החברים של ג'ורג'

היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין – הכנוע ביותר מאז לרצון קוניו מאז יוסף חריש – נאלץ להודיע לאנשים שמינו אותו שאין אפשרות סבירה למנות את יואב גלנט לראש המטה הכללי של צה"ל. להודעה נלוותה השקרנות האוטומטית של נתניהו, שהודיע שקיבל את ההודעה רק הבוקר; וינשטיין מסר שהודיע לו על כך אמש. אהוד ברק, ברפלקס אוטומטי משלו, הודיע שהוא "מכבד" את עמדת היועץ אבל בו זמנית מתעלם ממנה בבוז. הוא אמר ש"האלוף יואב גלנט הוא האיש המתאים ביותר לפקד על צה"ל בעת הזאת… חשבתי ועודני חושב ×›×™ לאלוף גלנט יש את היכולת, הניסיון, קור הרוח והחזון לפקד על צה"ל. צורך ×–×” מתחדד עוד יותר נוכח הזעזועים הפוקדים בשבועות האחרונים את המזרח התיכון."

האמנם?

ברק ותומכיו של גלנט מדברים עליו כאילו היה הביאה השניה של גיאורגי ז'וקוב, או הכלאה בין היינץ גודריאן ואריך פון מאנשטיין בעורו של עומר ברדלי; אבל אם נניח לרגע לשחיתותו של גלנט, ולשחיתותו של האיש שמינה אותו, ונתמקד בביוגרפיה של האלוף – יש לקוות, בקרוב במיל'– יואב גלנט, נמצא שמדובר באיש לוחמה זעירה שלא רשם על שמו שום הישגים גדולים או מקוריים.

גלנט שימש כלוחם וקצין בשייטת 13, בהפסקות, בין 1979 ל-1984, ואחר כך היה סגן מפקד סטי"ל; הוא פיקד על שייטת 13, ותקף בהצלחה מטרות לא חמושות כמו ספינת השיבה של אש"ף, כמו גם מטרות חמושות מעט יותר בלבנון; אחר כך שימש בשורה של תפקיד מטה ופיקוד על חטיבות ואוגדות, מבלי שנאלץ להפעיל אותן תחת אש; הוא זכה בלוטו כשהפך למזכיר הצבאי של אריאל שרון, ומשם דרכו היתה סלולה. תחת פיקודו, ניהל צה"ל מתקפה גדולה ברצועת עזה כתרגיל אש, וניהל לכל היותר קרבות בסדר גודל של חוליה – כאשר כל קרב חוליה כזה מלווה בסיוע ארטילרי ואווירי.

שום דבר, בקיצור, לא הכשיר את גלנט אי פעם לפקד בקרב על משהו גדול יותר מפלוגה. הוא דוגמא קלאסית לקצין צה"ל ב-30 השנה האחרונות, שנות הכיבוש. קצינים כמו אריאל שרון יכלו לפקד בקלות – בחדווה, בהנאה, בגאונות טקטית – על אוגדות; צה"ל, וגלנט בכלל זה, שכח מזמן איך עושים את זה. בשתי הפעמים האחרונות, בלבנון, שבהן ניסה צה"ל להפעיל יותר מאוגדה אחת, התוצאה היתה התברברות כללית, קריסה מהירה של מערך הלוגיסטיקה, מספר עצום של אבדות מאש ידידותית, וחוסר הבנה של הזירה. שתי המלחמות הללו הסתיימו בתבוסות: צה"ל לא הצליח, במלחמת לבנון הראשונה, לפרוץ את ההגנות הסוריות על קו ביירות-דמשק, ונגרר למלחמת גרילה שבה מלכתחילה לא היה לו סיכוי; במלחמת לבנון השניה לא ברור כלל שלמטכ"ל היתה מטרה צבאית ברורה, ומטבע הדברים היא לא הושגה. במלחמת לבנון הראשונה, התקדם צה"ל במהירות, והגיע תוך פחות משבוע לביירות; במלחמת לבנון השניה, אכול עששת שנות הלוחמה הזעירה, הוא התקדם בקושי עשרה קילומטרים, ולא הצליח לפתוח קו אספקה למרחק של חמישה.

עכשיו, אם גלנט אמור להמשיך ולנהל את מלחמות מוצבי האימפריה של ישראל – בגדה, ברצועה, או בגיחות ללבנון – אז הוא יעשה את זה לא פחות טוב מכל סרן חי"ר אחר. אם צריך לכתר אויבים מבוהלים וחמושים למחצה, ואז להפעיל עליהם – ועל שכניהם עד דור שלישי – כמות חסרת פרופורציה של חימוש, אז כן, הוא יודע לעשות את זה.

אבל, אם כפי שנרמז מדברי ברק, הוא אמור להיות מסוגל גם להפעיל גיס בגבול הדרומי או הצפוני, אז אין לנו שום סיבה להניח שהוא יידע לעשות את זה. אין לו נסיון בכך. בזה, אם להיות הוגנים כלפי גלנט, הוא לא שונה משום קצין בכיר אחר של צה"ל. שלושים שנה של ציד חמושים פלסטינים עשו את שלהן.

כך או כך, מינויו או אי מינויו של גלנט לרמטכ"ל לא ישנו הרבה מבחינת היכולות של צה"ל. סגן הרמטכ"ל נווה ×™×”×™×” מסוגל להתמודד עם פלישה מצרית או סוריות באותה היעילות – או, שמא, באותה חוסר יעילות – בדיוק.

בתי הקברות מלאים באנשים שחשבו שאין להם תחליף. אין ספק שיואב גלנט היה מפקד חוליה אמיץ. למרבה הצער, זה לא מספיק בשביל לפקד על צבא מודרני. ודאי לא לקשור לו כתרים של הגנרל שאין בלתו, בלי שיעשה שום דבר להצדיק אותם.

עדכון: תוך כתיבת הפוסט, הודיעו נתניהו וברק לגלנט ששירותיו לא רצויים עוד. אני חושב שהנקודה העיקרית עומדת, עם זאת, ואקנח בהערה קנטרנית: גלנט מונה על ידי הממשלה. האם נתניהו וברק מוסמכים, על דעת עצמם, לבטל החלטת ממשלה?

(יוסי גורביץ)