החברים של ג'ורג'

עתירה חדשה דורשת למסד את פעילותה של הוועדה לאנרגיה אטומית בחקיקה ראשית והכפפתה לביקורת ציבורית

בסוף חודש אפריל, יצאתי עם גלינה לסיור מודרך בקייב, בהנחייתו המעולה של שלום בוגוסלבסקי (הסיור מומלץ בחום, סיור נוסף יוצא באוגוסט – הרשמו בהמוניכם.) היום החמישי של הסיור הוקדש לביקור בצ’רנוביל. זו היתה הזדמנות טובה ללמוד על ההיסטוריה של האסון ×”×–×”, שעדיין מורגש מאד באזור. ראשיתו בהכחשה טוטאלית ושקרים גסים הן לאוכלוסיה והן להנהגת ברית המועצות. בשל השיהוי בהכרה במהות האסון, הנזק הפך לרחב הרבה יותר ובסופו של דבר לא פחות מחצי מיליון פועלים וחיילים סובייטים נאלצו לחשוף את עצמם לסכנות של קרינה ברמות לא מוכרות. הם כונו “ליקווידטורים” (מחסלים) של הקרינה, קיבלו כמה עיטורים, ואחר כך המדינה זרקה אותם לכלבים, בנוהל. אזור שלם הפך לבלתי מיושב, ואנחנו עדיין לא סגורים על מה בדיוק קרה שם. אף אחד, כמובן, לא נשא באחריות.

היום (ד’) הגיש עורך הדין איתי מק עתירה לבג”ץ, שאני גאה להיות בין החותמים עליה, שדורשת מן המדינה להסביר מדוע לא תעגן את מעמדה של הוועדה לאנרגיה אטומית בחוק, כפי שנעשה למשל לשב”כ.

ראשיתה של הוועדה לאנרגיה אטומית בתקנות סודיות שהתקין דוד בן גוריון בימי משטר האופל של מפא”י. באותם הימים, אסור היה בכלל לדבר על קיומו של הכור הגרעיני; עד היום, אין אפשרות לדבר על הנשק הגרעיני שישראל מחזיקה (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) בגלוי. כלומר, מדי פעם שמעון פרס פולט פרטים, כי הוא צריך לתחזק את האגדה שלו, אבל על שאר האזרחים נאסר בפועל דיון בנושא.

העתירה כשלעצמה לא דורשת את שינוי מדיניות העמימות; היא מכירה בה, אבל היא דורשת שיהיו כללים ברורים לעבודתה של הוועדה לאנרגיה אטומית. המצב הנוכחי הוא שהיא כפופה לחלוטין לראש הממשלה, שהוא היחיד שמוסמך לתת לה הנחיות. הוועדה לאנרגיה אטומית היא, כרגע, בו זמנית, הגוף שאחראי להפעלת הכור הגרעיני המזדקן שלנו (על כך מיד), וגם על ביקורת על פעולתה שלה-עצמה. יש לוועדה לאנרגיה אטומית יחידה לרישוי בטיחות, וזו נמצאת תחת ביקורת של ועדה חיצונית – אבל זו מאוכלסת בחלקה על ידי גמלאי הוועדה לאנרגיה אטומית.

כמו כל תחום שיש בו יותר מדי סודיות, אף אחד לא יודע מי בדיוק אחראי. בממשלה הנוכחית, האציל ראש הממשלה את סמכויות הוא”ט לשר האנרגיה יובל שטייניץ. אבל לא ברור מה תחומי האחריות בינו, בין ראש הממשלה, ובין שר הבטחון. (מהרגע שהתחלתי לרשום את הרשימות לפוסט הזה, הפך ראש הממשלה גם לשר הבטחון, בנוסף לתפקידיו כשר הכלכלה, שר החוץ, שר התקשורת והשר לפיתוח אזורי; תוך התאפקות מהערה לגלגנית על הצורך הדחוף במשילות, אציין רק שספק אם יש לו, בין כל שאר תפקידיו, את הזמן הנדרש לפקח כיאות על הוא”ט).

שורה של אסונות בהיסטוריה הישראלית, ממלחמת יום כיפור ועד המשט הטורקי, הולידו ועדות חקירה. אלו גילו, כל אחת בתורן, שחלק מהסיבות לאסון הן חוסר בהירות בשרשרת האחריות. כשאסון גדול קורה, הנטיה הראשונית במצב של עמימות היא לנסות לטייח דיווחים עליו כדי לסגור את התיק בכמה פחות נזק סביבתי – לבעלי האחריות. ראינו את ×–×”, למשל, בדליפת הנפט בצינור של קצא”א – עוד גוף חשאי שעל פי שורה של דיווחים קונה נפט מאיראן.

המודל של שירותי הבטחון הישראליים והרבה מתרבות השושו שלה נלקח ישירות מן המודל הבריטי. בריטניה חוקקה חוקים בחקיקה ראשית, כלומר כפופה לביקורת ציבורית, ביחס לאנרגיה אטומית כבר ב-1946, שנתיים לפני הקמתה של מדינת ישראל. בריטניה, כמו ארה”ב, צרפת ומעצמות מערביות אחרות, התקיימה במשך כ-50 שנה תחת איום השמדה טוטאלי בנשק גרעיני מצד ברית המועצות. אף על פי כן, התנהל בהן דיון ער ולעתים סוער בשאלה של אנרגיה גרעינית ונשק גרעיני. יהיה מסובך מאד לטעון שישראל נמצאת תחת איום גדול יותר.

אבל, שוב, הנושא הוא לא הנשק הגרעיני שישראל מחזיקה (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה). הנושא הוא בטיחות גרעינית. דו”ח מבקר המדינה שפורסם אמש (ג’) מצא שגורמי החירום של ישראל לא ערוכים לאירוע של דליפה גרעינית. האירוע המדובר ×”×™×” קטן ומקומי – מכולה בנמל אשדוד. עכשיו נסו לתאר לעצמכם מה יקרה אם ×™×”×™×” לנו אירוע בסדר גודל של רבע-צ’רנוביל בכור הגרעיני.

וזה לגמרי יכול לקרות. אחרי הכל, אין שום פיקוח ציבורי על הוא”ט והיא זו שאחראית לפקח על עצמה. השר האחראי עליה עסוק בשלל תיקים אחרים. הכור עצמו זקן מהמקובל בתקנים בינלאומיים, ולאחרונה דווח שנמצאו בליבה שלו למעלה מ-1,500 פגמים.

נניח שיש שם תקלה גדולה. מי ידווח עליה? למי? מתי? כמה זמן יחלוף עד שהידיעה תגיע למי שמסוגל לטפל בתקלה? מה יקרה כשיצטרכו להביא תגבורות? מתי יודיעו לתושבי האזור שהם חייבים לעוף משם? מי יטפל בפינוי הזה? האם הוא ערוך לכך? מי ביקר את היכולת שלו לעמוד באתגר הזה? למי הוא דיווח?

אנחנו לא יודעים. סביר להניח שגם לא נדע, כי אנחנו חיים במדינת שושו. אבל אנחנו בסופו של דבר אזרחים. אין לנו את הלוקסוס לומר שאסור לנו לדעת, כי יש מישהו שיודע וצריך לסמוך עליו. ביותר מדי מקרים, המישהו הזה ישן על ההגה, לעתים קרובות אחרי שהזניח את הבלמים. הגיע הזמן שהוועדה לאנרגיה אטומית והנהלים שלה יוסדרו בחוק, כך שאם יקרה מישהו, לפחות תהיה שרשרת פיקוד מסודרת וברורה.

לפחות זה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

קול בכתב ערווה: השיחה בין הרמטכ"ל בני גנץ וקצין הקישור שלו מטעם הזרוע האזרחית של צה"ל, אהוד ברק, שאתר ynet חשף אמש באומץ, מרתקת. שני הקצינים הבכירים מתבדחים על חשבונן של נשים, ברק מציע שהעוזרת שלו – סליחה, "העוזרת של השר"; כתב על זה יפה שחר – והמח"ט, שקולט שהם מסתבכים, משליך את עצמו לקו האש וזורק הערה על כך "שכל זמן שהיא בלי מדים ועם בגדים, זה בסדר", כדי למשוך אש משני הבכירים ממנו.

הבעיה היא פחות בבדיחות השובניסטיות ובמה שמגיע אחר כך. גנץ מורה לכתבים באזור, אנשי גל"צ וערוץ 2, לא לדווח, ומאיים עליהם. הוא מבין שהוא וברק הסתבכו, אז הוא מנסה לרכך את האיום בחצי בדיחה על "זה יהיה הדיווח האחרון."

לא יודע בקשר אליכם, אני לא הייתי רואה את זה כבדיחה אלא כאיום מרוכך, כזה שמבוצע באופן שאפשר יהיה לסגת ממנו אחר כך. ומתסבר שאני לא היחיד שחושב שגנץ היה רציני לגמרי: גם דוברי צה"ל ומשרד הבטחון הבינו כלשונה את ההנחיה של גנץ, ופנו לאחר מעשה לכתבים הצבאיים, בכלל זה לכתבי סוכנות זרה, ודרשו מהם לצנזר את ה"בדיחה." הכתבים, כמובן, צייתו – עד ש-ynet שבר את אחדות השורות. בואו נאמר שיש לי הרגשה שהכתב הצבאי של ynet לא יקבל סקופים בקרוב. אבל עכשיו אנחנו יודעים מה היחס בין דובר צה"ל והכתבים הצבאיים: כזונות המפרכסות זו את זו.

ההתבדחות הזו על אחד הנושאים הרגישים מגיעה כיממה אחרי שברק דרש שסיעת העבודה תמשוך הצעת אי אמון שלה בנושא הדרת הנשים כי "היא תפגע בצה"ל." היא מגיעה אחרי שהקצינים של גנץ, בעידודו, גנזו בפועל את יישום דו"ח ועדת שגב, שקבע כי יש לשלב נשים בכל התפקידים בצה"ל, וזאת בשל התנגדותם של גורמים דתיים. בפעם הבאה שיגידו לכם שבחורי ישיבות עושים יותר משמעותי יותר מזה מחיילות, תזכירו להם שני דברים: קודם כל, שבחורי ישיבות ההסדר הם משתמטים ברשיון, שמשרתים בקושי 16 חודשים, כלומר פחות מחיילות; ושנית, שחיילות לא יכולות לעשות יותר משום שבחורי הישיבה והרבנים שלהם, בסיוע קצינים מוגי לב, מונעים מהן לעשות יותר.

במדינה נורמלית, גנרל שמאיים על עיתונאים ×”×™×”, אם לא נבעט מתפקידו, עומד לדין על התנהגות שאיננה הולמת קצין. רק שבצה"ל אוכפים את המשמעת, במידה שבכלל אוכפים אותה, רק על חפ"שים וקצינים זוטרים. מה שמביא אותנו ל…

כשהבעת דעה היא לא הבעת דעה: הנשיא בדימוס קלינטון זכה לכמה וכמה קיתונות של לגלוג ארסי בפרשת לווינסקי, כשאחד מעוכרי הדין שלו הסביר ברצינות גמורה שהתשובה של קלינטון תלויה באופן שבו מגדיר את בית המשפט את המילה is. מסתבר שקצת מההתפתלויות האלה שמורות גם לדובר צה"ל.

לפני כשלושה שבועות כתבתי כאן על ההערות הפוליטיות שהרשה לעצמו רס"ן פטר לרנר, דובר פיקוד מרכז, בחשבון הטוויטר שלו. בין השאר, לרנר כתב על חוק העמותות – שהוא כזכור עדיין הצעת חוק – ש"לדעתי צריכה להיות חשיפה מלאה מצד הארגונים, כדי שאנשים ידעו," כלומר אימץ בפועל את העמדה של "אם תרצו." את הציוץ המקורי של לרנר אפשר לראות כאן.

למרות פניה לדובר צה"ל לפני שלושה שבועות בשאלה אילו צעדים הוא מתכוון לנקוט כלפי קצין שעבר על ההנחיות הברורות מאד שאוסרות על חיילים לנקוט עמדה פוליטית, לא התקבלה כל תשובה ממנו. בשבוע שעבר ניהלתי שיחה לבבית (במובן החריג של "שני הצדדים ניסו לעקור זה את ליבו של זה") נוספת עם דובר צה"ל, ללא תוצאה.

הבוקר ניהלתי דיון אישי בטוויטר עם לרנר עצמו. אפשר לראות את עיקריו כאן. לרנר טען שמדובר בחשבון הטוויטר האישי שלו, מה שיכול להיות אבל לא מתיר לו לנהל בו דיונים פוליטיים. יאיר נתניהו, שכתב הערות פוליטיות בדף הפייסבוק האישי לגמרי שלו, ננזף ואולץ למחוק את התוכן הפוליטי. מה שהיה מדהים בדיון עם לרנר הוא שהוא טען שהוא בכלל לא הביע דעה. כששאלתי אותו איך הוא מפרש את הביטוי "In my humble opinion there should be full disclosure" אם לא כהבעת דעה, הוא טען שאפשר לפרש את המשפט בכל צורה שהיא ("That could be interpreted any which way").

תדע כל אם עבריה, אפילו שרה נתניהו: אם הבן שלך מתכוון לעבור על הפקודות של צה"ל, כדאי שיהיה קצין בתפקיד בכיר, אחרת הוא יזומבר.

ומאחר ונכנסנו בצה"ל בעקביות בפוסט הזה, נהיה הוגנים ונזכיר לחיוב את בית המשפט הצבאי של יהודה, שזיכה נאשם פלסטיני מרוב האישומים נגדו מאחר והגיע למסקנה שהתנהגות חוקרי השב"כ שהוציאו ממנו הודאה "שללה את רצונו החופשי." השופטים לא העזו לכתוב מילה על עינויים, וכמובן לא הורו להעמיד לדין את החוקרים; בואו לא נסחף. הבלוג מאחל לשופטים הצבאיים צבי לקח, טל בנד ואמיר דהאן הצלחה בתפקידם החדש, שיהיה כנראה באיזו סדנת תיקון טנקים בנגב.

הבנק של אם תרצו: בנק לאומי, שההתמחות שלו היא גזל רכושם של ניצולי השואה, מי שטען שהמסמכים של הרכוש שלהם הושמדו אבל התברר שהם בעצם בבריטניה, עורך כעת תחרות שבמסגרתה הוא יחלק משהו כמו 0.3% מהרווחים שלו, כשני מיליון שקל, לעמותות שוחרות טוב. המטרה היא לגרום, איכשהו, למישהו לומר משהו טוב על הבנק.

התקנון של התחרות קובע במפורש ש"למען הסר ספק, הפרויקט איננו מיועד לעמותות בעלות מטרות פוליטיות". אבל, ראה זה פלא, אחת העמותות שמשתתפות בו ושאמורה לקבל 40 אלף שקלים היא מיודעתנו "אם תרצו."

עכשיו, "אם תרצו" מעולם לא טענה שהיא איננה פוליטית; היא טענה לכל היותר שהיא "תנועת מרכז", רק כזו שבמקרה הוקמה על ידי מתנחלים, שהיו"ר שלה היה יו"ר תא כתום ומועמד לכנסת מטעם מפלגה של מתנחלים, שמקבלת כספים מאנשי ימין מובהקים ושמתנהלת כמו זרוע של לשכת ראש הממשלה. עכשיו בנק לאומי מנסה לטעון שמדובר בעמותה לא פוליטית משום שהיא "לא מפלגתית." יכול להיות שכמו על ג'ון הייגי, גם על בנק לאומי מנסה "אם תרצו" לעבוד בתואנה שהיא עוסקת ב"חינוך", תוך הסתרת העובדה שהיא עוסקת בחינוך מחדש. הייגי נדפק על ידי "אם תרצו" פעמיים, אבל אחרי שהופנו זרקורים אל התנועה ואל העובדה שהיא השתמשה בסוכנות היהודית כצינור הזרמת הכספים שלה, הוא הפסיק לתרום.

אפשר לשכנע גם את בנק לאומי שזה לא רעיון טוב לתמוך בה. אחרי הכל, הוא יעביר לה לא רק כספים של ניצולי השואה, אלה ש"אם תרצו" עושים הכל כדי שישראל תדמה למדינות שמהם נמלטו, אלא גם את כספם של מחזיקי החשבון בבנק: כספי העמלות של בנק לאומי הולכים לממן את התנועה הפולקיסטית הזו, שכתבה במצע שלה שהיא תומכת ב"מדינה יהודית", עד שעדי אלקין הפנתה את תשומת הלב לכך שהיא השמיטה את "דמוקרטית." בואו לעמוד הבית של בנק לאומי ואמרו לו מה אתם חושבים.

אם תדברי, נשתיק אותך: היום העידה במשפטם של נפגעי הכור בדימונה ד"ר תלמה בירן, ומהממצאים שלה עולה כי עובדי הכור היו חשופים למנות קרינה יומיות שהחוק הישראלי מתיר במשך שנה.

זה לא היה כל מה שבירן העידה עליו: לדבריה, איש מלמ"ב – ארגון האופל ששומר על סודות הגרעין של ישראל, בחוסר הצלחה מרשים – התקשר אליה לאחר שהגישה את חוות הדעת שלה, ואיים עליה שהוא יעמיד אותה לדין בשל הפרה של חוק הצנזורה. כנראה שבניגוד לתרגילים קודמים של המלמ"ב, כמו העמדתו לדין של תא"ל יצחק יעקב, הפרקליטות לא קנתה הפעם את הבולשיט, כי איש המלמ"ב חזר בו מאיומיו.

חבר הכנסת דב חנין (חד"ש) הגיש שאילתה למשרד הבטחון, בשאלת האיומים של אנשי המלמ"ב על בירן. הוא גם מזכיר שמדובר בכור ישן במיוחד, בן 50 שנה, וככזה הוא מסוכן – ויש לדון בהשלכות של המשך קיומו. ישראל, נזכיר, היא מדינה שרעידת אדמה קשה פוקדת אותה מדי כ-80 שנה. הכורים בפוקושימה, במדינה שאמונה מעט יותר מישראל על תחזוקה, לא עמדו ברעידת האדמה הקשה שם. הדבר האחרון שנצטרך כשנאסוף את עצמנו מבין ההריסות ויסתבר לנו ששירותי ההצלה לא עובדים כי אלי ישי שלח מזכרים לאוצר אבל לא עשה שום דבר, הוא גם לגלות שחטפנו קרינה. לידיעתכם/טיפולכם.

(יוסי גורביץ)