החברים של ג'ורג'

צה"ל ניסה למנוע מבוכה מעצמו, ואסר על צילום הנסיגה מלבנון. אחרי הכל, הם לא הצליחו להשיג תמונת ניצחון, ותמונת תבוסה – רק זה חסר להם. עיתונאי וצלם של ערוץ 1 הפרו את צו השטח הצבאי הסגור, וצילמו את צבאנו המהולל מזדנב. מפקד הכוח במקום, מג"ד גדוד 13 של גולני, התעצבן. רק שבמקום לעצור את השניים ולהעביר אותם לידי המשטרה הצבאית, שתעביר אותם לידי המשטרה האזרחית, שתגיש נגדם תלונה, הוא החליט לטפל בנושא באופן עצמאי. קצין צריך לקחת יוזמה, אחרי הכל.

אז הוא גנב את מפתחות הרכבים של השניים, וניסה לדרוס את הצלם. “ידיעות אחרונות" מוסר שבידיו צילום של הצלם שרוע על מכסה המנוע של ג'יפ המג"ד. עוד נטען שאחד החיילים קלט את רוח המפקד וכיוון נשק טעון אל אחד הצלמים.

דובר צה"ל, שהבין שזה לא הולך להיות היום שלו, הוציא תגובה שמגנה בעיקר את העיתונאים, וביודעו את נפש בהמתו, לא התאפק ושרבב את הטענה שמדובר ב"סיכון החיילים". ואשר להתנהגותו של המג"ד, שהיא לכאורה התנהגות שאיננה הולמת קצין? הנושא בבדיקה. העניינים כרגיל.

דובר צה"ל כיוון היטב: אם נסתכל על התגובות לידיעה, נגלה התלהבות מעצם הרעיון של דריסת עיתונאים. “הבו לנו עוד מג"דים כאלה"; “חבל שלא דרס"; וכמובן, הפנינה במס' 24. הכותרת: “כל הכבוד". הטקסט: “המגד (כך במקור) עשה מה שנדרש ממנו לעשות וזה היה הגנה על השטח מפני עיתונאים".

הגנה על השטח מפני עיתונאים. העיתונאים הם האויב. יש להתגונן מפניהם. יש לדרוס אותם ולקדם קצינים שעושים זאת. וכן, אני יודע: טוקבקים רחוקים מלהיות ברומטר מדויק. אבל הם ברומטר, ובמקרה הזה – קשה יהיה לטעון שהם אינם מייצגים.

הציבור הישראלי הוא אספסוף מוסת, שמזמן מעדיף לקבל ליטופי אגו במקום חדשות. העיתונות – על כל פגמיה, והם רבים – מציבה בפניו מראה, והוא אינו יכול לשאת את התמונה. הוא מעדיף לנפץ את המראה, או, לפחות, שיהיה מג"ד שידרוס אותה. ה"שטח הצבאי הסגור", שכל מתנחל יכול להכנס אליו כאוות נפשו, הוא התירוץ האולטימטיווי – ופגיעה בו מתירה עונש מוות.

במהלך המלחמה, הסית הצבא שוב ושוב נגד כלי התקשורת. הופעתה ההיסטרית של מירי רגב – “כשאתם משדרים את התמונות האלה [של פגיעת הרקטה ברכבת התחתית בחיפה – יצ"×’] אתם מסייעים לחיזבאללה! אני מציעה לכולם לפתוח את הרשתות הערביות ולראות את לבנון בוערת!” – נתנה את הטון, ונר"×’ אף הציע את התקשורת כאחראית לכשלון המלחמה, יחד עם אולמרט, פרץ וברק. דירסו את העיתונאים והצילו את ישראל. או לפחות הסיטו את תשומת הלב מהכשלון המעוות שהוא הצבא, הממשלה והציבוריות הישראלית.

ובפרפרזה על אייזנהאוהר, אם האספסוף כל כך רוצה משטר צבאי, בסוף לא תהיה ברירה לצבא אלא לתת לו אותו. אלא אם, כמובן, הוא יעדיף שתהיה מריונטה שתקרא "הדרג המדיני", ושבה אפשר יהיה לתלות כל אשם.

(יוסי גורביץ)

במאמר במגזין אטלנטיק בחודש ספטמבר, קרא ג'יימס פאלוז לממשלת ארצות הברית להכריז על נצחון במלחמה בטרור, ומיד לאחר מכן להודיע על סיומה. הוא ציין שהטרוריסטים מודעים היטב לכך שאין ביכולתם לנצח את המערב – ועל כן הטקטיקה שלהם היא לגרור אותו לתגובת-יתר, שתעורר עליו את זעם העולם המוסלמי, תפגע בלגיטימיות שלו, ותאלץ אותו לוותר על ערכיו.

מלחמת עיראק הצליחה לעורר את זעם המוסלמים ולפגוע באמינותה של מדיניות החוץ האמריקנית, פגיעה חסרת תקדים מאז ימי ויאטנם. ביום חמישי שעבר, אימץ הקונגרס האמריקני את הצעת החוק להקמת בתי דין צבאיים (The Military Commissions Act), והנחית את המכה הקשה ביותר על זכויות האדם בהיסטוריה של ארצות הברית.

כדי להבין את משמעות החוק, אנחנו צריכים לחזור כמה שנים אחורה, אל חוזה פאדייה (José Padilla). פאדייה, אזרח אמריקני שהתאסלם (הוא לקח לעצמו את השם עבדאללה אל מוהאג'יר), נעצר בשנת 2002 בשיקאגו. הוא הואשם בתכנון פיגועים איסלמיסטיים, ובין השאר נטען כי פאדייה עמד להשתמש ב"פצצה מלוכלכת". על אף היותו אזרח אמריקני, ולמרות העובדה שהוא נעצר על קרקע אמריקנית, הוחזק פאדייה במעצר צבאי – וזאת בהוראתו הישירה של הנשיא ג'ורג' בוש, שהורה להעבירו ממתקן פדרלי אזרחי למתקן צבאי. על פי הנחייתו של בוש, הוגדר פאדייה כ"לוחם אויב".

משלא הוגש כתב אישום נגד פאדייה, הגישה עורכת דינו בשנת 2003 בקשה לצו האבס קורפוס, היינו, לחייב את הממשלה לפרט מדוע הוא מוחזק במעצר. הממשל התחיל בסדרה של התחמקויות משפטיות – בין השאר, הוא השתמש בטענה הנלעגת שלעורכת הדין אין את מעמד הקרבה הנדרש כדי להגיש בקשה כזו – ולאחר שנתיים ארוכות של מאבק משפטי, הודיע לפתע הממשל כי פאדייה יועמד לדין בבית משפט פדרלי, ויואשם בקשר לביצוע רצח, חטיפה ופגיעה. ההסכמה הכללית היא כי שינוי עמדת הממשל נבע מכך שבוש לא רצה שבית המשפט העליון, שעמד לדון בפרשה, יקבע כי אסור לו להחזיק אזרח אמריקני כ"לוחם אויב".

כדי להבין את חשיבותו של צו הבאס קורפוס, צריך לזכור שהוא הסעד העיקרי לאדם המוחזק במעצר ללא שיוגש נגדו כתב אישום. הוא מאלץ את הממשלה להסביר לבית המשפט מדוע, בעצם, יש להחזיק בו, ומשמש כזרז להגשת כתב אישום, או שחרור. יסודו של צו ההבאס קורפוס הוא במאגנה כארטה משנת 1215. הסנאטור הרפובליקני ארלן ספקטור, הנחשב למתון, מחה שקבלת החוק "תחזיר את זכויות האדם 900 שנים אחורה".

ואחר כך הלך ספקטור והצביע עבור החוק. למה?

ממשל בוש הורה על שימוש בעינויים החל מסוף שנת 2001. היועץ המשפטי של הבית הלבן דאז ושר המשפטים היום, אלברטו גונזאלס, הגדיר את אמנת ג'נבה כ"שריד ציורי מן העבר" (אני מתקשה למצוא תרגום קצר וקולע לביטוי של גונזאלס, quaint). סגנו של גונזאלס, ג'ון יו, ענה בחיוב על השאלה האם לנשיא מותר להורות על עינוי לא של טרוריסט, אלא של ילדו של טרוריסט.

הרפובליקנים הפכו את העינויים לנושא הדגל בבחירות הקרובות. הם בצרות קשות והם הולכים לטעון שרק להם יש ביצים לענות את אויביה של אמריקה. זו הסיבה מדוע ספקטור לא התנגד לחוק: אסור היה להראות בקיעים בקו הרפובליקני. והחוק, כמובן, מאפשר עינויים. זו מטרתו.

הנשיא בוש מוסמך מעתה להורות על "אמצעי חקירה חריגים" כנגד עצורים, על פי שיקול דעתו. אם ירצה – ולמה שירצה? – הוא רשאי גם להגיש דו"×— על כך לקונגרס. בוש הוסמך, למעשה, להשליך עצירים לאיזה גולאג, ולענות אותם שם – על פי שיקול דעתו, שעל פי החוק החדש, אין כל אפשרות לערער עליו. לעציר אין אפשרות להבאס קורפוס; הוא לא יכול לדעת מה הראיות נגדו; אם בוש לא ירצה בכך – ולמה שירצה? – אף אחד לא ידע היכן הוא.

יתר על כן, על פי החוק החדש, כל הראיות שהושגו "באמצעי חקירה חריגים" עד לקבלת החוק יהיו קבילים בבתי הדין הצבאיים. כך גם יהיו ראיות שיושגו "ללא הפרה חמורה של אמנת ג'נבה". ממשל בוש, אגב, סבור שהטבעה-למחצה של עצירים, מניעת שינה במשך יממות, החזקת עצירים בתאים קרים במיוחד ושטיפתם בזרם מים קפוא למחצה (שיטה שהיתה חביבה על הסובייטים), השפלה מינית, איום בכלבי תקיפה – הוא סבור שכל אלה אינם "הפרה חמורה" של האמנה.

כלומר, אם החליט בוש – על פי מידע סודי, שלא ייחשף לעולם – שאדם הוא "לוחם בלתי קונבציונלי", הוא רשאי להורות על מעצרו, על העברתו למתקן סודי, על הסתרתו מעין העולם, על עינויו, על מניעת סעד משפטי בסיסי ממנו, ולאחר מכן – על שפיטתו בידי אנשים שהוא מינה, שיישענו על ראיות שהושגו בעינויים. ואם השופטים הללו – יונקים בעלי כיס מיבשת אוסטרליה, יש להניח – יחליטו להוציא את הנאשם להורג, בוש מוסמך לאשר את פסק הדין. האינקוויזיציה פעלה בצורה הוגנת יותר. כמו שאמר יפה ברק אובאמה, ככל שמתמעטות הראיות שיש בידי הממשלה נגדך, כך מתעצם כוחה.

וכמובן, בהסתמך על תקדים פאדייה, אין שום סיבה להניח שאזרחים אמריקנים לא יהיו בין אלו שייחטפו ויעונו על ידי נשיאם. רצוי להתעכב על העובדה הזו: ארצות הברית הפכה למדינה היחידה בעולם, שחוקיה מאפשרים כעת עינויים, ולמדינה היחידה בעולם המערבי, שחוקיה מאפשרים העלמת אזרחים.

13 סנאטורים דמוקרטים הצביעו בעד החוק. אני מניח שהם ימצאו תירוצים להחלטה האיומה הזו. הרפובליקנים הצליחו למלכד יפה את הדמוקרטים בשנים האחרונות בנושאי ביטחון; מאז ימי ניקסון, הצליחו הרפובליקנים להשיב אל הדמוקרטים את תווית "מפלגת הבגידה" שימיה כימי מלחמת האזרחים. ויש רגליים לסברה שמלחמת ויאטנם לא היתה מתרחשת, על כל פנים לא כפי שהתרחשה, אלמלא חרדו קנדי וג'ונסון הדמוקרטים מנחת זרועה של עיתונות הימין.

אין כל מקום לסליחה ולהבנה במקרה הזה. אחד הסנאטורים, ג'ו ליברמן, כבר העיף את עצמו מהמפלגה הדמוקרטית. כל אחד מ-13 העלובים חתם על חיסולה של מגילת הזכויות – החוק מנוגד לתיקונים הרביעי, החמישי, השישי והשמיני לחוקה – ועל זה לא יכולה להיות כפרה. יש גבול למשחק הפוליטי. האנשים האלה צריכים לעוף, בפעם הבאה שיהיו פריימריז.

במובן עמוק מאד, החוק הזה מחסל את ארצות הברית. האמריקנים נוהגים לומר, בצדק רב, שארה"ב היא תולדתה של החוקה, ובצדק רב מייחסים קדושה גם לשרידים ציוריים מן העבר שנותרו בה. התיקון השלישי, למשל, קובע שהממשלה לא תשכן חיילים בבתי אזרחים; במאה ה-18 זו היתה חובה שנואה במיוחד, היום התיקון מעורר בעיקר משיכת כתף. ובכל זאת, אף אחד לא הציע לסלק אותו.

החוקה, ומגילת הזכויות שנלוותה לה, היתה שגרירה של רצון טוב למדינה שהקימה בין אומות העולם האחרות. היא היתה מבצר, שעמד גם בימים הגרועים ביותר של ממשלי ניקסון ובוש. אנשים אמרו "כן, אבל החוקה עדיין שם. הם לא יגעו בה". ועכשיו המבצר האחרון נפרץ.

כמובן, יש עדיין סיכוי לא מבוטל שבית המשפט העליון ישליך את החוק הזה לפח האשפה של ההיסטוריה, שם מקומו. וכמובן, זמנים רעים היו גם קודם לכן: ממשלו של ג'ון אדמס חוקק את "חוק הזרים וההסתה" הידוע לשמצה, חוק שבוטל על ידי הממשל שבא לאחר מכן, זה של ג'פרסון.

הדמוקרטים נאחזים עדיין בשרידיה של תפיסת ה-bipartisanship, שגורסת שיתוף פעולה בין המפלגות. הגיע הזמן להוציא אותה לגמלאות; הרפובליקנים רמסו את הדמוקרטים כשהיו בשלטון, והגיע השעה להשיב באותה מטבע בדיוק. כשנכנס ג'פרסון לתפקידו ומצא שקודמו אדמס ערך שורה של "מינויי חצות" ערב חילופי הנשיאים, הוא ביטל את כולם. על הדמוקרטים לעשות הכל כדי שהשנתיים האחרונות של בוש יהיו גרועות מאלה של קלינטון. הממשל הזה, הגרוע ביותר מאז זה של ביוקנן, שבר את כל הכללים. הוא לא ראוי לשום הנחות.

ואי אפשר בלי כמה מילים על בוש עצמו, אבי הקטסטרופה הזו. אריק שרון נהג לכנות את הנוצרי החסוד הזה "התליין מטקסס". אפילו רפובליקנים הוטרדו מחיבתו לעונש המוות, וכמה מהם יצאו כנגדו בגלוי כאשר חיקה בלעג את תחינתה של קארלה פיי טאקר (“אנא”, הוא ייבב באוזני הכתב, מדושן עונג, “אל תהרוג אותי!”), רוצחת שהורה להוציא להורג.

בספר The One Percent Doctrine מתואר בוש כמי שעודד אישית עינויים, וכמי שגילה עניין לא בריא בצד הפרקטי שלהם. החוק החדש מאפשר לו לענות כאוות נפשו – ואולי אפילו יחזיר אותו לימיו הטובים כתליין, אם יחליטו השופטים שימנה על הוצאות להורג. קשה להתחמק מן המחשבה שכאשר אושר החוק הזה, עבר חיוך של עונג על פניו.

בן לאדן נחל נצחון גדול, אולי סופני, בשבוע שעבר. כל כך הרבה תלוי עכשיו בבחירות נובמבר.

(יוסי גורביץ)