החברים של ג'ורג'

כשמגיע, מגיע: שנה לאחר התפטרותו מתפקיד הרמטכ"ל, פורסם היום במוסף לשבת של "ידיעות" ראיון ראשון נרחב איתו. המראיינת, סימה קדמון, היא גם זו שלה העניק חלוץ ראיון לאחר פרסום פרשת מכירת המניות.

קוראי הבלוג הזה יודעים שאין בי הרבה אהדה כלפי פושע המלחמה הזה, אבל הוא ראוי לשבח על כך שהוא מתייצב כנגד אגדת הסכין בגב. לממשלה אין לו טענות: אפילו על ההחלטה להמנע מהפצצת תשתיות – שהוא עדיין משוכנע שהיתה עוזרת – הוא אומר ש"הממשלה, בזכות השמורה לה, לא קיבלה את המלצתי, מסיבות שכולן לגיטימיות". הוא מחמיא להחלטה של עמיר פרץ לתקוף את הרקטות ארוכות הטווח של החיזבאללה, וסבור שבהחלט יש מקום לשר בטחון מרקע אזרחי. הוא אומר במפורש שהכשלון במלחמה הוא זה של הצבא שעליו פיקד, ושהרגע הקשה ביותר שלו "היה כשהבנתי שאנחנו לא מספקים את הסחורה".

את המילים הקשות הוא מפנה אל קודמו בתפקיד, בוגי יעלון, שיצר את הספין על פיו ימי הקרב האחרונים היו "ספין מושחת", שאומץ על ידי המתלהמים. בחמיצות-מה הוא מציין שבוגי, שהרבה ללהג על "פורום החווה" והתערבותו בענייני צה"ל, מונה בעצמו על ידי אותו פורום.

לתומר בוהדנות, ולציבור מסומם-המיליטריזם הישראלי, זה כנראה לא יספיק. כנראה ששום דבר לא יספיק.

משפט ראווה: ממשל בוש הודיע לאחרונה שיעמיד לדין שישה מן המוחזקים בגוואנטנמו בחשד שהיו מעורבים בתכנון פיגועי ×”-11 בספטמבר, וידרוש להוציא אותם להורג. לפחות כנגד אחד מן השישה – חאלד שייח' מוחמד – נראה שיש ראיות מוצקות.

אבל המשפט הזה יהיה בומרנג, במיוחד אם אכן יהיו הוצאות להורג. מוחמד מוחזק על ידי האמריקנים מזה כשש שנים. במקרה שלו, הסי.איי.איי. הודה כי הוא עונה – בדימוי הטבעה – ויש יסוד סביר להניח שגם האחרים עונו. ראיות שהושגו בעינויים לא יתקבלו בדעת הקהל העולמית, ובצדק. אנשים ישאלו, גם כן בצדק, מה פתאום, אחרי שש שנים, הוחלט להעמיד את מוחמד לדין, ומה עבר עליו בשש השנים האלה. אנחנו יודעים שבהפרה נפשעת של כל כלל, חוקי ומוסרי, איימו חוקריו של מוחמד לענות גם את ילדיו. הילדים עצמם נעלמו.

וכך יצליח ממשל בוש להפוך גם את חאלד שייח' מוחמד לקדוש מעונה, אחרי שהצליח כל כך – באמצעות משפט שמבייש את משפטי הראווה של מוסקווה, והוצאה להורג עלובה במיוחד – להציג אפילו את סדאם חוסיין כדמות הראויה להזדהות.

די כבר, שתגמר הנשיאות האומללה ביותר בתולדות ארצות הברית.

ומהצד השני… בצעד שנרג מגדיר, לחרפתנו בצדק, ×›"נדיר ויוצא דופן", הורה השופט הצבאי אריה אבריאל להפסיק את עינוייו של עציר פלסטיני, עומר דאוד. לטענת דאוד, החשוד במעורבות בפעילות צבאית, הוא הוחזק אזוק במשך 23 שעות ביממה, ונמנעה ממנו שינה.

העינוי הזה, אחד היעילים הידועים לאדם, כונה על ידי האינקוויזיציה tormentum insomniae, וחוקריה שיבחו את שיעור ההצלחה שלו. באנגליה, שבה היו העינויים בחקירה אסורים על פי חוק, השתמש ה-Witchfinder General מטעם עצמו, מת'יו הופקינס, בעינוי זה כדי להשיג הודאות ולתלות 19 "מכשפות".

אבריאל קיבל את טענותיו של דאוד, והורה להפסיק את חקירתו למשך 24 שעות. גם זה היה קצת יותר מדי למדינה, שמיהרה לערער על ההחלטה. הטוקבקים, כמובן, נכנסו להתקף; אחד מהם רוצה לראות את בנו של השופט הרוג בפיגוע, והתגובה הזו אושרה. תמונה מן הציבוריות הישראליות, 2008.

אחרי מות: כבר בימים הראשונים של מלחמת לבנון העריך צה"ל כי שני החיילים החטופים, אהוד גולדווסר ואלדד רגב, נהרגו במהלך נסיון החטיפה שלהם; אולמרט למד על כך רק כמה ימים לאחר מכן. השניים ישבו ברכב שנפגע ישירות מרקטת אר.פי.ג'י, וחוקרי צה"ל מצאו בזירת החטיפה כמות גדולה של דם, ממנה ניתן היה להסיק כי במקרה הטוב השניים פצועים קשה.

כמו במקרה 'חטיפת' שלושת החיילים ב-2000, החיזבאללה נמנע עד כה מלהעביר כל סימן חיים מן השניים. כמו אז, הסיבה לכך היא ככל הנראה שהשניים אינם בחיים. שוביו של גלעד שליט, כידוע, כבר סיפקו כמה הוכחות לכך שהוא בחיים.

לחיזבאללה עבר עשיר בחטיפת בני ערובה. קמב"ץ הארגון שחוסל השבוע, עימאד מורנייה, התמחה בשנות השמונים בחטיפת מערביים תמימים שניסו לסייע ללבנונים. החיזבאללה הקפיד אז להנפיק קלטות שבהם נראים החטופים, הוכחה שלדרישות הכופר שלו – בעיקר נשק וחלקי חילוף עבור איראן, שהיתה שקועה אז בביצת המלחמה העיראקית – יש בסיס. זה לא מסובך ודי זול: מרתף, מצלמת וידאו ניידת, חטוף, מעטפה לאי.פי. או רויטרס. במקרה של רגב וגולדווסר, החיזבאללה נמנע מכך; הוא כנראה יודע למה. לאחרונה התרבו סימנים שראש הממשלה אולמרט, שיצא למלחמה למען החזרתם של השניים כשידע שאין לכך כל סיכוי – "יש דברים שצריך לומר", אמר על כך לוועדת וינוגרד – מתחיל להבין מה קרה, ומתנהג בהתאם.

חלק ניכר מהאשמה נטוע בנו, שהסכמנו לעסקה המשפילה וכנראה המושחתת שרקח שרון, במסגרתה שילמנו במאות שבויים חיים תמורת שלושה ארונות מתים ופושע חי אחד. לימדנו את החיזבאללה שנשלם מחיר מלא עבור גוויות; הסרנו את הצורך שלו לשמור על בני הערובה בחיים. בעסקה השפלה ההיא, התרנו גם את דמם של גולדווסר ורגב. לא עוד.

שלום לעפרם.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

מפתה לחשוב שההדלפה על הרצת המניות של דני חלוץ יצאה רק היום, מפני שהברוקר שלו שוחרר רק אתמול ממילואים, שם סבל מצמא וממחסור בציוד ונאלץ לתפוס מחסה מאש ידידותית מצד טייס להוט מדי. מפתה, מפני שזו תהיה סגירת מעגל יפהפיה, נדירה במקומותינו. עם זאת, סביר יותר שהעיתון הפטריוטי של המדינה החזיק במידע כבר לפני כמה ימים, אך נמנע מלפרסמו כדי שלא לפגוע במוראל. אחרי הכל, "מעריב" החזיק בזמנו בהוכחה המרשיעה כי אנשי השב"כ רצחו שני עצורים בקו 300, אך נמנע מלפרסמה מטעמים לאומניים.

שמחה לאיד היא מידה רעה בדרך כלל, אבל יש לעשות הנחות מדי פעם. מי היה מאמין שחלוץ יחזיר את הכנפיים לא בגלל שלל פשעי המלחמה שביצע תוך התרברבות; לא בגלל כשלונו בניהול מלחמה; לא בגלל שהקריב 31 חיילים למולך גאוותו, בהשליכו אותם לקרב מיותר בתכלית, לאחר שהוכרזה הפסקת אש; לא בגלל כל אלה, אלא בגלל אותו חטא ישראלי כל כך, הרצון לעשות קופה על חשבון רווחת הכלל. נו, טוב, גם את אל קאפונה תפסו על העלמת מס.

בשעה 09:05 נחטפו החיילים. בשעה 10:00 הבין צה"ל מה קרה. בשעה 11:40, החל צה"ל להזרים כוחות לדרום לבנון. בשעה 12:00 מכר הגנרל את המניות שלו. בשעה 12:15, הודיע צה"ל שהוא מגייס מילואים. מאוחר יותר באותו היום, יוציא חלוץ את המדינה למלחמה, כשהוא פטור מדאגה לגורל השקעותיו. התיק שלו לא יהיה כפוף לנפילת הבורסה, הבאה עם ההודעה על מלחמה. נו. הוא תמיד יוכל לומר שהוא פורש מטעמי בריאות, כמו וייצמן. אולי זה אפילו נכון.

איזה יום לתומכי השלטון הנקי! המלצה לכתב אישום כנגד רמון, צחי נגבי מסיר את חסינותו ומתכונן להעמדה לדין, וחלוץ נחשף במערומיו. יש לקוות שהלחץ הציבורי לא ישכך, ושהרמטכ"ל השחצן והכושל ביותר בתולדות צה"ל, שהציע בעבר לתקוף "מתקפת-מגן" את מכה בנשק גרעיני, ילך הביתה כשהוא משאיר מאחוריו ענן של זלוטס שהושגו שלא ביושר.

(ותודה, ביום השני ברציפות, לקשבתנו נילי אורן)

(יוסי גורביץ)

צה"ל פתח היום במבצע יחסי ציבור חסר תקדים: זמן קצר לאחר שמועצת הבטחון קיבלה החלטה על הפסקת אש, החל צה"ל בהנחתת הכוחות "הגדולה ביותר מאז מלחמת יום הכיפורים". זו היתה הכותרת שהחזיקה ברוב אתרי החדשות הישראלים היום.

דני חלוץ החליט, ככל הנראה, לסיים את המלחמה בבום ולא ביבבה. צה"ל "שילש" את כוחותיו בלבנון, אמר. מי שזקף גבות למראה הביצועים הכושלים במלחמה עד כה – ירי על כוחותינו, חוסר משווע באספקה נדרשת, חוסר תיאום בין יחידות – לא יכול היה שלא לדאוג. אחרי הכל, שילוש מספר הכוחות משלש גם את מספר המטרות שעומדות מול החיזבאללה, בעוד שתוספת כוח האש היא זניחה, ביחס למה שכבר הופעל.

ואכן – עוד זה מדבר וזה בא. בטרם הספקנו להתבשם מהידיעות המופלאות, נאלץ דובר צה"ל להודיע ששבעה חיילים נהרגו. שניים מהם נדרסו על ידי טנק. עוד כ-40 נפצעו, ויש שמועות שמספר ההרוגים גדול עוד יותר. כרגיל, החיזבאללה יירט את תרגיל היח"צ של צה"ל.

כשתגיע ועדת החקירה למלחמה הקטנה והארורה הזו – ואפילו דני חלוץ כבר הבין שהיא תגיע – היא תצטרך לבדוק, קודם כל, את היום הזה. היא תצטרך לבדוק מדוע הפעיל פתאום צה"ל כוחות אדירים, שנמנע מלהפעיל במשך חודש. היא תשאל מה היתה המטרה במתקפה הזו, כשהסוף כבר ידוע וכבר הוסכם על הפסקת אש. האם היתה כאן רק מתקפת יחסי ציבור, שעל מזבח שמו הטוב של צה"ל ומעמדו בציבור העלתה לקורבן שבעה חיילים? ואולי הצבא, שביום שישי צווח שהוא לא מסכים להפסקת אש, ניסה לטרפד אותה על ידי הגברת הפעולה?

שבעה אנשים מתו – או, ליתר דיוק, לפחות שבעה אנשים מתו – היום ללא כל מטרה נראית לעין. דמם על ידינו. אנחנו שלחנו אותם לשם. אנחנו שלפנו אותם מהחיים האזרחיים שלהם והשלכנו אותם אל מול האש. הם היו שליחי הציבור.

אנחנו שלחנו אותם, ואנחנו חייבים לתבוע את דמם מידי האנשים שהשתמשו בהם בבזבזנות שכזו.

(יוסי גורביץ)

פער האמינות מתרחב, תוספת #1. צה"ל ביצע הלילה פשיטה תמוהה-משהו בבעלבק. מטרתה איננה ברורה: יש טענות שמדובר בנסיון לחטוף בכיר חיזבאללה; אחרים טוענים שהפשיטה היתה אמורה להביא לחילוצם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב; ואל ג'זירה פרסמה ידיעה, על פיה התבלבלו הלוחמים וחטפו את החסן נסראללה הלא-נכון.

הטענה הפחות סבירה הושמעה על ידי הרמטכ"ל: דן חלוץ טען כי מטרת המבצע היתה "הצגת תכלית", הפגנת יכולתה של ישראל לפעול בעומק לבנון. מוזר. מעניין אם זו היתה הטענה שלו, אם מישהו היה נפגע שם.

פער האמינות מתרחב, תוספת #2. ראש ממשלתנו, אהוד אולמרט, התראיין הבוקר לסוכנויות הידיעות, ואמר שם ש"צה"ל השמיד את תשתית החיזבאללה", וש"במידה רבה, הפעולה הצבאית פירקה את החיזבאללה מנשקו". מעשה שטן, זמן קצר לאחר הראיון, החל החיזבאללה בהרעשה הכבדה ביותר עד כה.

ניתן, כמובן, לתהות מה הטעם בכוח רב-לאומי, אם צה"ל כבר פירק את החיזבאללה מנשקו; מותר גם לשאול אם מי שמסר לאולמרט שהושמדו "700 עמדות פיקוד" של החיזבאללה היה רציני. רצוי לקוות שאולמרט לא האמין למה שהוא אמר לרויטרס, כי אם כן – מצבנו חמור משחשבנו.

למי מותר לבגוד. קיתונות של שופכין הוטחו באנשי השמאל שהפגינו נגד המלחמה ושקראו לסרבנות. כשקרא ח"כ צרצור לעבר שר הבטחון "רוצח" הוא הוצא מן המליאה. אחמד טיבי מסתובב עם שומרי ראש. אבל, כשאולמרט קושר בין ההתכנסות ובין המלחמה, הודעה על סרבנות המונית מצד מתנחלים היא לגיטימית, ומותר ליו"ר מועצת יש"ע לומר ש"אולמרט יורה בגב החיילים".

כלומר: אחדות, אבל בתנאי שהיא לימין. התייצבות לצד הממשלה, כל זמן שהיא עושה מה שהימין ההזוי רוצה. ביקורת על הממשלה אסורה בזמן מלחמה – אם היא באה משמאל. הקונסנסנוס הישראלי מעולם לא נראה מאוס יותר.

(יוסי גורביץ)

דורון רוזנבלום העיר בעבר, בשנינות האופיינית לו, על הדמיון שבין הדיווח המתלהב על טקסי מינויו של רמטכ"ל ובין הדיווח על טקסי הכתרת מלכי בריטניה. אבל יש להניח שגם הוא שפשף עיניים ביום שישי האחרון: הכתבה הראשית של "7 ימים" הוקדשה לעובדה שדן חלוץ סוגר שנה בתפקיד הרמטכ"ל.

הכתבה עצמה לא חידשה הרבה – כפי שנאלצו הכותבים להודות, את יעילותו של הרמטכ"ל יש לשפוט בסוף כהונתו, לא כעבור שנה – אבל היא היתה מלאה דברי שבח, חנופה וליקוק, ולא חסרו שם גם איומים מרומזים על הדרג המדיני, ובמיוחד על שר הביטחון. על כך כבר כתב היטב רחביה ברמן.

אלא שאת הכתבה פתח פרט מטריד, שהציג את הכתבה כולה באור נלעג. הרמטכ"ל, כך מסתבר, הגיע אישית למצור על כלא יריחו; הגעתו מתוארת כמפיצת אור יקרות. "הוא אמר לנו לירות לפינות הבניין!", מדווחים קצינים נלהבים.

אז זה מה שהרמטכ"ל עושה: הוא משמש כסמל-על. הוא מדריך אלופי משנה בפרטים שכל סג"מ צריך לדעת. עכשיו באמת אפשר לישון טוב יותר.

לא שהתופעה הזו – בה אלופים לוקחים על עצמם תפקידים של סג"מים – היא חדשה: היא תוצאתה הממאירה של המלחמה בלבנון. היא פגם מובנה של צה"ל ב-15 השנים האחרונות. ובכל זאת, הצורך להראות שהרמטכ"ל – שהוא טייס, כידוע – הוא מ"כ לא פחות טוב מהמ"כ שבשטח, הוא מגוחך. הכתבים – בהנחה שדובר צה"ל לא שלח את הידיעה "בשם הכתב" – באו לברך, אבל יצאו מקללים.

(יוסי גורביץ)