החברים של ג'ורג'

בעקבות הפינוי האלים של המאחז חוות גלעד – שגם בו, כרגיל בעת האחרונה, הגיעו השוטרים האלימים ללא תגים וכשהם רעולי פנים – פרסמו מארבעה מחברי ה"סנהדרין החדשה" פסק הלכה (זהירות, PDF) שהוא למעשה קריאה למרד במדינת ישראל.

הארבעה הם פרופ' הלל וייס, שהתפרסם כאשר ייחל למותו של מח"ט חברון ובשורה של קללות אחרות; ישראל אריאל, ראש מכון המקדש ומי שהיה מס' 2 ברשימת כ"ך לכנסת; שלום דובער הלוי וולפא, מהקיצוניים שבאנשי חב"ד, מי שיצר את החיבור הישיר בין התנועה ובין פלג אנשי כהנא בהנהגת ברוך מרזל, ושהוא הרב של נציג כ"ך בכנסת, מיכאל בן ארי; ודב שטיין. שטיין ואריאל נעצרו בעבר, לא ברור על שום מה – הניסוח מעורפל במכוון – אבל בהחלט יתכן משום שהוציאו דין מוסר על פקידי ממשל; אריאל עשה זאת בעבר. הארבעה מהווים את "בית הדין לענייני עם ומדינה" של "הסנהדרין החדשה", מוסד שאיננו מוכר על ידי רבני הממסד אבל זוכה ללגיטימציה על ידי עדין שטיינזלץ, המחבר של הפירוש הפופולרי לתלמוד, וזוכה ליותר ויותר אהדה בקרב המתנחלים הקיצונים.

פסק ההלכה שלהם, ששווה לקרוא אותו במלואו ולו כדי להבין את העולם הסהרורי שבו הם חיים – הם טוענים שצה"ל והמשטרה הביאו עמם "ערבים שכירי חרב" – קובע כמה פסיקות חשובות. נתחיל מהמופרכת והמתלהמת: ש"ראש הממשלה יצא למלחמת חורמה, כדי לעקור את המתיישבים ביהודה ושומרון".

מילא הקשקוש הזה, אבל מה שבא אחר כך מדאיג משמעותית הרבה יותר: תוך שימוש בשורה של תרגילים הלכתיים זולים במיוחד (המוכר שבהם הוא ההשענות על הרמב"ן לצרכי הטענה שיש מצווה של ישוב ארץ ישראל, נסיון עקום לתרץ את שתיקת הרמב"ם בנושא, והתעלמות מוחלטת מכך שהתלמוד מורה, למשל, שיש לעזוב את ארץ ישראל לשם פרנסה), מרחיבים הארבעה את המושג של "מסירות נפש". יש שלוש עבירות שעליהם מצווה יהודי למסור את הנפש ולא לציית: עבודה זרה, שפיכות דמים, וגילוי עריות. עכשיו הם מצווים על יהודים לגלות "מסירות נפש" גם כדי למנוע פינוי מאחז: "אך מי שבא לעקור יהודים בכפיה מאדמת הארץ, ולכפות עליהם בכוח הזרוע לעזוב את הבית ולפנות את הישוב, חובה מן התורה על כל אדם מישראל לדבוק בארץ ישראל, ולהתנגד לעקירה במסירות נפש, ובכל מחיר, כפי שמוסרים את הנפש מול גוי".

במילים אחרות, הארבעה רומזים בגסות שפינוי ישובים הוא מצב של שמד, שבו יש מצווה למסור את נפש כדי שלא לעבור על מצוות שוליות יחסית. כלומר, הרחקתו של אדם מאדמת ארץ ישראל הפכה בעיניהם לשוות ערך לאילוצו לעבוד עבודה זרה, לשפוך את דמו של אדם אחר, או לבוא על העריות. הארבעה נזהרים מאד שלא לומר כיצד צריך המתנחל למסור את נפשו, כי אם כאשר אומרים לאדם שעליו למות למען אמונתו, ושהאדם שבא מולו הוא גוי – או, כפי שהם כותבים בהמשך, גרוע מגוי – אז מאליה עולה השאלה אם מותר לנהוג בו כבגוי, על פי כל הלכות "תורת המלך" (ספר שאריאל כתב לו "הסכמה" נלהבת, תוך קריאה חוזרת ונשנית לרצוח ילדים פלסטינים). ללולאת החנק הזו אין הארבעה מוכנים לתחוב את צווארם; הם מעדיפים לקרוץ, ובקריצתם לדחוף אליה את צוואר תלמידיהם, כמנהגם של רבנים מימים ימימה.

כלומר, הארבעה לקחו מצווה מוטלת מאד בספק – ישוב הארץ – שכלל איננה מופיעה ברשימת המצוות של הרמב"ם, ושכבר כותבי התלמוד סייגו אותה משמעותית בכך שהתירו לצאת מן הארץ, והפכו אותה לעיקר כל העיקרים. מכיוון שהגיעו לכך, ומאחר ויש פקידים ממשלתיים שאף על פי כן מורים על פינוי מתנחלים, הם ממשיכים אל המסקנה המתבקשת: תפקידם של פקידי שלטון יהודים, לשיטתם, הוא ליישב את כל ארץ ישראל; אבל משעה שאין הם עושים זאת, "משעה ששליחים אלה מפנים עורף לתפקידם ופותחים במלחמה במתיישבים יהודים, בכך הפכו לזרוע של האויב. בין אם עשו זאת מדעת, ובין אם עשו מטיפשות, הרי הם מועלים בשליחותם, והם פסולי שלטון".

כלומר, פקיד או שר שאיננו עושה את רצונם של המתנחלים הוא "זרוע של האויב" ו"פסול שלטון". קשה לחשוב על הגדרה אחרת למילים הללו פרט למרד ולהמרדה. הנה כי כן, מדינת יהודה קמה במדינת ישראל, בת קמה באמה, הסרטן קם על הגוף להכריתו.

אלא שמדינת ישראל, אפעס, עסוקה ב"אח הגדול", וזה כתוב בשפה רבנית, חצי בקוד, למי יש כוח וראש לכבדות הזו, עזוב אותנו באמא'שך. המרד, עד כה, הולך לגמרי לא רע: האינתיפאדה היהודית איננה פוסקת, נהנית מעצימת עין של השלטון – שלא מבין, או אם הוא מבין רופס מכדי להגיב, שמטרתה היא בראש ובראשונה חיסולו, והעמדתו של משטר מלוכני במקומו. ואיך לומר, למרות ששרה נתניהו משחקת היטב בתפקיד מארי אנטואנט, לא סביר שהם יבחרו בבנימין נתניהו לתפקיד. ואף על פי כן הוא, כמו המשטר כולו – אבי ההתנחלויות שמעון פרס ניסה להפוך את אריאל, לפני שנים רבות-רבות, לראש ישיבת הסדר בהר סיני (!) – מעדיף להתעלם, לקוות שזה יחלוף.

סביר שמה שיחלוף תהיה דווקא הרפובליקה הישראלית השלישית.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: לפני כמה שבועות חזה בן כספית את היום שבו נתגעגע לאסד. היום הזה מתקרב מאד, ובקרוב – כך החשש – נשמע את ישראל מביעה געגועים לאיש שעד שלשום הקפידה לגנות כרודן אכזר וכאויב השלום. ישראל: התומכת האחרונה של הגרועים שבמשטרים, מדרום אפריקה של האפרטהייד (בעלת ברית אסטרטגית) ועד משטר מובארק.

(יוסי גורביץ)