתנכל עכשיו לזועבי, יתנכל אחר כך גם לריבלין.

אבל השמאל המתון, שלא לדבר על המרכז חסר עמוד השדרה נוסח ציפי לבני, מת מפחד, ולא מוכן להסתכן בכך שיקראו לו "אוהב ערבים". בכל פעם שעולה הדחליל ×”×–×”, הוא נסוג לאחור, תוך מלמול "תראה, אני ציוני, ואני בעד יהודים, אבל…", כלומר תוך קבלת עמדות הבסיס של הימין הפולקיסטי בישראל. לא תהיה דמוקרטיה בישראל, אם היא לא תעמוד בגאווה על כך שאזרחיה הערבים שווים לא פחות מכל יהודי – ודאי יותר מזבל אנושי מיובא ממזרח אירופה כמו דב ליאור.

היכולת לראות בכל אדם אדם, היכולת להעניק זכויות שוות לכל תושבי הארץ – אלה דברים שצריך להיאבק עליהם, והמאבק לא צריך להיות בבית המשפט. למעשה, מאבק שם כנראה מזיק לו.

ועוד דבר אחד: כנס גזעני נערך אתמול (ג') ברמלה, בחסות העיריה, והכוכב שלו היה שמואל אליהו, שהתהדר בכך שהוא הופך את עירו צפת לערב-ריין ומצליח לכפות את פסק ההלכה שלו, האוסר על מכירה או השכרה של דירות ללא-יהודים. זה בפני עצמו לא היה ראוי לציון כל כך, אלמלא העובדה שאליהו קיבל שם את אות מגן כנס רמלה בשל פועלו – שהוענק לו על ידי מארגני הכנס (בחסות העיריה, כאמור) ואחד, דניאל הרשקוביץ'. אם השם לא מוכר לכם, מדובר בשר המדע והטכנולוגיה שלכם, איש הבית היהודי. אחרי זה, קשה יהיה מאד לטעון שמדיניותו של אליהו – שהוא, כזכור, פקיד ציבור מושך משכורת – איננה זוכה לתמיכה ממשלתית.

הערה מנהלתית א': אתמול התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': ביום רביעי הבא ייערך אירוע של תא סולידריות באונ' תל אביב, שיעסוק בתופעת הפוגרומים המכונה "תג מחיר". באירוע ידברו איתמר שאלתיאל, שלום בוגוסלבסקי, ועבדכם הנאמן. פרטים אפשר לראות כאן. בואו בהמוניכם.

(יוסי גורביץ)