החברים של ג'ורג'

ביום רגיל, יום שבו לא היתה התקשורת כולה עסוקה בהסרה האווילית של צו איסור פרסום אווילי עוד יותר ומדווחת על מעלליו של אחד א"א (היום מותר לומר שלא מדובר באהרן אהרונסון), הרשעתו במתן שוחד של דודי אפל היתה תופסת כותרות ראשיות.

אפל הורשע בשיחודם של פקיד בכיר במנהל מקרקעי ישראל, של ראש עירית לוד וראש המועצה המקומית גבעת שמואל. הפרשה התרחשה בשנים 1996-1998, כלומר לפני תריסר שנים ויותר.

אם ירצו אי פעם לכתוב ערך באנציקלופדיה על "הון ושלטון", אפל הרוויח ביושר תמונה שם. הוא במשחק יותר משלושים שנה, מאז עלייתו של הליכוד לשלטון. הוא נחשב בשעתו מקורב לדוד לוי, כשהלה היה שר הבינוי והשיכון והביזה היתה בעיצומה; ב-2007 הפסיד אפל בתביעה אזרחית שהוגשה נגדו על ידי המדינה, ונקבע שהוא הונה אותה במיליונים כחלק מפרויקט פירוק המעברות. אפל נידון לקנס של 21 מיליוני שקלים. המשפט נמשך 15 שנים. תביעה אחרת שהוגשה נגדו, בעקבות דו"ח מבקר המדינה מאמצע שנות השמונים, בחשד לעבירות על החוק – שוב, בקשר לפרויקטים של משרד השיכון – הסתיימה בזיכוי. המשפט נמשך 13 שנים.

אפל תמיד פעל בצללים. המבוכים הביורוקרטיים של משרד השיכון, של מכרזים וחוזים, התאימו לו היטב. כשדוד לוי איבד מזוהרו, בתחילת שנות התשעים ואחרי התרגיל המבריק של נתניהו בפרשת "הקלטת הלוהטת", חיפש אפל פטרון אחר; תחילה יעקב ברדוגו, מקורבו של לוי שעלה לגדולה ושזכה לכינוי "דרעי הקטן". ברדוגו הוא מקרה מעניין נוסף: בגיל 25, באוחזו בשולי גלימתו של דוד לוי, הפך למנכ"ל מרכז השלטון המקומי; בגיל 32 הפך למנכ"ל מפעל הפיס; ב-2008 נחשד בשוחד בפרשה מכוערת במיוחד; התיק נסגר. הוא היה מעורב בפרשת האי היווני.

"דרעי הקטן" התגלה כאפרוח קצוץ כנפיים, ועל כן העביר אפל את חסדיו לדרעי המקורי. הוא היה דמות מפתח בפרשת "בראון-חברון", בה הצליח דרעי למנות זמנית יועץ משפטי לממשלה, רוני בר-און. אפל שימש כ"מרכזיה", כלומר האיש שערך שיחות תיאום בין דרעי ובין מנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז, אביגדור ליברמן, ובין בראון ונתניהו. אפל לא הועמד לדין בפרשה ההיא – למעשה, אף אחד לא הועמד לדין – והוא ניסה לתבוע את איילה חסון, שחשפה את הפרשה, תביעת דיבה. זו היתה טעות טקטית: הוא הפסיד. דרעי עצמו הורשע ב-1999 בעבירות השוחד בהן הואשם, ונידון לארבע שנות מאסר. הוא ריצה פחות משנתיים. לאחר שבית המשפט העליון קיצר את עונשו לשלוש שנים. ההליכים, מתחילת החקירה ועד הערעור הסופי, נמשכו 13 שנים. דרעי צפוי לחזור לחיים פוליטיים בקרוב.

אפל לא למד את הלקח מפרשת בראון-חברון, והסתבך בתחילת שנות האלפיים בפרשת האי היווני. במרכזה עמד החשד שאפל שיחד את ראש הממשלה אריאל שרון, הן כשהיה ראש האופוזיציה והן כאשר היה ראש הממשלה, כדי שיסייע לו בעסק מפוקפק ביוון. בין השאר, העניק אפל לגלעד שרון, בנו של אריאל שרון, כשלושה מיליוני שקלים כדי שיחפש באינטרנט פרטים על האי היווני. במהלך הפרשה, התברר ששרון ג'וניור השמיד שורה של מסמכים. לאדריכל שהיה אחראי על התכנון, שילם אפל כ-50 אלף דולר. למרות זאת, סגר היועץ המשפטי לממשלה את תיק השוחד נגד שרון ובניו, ולאחר מכן גם נגד אפל. בן אחר של שרון, עמרי שרון, הורשע בשבועת שקר בפרשה אחרת של אביו, ונכלא לשמונה חודשים. גלעד שרון מתכוון, על פי הסימנים, לפתוח בקריירה פוליטית משלו. הוא כותב, מדי פעם, טורים ב"ידיעות אחרונות".

ההרשעה של אפל היום היא בבית משפט השלום. גזר הדין טרם נקבע, ויש לאפל שתי ערכאות ערעור אפשריות. זה יימשך עוד כמה שנים טובות.

(יוסי גורביץ)

לפני כשבועיים, כתב סגן עורך מוסף הארץ, אורי תובל, את הדברים הבאים: "לא רוצה לחיות במדינה של אלירז פרץ ולא של אמא שלו. ותנחומים למשפחה"."משפחה של פאשיסטים ג'יהאדיסטים ושאף אחד לא יגיד לי שהוא נהרג בשבילי. לא יכול לשמוע את המנטרה עם ישראל-ארץ ישראל-צבא הגנה לישראל-ילדים לישראל-קידוש השם. אמא שלו אמרה 'אני יודעת שאלוהים אוהב את סיירת אגוז של גולני'. ואני לא רוצה צבא שאלוהים אוהב אותו. בשביל זה אני יכול לעבור לאיראן". "מה שמחזיק את האמא הזאת חיה שלח ושולח יותר מדי אנשים אל מותם. והשימוש החד כיווני באבל מאד לא מוצא חן בעיני. היא קיבלה עשר דקות של שידור חי בשלושה ערוצים כדי לגולל את תפיסת העולם הלאומנית שלה אבל אסור להגיד כלום בתגובה? הסבל של המשפחה אמיתי. אבל הצדיקים הלאומניים שמאפשרים לה להתמודד איתו מתדלקים הרבה אנשים חיים ושולחים הרבה חיילים לההרג, בהם בנה השני. אני דווקא חושב שטוב למות בעד הארץ, השאלה איזה ארץ ואיזה תפיסת עולם. הקצין שנהרג בנה בית במאחז לא חוקי. זה הגיוני? הדתיים לאומיים הפכו את צה"ל לכלי שרת למטרות הפוליטיות שלהם, שמסכנות את כולנו ולכן הם גם נהרגים יותר. וכשהם נהרגים הם מדברים, וכשהם מדברים, מותר לחשוב ולענות".

הוא כתב את הדברים בפייסבוק, מתוך תפיסה שגויה שפייסבוק היא מקום פרטי. זה דלף, כמובן. כל היג"עים יצאו מחוריהם וצווחו צווחה גדולה ומרה. כל זה קרה בדיוק כשהארץ פתח חזית נוספת מול המרכז הציוני, בפרשת קם-נווה. זה כנראה לא היה התזמון המוצלח ביותר, ותובל התנצל: גם פומבית וגם בפניה של אם השהידים מהגדה.

יש רק בעיה אחת: תובל צדק בכל מילה.

* * * * *

בראיון איתה שערך מגזין הרשת סרוגים, אמרה מרים פרץ ש"אורי תובל הוא צדיק", ומיהרה להוסיף בצדקנות ש"שאורי תובל אמר את מה שהוא אמר- הילדים שלי אמרו באצילות – 'אנחנו מוכנים להגן עליך ועל אנשים כמותך, ולהלחם בשבילך, בלי קשר לדעות שלך".

אבל בצבא של מדינה חילונית, מדינת כל אזרחיה, דבר כזה הוא מובן מאליו. החיילים הם שליחי הציבור כולו. זה תפקידם, להגן עליו. זה לא אמור לזכות לתשומת לב מיוחדת יותר מאשר העובדה שחייל עולה לשמירה בזמן. זו הנורמה. מתוך ה"אצילות" הזו מחלחלת ההנחה שהתפיסה הטבעית היא שמי שלא מחזיק בדעות הנכונות לא ראוי להגנה ולא ראוי שיילחמו בשבילו, ורק ה"אצילות" – כלומר, ההתגברות על המידה האנושית המקובלת – היא זו שמעניקה לו הגנה.

ומרים פרץ היא ×’'יהאדיסטית. ×’'יהאדיסטית בת דת משה, כן, אבל ×’'יהאדיסטית. ישראל כולה הופכת ליותר ויותר ×’'יהאדיסטית – ופאשיסטית. האורגיה התקשורתית סביב מותו של רס"ן אלירז פרץ הזכירה יותר מכל את החגיגות שמקובלות בצד השני של הגדר, בעת מותו של לוחם. ×”×—×’×™×’×” הזו סביב המוות, המוות כהצדקת קיום, המוות כהוכחה לזכות קיומנו, המוות כמחולל וכשופט כל הערכים, קרובה עד למאד ל"×™×—×™ המוות" של הפאשיסטים של פראנקו.

ומתוך המוות הזה עוד יוולדו מיתות רבות, של יהודים ושל בני האדם הנחותים מהם – על פי תפיסותיהם של פרץ והיג"עים – כאחד. היתה לא מעט צביעות בשירי האבל הישראלים הישנים – במלחמות שלהם תמיד מתו רק בני צד אחד, ורק הם היו מושאי אבל. אלו היו שירי אבל שלא חסכו ולו מלחמה אחת. אבל שירת מרים פרץ גרועה יותר: היא המוות כמשאת נפש, החיילים המתים כנבחרים על ידי אלוהים, הם וגדודיהם; השירים הישנים ביכו את הקורבן ופקפקו, בעדינות, בצורך בו, או לפחות התריסו כנגדו; כאן יש קבלה שלו באהבה, כמעט בערגה: הדרך קיצור הדרך אל 'במעלות קדושים וטהורים', המוות רב התהילה שמוחה את עליבות החיים, שהם שרשרת ארוכה של ימי-קטנות.

אז כן, במדינה כזו, במדינה שבה מרים פרץ היא האם הלאומית, לא ראוי לחיות; בסופו של דבר איננה שונה בהרבה מאיראן, ששלחה את ילדיה לשדות המוקשים כשהם עונדים מפתחות גן עדן מפלסטיק, שיוצרו בטיוואן. זו ספרטה שמשעבדת את עצמה לשמירה על השטחים הכבושים וההלוטים הרדויים, מדינה שבה האדון חרד תמיד מהתקוממותו של העבד, ומשכנע את עצמו שעדיף לעמוד מול התקוממות עבדים תמידית ובלבד שלא להפסיק את השעבוד, זו ספרטה שמשעבדת את כל כוחות הרוח למלחמת העבדים הזו, עד שהיא נמחית מן האדמה ואין זכר שיאמר שאי פעם עמדה שם, זו ספרטה שאין לה שיר משלה ולא ספר משלה, ושאף את שירי המלחמה שלה נאלצה לייבא, שבה הכל שומרים על אידיאולוגיה רשמית של טוהר מידות – ומנהיגיה וגנרליה, אחד אחד, נתפסים בשחיתות, שוחד וביזה.

וכשהם מדברים במקהלה, תמיד במקהלה, תמיד על סף סקילה, מותר – בינתיים – לחשוב ולענות.

(יוסי גורביץ)