החברים של ג'ורג'

במאמרו היום, המדויק לשם שינוי, מתאונן גדעון לוי על כך שדבריו הוצאו מהקשרם: הוא התייחס לישיבת מרכז הרב כפאשיסטית, אבל מכונת השנאה הימנית, על פורומיה וטוקבקיה, גורמת לכך שיחשבו שהוא התייחס לנרצחים עצמם כפאשיסטים, ולא כך אמר. שיהיה. אבל במה מרכז הרב היא פאשיסטית?

המילה הזו, "פאשיזם", נשחקה כבר מרוב שימוש. דומה שאין לה מובן ממשי עוד, אלא אם הכוונה היא, בצורה הרחבה ביותר, ל"תנועות ימין מהפכניות עם גוון פסוודו-סוציאליסטי בין שתי המלחמות", או ל"תופעות שאני מתעב". האוטומטיות של השימוש במונח, עליו מתפרקים כל אנשי השמאל מאז מלחמת ספרד והנצחון הסובייטי על הנאצים (תוך התעלמות מחלקה האמיתי של ברית המועצות במלחמת האזרחים, ומן העובדה שהיטלר וסטאלין פלשו יחדיו לפולין, כבעלי ברית), לא מאפשרת לנו לראות שהסכנה של מרכז הרב היא אחרת, וכבדה יותר.

פאשיזם, בבסיסו, הוא האלהת המדינה: התפיסה שהמדינה – לא העם, מושג אמורפי מדי – היא הטוב העליון ושהיא מושא השירות של אזרחיה. ואכן, אפשר – בפאתי התנועה הציונית-דתית – למצוא כמה אנשים שדומים לפאשיסטים: הם רואים את המדינה כ"יסוד כס אלוהים בעולם", הם מעריצים את מדי צה"ל ורואים בהם "בגדי כהונה". אבל הם מיעוט קטן, ואפילו הם לא רואים את מדינת ישראל כקדושה בפני עצמה – ומי יאשים אותם? – אלא כשואבת קדושה מן היעוד שלה, מהיותה הגולם שיהפוך לפרפר המשיחי, הגולם שישיר את קליפתו כשיתגשם.

המדינה הפאשיסטית, במודל האיטלקי, היתה יצור לא סימפטי למדי – במיוחד בשנותיה האחרונות, של רפובליקת סאלו – ואין ספק שברלוסוקני הגזים פראית כשטען ש"מוסוליני שלח את יריביו למחנות נופש". אבל, פאשיסטית או לא, איטליה של מוסוליני היתה איטלקית, והאיטלקים חסרים את הלהט הנדרש לרצח המוני כמו שצריך. מוסוליני התקרב מאד לאובדן השלטון כשרצח את הסנאטור הסוציאליסט ג'יאקומו מתאוטי. כדי לשרוד, הוא נאלץ להרחיק את עצמו מהרצח; השוו את הצעד הזה להתרברבות של היטלר בטבח "ליל הסכינים הארוכות" – התרברבות פומבית שלא רק שלא החלישה אותו, אלא חיזקה את שלטונו, זאת למרות שבטבח הזה נרצח גם קנצלר לשעבר.

מוסוליני רחוק מלהתקרב לרשימת המפלצות של המאה ה-20, שלרוע מזלו קשר את שמם בשמו. איטליה לא פתחה בציד אדם בלתי פוסק של מתנגדי משטר, ראשית משום שלא היו רבים מהם ושנית משום שהמשטר שלה היה פתוח יחסית: הכר בעליונותה של המדינה, השבע לה אמונים, והיא תקבל אותך. חוקי הגזע המאוחרים של המשטר היו השפעה גרמנית, והאכיפה שלהם היתה מגוחכת; במלחמת העולם השניה עשה הממסד האיטלקי, יותר מכל ממסד אחר, להצלתם של יהודים נרדפים. גנרל המשטרה הפאשיסטי שהיה אמור לסייע לאייכמן להשמיד את יהודי איטליה עשה הכל כדי להצילם, ורבים אכן ניצלו. ביוון, הודיעו הגנרלים האיטלקים שהפקודה להסגיר את היהודים לידי האס.אס. תהיה "כתם נצחי על כבודו של הצבא האיטלקי" – ובסירוב הפקודה הפעיל מאד הזה העניקו לצבא האיטלקי תהילה נצחית, תהילה שלא יכלו לזכות בה בשדה הקרב.

איטליה היא שהעניקה לפאשיזם את שמו, "אחדות" בלטינית, אבל בין הפאשיזם האיטלקי ובין מה שמלמדים במרכז הרב אין ולו דבר. היה, עם זאת, מודל מתאים יותר: מה שנהוג לכנות, לדעתי בטעות, הפאשיזם הגרמני, הנאציזם.

במוקד השקפת העולם הנאצית לא עמדה המדינה. היטלר שאף ככל כוחו להשמיד את המדינה הגרמנית, ולאורך כל שנות שלטונו העמיד מדינה-כנגד: המפלגה הנאצית עצמה, ששאבה יותר ויותר מסמכויותיה של המדינה והעבירה אותן לעצמה. ממשלי המדינות הגרמניות עברו בפועל לידי הגאולייטרים, נציבי-המחוזות של המפלגה, והאס.אס. יצר העתק נגדי ומדוקדק למדי של המדינה הגרמנית. ככל שנותרה עדיין 'מדינה' גרמנית ב-1939, הרי ששרידיה היוו התנגדות – קלושה, אמנם, אבל התנגדות – לנאציזם. התנגדות רווחה גם בשורות הצבא, שסלד מוולגריות הנאצית אם גם לא ממכלול דעותיהם. גנרל פרוסי מהזן הישן התפרץ פעם בזעם בנוכחות בתו: "מתי כבר ילכו הנאצים האלה ונוכל לחזור להיות אנטישמים מהוגנים?".

הנאציזם התבסס על תפיסה מיסטית של הפולק, ותפיסת הפולק היתה נסיגה מודעת מן המודרניות ומתפיסת האזרחות. כל אזרחי המדינה הפאשיסטית היו שווים בעיניה, תיאורטית, כל עוד היו נאמנים לה, יהא מוצאם אשר יהיה; לתפיסה זו היה יתרון, משום שהיא לא יצרה אוטומטית קבוצה של אויבי-משטר. אדם הפך לאויב המשטר כאשר החל לפעול נגדו.

רעיון הפולק קיטב את גרמניה מיידית לבני הפולק ולכל השאר. הפרדה גזעית היתה אחד הדברים הראשונים שהחל המשטר הנאצי לבצע. הפולק, חשוב להדגיש, לא היה רק "קבוצת שארים", ולא נשען רק על תפיסה דארוויניסטית של "גזעים" עליונים ונחותים: הוא היה מושג מיסטי, שהגיע אל הנאצים באמצעות השרלטנית מדאם בלוואטסקי וחסידיה השוטים, חברי
"אגודת תולה", שרבים מהם יהיו ממייסדי המפלגה הנאצית. אחד מהם – רודולף הס – אף יהיה סגנו של היטלר.

על פי תפיסתה של בלוואטסקי, העולם נחלק לחמישה גזעים, כאשר הגזע התחתון – המכיל יהודים ושאר יצורים לא סימפטיים – איננו סתם גזע נפרד, אלא גזע "מחבל", הפועל מתוך שנאה וקנאה ומטרתו להפיל ארצה את הגזע העליון, הארי. התכונות העוברות בירושה בקרב הגזעים, בערבוביה שיצרו בלוואטסקי והיטלר, אינן רק תכונות פיזיות כגון צבע שיער או אינטליגנציה, אלא גם תכונות "נפשיות", כגון יושר או נוכלות, אומץ לב או פחדנות. ותכונות אלה מקובעות מימים ימימה, הן אינן אבולוציוניות; אילו היו, ניתן היה, באמצעות אאוגניקה ("השבחת הגזע"), לדלל תכונות שליליות או לחזק תכונות חיוביות; התכונות נקבעו מימים ימימה, על ידי איזושהי ישות עליונה. גם תיאוריות פילוסופיות – סוציאליזם, למשל – נתפסו כנובעות מתוך חשיבה גזעית. היטלר לקח את ה"גזע העליון" של בלוואטסקי, קרא לו פולק, והמשיך הלאה.

על כן היה הרייך השלישי חייב להפוך למדינה רודפת. בניגוד למדינה הפאשיסטית, שהיא נייטרלית מוסרית – הפאשיזם הכיר בלאומיותם של עמים אחרים, ואם פרצה מלחמה בינו וביניהם, לא היה זה בשל רשעתם אלא בשל ניגוד אינטרסים או בשל הרצון לגדולה של הפאשיסטים – מדינת-הפולק היתה חלק ברור מאד ממלחמה של בני אור בבני חושך, כאשר רבים מבני החושך מצויים בתוך גבולות המדינה, מדברים בשפתה ומקיימים את תרבותה. הנאציזם היה חייב לטהר את העולם, או למצער את גרמניה, מבני הגזעים הנחותים, השואפים לחלל את הגזע העליון; הפאשיזם יצא לכמה מלחמות הרפתקניות, אבל לא התייחס אליהן כאל משהו שנלקח מאופרה של וואגנר. הדרך ל'פקודת הלילה והערפל' ולאושוויץ היתה מפותלת, אבל הפוטנציאל אליה היה שם מן ההתחלה.

ועכשיו נחזור לישיבת מרכז הרב, ונבחן איזה מן המודלים מתאים יותר. תפיסה של מדינה שהיא "יסוד כס אלוהים"; חלוקה איומה בין יהודים ולא יהודים, כשעל פי מייסד הישיבה "ההבדל בין יהודי וגוי עולה על ההבדל שבין אדם ובהמה"; יניקה ממקורות הקבלה, הרואים בלא יהודים "צאצאי שדים"; תפיסה של האויב ×›"עמלק", יסוד מיסטי קדום שמתנגד אינהרנטית לאל היהודי, לתוכניותיו ולבניו; ראייתם של מתנגדים מקרב בני העם עצמו ×›"ערב רב" – היינו לא יהודים המתחזים ליהודים – או כצאצאיהם של לא יהודים, אולי גרים; קידומו של מה שמכונה "מוסר יהודי", היינו דחיית המוסר הבינלאומי, הרואה את כל בני האדם כשווים בזכויותיהם, ובמקומו העמדת מוסר הגורס שהיהודים הם הטוב העליון, שמלחמה איננה בין לוחמים אלא מאבק בין עמים ומשכך אין חפים מפשע ואין כל אפשרות לפגוע בהם; ולאחרונה – אף אימוץ תורת התעמולה הנאצית על קרביה, וקריאה "להשתלבות בתקשורת השקרית".

הלוואי, הלוואי שמרכז הרב היתה פאשיסטית. אז היו ההרפתקות שהיא גררה אותנו אליהן הרפתקות גרידא; אבל היא רואה בהן את בניית המדינה האלוהית, מדינה שלבני אדם אין הרבה לומר עליה. אז היתה רואה את הפלסטינים כבני אדם, יריבים אמנם, המגינים בעקשנות על אדמתם, וככאלה היתה מעריכה אם לא אותם, אז את מאבקם; אבל היא רואה בהם שדים בדמות אדם, צאצאי עמלק הנלחמים מלחמת מאסף כנגד הגאולה. אז היתה רואה את אנשי השמאל כטועים, כיריבים רעיוניים; כרגע היא רואה בהם "ערב רב", וחלק מרבניה התירו את שפיכת דמם של חיילים ישראלים המסיגים את הגאולה, היינו מפנים התנחלויות.

הלוואי, הלוואי שמרכז הרב היתה פאשיסטית. למרבה הצער, היא פולקיסטית.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)