החברים של ג'ורג'

מגיעים לנו אנשי אבטחה טובים יותר. הסלחנות הציבורית מוודאת שזה לא יקרה

בתחילת השבוע, הצליח מאבטח בשם זיו לסבך את ישראל בתקרית דיפלומטית חמורה עם בעלת ברית חשובה: הוא ירה למוות בשני אזרחים ירדנים, כאשר האיום היחיד שנשקף עליו ×”×™×” מברג פיליפס. נכון לשעת הכתיבה, לא ברור מה בדיוק התרחש שם, אבל הגרסה הראשונית של ישראל – שמדובר ×”×™×” בפיגוע – די התפוגגה. כרגע מדברים על קטטה עם מתקיני רהיטים, ואין כל מחלוקת שלפחות אחד ההרוגים – ד”ר ירדני, בעל הבית של זיו – לא ×”×™×” אשם בדבר ונהרג כתוצאה מרשלנות של זיו. על חלקו של ההרוג השני בתקרית, נער בן 17, יש מחלוקת: לפי אחת הגרסאות הוא ×–×” שתקף את זיו במברג, ועל פי גרסאות אחרות הוא אכן החל את הוויכוח עם זיו, אבל מי שהניף את המברג ×”×™×” אחד מעמיתיו. על פי הגרסה האחרונה, זיו הצליח להרוג שני חפים מפשע מבלי לפגוע במי שניסה לפגוע.

נו, רואים שזיו הוא בוגר צה”ל.

התקרית כולה מסריחה מחוסר מקצועיות. כן, אני מכיר את הטיעון: “איך אתה היית מתמודד עם נשק להשמדה המונית בדמות מברג?” אני מקווה שיותר טוב מאשר להרוג את בעל הבית שלי. אני מקווה שהייתי שומר על יותר קור רוח מאשר לשלוף אקדח, כי מרגע ששלפת אותו אין לך באמת ברירות אלא להשתמש בו. אבל יש הבדל מסוים ביני ובין זיו: אני לא מועסק כמאבטח. הוא כן.

אנשי אבטחה אמורים להיות מיומנים בשימוש בנשק – ועוד יותר מכך, באי שימוש בו. הם אמורים להיות מסוגלים לנטרל מצב לפני שהוא מגיע לתוצאה הקיצונית של ירי. ירי נחשב לכשלון. אנחנו לא חיים בסרט פעולה ולהרג תמיד יש תוצאות, ברוב מוחלט של המקרים שליליות. על אחת כמה וכמה כאשר אתה מאבטח במדינה זרה, וההרג שאתה מבצע מקרין על המדינה שלך.

על פניו, זיו ביצע עבירה של הריגה ברשלנות עד הריגה של אדם אחד לפחות. אבל את זה נשאיר למשפטנים. למה היה זיו רשלן כל כך? בין השאר, משום שאנשי כוחות הבטחון הישראלים התרגלו לכך שהם יכולים להרוג אזרחים פלסטינים ושלא יהיו לכך שום תוצאות. הם התרגלו שהם יכולים לירות בילדות שלא מהוות שום סיכון ולא רק שהם לא יועמדו לדין, הם יזכו לצל”ש מהציבור. זה לא התחיל באינתיפאדת היחידים: הסרן ר’ רצח ב-2004 את איימאן אל המס, ילדה עזתית שהתקרבה למוצב רפיח ונורתה כאשר נמלטה מהמקום. הוא התקרב לאל המס הפצועה וירה בה מספר כדורים ל”ווידוא הריגה.” לאחר בלגאן שלם, שכלל הדלפה של חיילי המוצב כנגד ר’, הוא הועמד לדין על “שימוש בלתי מורשה בנשק”, קרי על ירי בגופה, וזוכה.

יש המון דרכים לנטרל אדם שחמוש בנשק קר. משטרת בריטניה עושה את זה בעקביות. ואנחנו אפילו לא מדברים על השוטר התאי הזה. מברג פיליפס, יש לציין, מסוכן משמעותית פחות מסכין. בישראל מתהדרים בכך שאנשי הבטחון שלה מיומנים באמנות לחימה מקומית, “קרב מגע”, ועדיין התגובה האוטומטית לילדה עם מספריים או נער עם מברג (אם נהיה לארג’ים עם זיו ונניח שהוא הרג רק חף מפשע אחד) היא ירי כדי להרוג.

אפשר רק לשער מה היתה התגובה הציבורית בישראל אם מאבטח ירדני ×”×™×” הורג את בעל הבית שלו ובעל מקצוע שהתעצבן והוציא מברג. פה הוא התקבל – אמנם, הרבה כתוצאה מפעילותו של ראש הממשלה – כחצי גיבור. עד כמה ירד רף הגבורה של הציבור הישראלי אפשר להבין מכך שבצה”ל שוקלים להעניק צל”ש לחייל שפצע ושיתק את הרוצח מחלמיש. החייל ×”×–×” פעל כשורה ובצורה מקצועית לעילא: הוא ×–×™×”×” מטרה, ירה קליע אחד מדויק וגרם את הנזק המינימלי הנדרש לשיתוק הסכנה. אבל מקצועיות בסיסית – כן, חייל ומאבטח הם מקצועות; דומים אך שונים – היא לא עילה לצל”ש, אלא אם אתה מודה בכך שמקצועיות בתפקידם היא מעבר ליכולת של רוב מוחלט של החיילים שלך.

המלך עבדאללה הזכיר לנו את המקצועיות הרגילה של צה”ל כאשר העלה את זכרו של השופט הירדני שנורה על ידי חמוש צה”ל במעבר אלנבי כאשר האחרון התווכח איתו. הדבר המקצועי היחיד בתקרית היה הכסת”ח: צה”ל טען אז שבאופן משונה, מצלמות האבטחה לא פעלו.

זיו ודאי ידע על השוטר שהרג את הילדה עם המספריים, ודאי ידע על ×”×”× ×—×™×” של יאיר לפיד ש”מי שמוציא סכין או מברג – צריך לירות בו כדי להרוג”, ואם לא זכר את פרשת השופט הירדני (ורוב הישראלים לא זכרו), ודאי הכיר את נוהל זר”פ (×–×” רק פלסטיני) של מצ”ח והפרקליטות הצבאית; אין חמוש ישראלי שאיננו מכיר אותו. אז כשהוא נתקל בירדני עצבני עם מברג, המקצועיות שלו – ככל שהיתה כזו מלכתחילה – עפה מהחלון והוא חזר לאינסטינקט הצה”לי: ירה בלי אבחנה. זר”פ.

לרוע מזלו של זיו, בדומה לאלאור אזריה – שגם אותו מיהר ראש הממשלה לחבק – הופנה זרקור תקשורתי רב עוצמה למקרה שלו. כנראה שלא תהיה ברירה אלא להעמיד אותו לדין, אם רוצים לסגור את המשבר עם ירדן. דעת הקהל הירדנית (מה שמכונה כאן בזלזול “הרחוב הירדני”) לא מקבלת בהבנה את ההרג ×”×–×”. אבל ×–×” בסדר: ההיסטוריה מלמדת שהוא יקבל בשקט ×—× ×™× ×”, ואחר כך יסדרו לו ג’וב.

מי יודע, אולי הוא יהיה ראש אגף אבטחה איפשהו. יש לו נסיון.

אם אנחנו רוצים מקצועיות מהחמושים שלנו, בכל הגופים, אנחנו חייבים להפסיק עם הסלחנות כלפי ירי בחפים מפשע וירי בכלל. כל מקרה הרג, אלא במה שהוא במובהק קרב, חייב להיחקר ומותם של חפים מפשע חייב לגרור ענישה. אפשר להתחיל עם ההפללה מחדש של המושג “וידוא הריגה.” תפקידם של חיילים – ועל אחת כמה וכמה שוטרים ומאבטחים – הוא לא לרצוח אנשים שנוטרלו אלא להעניק להם טיפול רפואי. כן, סביר להניח שבחלק מהמקרים, אחד מהפצועים הללו ימשיך להלחם. סביר גם שהוא יגרום נזק. ×–×” מחירה של התרבות ושל אי הגררות לברבריות. יש לחשוק שיניים ולשלם אותו. מי שלא מוכן להסתכן בכך, שלא יישא נשק מטעם המדינה. מדים ונשק אינם רשיון לרצוח.

(יוסי גורביץ)

טרור פוליטי הוא הטלת אימה – לא בהכרח רצחנית, אבל בהכרח כוללת חשש אמין מהפעלת אלימות – כדי להשיג מטרות פוליטיות. על פי ההגדרה הזו, באזורים חרדיים משתוללות כנופיות טרור כבר עשרות שנים.

בשנות השמונים החליטו ×”"גדוילים", השם הקולקטיבי למקבילה החרדית של הפוליטבירו הסובייטי – זקנים מסוידים ומעושני טקסטים אכולים, שמנוהלים במקרים רבים על ידי שמשיהם – שהם לא רוצים עיתונים חילוניים בבני ברק. אחרי הכל, מידע אסור עשוי לחלחל. תוך זמן לא רב, קיוסקים שמכרו עיתונים כאלה למרות האיסור, הוצתו. הבעלים הבינו את המסר. המשטרה לא עשתה כלום.

במסגרת המלחמה החרדית חסרת התוחלת על הליבידו שברא הדמון יהוה – היא נמשכת שישים שנה, בערך, אבל טירוף ה"צניעות" מגיע לשיאים שלא נודעו אף פעם – החליט מי שהחליט, כנראה איזה "גדויל" בשקל תשעים שמותנו צר מאגודל ילד בן עשר, שיש להפסיק גם את מכירות הפיאות בבני ברק. המערכה נגד חנויות הפאות באה והולכת, בגלים, כבר שלושים שנה בערך. העיוות שיוצר החינוך החרדי מביא לכך שגברים חרדים יכולים לומר ברצינות גמורה שהם מתגרים משיער מלאכותי. אמו של ידיד טוב שלי ניהלה אז חנות מצליחה לפיאות ברחוב רבי עקיבא. הגיעו האיומים הרגילים בהצתה. הוא אסף כמה חברים מקומיים, ארגן כמה לומים, והמתין לבריונים של משמרות הצניעות. בריונים הם פחדנים, ואחרי שכמה מהם נאספו מהמקום לבית החולים, האיומים נפסקו. החנות עדיין קיימת, אם כי לא באותו המקום; היא התרחבה.

לפני כמה שנים הגיע טירוף חדש: הדרישה להפרדה בין נשים וגברים באוטובוסים שמיועדים בעיקרם לחרדים. אחרי כניעה משפילה של משרד התחבורה הגיעה הכניעה המשפילה של בג"צ, שנקט כלפי החרדים את השיטה שהוא מפעיל כבר שנים כלפי המתנחלים וצה"ל, עצם את עיניו ואישר את ההפרדה בקווי האוטובוס "בתנאי שלא תהיה אלימות" – למרות שבפועל כבר היתה אלימות ולמרות ששיטת הפעולה של הקנאים ידועה.

בבית שמש, שם חזקה מאד הפעילות של הטאליבן הישראלי – מנהיגיו זעמו לאחרונה על הגדרתם כפדופילים, למרות שהם הצהירו שילדות בגילאי בית ספר יסודי מהוות בעיניהם מוקד משיכה מיני – קרתה בשבוע שעבר תקרית חריגה: קבוצת בריונים (המקומיים קוראים להם "סיקריקים") עלתה על אוטובוס "מהדרין", וציוותה על נשים שלא היו לבושות "בצניעות" לרדת מהם. הטרור עשה את שלו: לפחות אשה אחת ירדה מהאוטובוס, והנוסעים האחרים לא העזו להתעמת עם הבריונים.

רוב התושבים, כמובן, הביעו זעם כנגד המעשה. סביר שהם באמת ובתמים מתנגדים לו, שהם חושבים שהבריונים הגזימו. שצריך היה להסתפק באוטובוס מופרד, בשעות נפרדות בחנויות, ובמקרים מסוימים ברחובות מופרדים, אבל שכאן היתה הגזמה. האלימות, גם היא, מעוררת אי נחת.

אבל, כמו אותו רוב גרמני גדול שהוטרד מכל הזכוכיות האלה ברחוב אחרי הרייכסקריסטלנאכט, התוצאות הטרידו את הצופים – אבל הם לא ערערו על הבסיס שמאחוריהן. והבסיס הזה הוא התפיסה היהודית שנשים הן טמאות, נחותות, פסולות לעדות ולשלטון. האשה, אחרי הכל, היא זו שעל פי התפיסה היהודית הביאה את החטא לעולם (ועל פי התפיסה התלמודית, שלא מפספסת הזדמנות לפנטז על סטיה, גם קיימה יחסי מין עם הנחש).

(במאמר מוסגר, הנצרות יכלה להעמיד דמות אשה חזקה כמעט כמו זו של ישוע – ובמקרים רבים, גם חשובה יותר – בדמות מאריה; אבל התיאולוגיה הנוצרית, מפאולוס והלאה, ראתה במאריה גורם מרכזי בגאולת המין האנושי, שסיימה את הקללה שהטיל יהוה בעקבות החטא הקדמון. ואם הוא ייצג, בנצרות המוקדמת, את המלך הלוחם שבא לשפוט ביום הדין, היא יצגה את מידת הרחמים, הנכונות לסלוח תמיד ולכולם. ליהדות אין דמות כזו: הדמות הנשית החיובית ביותר בתלמוד, ברוריה אשת רבי מאיר, שמתוארת כגדולה מבעלה ומרבנים אחרים, מתוארת גם כמי שנאלצה להתאבד לאחר שרבי מאיר שלח תלמיד לפתותה.)

התלמוד, שקבע שהאשה היא "חמת מלאה צואה ופיה מלא דם והכל רצים אחריה", לא היה חריג בתקופתו. הבעיה היא שכותבי התלמוד סינדלו את היהדות: הם העניקו לעצמם סמכויות מפליגות, והפליגו בשקריהם על מפגשים שלהם עם מלאכים, אליהו הנביא וכן הלאה, כך שאף דור לאחר מכן לא ראה רשאי לחלוק עליהם – אלא במחיר של קביעה שדבריהם אינם דברי אלוהים חיים, דבר משמשמעו היה פרישה מהזרם היהודי המרכזי.

אבל שנאת הנשים הזו מעולם לא התבטאה כך. זהו טירוף של העשורים האחרונים. לפני כמה דורות, לראשי ישיבות לא היתה שום בעיה לשבת לצד נשים באוטובוס, ואם מישהו היה מעלה את הדבר בפניהם, הם היו מביטים בו בפליאה. אוטובוס הוא מקום ציבורי. הרעיון שאפשר להתפתות בו היה נראה בעיניהם נלעג ומופרך. גם ראש ישיבת חברון שבשנות השישים לא רצה שאשה תשב לצידו באוטובוס, נקט בשיטה אחרת לגמרי מזו של היום: הוא ירד מן האוטובוס. יבוא אחד אחר. הוא לא חשב שיש לו זכות להגביל את זכויותיהן של נשים במרחב הציבורי, ואם מישהו היה אומר לו שיש להפעיל אלימות כדי למנוע מנשים "לא צנועות" לנסוע באוטובוס, סביר להניח שהוא היה מתפלץ.

שלא במקרה, חלק גדול מהחומרות הללו מגיע מהחסידים, שואפי האדים של הקבלה, הזבל הרוחני הגרוע ביותר שיצרה היהדות אי פעם. אבל הם לומדים את הזוהמה הזו מגיל אפס, והם לומדים מהר מאד שאף אחד לא יעמוד בדרכם. לאספסוף שביניהם הפעלת טרור היא כלי מהיר וזול לרכישת הון חברתי.

חובה לשים לב שהרעיון של הגדרת האשה כערווה מהלכת כלל לא מוגבל לחוגים החרדיים. צריך לשים לב למאבק שמנהלים כעת החרד"לים נגד מה שהם מכנים "שירת נשים" בצה"ל, ולדרישה שלהם שלחיילים דתיים יותר להיעדר מאירועים כאלה. הבעיה היא לא "שירת הנשים": הבעיה היא הדרישה של החיילים הדתיים שתוענק להם זכות לומר בפומבי, בהתרסה, שנשים הם יצורים נחותים, שעצם קולן הוא ערווה. מי שמתייחס בסלחנות לדרישה הזו, כי זו האמונה שלהם ובולשיט דומה, שלא יתלונן אחר כך כשבריוני משמרות הצניעות מורידים נשים מהאוטובוס. זו אותה הדרישה עצמה, ואם כבר זו של הקצינים החרד"לים חמורה יותר: היא מיועדת במפורש להדרת נשים מהחיים הציבוריים, משמעה שעצם השמעת קולן היא אסורה.

מההכרות עם צה"ל – הרמטכ"ל בנימין גנץ נפגש השבוע עם הרבנים הראשיים בנושא, כשהוא מקפיד לחבוש כיפה; טוב, אני מניח, שלא נישק את ידיהם וביקש סטירה – סביר להניח שהתגובה שלו לנסיון המרד הפוליטי תהיה רפויה כמו זו של המשטרה לכנופיות הטרור של הסיקריקים.

ועוד דבר אחד: הדיפלומטיה של ממשלת ליברמן-נתניהו רשמה עוד הצלחה מזהירה: עבדאללה מלך ירדן הצהיר שירדן לעולם לא תהיה פלסטין, עמדה שכל כלי התקשורת הישראלים ציטטו. אבל הוא אמר משהו נוסף: "יש לנו צבא ואנחנו מוכנים להלחם למען מולדתנו ולמען עתידה של ירדן". כלי התקשורת הישראלים לא שמו לב. עמי קאופמן דווקא כן. כשעבדאללה מתחיל לרמוז על מלחמה, המצב באמת קשה.

(יוסי גורביץ)