החברים של ג'ורג'

במהלך הפגנה מנומסת מול ביתו אמש (ז'), לאחר מעצרו השערורייתי של באביקר אברהים, יצא יהודה וינשטיין, בעוונותינו היועץ המשפטי לממשלה, אל המפגינים. וינשטיין אמר להם שהוא לא מכיר את הפרשה, אבל הוא יברר את הפרטים. עד כה, המדינה – שאמורה היתה לענות על בקשת ההבאס קורפוס עד השעה 17:00 – ביקשה בעיקר דחיות. אבל זה לא משנה אם וינשטיין מכיר את אברהים; מה שחשוב הוא שהוא חתום על הנוהל שמאפשר לעצור אותו, מבלי שעשה כלום, לשארית ימי חייו.

באביקר אברהים הוא פליט שנמלט מסודאן לפני שבע שנים, ונחשב לדמות מוכרת ומובילה בקהילת הפליטים בישראל. בין השאר, הוא משחק בהצגה שמעלה ספריית לווינסקי, שבה הוא מגלם את תפקידו של השוטר האטום. ביום חמישי הוא נתקל בשוטרים כאלה בדיוק.

אברהים שהה במקום עבודתו, כאשר הגיעו שוטרים למקום. הם האשימו אותו, לא ברור על סמך מה, בסחר באופניים גנובים; כמה אופניים היו מחוץ למקום עבודתו והם השתכנעו שהוא גנב והציב אותם שם. הם עשו עליו חיפוש ומצאו את הסלולר שלו. הם דרשו ממנו ראיות שהוא שלו. למוד נסיון, אברהים הושיט להם את הקבלה על הרכישה שלו. התרגיל הזה, של מעצר אנשים על אחזקת חפץ שגרתי כמו סלולר בטענה שהם לא הוכיחו את רכישתו, כבר מוכר למדי בקהילת הפליטים. אחר כך טענו השוטרים שתוקף הויזה של אברהים לא בתוקף. הוא הוכיח להם אחרת. זו היתה הנקודה שבה הם עצרו אותו.

עורך דינו של אברהים, אסף וייצן, מ"מוקד סיוע לעובדים זרים", אמר בשיחת טלפון כי לאחר מעצרו של אברהים ביום חמישי, הוא הובא להארכת מעצר למחרת, לאחר שאמר לשוטרים כי הוא רוצה לראות שופט. עם זאת, הוא לא ראה שופט, והמשטרה העבירה אותו לידי משטרת ההגירה, שהעבירה אותו למתקן שלה בנתב"ג. הסיבה לכך, לדברי עו"ד וייצן, פשוטה למדי: שופט מעצרים היה, ברוב המקרים, מורה על שחרורו של אברהים, פשוט משום שהעבירה בה הואשם – אפילו אם לשוטרים היו ראיות נגדו – לא נענשת במאסר. משטרת ההגירה לא שואלת שאלות מיותרות.

אז עכשיו נעלם אברהים לחור השחור של משטרת ההגירה. זו סירבה לאפשר לווייצן להפגש איתו, בנימוק שאין לו יפוי כוח כתוב, כשהיא מסרבת לאפשר לו בעצם לקבל מאברהים יפוי כוח כזה. במהירות שיא, כפי שהודתה המדינה היום, ביטל משרד הפנים את רשיון השהיה של אברהים והפך אותו בכך למסתנן. המדינה רוצה לגרש אותו. מתשובת המדינה עולה שביטול רשיון השהיה וצו הגירוש בוצעו על ידי משרד הפנים כבר ב-19 בחודש, קרי ביום שישי, קרי מיד עם הוצאתו של אברהים מבית המשפט. וואלה. התלוננתם על טיפול מייגע במשרד הפנים? יש דברים שבהם הוא זריז מאד.

וכאן נכנס וינשטיין לתמונה: על פי הסעיף בנוהל הטיפול במסתננים שמעורבים בהליך פלילי, שאושר על מי שהוא כנראה הרופס והגרוע שביועצים המשפטיים, אם נעצר מי שמוגדר כמסתנן, גם אם אין נגדו כל ראיות ולא מתנהל נגדו כל משפט, אפשר לכלוא אותו ללא משפט לתקופת מינימום של שלוש שנים. תקופת המקסימום? שארית חייו.

כלומר, בחתימת ידו, יצר וינשטיין מעמד – היד מהססת לכתוב "גזע" – של אנשים נטולי זכויות בסיסיות כמו הזכות לחירות, הזכות למשפט הוגן או, לעזאזל, למשפט בכלל. הוא יצר קבוצה של אנשים שדי להגיש נגדם תלונת שווא כדי לכלוא אותם לשלוש שנים לפחות.

עו"ד וייצן הגיש בקשה על פי נוהל הבאס קורפוס, שדורש מהמדינה להציג את העצור שבידיה ולנמק את הסיבה שבגללה הוא עצור. המדינה השיבה שהכל בסדר ושהוא נעצר כדין. ואכן, על פי נוהל וינשטיין, הוא נעצר כדין. המילה "כדין", צריך לזכור, לא אומרת הרבה בפני עצמה; גם משפטי האינקוויזיציה היו משפטים. גם שם ישבו משפטנים ולעתים דנו בדק מן הדק. גם הלכת דרד סקוט היתה הלכה.

אחת הפסיקות היותר ידועות לשמצה של בית המשפט העליון האמריקאי – מאור קטן למדי, שאוהבים להפנות זרקור אל הפסיקות המוצלחות והחריגות שלו, כמו בראון נגד מועצת בתי הספר, תוך התעלמות ממספר עצום של פסיקות בעייתיות הרבה יותר – היתה בפרשת דרד סקוט. הלה ×”×™×” עבד, שהצליח למצוא עורך דין שייצג אותו בתביעה להעניק לו ולמשפחתו את חירותם. הטענה של סקוט היתה פשוטה: במהלך נסיעותיו, אדונו של סקוט לקח אותו לוויסקונסין ואילינוי, מדינות שבהן העבדות היתה אסורה. כיוון שכך, הוא אמור להשתחרר.

בית המשפט העליון, בהנהגת הנשיא רוג'ר ב. טוני (Taney), דחה את התביעה של סקוט בנימוק פשוט לא פחות: סקוט לא היה אדם, הוא היה רכוש, והחוקה אוסרת על החרמת רכוש ללא הליך ראוי. טוני קבע שהחוקים שהעביר הקונגרס, שהגבילו את התפשטות העבדות, היו בלתי חוקתיים. הפסיקה השערורייתית הזו, שלא נתפסת כאפשרית היום אלא במוחות קיצוני האחים היהודים שמפנטזים על השבת העבדות, הובילה להתפטרותו במחאה של אחד השופטים, בנג'מין קרטיס. היא אף נחשבת לאחד הגורמים העקיפים שהובילו למלחמת האזרחים. אחרי הכל, היא דחקה את הרוב שהתנגד לעבדות אל הקיר: לא הותר לו אפילו לאסור את העבדות במדינתו. הוא נאלץ לראות בחירוק שיניים את בעלי העבדים מובילים את הרכוש האנושי ברחובות עירו. שנה וחצי אחרי פסיקת דרד סקוט, דרש תומך העבדות וויליאם יאנסי (Yancey) מהנציגים הצפוניים בוועידת המפלגה הדמוקרטית להודות שהעבדות צודקת. אחד הנציגים ענה לו: "כעת אומר לנו יאנסי שאנחנו צריכים להסכים לכך שהעבדות צודקת. הוא מצווה עלינו להליט את פנינו ולאכול עפר. ג'נטלמנים מן הדרום, אתם טועים בנו! לא נעשה זאת." והמפלגה הדמוקרטית התפלגה.

כמעט 160 שנים אחרי דרד סקוט, כמעט 150 שנים אחרי שהתיקון ה-13 שם קץ לעבדות, מאשר וינשטיין בחתימתו שיש קבוצה שלמה של בני אדם – לגמרי במקרה, כמובן, צבע עורם שחור – שהם, אם לא סחורות ממש, פחותים מבני אדם. די בעלילה עליהם (למשל, מצד נוכל בן העם הנבחר שלא רוצה לשלם להם את משכורותיהם) כדי להשליך אותם לבור משפטי שממנו אין כמעט דרך לצאת. לאברהים יש מזל נדיר: הוא דמות מוכרת. יש לו לא מעט חברים. כמאה מהם יצאו במוצ"ש הביל של יולי להפגין למענו מול ביתו של וינשטיין. לרוב הפליטים אין מזל כזה. אין מי שיכיר אותם, אין מי שיגיש בשמם עתירות הביאס קורפוס. הם נאלמים, ונעלמים אל הבור שחפר עבורם וינשטיין. בציבוריות הישראלית, המקבילה של החלטת דרד סקוט של וינשטיין עברה ללא כל רעש; יש בה יותר מדי תואמי יאנסי, ומעטים עדיין מעיזים לומר ש"אתם טועים בנו, לא נעשה זאת."

טוני לא הצליח לנקות את שמו מהכתם של פסיקת דרד סקוט; אם מישהו עדיין יזכור את וינשטיין בעוד 160 שנה, מה שנשמע לא סביר במיוחד – טוני, בסופו של דבר, היה משפטן חשוב; איש לא יטען זאת על וינשטיין, האיש שלתועלתו לא ידע מה קורה במטבחו, מבלי לגחך – יש לקוות שמה שייזכר ממנו, לדיראון, יהיה החייאתה של הלכת דרד סקוט. אם יש גיהנום, ואנשים כמו וינשטיין גורמים לאתאיסט המושבע הזה להשתוקק אליו לרגע, עד שהדם נרגע, הרי שמקומו של וינשטיין יהיה מדור אחד מעל זה של מחוקקי הקונפדרציה, שני מדורים מעל זה של ליאופולד מלך בלגיה, כשהוא חולק תא אחד עם טוני, שניהם צורבים על בשרם את כתב החרפה המשפטי שלהם, כשהם מדקדקים בכל תג ותג.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)