העצרת העלובה של “דרכנו” הערב מסייעת בטיוח הקשר לרצח רבין וטוויית השקר כביכול הפשע האמיתי הוא הצבעה על מחנה הרוצחים

השתתפתי בעצרת השלום שבה נרצח רבין. הגעתי לכיכר רבין גם לעצרת הזכרון ההלומה שנערכה שבוע לאחר מכן. מאז לא טרחתי להגיע לאירועים הללו, שנראו בעיני כאמצעים לטשטוש ההיסטוריה. הערב עורכים מנהיגי דרכנו, מי שלא יהיו, עצרת שבה ינאם צחי הנגבי.

נושא רצח רבין נמאס עלי מזמן, כי נמאס לי לחזור על עצמי, אבל נראה שאין ברירה. צריך לדבר שוב על מה שקרה קודם הרצח ומה שקרה מיד לאחריו. רבים מהקוראים היו צעירים מדי אז, וצריך להזכיר – כי בינתיים מייצרים זכרונות מפוברקים אחרים.

מוכנים? נתחיל.

הימין היהודי, בדגש על הימין הדתי, התנגד מלכתחילה להסכמי אוסלו ועשה כמיטב יכולתו לשבש אותם. ההסכמים נחתמו בספטמבר 1993, ובפברואר 1994 ביצע ברוך גולדשטיין את הטבח במערת המכפלה. גולדשטיין נכנס למערה כשהוא לובש מדי צה”ל, כדי לשוות לטבח שביצע כמה שיותר מראית עין של פעולה ישראלית רשמית. חנן פורת, מראשי המתנחלים, מצולם כשהוא צווח “פורים שמח, יהודים.” הטבח עורר את החמאס, השותף של מועצת יש”ע והליכוד, לצאת בשורה של פיגועי נקמה.

חודשיים וחצי לאחר הרצח, במאי 1994, שולח אהרן דומב, ממנהיגי מועצת יש”ע, מכתב איום ללשכת ראש הממשלה רבין, ובו הוא מזהיר אותו שבציבור המתנחלים כבר מדברים על רצח ראש הממשלה, ושאם אכן יתבצע רצח כזה, רבין יישא באחריות חלקית לו. את הממסך המדהים הזה מצא אתמול (ו’) הכתב ברק רביד. זכרו את המכתב; עוד נחזור אליו.

הטבח שביצע גולדשטיין השיג את מטרתו: התגובות של החמאס אילצו את הממשלה לעכב את הפינויים שהתחייבה לבצע. רבין התחיל לדבר על כך ש”אין תאריכים קדושים.” במקביל החל צה”ל ליישם את שיטת המחסומים והבנטוסטנים שמגיעה לשלמותה בימים אלה. עוצר, סגר וכתר הפכו לתכופים. השיטה של סגר על הגדה לקראת חגים? היא מתחילה אז. כל זה גורם לחץ קשה לאוכלוסיה הפלסטינית, שהכלכלה שלה התמוטטה בעקבות האינתיפאדה הראשונה, ויוצר אי יציבות. אי יציבות מעודדת אלימות מחודשת כנגד ישראלים. גולדשטיין, לא עמיר, חיסל את אוסלו.

בין הטבח של גולדשטיין, בפברואר 1994, ובין הרצח של רבין שנה ושמונה חודשים אחר כך, יוצא הציבור הימני-דתי למסע הסתה חסר תקדים. הפגנות בלתי פוסקות, בכל מקום, שבהן מושמעות קריאות נוסח “בדם ואש/את רבין נגרש.” ההפגנות הללו היו יוזמה שהגיעה מלמעלה: המשתתפים בהן היו בחורי ישיבות שקיבלו חצי יום חופש והוסעו להפגנות הללו וחזרה. ישיבות בני עקיבא הן חלק בלתי נפרד מהמפד”ל/הבית היהודי. הן מוסדות פוליטיים לכל דבר. (כבוגר ישיבת בני עקיבא נחלים, מחזור 1988, אני מכיר את השיטה הזו היטב. הייתי בכמה הפגנות “ספונטניות” כאלה. השיטה תחזור על עצמה בימי ההתנתקות.) רבנים ומנהלי ישיבות ידעו על הסיסמאות הללו ולא עשו שום דבר כדי לרסן אותן. כנראה להיפך.

אף אחד מהם לא ייחקר אחר כך. אף אחד מהם לא ישלם שום מחיר.

כמה מהרבנים הלכו כמה צעדים קדימה. אנחנו יודעים על שני רבנים – דב ליאור ונחום רבינוביץ’ – שהוציאו “דין רודף” על ראש הממשלה רבין. רבינוביץ’ גם קרא למקש את הדרך להתנחלויות, אם יגיעו חיילים לפנות אותו. דין רודף, נזכיר, משמעו שהאדם מסכן בפעולתו יהודים אחרים ואשר על כן, מצילים נרדף בחיי רודף: הורגים את האיש שמהווה רודף. בחקירתו לאחר מעשה, יאמר יגאל עמיר שהוא לא היה עושה את המעשה בלי אישור רבנים. הוא לא נקב בשמות, אבל יואל בן נון דווקא כן.

לאחר הרצח, נאלץ בן נון להסתובב עם שומרי ראש. לרבינוביץ’ וליאור שלום, תודה ששאלתם.

בתחילת 1995, מנהל יגאל עמיר שורה של שיחות ביחס לדין רודף באוניברסיטת בר אילן. הוא לא ממש בולט ברקע; זה נושא שיחה נפוץ למדי במוסדות האחים היהודים. פחות או יותר באותו הזמן, פונה מרגלית הר שפי לרב שלמה אבינר, ושואלת אותו האם א. חל על רבין דין רודף וב. האם להסגיר לרשויות אדם ששמעה אומר שיש דין רודף לרבין. אבינר, שמקבל המון פניות כאלה באותו הזמן, עונה שא. לא חל דין רודף, ושנית שככל שהיא מעריכה שמדובר בדיבורים בעלמא, אין צורך לדווח לרשויות.

אבינר היה אדם זהיר ושקול מאד בשעתו (בינתיים הספיק להתחרפן קשות), והסיבה שהוא לא הבחין באורות המהבהבים היא שהיו המון כאלה. כל כך הרבה מהם, שהוא הוציא פסק דין פומבי שקובע ש”ראש הממשלה איננו ערב רב.” ערב רב, על פי הזוהמה המחשבתית הקבלית, הם צאצאי עמלקים שהתערבבו בעם ישראל ושוב אינם יודעים שהם כאלה – אבל עדיין פועלים בהתאם לטבעם, שאיננו ניתן לשינוי. הרצון של יהודים דתיים להגדיר את רבין כערב רב נבע מסיבה פשוטה מאד:

ערב רב מותרים בהריגה. אם רבין אכן יהודי, הרצח שלו אסור.

בשורה של בתי כנסת ביטלו את התפילה לשלום המדינה, והחליפו אותה בקריאה ל”העברת ממשלת זדון מן הארץ.” כתובת “מוות לרבין” מילאו את הארץ. על העגלה של האחים היהודים קפצו גם מנהיגי הליכוד, בנימין נתניהו ואריאל שרון. בהפגנה המפורסמת בצומת הרצליה רעננה, הלך נתניהו מאחורי ארון קבורה; לימים יטענו תועמלני האחים היהודים שזה היה “ארון הקבורה של הציונות”, לא של רבין. וואלה.

הם ממש היו שמחים אם לא תסתכלו על התמונה הזו. קשה, אחרי הכל, לתת משמעות תמימה לחבל תליה.

והיתה, כמובן, ההפגנה המפורסמת בכיכר ציון, באוקטובר 1995. נתניהו ושרון נאמו על הבמה, אבל שורה של בכירי ליכוד אחרים – דוד לוי, מיקי איתן, דן מרידור – ראו ושמעו את הקהל, שצווח “מוות לרבין”, והחליטו שהם לא נשארים. נתניהו ושרון נשארו. באותה ההפגנה הופצו הכרזות של רבין במדי אס.אס.; הן הודפסו והופצו על ידי שני נערים חב”דניקים. ראש השב”כ כרמי גילון הזהיר בפומבי את מנהיגי הימין לאחר ההפגנה שמתבשל פה רצח; שרון טען שמדובר בהסתה פוליטית.

ואז התרחש הרצח.

מה קרה פה? לאמריקאים יש מושג חדש שמתאים לתופעה: Stochastic terrorism. השמעת קריאות פומביות וקריצות מובהקות לציבור האלים, מתוך ידיעה שמישהו יבין אותן ויישם את הרצח. מאחר ולא ידוע מראש מי יהיה הרוצח, ומאחר ואי אפשר להוכיח קשר בין מפיצי השנאה ובין הרוצח, מעודדי הטרור יוכלו לרחוץ אחר כך בנקיון כפיהם. לאמריקאים יש היסטוריה ארוכה בתחום, מימי הלינצ’ים ועד הפיגועים האחרונים. יש פוליטיקאים מפיצי שנאה, יש נשק זמין, יש אפסים שרוצים להתבלט איכשהו, ובשלב מסוים זו ודאות סטטיסטית שהשלושה יתמזגו לכדי מעשה.

מיד לאחר המעשה עצמו, מיהרו כל המעורבים להרחיק את עצמם. מיד נוצרה אגדה, כביכול לא היה יגאל עמיר תשובה לקריאה שהשמיע המון גדול אלא אדם בודד שפעל על דעת עצמו והאחים היהודים מתנערים ממנו.

בולשיט.

זוכרים את המכתב של דומב? בהנהגת האחים היהודים ידעו, שנה וחצי לפני הרצח, שבציבור שלהם מדברים על רצח. היו מספיק אנשים כאלה כדי לאיים באמצעותם על רבין. יתר על כן, למרות שהאחים היהודים ידעו שיש הרבה אנשים כאלה, הם הגבירו את עוצמת הפצת השנאה שלהם לרמות שלא נראו קודם לכן. הם ידעו שיש רוצחים פוטנציאלים – והם קראו להם בכל זאת. בואו. אתם תהיו שליחי ציבור. ביום שלאחר הרצח, מועצת יש”ע הוציאה הודעת גינוי לרצח, שכמו המכתב של דומב גינתה בעיקר את רבין עצמו. הטרוריסט ללילה אחד, חגי סגל, כתב מאמר שכותרתו “מה עשית, מטורף.” מה זאת אומרת מה הוא עשה, חגי? הוא עשה את מה שקראתם לו לעשות.

יתר על כן, עמיר לא פעל לבדו. על מעשה הרצח נשפטו איתו עוד שני אנשים, אחיו חגי עמיר ודרור עדני. אבל למחתרת של עמיר היה מעגל שני. הוא כלל את האנשים הבאים:

אוהד סקורניק

מיכאל אפשטיין

אריק שוורץ

כולם היו בחורי ישיבות הסדר. כולם היו מעורבים בהשגת נשק למחתרת של עמיר. כולם חמקו מדין.

מיד לאחר הרצח, החל מסע תקשורתי וציבורי שמטרתו היתה לטשטש את כל זה. הסיבה לכך היתה משולשת. קודם כל, האחים היהודים היו חייבים איכשהו לנקות את כל הדם הזה מהידיים שלהם, אחרת ירדוף אותם. שנית, ראש הממשלה היה שמעון פרס, אדם שלא היסס למכור עובדות במורד הנהר אם חשב שסילוקן יועיל לו, ובאחת מההזיות היוצאות דופן שלו הוא חשב שיוכל להקים ממשלה עם האחים היהודים.

שלישית, הציבור היהודי לא רצה לדעת. האמת היתה מפחידה מדי. הבטה בפני העובדות היתה מצריכה נקיטת פעולות כואבות: הנחתת מכת מוות על כמה מהמוסדות של האחים היהודים, כמו למשל ישיבות ההסדר, הצבא הפרטי שלהם. פירוק היכולת שלהם לבצע משהו דומה לזה בעתיד. ואת זה עוד איכשהו אפשר היה לבלוע: מותר להניח שרבין, אם היה שורד את ההתנקשות, או אם עמיר היה מחסל דווקא את פרס, כפי ששקל לעשות, היה עושה בדיוק את זה.

אבל היתה בעיה: לא רק האחים היהודים היו מעורבים ברצח ובשאיפה לרצח. חברו להם גם מנהיגי הליכוד, שרון ונתניהו. האם הם ידעו מה הם עושים? נתניהו, אנחנו יודעים, הוא פחדן. סביר להניח שהוא לא הבין על איזה נמר הוא רוכב. ביחס לשרון, אני יכול להאמין לכל דבר.

אבל, מהבנה או בחוסר הבנה, מרצון או כתוצאה מכך שנגררו, הם רכבו על הנמר. הם סיפקו לאחים היהודים ולרוצח עצמו את הלגיטימציה לרצח: זו לא רק המחאה האלימה שלהם בלבד, זו המחאה האלימה של המחנה הלאומי כולו. איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק.

וזו הסיבה המרכזית שאנחנו תקועים עם הרצח הזה בגרון 23 שנים לאחר מעשה. מחנה שלם קם על מחנה אחר לרוצחו. התגובה הנדרשת לפעולה כזו היא מלחמת אזרחים. והציבור הישראלי נרתע ממנה.

ובצדק נרתע: מכל האסונות הידועים לאדם, מלחמת האזרחים היא הגרועה שבהם. אבל הרתיעה מהתגובה הזו, המסע הצווחני של האחים היהודים שהחל מיד לאחר הרצח כביכול הם קורבנותיו, וראש ממשלה רופס ומתרפס שלא היה מסוגל למצוא דרך שלישית הובילו לכך שלרצח לא היה פורקן. העובדה שמסית מרכזי כמו בנימין נתניהו הפך חצי שנה אחר כך לראש ממשלה סגרה את הגולל על האפשרות של פורקן ופתרון.

אבל הזכרון עדיין מציק – בעיקר למחנה הרוצחים. הוא עסוק ללא הרף בנסיון לנקות את ידיו. לצורך כך הוא נדרש להכחיש את המציאות וליצור מציאות אלטרנטיבית שבה כל זה לא קרה. אלא שזה קרה, מנהיגי האחים היהודים ידעו שזה קרה, ועשור אחר כך הם ניסו לחזור על התרגיל בימי ההתנתקות. הם נכשלו: הפעם ניצב מולם אדם חסר מעצורים בדיוק כמוהם, אריאל שרון.

אבל זה הצליח פעם אחת, ולכן סביר להניח שהמעשה יחזור על עצמו. ידיהם דמים מלאו. מה שחשוב, על כן, הוא לא מה שחושבים האחים היהודים והמציאות המדומה שבנו להם: הוא להזכיר למה שנשאר מהציבור הישראלי את מה שהיה – ואת מה שצפוי לשוב ולהיות.

נזכור מי רצח. נזכור מי נרצח. נזכור ולא נשכח.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הימין דורש שהשמאל ישתתק בעת נאומו של נתניהו. הדרישה הזו, כמובן, מופנית תמיד לכיוון אחד

הטרוריסט המורשע חגי סגל פרסם אתמול (א’) טור באחד מכלי התקשורת של שלדון אדלסון, מקור ראשון, בו הוא קורא למתנגדיו של נתניהו לסתום את הפה בזמן ביקורו של נתניהו בוושינגטון. סגל משווה את מדינת ישראל ליחידה צבאית ודורש מיריביו הפוליטיים לקבל עליהם משמעת ערב מבצע, ולא ל”פגוע במוראל” של הכוחות.

פובליציסט מוכשר הרבה פחות, חיים שיין מעוד אחד מכלי התקשורת האדלסוניים, מעלה פחות או יותר את אותה הדרישה. הוא כותב ש”עכשיו, כשראש הממשלה נמצא בארה"ב ועומד לנאום בפני עולם ומלואו, חובה לקחת פסק זמן, להפסיק את הוויכוחים ולתת לידידי ישראל, כמו גם לאויבי המדינה, את התחושה וההכרה שאין כוח בעולם שיכול לפורר את ברית הגורל היהודית.” יש רק בעיה אחת: בישראל יש ויכוח על כל מילה בטקסט של שיין, עד וכולל “ברית הגורל היהודית.” נתניהו הכריז שהוא יוצא לוושינגטון כ”מייצג העם היהודי”; יהודים בארה”ב מיהרו להבהיר שלשלשת עופות לא מייצג אותם.

מה שהימין האדלסוני רוצה הוא שכאשר ראש הממשלה מתעקש על כך, יחדל הדיון הדמוקרטי במדינה. אי אפשר יהיה למתוח ביקורת פומבית על השליט. סגל רוצה שהישראלים יצדיעו ויסתמו את הפה; שיין חושש מ”פילוג.”

פעם היה נהוג לשמור את הדרישות האלה למצבי מלחמה. גם אז זו היתה דרישה מופרכת ואנטי-דמוקרטית, אבל היא יכלה לפחות להשען על מסורת. כאן דורשים מאיתנו לקבל אוטומטית את עמדת השליט בשאלה אסטרטגית שנויה במחלוקת.

למותר לציין שהימין לא מקבל על עצמו את אותן המגבלות, כאשר היוזמה המדינית מגיעה משמאל. סגל לא היה מעלה על דעתו לדרוש ממתנגדי ההתנתקות, למשל, לסתום את הפה אחרי שאריאל שרון כבר קיבל החלטה (שאושרה, בניגוד למדיניות של נתניהו, גם על ידי הכנסת.) סביר להניח שהוא לא היה מבין איך אפשר להשוות.

אלא שהתביעה הזו נגועה בצביעות חדה, משום שיש לנו דוגמא ברורה כיצד התנהל נתניהו עצמו במצב דומה. בתחילת שנות התשעים, כשממשלת רבין היתה עסוקה במו”מ עם סוריה על נסיגה מרמת הגולן, קרא נתניהו מעל בימת הכנסת את “מסמך שטאובר,” המסמך שהוכן עבור הרמטכ”ל ליפקין-שחק כרקע לשיחות עם עמיתו הסורי. בכך חשף נתניהו את עמדותיה של ישראל במשא ומתן והעניק למודיעין הסורי הצלחה שספק אם אי פעם העלה בדעתו. עוד קודם לכן, נסע נתניהו לוושינגטון כדי להפעיל את הרפובליקנים בקונגרס כדי לטרפד את נסיונות ממשלת רבין להביא להצבה של כוחות אמריקאים בגולן.

כלומר, נתניהו לא נהג כפי שדורשים מאיתנו כעת שכירי העט של אדלסון. הוא עצמו עשה כמיטב יכולתו, כולל שימוש עילאי בחסינותו כחבר כנסת (שימוש שהיה בוודאי גורר חבר כנסת פלסטיני להעמדה לדין), כדי לשבש את תוכניותיה האסטרטגיות של הממשלה; תכניות שהוא סבר שמזיקות לעתידה של ישראל.

ככה מתנהלת דמוקרטיה. הוויכוח לא נגמר, אף פעם. תפקידה של האופוזיציה הוא להתעמת עם הממשלה על כל דבר. החששות מ”פילוג”, ההתרפקות על יחידה צבאית שמצדיעה ומבצעת, הוא נחלתם של משטרים סמכותניים עד דיקטטוריים, לא משטרים דמוקרטיים.

טוב לדעת שזה סוג החשיבה שהקריקטורה האנטישמית, שמממנת את ראש הממשלה, משלמת עבורו.

עוד דבר אחד: אין לי מושג מה כולל ההסכם האמריקני עם איראן, משום שהסכם כזה טרם הושג. עם זאת, בניגוד לדעה הרווחת בממסד הבטחוני ומפומפמת על ידי התקשורת היהודית, הנחת היסוד שלי היא שכל הסכם טוב ממלחמה. ישראל איננה נאבקת מול איראן על קיומה; היא נאבקת מולה על הגמוניה. לישראל, על פי מקורות זרים, יש די נשק גרעיני כדי להפוך את איראן למדבר זכוכית כמה וכמה פעמים. אנחנו רבים על המונופול, זה הכל. ואני לא מוכן לסכן את חיי במלחמה אזורית עבור שימור המונופול הזה.

(יוסי גורביץ)