החברים של ג'ורג'

שירותי הבטחון שוב עצרו אזרח, תוך מניעה של פגישה עם עורך דין. לנוהל הפסול הזה יש רק הסבר אחד: הרצון בהודאה

שורה של כלי תקשורת מחוץ לישראל דיווחו על כך שבסוף השבוע, עצר השב”כ את מאג’ד כיאל, אקטיביסט ועיתונאי המתגורר בחיפה, והוא חשוד במגע עם סוכן זר. עוד נמסר כי כיאל מנוע מפגישה עם עורכי הדין שלו.

אני לא יודע מה עשה כיאל, אם בכלל. יכול להיות שהוא באמת עשה משהו, ויכול להיות ששירותי הבטחון מנסים לשבור אותו על רקע הפעילות שלו. כזכור, השב”כ בימיו של יובל דיסקין – ההוא שמנסה להפוך בימים אלה לתקווה הלבנה החדשה והעונתית של השמאל הציוני; הוא מצויד בכל הקריטריונים הנדרשים, קרי עבר בטחוני על גבול פשעי המלחמה, משולב בשנאה יוקדת לנתניהו – הודיע שהוא שומר לעצמו את הזכות לעקוב אחר הפעולות של בל”ד אותן הוא רואה כחתרניות, גם אם הם אינן מנוגדות לחוק. כיאל הוא פעיל בבל”ד.

על כל פנים, ברור שמעצר ללא גישה לעורך דין הוא פסול מעיקרו. הכלי הזה, שלמיטב ידיעתי יחודי לישראל, על כל פנים בקרב המדינות שמתיימרות להיות דמוקרטיות, מוציא מאיזון מערכת שגם כך איננה מאוזנת דיה. היכולת של חשוד להתמודד עם מערכת התביעה היא בעייתית, ואם אנחנו מונעים ממנו גישה לעורך דין, אנחנו פוגעים אנושות ביכולת שלו להתגונן.

החשוד נמצא במצב שממילא מיועד לערער אותו. הגישה לעורך דין היא חיונית, ומכמה סיבות. בראש ובראשונה, היא עשויה למנוע מן הנאשם מלהפליל את עצמו. שנית, במקרה של מעצר על ידי מנגנוני חושך כמו השב”כ, המטרה של פגישה עם עורך דין היא לאפשר לנאשם להבין שהוא לא באמת נזרק לאיזה בור ושכל העולם שכח ממנו – גישה מקובלת בחקירות כאלה. בהנחה שלחשודים יש זכויות בסיסיות, בכלל ×–×” הזכות להבין מה הם עושים ולא להפליל את עצמם, הרי ששלילת עורך דין מהם היא פגיעה מהותית בהם. ואף על פי כן, בתי המשפט – באצטלות דקות מן הדק – שוללים את הזכות הזו מהם, בדרישת השב”כ, פעם אחר פעם.

לאחרונה, ×”×™×” המקרה של יהודה לנדסברג מחוות גלעד, שמואשם כעת – על פי הודאתו – בביצוע עבירות “תג מחיר.” השב”כ שכנע את בית המשפט למנוע עורך דין מלנדסברג בטענה שהוא ביצע עבירות בטחוניות; אף על פי כן, בכתב האישום נגדו, לא ×”×™×” כל סעיף בטחוני. כלומר, אחרי שהשב”כ שבר את לנדסברג בחקירה של שבועות ללא גישה לעורך דין, והצליח להוציא ממנו הודאה, הוא הביא לכתב אישום שעקף בפועל את הסיבה המקורית שבשלה הצליח לקבל אישור למניעת עורך דין מהעצור. אפשר ×”×™×” לצפות שאחרי תרגיל טרי כל כך, שופטים יסרבו לאפשר מניעת עורך דין בלי הסברים יוצאי דופן. ×–×” לא קרה.

במקרה אחר, לפני כארבע שנים, הצליח השב”כ לקבל – אמנם מבית המשפט המאולף בפתח תקווה – צו שמנע משני עצירים אחרים, חיים פרלמן ודוד סיטבון, גישה לעורכי דין. פרלמן נחשד בסדרת דקירות שבוצעו לפני שנים; סיטבון הואשם שהוא השיג עבורו את הנשק; אף אחד מהם לא ×”×™×” חשוד כסכנה עכשווית לבטחון. אף על פי כן, בתי המשפט אישרו את מניעת עורכי הדין – למרות טענות מופרכות של השב”כ, כביכול פרלמן סייע לא רק ליגאל עמיר, אלא גם לברוך גולדשטיין (!). פרלמן ×”×™×” בן 14 ו-15, בהתאמה, בשני האירועים האלה; ×–×” סוג הטענות שאחריהן, אתה צריך לתהות באשר לטיב שיקול הדעת של השופט ששמע אותן ולא בעט את נציגי המדינה מאולמו לכלא על בזיון בית המשפט. כעבור כחודש, נאלץ השב”כ לשחרר את פרלמן וסיטבון ללא כתבי אישום.

פרלמן ×”×™×” חריג. רוב האנשים מודים. ×–×” נכון תמיד, וזה נכון במיוחד בחקירה של השב”כ. מניעת עורכי דין היא הליך חריג ביחס שמתרחש רק במקרים של חשד לעבירות בטחוניות, כלומר כאלה שנחקרות על ידי השב”כ. ×–×” רק מכפיל את הבעיה: השב”כ חריג גם כך ביחס לגופי החקירה האחרים בישראל, בכך שהוא פטור מלתעד את חקירותיו. פה צריך ×”×™×” לתהות על שיקול הדעת של המחוקק: איך קרה שדווקא הגוף הידוע ביותר לשמצה כמענה בישראל – ועדת לנדוי מצאה שעינויים, ושקר עליהם, היו שיטה של השב”כ – קיבל פטור מתיעוד חקירותיו.

כשמצרפים את הפטור מתיעוד חקירות לאיסור הפגישה עם עורך דין, המסקנה המתבקשת היא שלאיסור של פגישה עם עורך דין יש רק הגיון אחד: הוצאת הודאה מן החשוד בטרם יוכל להתייעץ בעורך דין. בישראל, מהודאה משחרר רק המוות. היא מלכת הראיות, ואין בלתה. מעולם לא קבע בית משפט בישראל שעציר עונה, גם כאשר היה ברור לכל שהוא עונה. אנחנו לא יודעים מה קורה בחקירת שב”כ; אנחנו לא יכולים לדעת. הנחת היסוד שלנו, על כן, צריכה להיות שאם עציר טוען שהוא עונה על ידי השב”כ, נקבל את הטענה הזו כברירת מחדל עד אשר יוכח אחרת. חזקה על מי שיש לו מה להסתיר, שיש לו מה להסתיר.

עינוי לא חייב לכלול מהלומות או מכות חשמל. עינוי הוא גם אזיקה שלא לצורך. העינוי היעיל ביותר – בהנתן די זמן, מה שמניעת עורך דין מאפשרת, הוא עובד תמיד – הוא מניעת שינה, עינוי שהיה מוכר לאינקוויזיציה ×›-tormentum insomniae. המטרה היא לאפשר לחשוד לראות עורך דין רק אחרי שכבר מסר הודאה וחיסל את עצמו.

לכך מתלווה שיטה נוספת: בדיוני מעצרים, השב”כ נוהג למסור לבית המשפט “חומר סודי”, כלומר חומר שכלל איננו נחשף להגנה ועליו היא איננה יכולה לערער. גם לשופט אין שום אפשרות לערער עליו. התוצאה היא, בעצם, שיטת “סמוך עלינו”, שאיננה חשופה לשום ביקורת. בתי המשפט ממשיכים לקבל את ה”חומר הסודי,” למרות העובדה שפעם אחר פעם – במקרה פרלמן שהוזכר למעלה, במקרה טלי פחימה, ואחרים שאני יכול לחשוב עליהם – מתברר שה”חומר הסודי” לא מבוסס בראיות. וכפי שאני לא נלאה לומר, “חומר סודי” עמד בלב פרשת דרייפוס – וה”חומר הסודי” ×”×–×” ×”×™×” מפוברק, והמטה הכללי הצרפתי הסתבך בשקר על גבי שקר בנסיון להסתיר את עצם העובדה שהוא מסר “חומר סודי,” ×›×™ ×–×” ×”×™×” בלתי חוקי. מה שהביא את הרפובליקה הצרפתית כמעט אל מלחמת אזרחים בעניינו של סרן יהודי עם שם זר הוא דבר שבשגרה בבתי המשפט הישראלים.

השילוב של שלושת אלה – “חומר סודי,” המנעות מתיעוד חקירות שב”כ, ומעצר ללא גישה לעורך דין – הוא חיסול מעשי של יכולתו של חשוד להתגונן. בפועל, מדובר כאן בשיטה שמחליפה את המעצר המנהלי. לזה האחרון יצא שם רע במיוחד. ישראל עדיין נוקטת בו, כמובן; עשרות פלסטינים מוחזקים עדיין במעצר מנהלי. בימים האחרונים הודיע שר הבטחון, בוגי “משה” יעלון, שהוא שוקל להפעיל אותו גם נגד מתנחלים מציקים במיוחד, והדבר עורר סערה קטנה. מעצר ללא גישה לעורך דין הוא התחליף הזול, החוקי-יותר-לכאורה, של מעצר מנהלי: גם בו אין לשב”כ ראיות, אבל מעצר ללא עורך דין מאפשר לו זמן להפעלת לחץ בלתי סביר על נחקר עד שיהיו ראיות. העובדה שהוא נזקק למניעת עורך דין מהחשוד מדברת בעד עצמה: מה החשש הגדול ממפגש של עציר עם עורך דינו, אם לא שעורך הדין יאמר למרשו שתפקידו לסתום את הפה ולא להגיד כלום? לסתום את הפה ולא לומר דבר, גם אם – כמו במקרה של לנדסברג – החוקרים ישמיעו לו הקלטות של ילדיו הבוכים?

מדינה שמתהדרת בכך שבתי המשפט שלה עצמאיים לא יכולה להניח להם לשכב שדודים לרגלי המשטרה החשאית בכל פעם שנציגיה מואילים להגיע לאולם. אם לשב”כ אין ראיות, שיילך לאסוף אותן ויחזור אחר כך. התפקיד שלו הוא לא לשבור נחקרים. התפקיד שלו הוא לאסוף מודיעין וראיות. כשבית המשפט הופך לשפחה הנרצעת של השב”כ, הוא לא רק מועל בחובתו להגן על חשודים משרירותן של הרשויות: הוא גם פוגע בשאריות האמון במערכת המשפט. ולא נשארו הרבה כאלה.

ועוד דבר אחד: בעקבות הסטטוס האחרון של לפיד, נחשפה העובדה – באמצעות ביקורת ספרים מ-2007 – שהוא כבר טען פעם, בטור ותיק יותר, שזנון הוא פילוסוף בן המאה ×”-16. כלומר, יש סיכוי גבוה למדי שמה שלפיד פרסם אתמול כסטטוס מקורי לחג הוא בעצם מחזור עצמי של טור עתיק. עד כדי כך שר האוצר משקיע בכם – ועד כדי כך מייחס רצינות לתפקידו החדש, שהוא לא טורח לערוך אותו שוב.

(יוסי גורביץ)

כלי התקשורת דיווחו הבוקר (ד') בהבלטה על כך שלראשונה, הוגש כתב אישום כנגד מבצעי פעולת טרור נוסח "תג מחיר." ראשיתה של הפרשה במעצרו של יהודה לנדסברג מהמאחז הבלתי חוקי חוות גלעד. לנדסברג הוחזק בבידוד וללא גישה לעורך דין במשך תקופה ארוכה. בסופו של דבר הוא הודה, שחזר את המעשה, והפליל שני מתנחלים אחרים, בנימין ריכטר ויהודה סביר. ריכטר, שהוחזק גם הוא ללא גישה לעורך דין, והודה גם הוא.

ובזה, פחות או יותר, זה נגמר: מהודאה משחרר רק המוות. בישראל, אחרי הכל, מספר משפטי הזוטא שבהם נמצא שעצירים עונו או שהוצאה מהם הודאה בכוח עומד על אפס. עורך דינם של השלושה, עדי קידר, אמר שהשב"כ הטעה את בית המשפט וייחס להם עבירה בטחונית – הם הואשמו בהשתתפות ב"התאחדות בלתי מותרת." נראה שקידר צודק: הסעיף הזה לא קיים בכתב האישום, כנראה משום שהוא בלתי ניתן להוכחה. צריך יהיה להוכיח התאגדות, אחרי הכל, וזה קצת יותר משלושה חבר'ה שמגיעים ביחד לבצע הצתה.

הח"מ איננו משפטן, אם כי הוא מסתובב יותר מדי עם כאלה, אבל על פניו ה"ה לנדסברג, ריכטר וסביר לא עשו אף אחד מאלה: לא הפיצו שנאה כנגד ממשלת ישראל או מי משריה; לא קראו ל"מיגור חוקתה של ישראל או ממשלת ישראל בכוח הזרוע או באלימות" (על איזו חוקה אנחנו מדברים, אגב?), לא הביאו ל"השמדת רכושה של ממשלת ישראל או לפגיעה בו," וודאי שלא היו מעורבים ב"מעשי טרור המכוונים נגד ממשלת ישראל או כנגד עובדיה"; על כל פנים, כתב האישום לא מייחס להם שום דבר מאלה. כך שלכל היותר אפשר להאשים אותם בכך שהם חברים בהתאגדות בלתי מותרת משום ששר הבטחון הכריז עליה כבלתי מותרת. זה כל כך מעגלי שאפשר להבין למה שירותי הבטחון לא רוצים לבחון את זה בבית המשפט.

מותר גם להניח שבחורינו המצוינים ידעו את כל זה, לפני שמכרו לבית המשפט את סיפורי הסבתא על "התאחדות בלתי מותרת", כדי שאפשר יהיה למנוע מהחשודים את הגישה שלהם לעורכי דין.

אז ככה נראית הצלחה של השב"כ ושל מפלג פשל"א (פשיעה לאומנית) של משטרת ש"י: טענות שווא, שלא לומר טענות כזב, בפני בית המשפט, שבתורן מביאות לשלילת זכות יסוד של חשוד, קרי הזכות להיוועץ בעורך דין. יצוין עוד כי מקורביו של לנדסברג אומרים שהוא סבל התעללות קשה בחקירה שלו, אם כי היא לא היתה פיזית – מדובר ביהודי, אחרי הכל, לא בפלסטיני. על פי הטענות, בין השאר החוקרים השמיעו לו הקלטות של ילדיו הבוכים. שימו אדם שאיננו עבריין קשוח במעצר שלא ברור מתי הוא יסתיים, מנעו ממנו גישה לעורך דין – שיסביר לו שמה שהוא לא עושה, אסור לו לחתום על כלום ואסור לו לדבר – ואז השמיעו לו את בכי ילדיו, וברוב המקרים הוא יחתום על מה שתרצו.

בחלק ניכר מהמקרים, מאחר והוא לא מכיר את המערכת, הוא יאמין בתמימותו שאם רק יוכל להגיע לבית המשפט ולהסביר לשופט מה קרה, הכל יפתר על הצד הטוב ביותר. זה לא המצב. כאמור, אם הודית, הסיפור נגמר. הודאה היא מלכת הראיות ובתי המשפט הישראלים מפגינים חוסר התעניינות נפשע באופן שבו היא הושגה.

צריך לומר שאם יצוצו הוכחות לכך שלנדסברג, ריכטר וסביר אכן עשו את מה שכתב האישום מייחס להם, לא אופתע כלל. אבל בינתיים לא ראיתי הוכחות. ראיתי רק הודאה, והדרך שבה היא הוצאה הופכת אותה לראיה טמאה. ככה נראים טובי המוחות של השב"כ – אני לא רוצה לדבר על משטרת ש"י, לטובתי ולטובתם – כשהם מתרגלים להשיג את הראיות על ידי עקיפת דיני הראיות: הם שכחו איך חוקרים. הם יודעים רק להוציא הודאות.

שוחחתי עם עו"ד קידר לפני מספר שבועות, כשהפרשה עדיין היתה חלקית תחת צו איסור פרסום. הוא אמר לי אז שהוא ייצג בעבר חשודים בפשיעה חמורה, בהשתייכות לארגוני פשע. אף אחד לא העלה על דעתו למנוע מהם גישה לעורך דין. זה כבר לא מדרון חלקלק, זה שיפוע. צריך לעצור את ההתנהלות הזו, ומי שחושב שהיא תיעצר בחשודים בתג מחיר, משלה את עצמו. הכיבוש משחית; אולי הגיע הזמן שגם בימין יבינו את זה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)